גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור'

המנורה שיודעת לזמר 'מעוז צור' – פרסומת בעיתון 'החבצלת' (24 בספטמבר 1905)

חנוכה הוא מן החגים האהובים על ילדי ישראל וגם על הוריהם. נרות זעירים מרצדים, מעות חנוכה וסביבונים מעופרת יצוקה, לביבות חמות וסופגניות שמנוניות, שמונה ימים של חופש והמון שירים יפים, ובהם ההמנון הבלתי רשמי המוכר לכולם – 'מעוז צור'.

מי שייקרא בעיון את ששת בתי השיר יופתע אולי לגלות, ששיר זה כלל לא נכתב לכבוד החנוכה. רובו ככולו עוסק בשאיפה לגאולה מכאן ולנקמה בגויים מכאן. בתי השיר עוקבים אחרי אירועים היסטוריים חשובים בתולדות העם היהודי: יציאת מצרים ('חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה'), שיבת ציון ('קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי') ונס פורים ('כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא'). נס פך השמן וחג החנוכה נזכרים רק בבית החמישי:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

דומה שבכל בית בישראל שבו מדליקים נרות חנוכה שרים בדבקות ובעליצות את הלחן המסורתי. אך נודה ונתוודה, רק מעטים שרים את השיר כולו. רובנו מסתפקים בבית הראשון, על מילותיו המשונות ('וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ', כשהכוונה כמובן לקרבן התודה שהוקרב בבית המקדש) והאכזריות ('לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ').

הבה ניזכר בשיר דרך כמה ביצועים מיוחדים.

תחילה הנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמאסטרו זובין מהטה:



וכאן מקהלת הילדים הנחמדים PS22 Chorus (ראשי תיבות Public School; מקהלה מפורסמת מסטייטן איילנד, ניו-יורק). אפשר להניח בוודאות שרוב ילדי המקהלה אינם מזרע ישראל:



ואם לא אמרתם די, אתם מוזמנים להצטרף למישל וברק אובמה ולסגן הנשיא ג'ו ביידן בבית הלבן. אמנם אין להם מושג על מה מדובר, אבל מצד שני הם מקשיבים למנגינה בנימוס וברוב חן:



ולסיום, ביצוע יפה, אם כי משונה, של 'מעוז צור' בתוך כנסייה לותרנית בסן-פרנסיסקו.

כפי שנראה בהמשך, יש להם סיבה טובה לכך.



מי כתב ומתי?

מקור השיר 'מעוז צור' אינו ברור. מי כתבוֹ ומתי?

אקרוסטיכון חמשת הבתים הראשונים נותן, כידוע, את השם הפרטי 'מרדכי', אך מיהו מרדכי זה? האמת היא שאף אחד לא יודע.

יש חוקרים, כמו ליאופולד צונץ, שגרסו כי הפיוט נכתב באירופה בסוף המאה ה-12, בתקופת מסע הצלב השלישי, על ידי פייטן אשכנזי ושמו מרדכי בן יצחק. לדעתם, בשם 'אדמון', שנזכר בבית האחרון ('דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן'), נטמן רמז לקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, אדום הזקן. אחרים סבורים, כי המילה 'אדמון' אינה מתייחסת למישהו ספציפי, אלא מרמזת בהכללה לנוצרים, שבאופן מסורתי זוהו עם הצבע האדום, צבעו של עשיו האדמוני.

האם זהו 'אדמון'? הקיסר פרידריך ברברוסה, ציור משנת 1188 (מקור: ויקיפדיה)

ככל שמצאתי, האזכור המוקדם ביותר ל'מעוז צור' וזיקתו של השיר להדלקת נרות חנוכה נמצא רק במאה ה-15, בספר 'לקט יושר', שמתעד את מנהגיו של הרב ישראל איסרלן (1460-1390). הכותב, תלמידו של איסרלן, מעיד שלפעמים רבו חיפף ו'אמר אותו בדילוג', ואולי כוונתו לבית האחרון, זה שמדבר בבוטות כלפי הגויים ('חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה, נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה'), ומן הסתם נזהרו מלשיר אותו בגלוי:

לקט יושר, מהדורת יעקב פריימן, ברלין, תרס"ג, עמ' 153-152

ומאיפה המנגינה?

אך אם מקור המילים שנוי במחלוקת, הנה דברים ברורים יותר אפשר לומר על המנגינה, שמקורה – מפתיע ככל שזה נשמע – הוא גרמני, וליתר דיוק: נוצרי-לותרני!

מה דעתכם על הביצוע הזה?



מזמור זה, שממנו נלקח החלק הראשון של 'מעוז צור', נקרא בגרמנית Nun freut euch, liebe Christen gmein, שפירושו: 'נוצרים אהובים, שימחו כולכם'. מילותיו נכתבו בשנת 1523 על ידי לא אחר מאשר מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, והלחן – כמו שאומרים – עממי... מן הסתם קדום יותר לכתיבת המילים. לימים נטלו מלחינים דגולים נוספים, בהם יאן סבסטיאן באך וגיאורג פיליפ טלמן, את מילות המזמור הלותרי והלבישו עליהן מוסיקה שונה שהלחינו בעצמם.

ואלה המילים בתרגום מגרמנית לאנגלית:

מרטין לותר מאזין ל'מעוז צור', ויטנברג 2012 (צילום: דוד אסף)

גם חלקים אחרים של 'מעוז צור' מקורם נוכרי. לדברי המוסיקולוג ד"ר ליאו לוי (ספר המועדים: חנוכה, דביר, תשי"ז, עמ' 183), החלק האמצעי הושפע משיר עם צבאי, שנקרא Beuzenaner. שיר זה, שנשמע כתרועת ניצחון, חובר ב-1504. החלק השלישי מקורו, לדבריו, בזמר עממי משנת 1550 שנקרא 'שֶׁלְמֶנְלִיד'.

לא מצאתי בשום מקום ביצועים מוקלטים של החלקים האחרים, ואם מישהו יודע היכן הם מסתתרים, אשמח להביאם.

הוספה

כתב לי עידו:

במאמר של יהויכין סטוצ'בסקי, שהובא באתר זמרשת, נאמר כי נעימת 'מעוז צור' מורכבת משלושה חלקים והאחרון שבהם הוא 'חלק של "שיר פוחזים" (Schelmenlied) מ-1549, שהוא חלק הסיום מנעימת "מעוז צור" ומילותיו הגרמניות הן: Ich weiss mir ein Magdelein schon und fein ("אני מכיר נערונת יפה ונחמדה")'

שיטוט קצר ביו-טיוב הוביל אותי לקטעי שמע של ה'שלמנליד' המבוקש, שאכן מתוארך לשנת 1550.

וכאן, שיר עם גרמני הפותח במילים אלה, אך הוא לא ממש מזכיר את 'מעוז צור' שלנו.

אז מה עושים?

הייתכן חילול קודש שערורייתי כזה? ואכן, היו שהתריעו על חדירת זמורות זר אלו לכרם בית ישראל ואף ביקשו – ולמזלנו לא הצליחו – לגנוז את הניגון האהוב ולהחליפו בניגון מקורי 'משלנו'.

בין המוחים היו המלחין והחוקר יהויכין סטוצ'בסקי (1982-1891), החזן ליב גלאנץ (1964-1898), שהלחין נוסח חדש, וחוקר המוסיקה החסידית מאיר שמעון גשורי, שגם הציע להכריז על תחרות לחיבור לחן חדש ל'מעוז צור'.

הנה למשל דברים שכתב גלאנץ, שהתפרסמו בעיתון 'דבר' ב-9 בדצמבר 1955 (נדפס שוב: אליעזר שטיינמן [עורך], זְהָרִים: קובץ לזכר לייב גלאנץ, תשכ"ה, עמ' 135-134).

לעומתם, המוסיקולוג ליאו לוי, שהיה ממוצא איטלקי והכיר היטב את המסורת הפלורליסטית של יהדות זו, לא התרגש במיוחד. אדרבה, לדעתו אין זה דבר יוצא דופן: 'מעוז צור' מעולם לא היה חלק רשמי מסדר התפילה של בית הכנסת, אלא נחשב לאחד משירי הבית, שבהם ניכרה מאז ומתמיד השפעת הסביבה. זאת ועוד, כשם שמשה למד את סוד התפילין מיתרו כהן מִדְיָן ומחרטומי מצרים, וכמו שחלוצי העמק קידשו את ריקודי ה'הורה', שמקורם בלקני, כך ילדי ישראל, שבקולם הצלול שרים את 'מעוז צור' בלחנו ה'גנוב', קידשוהו והפכוהו לסמלו של החג.

כך כתב לוי במאמרו 'על גורל מנגינת מעוז-צור', הד המזרח, 15 בדצמבר 1944 (שיחה ששודרה בקול ישראל)

ונסיים בפיוט 'שני זיתים נכרתים', שהזכיר לוי בסוף דבריו, שחובר בידי שלמה אבן גבירול במאה ה-11. גם כאן קרה משהו משונה: למרות מקורו הספרדי של הפיוט, הוא מושר אך ורק במסורת הליטורגית האשכנזית (בתפילת שחרית של שבת חנוכה) ובלחן קרוב מאוד ללחנו המוכר של 'מעוז צור'.

באתר 'פיוט' אפשר לשמוע ביצועים שונים של 'שני זיתים', ושימו לב לשירתה של משפחת סמט.

ישראל לוין (עורך), שלמה אבן גבירול – שירים, אוניברסיטת תל-אביב, 2007, עמ' 236-235

חג אורים שמח!

*

רשימות קודמות בעונ"ש על חנוכה

• תשורה קטנה לחג: חנוכה של קלפים ובולבוסין בעיירה מוטלה

• תשורה קטנה לחג: לכבוד החנוכה (וגם לחג המולד הממשמש ובא)

• ברוך הבא: נר שני של חנוכה (חנוכה בירושלים)

• שבחי מעוז (על שירה של נעמי שמר)

• ליקוטי חנוכה (גלויה מהבריגדה, שיר של יהודה עמיחי, ואיך קשור דייב ברובק לחנוכה)

בעלי התוספות

יהודה פינצ'ובר הפנה את תשומת לבי למאמר של אברהם פרנקל, שהתפרסם זה עתה, וכותרתו: 'הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של "מעוז צור"', המעין, 208 (טבת תשע"ד), עמ' 21-9. מי שמעונין בגרסת PDF של מאמר זה יכול לפנות אליי ואשלח לו.

מיכאל לוקין ואליהו הכהן הצביעו על מאמרו של המוסיקולוג פרופסור חנוך אבנארי, שבו הוכיח כי הלחן של 'מעוז צור' קדם בהרבה למרטין לותר ומקורו הוא הוּסיטי-בוהמי.

כתב מיכאל לוקין:

פרופסור חנוך אבנארי (שלימד, אגב, בתל-אביב) היה אחד מגדולי המוסיקולוגיה היהודית. חוקר בעל ידע עצום, אינטואיציה ויכולת אנליטית נדירות, שחקר גם את 'מעוז צור'. השורה התחתונה של מחקרו היא: לותר לקח מהעם, כחלק מהמגמה הכללית לקרב את הליטורגיה לעם. מניין לקח 'העם' ומיהו 'העם'? יש מקום לשער כי ההוסיטים היו שותפים לגיבוש הנוסח הנפוץ בזמנו של לותר. ההוסיטים לקחו, ייתכן מאוד, מן היהודים כחלק ממגמתם-הם של הפנייה לתנ"ך. האם היהודים הביאו את הלחן לבוהמיה? קשה לקבוע כיום, אבל כך או אחרת, המנגינה נפוצה בבוהמיה לפני לותר, וככל הנראה הייתה מוכרת ליהודים ולאחרים באותה המידה. במונחים אתנומוסיקולוגיים היה זה רפרטואר רגיונלי ולא אתני. כך שהעניין קצת יותר מורכב, למרות שכיום קל לנו מאוד לאמץ את הנרטיב על פתיחות היהודים ושאילת המנגינות היפות מהנוצרים. כרגיל, לא ברור מי ניצח... חנוכה שמח!

והוסיף אליהו הכהן:

לעומת הערפל הפרוש על זהותו של מחבר מילות המזמור 'מעוז צור', כתבת ברשימתך כי לגבי המנגינה המצב ברור יותר ומקורה במוזיקה גרמנית דתית מהמאה ה-16. כולנו נגררנו לקביעה זאת, שקבע המוזיקולוג היהודי אדוארד בירנבאום עוד בשנת 1889, אלא שחוקרי המוזיקה והזמר אינם שוקטים על שמריהם. מאז אותה קביעה הצליחו לקדם את חקר מקור הלחן של המזמור הזה, ולמצוא כי הלחן היה מוכר לפני ימי מרטין לותר ואת שורשיו ניתן להקדים עוד לפני שנת 1474 בבוהמיה.  

המוזיקולוג פרופ' חנוך אבנארי גילה לפני כיובל שנים (1967), כי מנגינת מזמור זה מבוססת על מוטיבים מתוך לחני עם מבוהמיה ומסביבתה. והרי ידוע כי הזמרה הכנסייתית שאבה את מקורותיה מהזמרה העממית, ולא פעם גם מניגוני תפילות יהודיות. 

אמור מעתה: ניגוניה העממיים הכפריים של בוהמיה, הארץ שבה החלה באותם ימים השושלת המסועפת של משפחת הורביץ (בעיירה הורז'וביצה), הם ככל הנראה ערש המולדת של ניגון 'מעוז צור'.

הנה אפוא מאמרו של אבנארי מתוך כתב העת 'תצליל', 7 (תשכ"ז):

חתונה בירושלים: עם מותו של אריק איינשטיין

שלישיית גשר הירקון – ישראל גוריון, בני אמדורסקי ואריק איינשטיין

אריק איינשטיין מת, ועמו, כדברי הקלישאה, מתה תקופה שלמה. וחילופי התקופות הללו, שמתחוללות על רקע פרשת 'הזמר המפורסם' וכל תת-התרבות ששיכת לעולמות הזמר החדשים שמטמטמים אותנו, מגבירה את העצב והגעגועים למי שרק אתמול עוד התהלך בינינו.

אז איך נפרדים מגיבור תרבות כה אהוב שהשפיע כל כך על חיינו? איך עושים זאת בים המלל והמנגינות שמציפים עכשיו את כל אמצעי התקשורת?

נתחיל בשירון קצרצר ונחמד שחיבר השחקן והמשורר אברהם חלפי לרגל הולדתו של אריק, בנם היחיד של חבריו דבורה ויעקב איינשטיין. לימים ישיב לו אריק טובה תחת טובה ויכניס למחזור הדם של הזמר העברי רבים משיריו של חלפי, ובראשם את 'עטור מצחך זהב שחור'.

דרור שגב הפנה אותי ל'חתונה בירושלים'. סרטון קצר, שצילם הבמאי רֶנֶן שוֹר בחתונת אפרים (הבן של אורי זוהר) ושירי (הבת של אריק איינשטיין). החתונה הייתה ב-1985, לפני שנים רבות, ומאז לזוג הצעיר יש כבר ילדים גדולים ואפילו נכדים.

למתבונן בסרטון הזה ממרחק השנים, שחש במבוכה העצומה של איינשטיין וחבריו שנקלעו לאירוע 'שלא מן העולם הזה', ברור שהפער בין העולמות הוא בלתי נתפס. יותר מכל, הצופה בסרטון חש עצב עמוק, והיום עצב זה גדול שבעתיים.

מפעלו התרבותי העצום של אריק איינשטיין ימשיך להזין, יש לקוות, את התרבות הישראלית החדשה ואת העגלה המלאה העצומה והכבדה שנוצרה כאן בעמל כה רב, ושכל כך הרבה טיפשים ומתנשאים ממעיטים בערכה.

על הסרטון הזה סיפר רנן שור, מתלמידיו ומעריציו של אורי זוהר (מתוך סינימסקופ – בלוג הקולנוע של יאיר רוה):

לאורך השנים שמרנו על קשר, אורי ואני. ב-1985 קראתי בעיתון על חתונתם הצפויה של אפרים ושירי. התקשרתי לאורי לקבל את אישורו לצלם, והוא נענה. לקחתי ציוד 16 מ"מ "מבית צבי", איתרתי את הצלם, שמואל קלדרון, שחזר גם הוא בתשובה, אך נשאר צלם. הקצבתי לכך 1,200 רגל בפילם, שזה 36 דקות. צילמנו לילה אחד, וערכתי במשך 3 משמרות עם שלמה חזן, בוגר טרי של "בית צבי".

עליתי עם מקרנת 16 מ"מ לביתו של אורי בשכונה חרדית בירושלים, הנחנו סדין לבן על הקיר, והקרנתי לאורי ולאליה, אשתו, את הסרט. אורי אישר את הקרנתו לקהל הרחב.

הסרט עורר עניין מיידי. היתה זו הצצה פומבית ראשונה לעולמו של אורי זוהר "החדש", פעם ראשונה חתונה חרדית. הוא נבחר לפתוח את פסטיבל חיפה, ובקהל הגדול באודיטוריום הענק היה המפיץ אלי גלפנד שהחליט לשלם לי 3,000 לירות, הרבה יותר ממה שהסרט עלה, להגדיל את הסרט ל-35 מ"מ ולהקרין אותו "כשחקן חיזוק" לפני סרט עלילתי באורך מלא, "רציחות קטנות", של זוג יוצרים חדש ולא מוכר… האחים ג'ואל ואיתן כהן.

אני מעריך שהרבה מן הקהל שהגיע לקולנוע "גורדון" בתל אביב, בא כדי לראות בפעם הראשונה על המסך חתונה חרדית שבמרכזה שניים מגיבוריו, זוהר ואיינשטיין. במהלך ההקרנה נשמעו התלחשויות על מראהו של אורי זוהר החרדי, ותהיות- השתנה או לא השתנה? היתה שם דאגה לאריק איינשטיין והערות על האופן שבו משתלבים שם שלום חנוך, דן בן אמוץ וכל הג'אז הזה. אם תרצו, "מציצים" על "מציצים".

אורי זוהר ואריק איינשטיין בסרט 'מציצים' (1972)

מטבע הדברים, העיתונות החרדית לא דיווחה על מותו של אריק ולו במילה. אך הישראליות חזקה יותר מכל, וההערצה ליוצר הנפלא הזה חוצה מגזרים. הנה למשל מה שקרה בחתונה חרדית, כאשר נודע על פטירתו של איינשטיין. הזמר החסידי ששימח את הנאספים החל לשיר את 'עוף גוזל'... הסרטון שהנציח זאת, הורד בינתיים מהרשת.:

ניפרד אפוא מהאיינשטיין שלנו בחיוך של הכרת טובה.

'סע לאט' הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר.

אריק איינשטיין כתב את המילים ומיקי גבריאלוב הלחין. כשאני מקשיב לשיר הזה, שיצא לאוויר העולם ב-1974, אני ממש יכול לחוש בטיפות הגשם שדופק בלילה על חלונות המכונית הישנה...

ולסיום, הנה 'עולים חדשים'.

מערכון אהוב זה, משנת 1973, עוסק בגלי העליות לארץ ישראל. אריק איינשטיין ואורי זוהר מחליפים דמויות של עולים חדשים, כשכל גל עלייה חדש סופג מנת בוז והתנשאות מן העולים שבאו רק כמה שנים קודם...

יהי זכרו ברוך.

'מסעי להלוויית קנדי': הנשיא זלמן שזר מספר על הלוויתו של ג'ון קנדי

ג'ון קנדי, רעייתו ז'קלין ומושל טקסס בלימוזינה הפתוחה הנוסעת ברחובות דאלאס, דקות לפני הרצח (ויקיפדיה)

מאת בני עורי

ישנם תאריכים ואירועים שגם לאחר עשרות שנים אתה זוכר היכן בדיוק היית ומה עשית כאשר שמעת על כך לראשונה. בדרך כלל האירועים האלה דרמטיים, לפעמים טראומטיים, ואולי זו הסיבה שנצרבו כה חזק בזיכרוננו הפרטי והציבורי. כך הוא מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, בין עשר לאחת עשרה בלילה, השעה בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כך גם, מן הסתם, עבור אזרחי ארצות הברית, התאריך 22 בנובמבר 1963, היום בו נרצח הנשיא ג'ון פיצ'גרלד קנדי, השבוע לפני חמישים שנה. 

גם לישראל הרחוקה הגיעה הידיעה. זה היה ליל שבת, יום שישי בצהריים בדאלאס, טקסס, ובזיכרוני שמורה עדיין תמונה ובה אחי ואני רוכנים על מכשיר הרדיו החדש, דגם 'פיליפס' שידע לקלוט שידורים בגלים קצרים. כשנעצרה החוגה על שידורי BBC מלונדון, והקריין הודיע על הרצח ועל מותו של קנדי הוכינו בהלם, למרות שלא ידענו הרבה על קנדי אלא רק את האגדות שנקשרו בו.

מאז נרצח קנדי נכתבו אלפי מאמרים, ספרים וכתבות שניסו לפצח את חידת הרצח מכל הזוויות האפשריות: מציאותיות ודמיוניות ככל שיהיו. הרצח חלחל גם לשירה, לספרות היפה ולסרטי קולנוע רבים, ועתה, בשנת היובל, שב הרצח לסדר היום האמריקני וספרים וסרטים חדשים צצים חדשים לבקרים. גם ארכיון המדינה שלנו פרסם בשבוע שעבר מבחר תעודות שמציגות את הקשר של מדינת ישראל לאותו אירוע.  

הזווית הישראלית של אירוע זה הייתה כמובן שולית, ואף אני הגעתי אליה באקראי. לפני כמה שנים, אגב חיפוש בארכיון המדינה בנושא אחר לגמרי, התגלגל לידי תיק של משרד ממשלתי (כנראה משרד החוץ) ובו 21 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, שלא נראו שייכים לתיק. המסמך לא היה חתום ועל העמוד הראשון, שנעדר סמליל של מדינת ישראל או של משרד ממשלתי כלשהו, נדפסה הכותרת: 'מסעי להלוית קנדי בושינגטון מ-24 עד 27 בנובמבר 1963 (ראשי פרקים לתזכורת)'. 

העמוד הראשון של הדו"ח (ארכיון המדינה)

כפי שהתברר מעיון קצר, הכותב היה לא אחר מאשר זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שתיעד את חוויותיו משליחותו כנציג המדינה בהלוויית קנדי שנערכה בוושינגטון הבירה. זהו מסמך מרתק, כתוב בגוף ראשון, שמציג את שזר באור קצת שונה ממה שהכרנו.

ניסיתי לברר מדוע החליטה הממשלה לשלוח את הנשיא ולא את ראש הממשלה החדש לוי אשכול. אשכול נכנס לתפקידו רק כמה חודשים קודם לכן ויכול היה לנצל את שהותו בוושינגטון לפגישות מדיניות עם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון ועם ראשי מדינות אחרים שהגיעו לטקס ההלוויה. ההסבר קשור, כנראה, באווירת המשבר ששררה בין ארצות הברית לישראל בחודשים שקדמו לרצח, על רקע דרישתו החד-משמעית והעקבית של קנדי לאפשר לנציגי ארצו לבקר בכור הגרעיני בדימונה. בספר 'לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895)' (ארכיון המדינה, תשס"ב), פורטו המהלכים העיקריים של האמריקנים בנושא הזה, ומהם מתברר שדרישה זו החלה עוד בשלהי כהונתו של הנשיא אייזנהאואר, וביתר שאת לאורך כהונתו של קנדי. תשובתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שישראל תסכים לביקורים מעין אלה רק לאחר שהכור יתחיל לפעול ובתנאי שארה"ב תערוב לבטחונה של ישראל, גרמה למשבר חריף בין שתי המדינות.

התפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בחודש יוני 1963 הקלה מעט את הלחץ האמריקני, אבל כבר באיגרת הברכה ששלח קנדי לאשכול, לרגל כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, הוא העלה את נושא הכור בדימונה, ודרש שוב, לאפשר למדענים אמריקנים לבקר בכור, ולא – ישפיע הדבר לרעה על יחסי שתי המדינות. אשכול אמנם הצליח להרגיע מעט את החזית האמריקנית, ואף על פי כן החליט כי טוב יותר שיישאר בארץ ואת מדינת ישראל ייצג בהלוויה הנשיא שזר.

שרת החוץ, גולדה מאיר, שהתה ביום הרצח בארצות הברית. היא עצמה כבר פגשה את קנדי ואת פגישות איתו תיארה בספרה האוטוביוגרפי חַיָּי (מעריב, 1975, עמ' 227-226):

את קנדי פגשתי פעמיים. בפעם הראשונה מיד אחרי מערכת סיני, כשהוא היה סינאטור ממסצ'וסטס. הציונים של בוסטון אירגנו הפגנה אדירה וסעודת-גאלה למען ישראל, בהשתתפות כל הסגל הקונסולרי, שני הסינאטורים של אותה מדינה – ושרת החוץ של ישראל. הושיבו אותי על יד קנדי, שהיה אחד הנואמים, וזכור לי שהוא עשה עלי רושם כביר, ומאד התרשמתי מצעירוּתוֹ ומנאומו, אף כי בעצם לא קל היה לדבר אליו. היתה לי הרגשה שהוא ביישן מאד, ורק מלים ספורות החלפנו בינינו. בפעם השניה פגשתי אותו זמן קצר לפני הירצחו. ירדתי לפלורידה, מקום שהוא בילה חופשה, ודיברנו זמן רב מאד – ובצורה בלתי פורמאלית מאד. ישבנו על המרפסת של הבית הגדול שבו התגורר, ועדיין אני רואה אותו לפני, בכיסא הנוע שלו, בלי עניבה, בשרוולים מופשלים, מקשיב רוב-קשב בעוד אני מנסה להסביר לו מדוע יש לנו צורך נואש כל כך בנשק מארצות הברית. הוא נראה כה יפה תואר ועדיין נערי כל כך עד שקשה היה לי לזכור שאני מדברת אל הנשיא של ארצות הברית – אף על פי שאני מניחה שגם הוא לא חשב שאני דומה ביותר לשר חוץ! על כל פנים, זה היה רקע מוזר לשיחה כל כך חשובה. היו איתנו עוד שנים או שלושה אנשים, ובהם 'מייק' פלדמן, אחד מאנשי יד ימינו של קנדי, אבל הם לא השתתפו בשיחה ... כשסיימתי, התכופף אלי קנדי, הוא אחז בידי, הביט לתוך עיני ואמר בכובד ראש רב, 'אני מבין, גברת מאיר, אל תדאגי, שום דבר לא יקרה לישראל'. ואני חושבת שהוא הבין באמת. שוב פגשתי את קנדי בקבלת פנים רשמית באו"ם שבה קידם בברכה את ראשי המשלחות, אבל אז רק אמרנו שלום זה לזו, ומעולם לא ראיתיו שוב.  

אבל אני הלכתי להלוויתו ואחר כך – עם כל שאר ראשי המשלחות – ניגשתי ללחוץ את ידה של מרת קנדי. גם אותה לא ראיתי שוב מעולם, אבל אינני יכולה לשכוח איך עמדה לה, חיורת ודמעות בעיניה, ועם זאת מצאה לומר משהו מיוחד לכל אחד מאיתנו. בהלוויתו של קנדי – או, ביתר דיוק, בסעודה הממלכתית שערך אותו ערב הנשיא החדש – פגשתי גם במר לינדון ב. ג'ונסון ... [הוא] חיבק אותי בזרועו, השהה אותה רגע קט, ואמר: 'אני יודע שאבד לכם ידיד, אבל אני מקווה שאת מבינה שגם אני ידיד', ואין ספק שהוא הוכיח כי אמנם כן היה.  

גולדה מאיר בפגישה עם הנשיא קנדי, דצמבר 1962 (פיקיוויקי)

עוד קודם נסיעתו הספיק שזר לשלוח מברק ניחומים, בעברית ובאנגלית, לנשיא החדש לינדון ג'ונסון:

טיוטת מברק הניחומים בעברית (ארכיון המדינה)

ביום ראשון, 24 בנובמבר, יצא שזר לארצות הברית, מלווה בשומר ראשו ובמזכירתו הנאמנה שולמית נרדי (2002-1909), ששימשה יועצת לענייני התפוצות בלשכתו וכתבה את נאומיו באנגלית. לאחר שבע עשרה (!) שעות טיסה – עם נחיתת ביניים בפריס – הגיעה הפמליה לוושינגטון בשלוש לפנות בוקר, שם המתינו שרת החוץ גולדה מאיר והשגריר אברהם הרמן (לימים נשיא האוניברסיטה העברית). בהמשך הגיעו גם דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני, ועוזרו ויליאם פיליפס טלבוט.

מיד עם הגיעו הוצמד לשזר מה שכּונה באותם ימים 'שליש צבאי'. זה היה אל"מ רם רון (רולניצקי), ששימש אז נספח צה"ל בארה"ב. רון (2004-1925) היה מפקד הגדנ"ע, מח"ט וקודם מינויו כנספח כיהן מפקד פיקוד ההדרכה (1961-1959). הוא גם זה שיזם את 'צעדת ארבעת הימים', ולימים, אחרי שחרורו מצה"ל, היה המנהל הראשון של חברת הפחם הלאומית ופעיל פוליטי בר"ץ ובד"ש. 

הרצלה ורם רון בימי השליחות בארה"ב

למחרת הגיעוֹ לארצות הברית השתתף שזר בהלוויה, וכך הוא תיאר את סדרת האירועים (הרמן הוא השגריר אברהם הרמן; ג.מ. היא גולדה מאיר).

מיקויאן הוא המנהיג הארמני-הסובייטי אנסטס מיקויאן, שהיה אז סגן ראש ממשלת ברית המועצות; היינריך ליבקה היה הנשיא של גרמניה המערבית, לודוויג ארהארד היה הקנצלר (שנבחר לתפקידו חודש קודם לכן). אחותו של נהרו, ראש ממשלת הודו, ששמו של שזר לא עשה עליה רושם, הייתה ויג'איה לקשמי פַּנְדיט. שזר לא זכר כנראה את שמות כל המנהיגים שפגש ולכן הסתפק בציון שם המדינה ('ליבריה הציג אותי בפני רבים', 'מכסיקו, יפן נכנסו בשיחות אתי'). 

'הושיטה יד קרה' לשזר – ויג'איה לקשמי פנדיט, 1965 (ויקיפדיה)

ממשיך שזר:



בתמונה הבאה אכן אפשר לראות את המנהיגים ששזר ציין, אך בניגוד לדבריו הוא לא עמד בשורה הראשונה אלא בשלישית (שלישי משמאל). בשורה הראשונה עמדו (מימין לשמאל): היילה סילאסי קיסר חבש, בודואן מלך בלגיה, פרדריקה מלכת יוון ושארל דה-גול נשיא צרפת.

(Philippine Diplomatic visits)

אנקדוטה מעניינת קשורה לסוס המיותם שצבט את לבו של שזר. זה היה 'בְּלֶק ג'ק', סוס אמריקני נודע לתהילה שהשתתף בטקסים צבאיים רבים ואולף לצעוד ולעצור בפקודות קול בלבד. זמן קצר לאחר ששזר התרשם כל כך החל הסוס להתפרע ולא נשמע להוראות שניתנו לו...

הסוס 'בלק ג'ק' סוטה מן המסלול בהלווית קנדי (Horse of the Week) 

טקס ההלוויה העצוב הזכיר לשזר בעל הנפש הפיוטית שורות שאותן ייחס לביאליק (שיר זה אינו מוכר בין שירי היידיש של ביאליק). בהמשך, בטקס האשכבה שנערך בכנסיית סנט מתיו הקתולית, חרג שזר מכללי הטקס וכיסה את ראשו בכיפה. 'התפייסתי עם הכיפה', כתב שזר, 'והודיתי לה כי היא יֶשְׁנָהּ'. לשזר הייתה זו הפעם הראשונה שבה נכח במיסה קתולית, והחוויה הרעישה את לבו. הוא לא כרע ולא השתחווה כאשר שאר הנוכחים עשו כן: 'לא הוסחה אף רגע מדעתי ההכרה כי אני – ישראל'.

תם הטקס בקתדרלה.

גולדה והשגריר הרמן המליצו לשזר לשוב מיד לישראל, מה גם שז'וזף קסא וובו (שאז נקרא 'קסבובו'), נשיאה הראשון של קונגו, התעתד להגיע לארץ ולפי כללי הפרוטוקול על נשיא המדינה לקבל את פניו. שזר הסכים.

מן הכנסייה נסעו מנהיגי העולם לבית הקברות ומשם לטקס שנערך בבית הלבן ובו קיבלה האלמנה ז'קלין את פני המנחמים. 

             
בחדר האוכל פגש שזר שוב במיקויאן הרוסי, שתהה על הרוסית המשובחת שלו (מפטרבורג, מימי הצאר – הסביר שזר). שזר הזמינו לבקר בישראל והציג בפניו את גולדה מאיר.

אנסטס מיקויאן (1978-1895) – נתן לגולדה צעיף בערב קר (ויקיפדיה)

תמו טקסי ההלוויה, ושזר התפנה לפרק המדיני. הוא נפגש עם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון, אחר כך שוב עם שגרירים ומנהיגים מכל העולם, ושמח לגלות עד כמה גולדה מאיר פופולרית ואהובה...

השגריר אברהם הרמן, 1966 (ebay)

שזר, גולדה והרמן הוזמנו עתה לפגישה עם הנשיא ג'ונסון:

מהבית הלבן נסע הנשיא שזר לטקס אבל שנערך בבית הכנסת הרפורמי ובו השתתפו גם רבנים אורתודוקסים וקונסרבטיבים. בבית הכנסת פגש בשופט העליון היהודי-האמריקני ארתור גולדברג, שתואר על ידיו 'יהודי יקר ורב עתידות'.

למחרת, 26 בנובמבר, נאם שזר בפני אנשי השגרירות בוושינגטון, ואחר כך נפגש עם שני עיתונאים ישראלים: יערי [?] ואליהו סלפטר (כתב 'הארץ' בוושינגטון) ונזף בהם 'על אשר הם מתעלמים מהציבוריות היהודית באמריקה, ואם כותבים – מקטרגים, אך אינם מספרים כלום על הנעשה'. שני הכתבים הצטדקו וטענו שמערכות העיתונים בארץ אינן מעוניינות בדיווחים על יהדות ארה"ב. בהמשך שוחח שזר עם אישים יהודים שבאו לפגשו, ובניו יורק נפגש ל'שיחה ארוכה ומפורטת עם האדמו"ר מליובביץ' על ענייני כפר חב"ד, על עליית חסידים שלו מניו יורק, על נקודת התיישבות בגליל, ע"ד [על דבר] יער הבעש"ט ובעיקר על המצב בארץ'.

לאחר יום עמוס בפגישות נסעה הפמליה לנמל התעופה ומשם, בטיסת חצות, חזר שזר לישראל. הדו"ח שחיבר מסתיים כך:

בישיבת הממשלה, שנערכה ב-1 בדצמבר 1963, דיווחה שרת החוץ גולדה מאיר על האירועים בוושינגטון. היא ציינה כי יהודי ארצות הברית 'נשמו לרווחה' כשנודע להם שהמתנקש אינו יהודי, אך מדאיגה העובדה שג'ק רובי, שרצח את לי אוסוואלד, הוא יהודי (ובלשונה: 'אוי ואבוי שבתוך זה יש יהודי'). בין היתר דיווחה גם על השתתפותו של שזר:

פרוטוקול ישיבת הממשלה, ט"ו בכסלו תשכ"ד (ארכיון המדינה)

  __________________________________________________________

בני עורי הוא במאי ועורך בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.