פינת ההלכה: חתול של שבת

איור: נעם נדב

בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין?

(משנה שבת, פרק ב, א)

לפני כשלושה שבועות פרסמתי כאן דיון הלכתי מגוחך בשאלה נוקבת וחיונית, הנמצאת זה מאות שנים על סדר יומו של העולם היהודי – האם ג'ינג'י יכול להתחתן עם ג'ינגי'ת?

לא יצא זמן רב וזכינו לעוד פסיקה הזויה ומטורללת. הפעם מקורה לא במחנה החרדי, אלא ברבנות הדתית-הלאומית, שכנראה גם לה קצת משעמם ואין בררה אלא לדלות סוגיות אבסורדיות מתחתית החבית, בחינת 'דרוֹש וקבל שכר'.

מכון 'צֹמת' (צוותי מדע ותורה), שמרכזו באלון שבות שבגוש עציון, ואנשיו מתמחים כבר עשרות שנים בפתרונות טכנולוגיים לבעיות הלכתיות שונות ומשונות (למשל, טלפונים שאפשר להפעילם בשבת), מוציא לאור עלון שבועי הנקרא 'שבת בשבתו'.

הנה נושא שדן בו לאחרונה, ברצינות גמורה, הרב שי ויסבורט: האם מותר להדליק (או לכבות) אור בשבת באמצעות רגל של חתול...

הדיון המלומד הופיע בגיליון 1504, פרשת שמות, י"ח בטבת תשע"ד.

חתול שבת (באדיבות אנונימי)

(תודה לדן לב ארי)

מה קשה פה לרש"י?

פרנסות של יהודים: חייא המדביר

במדור 'פרנסות של יהודים' כבר ראינו את הלחם של הנביא יחזקאל, הפיצה של רשב"י, הפלאפל של אונקלוס, הסבון של הרמב"ם, הבייגל של שפינוזה והנקניק של ביאליק. עכשיו הגיע תורו של התנא הארץ-ישראלי רבי חייא (מוכר גם כרבי חייא הגדול), חברו ותלמידו של רבי יהודה הנשיא, שחי בראשית המאה השלישית.

אליעזר, כתב עונ"ש בבני ברק, יצא לצומת הרחובות רבי טרפון ורבי עקיבא וצד במצלמתו את מכוניתו של חייא, מדביר המזיקים, שמתמחה בכל סוגי הג'וקים (כולל 'תיקן גרמני'!), ומשתבח במראה מקום מהתלמוד הבבלי, שמעיד על כישוריו והצלחותיו:

היינו דאמר רבי [יהודה הנשיא]: כמה גדולים מעשי חייא (בבא מציעא, פה ע"ב)

בעיני זה חמוד.

לפני חייא המדביר חי בצפת יהודי ושמו חייא הרופא. ספרו 'מעשה חייא' נדפס בוונציה בשנת 1652 (מקור: קדם)

ברוך הבא: חג המולד בכנסייה הצלבנית של אבו גוש

כתב וצילם ברוך גיאן

מיסת החצות בערב חג המולד – 24 בדצמבר למניינם – הייתה במשך שנים רבות אירוע שמשך ישראלים רבים לכנסיותיה של ירושלים, ובמיוחד אלה שבעיר העתיקה (כנסיית הגואל, הדורמיסיון שבהר ציון ועוד רבות). אך שנות האינתיפדה הוציאו לרבים מאתנו, ואני בכללם, את החשק לשוטט בחצות הליל בסימטאות העיר העתיקה. הצפיפות, הדחיסות והאופנתיות גם הן הרתיעו אותי.

השנה החלטתי לחזור ולחוות את האירוע המיוחד הזה, ולא הצטערתי. שמתי את פניי למנזר הבנדיקטיני העתיק שבאבו גוש. זהו אחד המנזרים היפים בארץ. יש בו גן מטופח, כרם ענבים, שרידים ארכיאולוגיים, מי מעיין המפכים בקריפטה, וכמובן הכנסייה הצלבנית עצמה שעומדת עדיין על תילה. הכנסייה נבנתה על ידי ההוספיטלרים במאה ה-12 שזיהו את המקום, בטעות, עם אמאוּס. הנזכרת בברית החדשה. המבנה נמצא כ-400 מטר מתל קרית יערים, המקום שבו חנה ארון הברית אחרי שחרורו מהפלשתים במשך עשרים שנה (שמואל א, ז 2-1). הנזירים מאירים פנים לישראלים המבקרים אצלם, ואני בהחלט ממליץ על ביקור כזה, בשעות היום כמובן.

קצת אחרי 11 בלילה הגעתי לכנסייה. רק מבקרים בודדים הגיעו בשעה מאוחרת זו. השלג שנותר עדיין כיסה את הגינה היפה שבחוץ. 

הכנסייה עצמה הייתה מוארת, מבחוץ ומבפנים. 



התבוננתי בתמשיחי הקיר המרהיבים שנעשו בסגנון ביזנטי, ואת תשומת ליבי לכד ציור פרסקו המסמל את ניצחון הנצרות על היהדות. הכנסייה (אקלזיה; Ecclesia) דוחפת את דמות בית הכנסת (סינגוגה; Synagoga), שאוחזת בידה מטה שבור.

כמה דקות לפני חצות הגיעו נזירות אחדות עם סולמות ובזריזות הדליקו את הנרות שעל הקירות העתיקים.





אחר כך הודלקו נרות הענק בחלל הכנסייה.

בחצות בדיוק נכנסו הנזירים והנזירות בלבוש לבן מרהיב שאופייני לזרם האוליבטני במסדר הבנדיקטי. הלבן מוסיף מימד של ניקיון ושל רוחניות, והנזירות עטופות הלבן נדמו לרגע כגברים יהודים עטופים ב'קיטל'...





ראש המנזר, חבוש בכובע המיוחד לו, תפס את מקומו וניהל את הטקס.

הנזירים עמדו מול הנזירות והחלו בתפילותיהם.





בשלב מסוים של השירה התכנסו הנזירים בחצי גורן. גברים לחוד ונשים לחוד.





אחר כך בירך הנזיר אוליביה את המשתתפים. הטקס עצמו נוהל בצרפתית – שפתם של הנזירים – אך דבריו החמים אל הישראלים הנוכחים באולם נאמרו בעברית.




הטקס לווה בשירה גרגוריאנית יפה במיוחד והאקוסטיקה בחלל הקדום העצימה את צלילי קולות הנשים המזמרות, שהשתלבו היטב בשירת הגברים. את השירה ליוו כלי פריטה והקשה.

היה כמובן אורגן חשמלי. 



אך בלט במיוחד כלי נגינה אפריקני המזכיר בנג'ו ענק ושמו 'קורה'.

באחת אחר חצות החלה המיסה עצמה, וגם היא לוותה בשירה הרמונית וכמובן במצוות היום: אכילה מלחם הקודש (שאינו אלא מצייה) ושתיית היין. 

התפילה הסתיימה בחיבוק של המשתתפים.

אחר כך כובו האורות והנזירים יצאו בתהלוכה כשידיהם פתוחות.



תם הטקס.



יצאתי מן הכנסייה העתיקה אל הקור העז של הרי יהודה, סופג בגופי את הרוח המזרחית המקפיאה ובראשי עדיין מהדהדים צלילי 'הלילה החרישי'.

סיפורי רחובות: מי אתה אפרים אלימלך אורבך?

רחוב יש בירושלים, בשכונה החרדית בית ישראל, שמצפון למאה שערים (בין הרחובות אשלג ודיין), ושמו רחוב אפרים אלימלך אורבך.

תאמרו: כמה אפרים אלימלך אורבך יש בעולם, שראוי לקרוא אחריהם רחוב מרחובות ירושלים? מן הסתם אחד ויחיד, הלא הוא הפרופסור א"א אורבך, שהיה איש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל למדעי היהדות, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומגדולי חוקרי מדעי היהדות בדור האחרון. ספריו ומאמריו, שהידועים בהם 'חז"ל: פרקי אמונות ודעות' ו'בעלי התוספות', נחשבים לקלסיקה של מדעי היהדות והם נקראים ונלמדים עד היום.

פרופסור אפרים אלימלך אורבך (1991-1912)

את פרופסור אורבך זכיתי להכיר מקרוב בין השנים 1989-1979, כאשר היה נשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות והקונגרס העולמי למדעי היהדות, ואילו אני שימשתי כמזכיר האיגוד והקונגרס. נכנסתי אז ויצאתי ממשרדו שבאקדמיה למדעים ומביתו שברחוב התיבונים 22 ברחביה, ולמדתי להכיר מקרוב את גדולתו וחכמתו של האיש הדגול הזה. עם כל תקיפותו, סמכותו והכרת ערך עצמו – והיו לו מאלה בשפע – אורבך היה איש אמת, אכפתי, ענייני, מוסרי וצנוע. הוא ציווה שלא יספידוהו וככל שידוע לי גם שמו לא הונצח בשום מקום, אף שבלי ספק הוא ראוי לכך. שמחתי אפוא לשמוע שיש רחוב על שמו.

אך מדוע מכל המקומות שבעיר בחרה עיריית ירושלים להנציח את שמו של אורבך דווקא בלב לבו של האזור החרדי? התמיהה תגדל עוד יותר כאשר קוראים את שלט הרחוב שתלוי בשני צדי הרחוב:

רח' אפרים אלימלך אורבך

ממייסדי שכונת בית ישראל. נפטר – תש"ח

לאורבך היו זכויות רבות, אבל ייסוד שכונות בירושלים, ושכונת 'בית ישראל' במיוחד, לא הייתה אחת מהן. זאת ועוד, הוא נפטר בשנת תשנ"א (1991) ולא בשנת תש"ח (1948).

ברור אפוא שאין זה א"א אורבך 'שלנו' אלא מישהו אחר. אבל מי? האם היו שני 'אפרים אלימלך אורבך' בעירנו?

חיפושי אחרי אא"א אחר, שייסד את שכונת 'בית ישראל', העלו חרס. איש לא שמע, איש לא ידע.

בלית בררה נסעתי בעצמי לרחוב אורבך, ש'שטיבלך' וישיבות לחוזרים בתשובה מעטרים אותו מקצה לקצה, כדי לנסות ולגלות רמזים לפתרון התעלומה. ואכן מצאתי.

מתחת לשלט החדש נמצא שלט אבן ישן נושן ועליו נחקק השם המקורי של הרחוב:

רחוב אפרים אורבוך 

Ephraim Auerbauch Str

צילומים: דוד אסף

אורבוך (מן הסתם צריך לומר אַוֶורְבּוּךְ או אַוֶורְבַּאוּךְ) זה לא אורבך, ואלימלך אין בכלל וכנראה נשתרבב בטעות (מיהו בעל המלאכה הבקי כל כך במדעי היהדות שידע לעשות זאת?), וכך היו שני האורבכים לבשר אחד.

אז מיהו אפרים אורבוך 'המקורי', זה שייסד את שכונת בית ישראל ונפטר בתש"ח ?

האתר 'שמות רחובות ירושלים', שמפעילה העירייה, לא קידם אותי בהרבה.

שאלתי בעצתם של כמה מחוקרי ירושלים והבקיאים בשמות רבנים וגם הם הודו כי לא שמעו מאומה על רב ומייסד זה. חיפושיי בספרים שעניינם הקמת השכונות בירושלים לא הביאו דבר. צריך אפוא לנסות ולמצוא את החלטת מועצת העיר מאוגוסט 1954...

האם מישהו מהקוראים חובבי ירושלים וחוקרי ארץ ישראל יכול לזהות את הרב הדגול אפרים אורבוך?

(תודה למוישי)

בעלי התוספות

פלא על גבי פלא, ותעלומה על גבי תעלומה. מתברר כי גם שנת הפטירה תש"ח מוטלת בספק....

מוישי שלח לי צילום מכתב העת התורני 'תבונה', שנדפס בירושלים באלול תש"ו (1946), ובו מופיע מאמרו של פלוני ושמו הרב יהודה אריה הכהן.

והיכן גר הכותב (אחיו של הרב הכהן הנזכר) אם לא בשכונת בית ישראל, ברחוב אפרים אורבך?

אופס. הנה עוד מודעה שנדפסה בעיתון 'נרות שבת' (קונטרס יב, פרשת ראה, מנחם אב תש"ג, עמ' צו) והיא מחזירה אותנו לקיומו של רחוב אפרים אורבך בשכונת בית ישראל כבר בשנת 1943:

ד"ר דותן גורן מצא את אפרים אוירבך משכונת בית ישראל בעיתון דואר היום, מיום 12 בינואר 1920. מתברר שהרב הדגול עסק בייצור נקניקים ובשר מעושן...

מידיעה אחרת נראה כי שמו המלא היה אפרים אוירבאך זקש (נכתב גם זק"ש או זקס). הוא היה בעל נכסי נדל"ן ונפטר בשנת 1931 או בסמוך:

דואר היום, 9 בפברואר 1931, עמ' 4

זאת ועוד, בספרו של יהושע בן-אריה ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, ג, עמ' 1320 והע' 893, צויין כי ברחוב לייב דיין 11 פינת אורבוך החלקות 103-102 נרשמו על שם יורשי אפרים זקס ובמפקד מופיע כי שם בעל הבית הוא ממשפחת זק"ש. המסקנה היא די ברורה: הוא התגורר ברחוב שנקרא לימים על שמו.

לאחרונה יצא לאור ספר, שהייתי שותף לעריכתו, שעוסק בשכונת 'בית ישראל': יומנו של מוכתר בירושלים: קורות שכונת בית ישראל וסביבתה בכתביו של ר' משה יקותיאל אלפרט (תרצ"ח-תשי"ב, 1952-1938). גם המוכתר אלפרט מזכיר ביומנו את שם הרחוב אורבוך.

גלגולו של איור: מ'עונג שבת' ל'רצונות' אסורים

את האיור הזה, פרי עטו של ידידי הטוב נעם נדב, מכירים כל קוראי עונ"ש.

כבר כמה שנים שהוא מלווה את הבלוג (בצד שמאל למעלה) ואת האי-מייל השבועי.

כשנעם ניגש לאייר את הסמליל של עונ"ש הוא זכר שפעם ציטטתי באוזניו אמרת שפר בטעם של פעם, שכבר איני זוכר למי היא מיוחסת. כמדומני שהיה זה המשכיל יהושע השל שוֹר (1895-1818), איש ברודי ועורך החלוץ, שנודע כאפיקורוס שנון במיוחד:

ללמוד גמרא בשבת כאשר סיגר ריחני נעוץ בפיך – אין לך עונג שבת גדול מזה... 

משום מה החליט נעם לצייר את האפיקורוס של עונ"ש דווקא בדמותו של אפיקורוס אחר, אליעזר בן יהודה.

והנה לפני כשבוע הפנה מוטי קהת את תשומת לבי לתמונה הבאה פרי מצלמתה של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור.

שירה הציגה לאחרונה את עבודתה זו בתערוכה בשם 'רצונות', מטעם החוג לעיצוב גרפי של מכללת אמונה בירושלים.

בהסברים לתמונותיה היא כותבת כך:

רוצה לנטוע במרחקים שורשים נודדים
רוצה לפצל את השלמות
ולהרכיב את החלקים
רוצה לעוף אל העננים
ולשבת על הרגבים
רוצה לחפש את החול
ולמצוא את הקודש
רוצה לברוח אל החומר
ולגלות את האור
רוצה ללכת עם הרוח ולרוץ מולה
רוצה לקלף את הנפש ורוצה לכסותה
רוצה הכל ולא רוצה דבר
רוצה גם וגם
אני שתיים ואנחנו אחת.

כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם דיסוננס קוגניטיבי הגורמים לחוסר הרמוניה ולהעדר שלמות עצמית. הקונפליקטים יכולים להיות בענייני דת זהות שאיפות דרך חיים ובעצם בכל מחשבה ומעשה שלנו. בחרתי את הקונפליקטים הפנימיים שלי שדרכם אני מקווה כל אדם יוכל לשקף עצמו לפחות קונפליקט אחד פנימי.

הצפת הקונפילקטים השונים והבאתם לקדמת הבמה העצמית מאפשרת לנו לדון להתעמת ולקבל את אותם קונפליקטים ולהפכם לחלק מאיתנו. רק אז יכול האדם להגיע לאיזון הרמוני ולתחושת שלמות.

הפרוייקט מציג צילומים קונספטואלים בנושא רצונות מנוגדים, למרות שהמצולמת היא אני ואלו הם חיי, אין לי ספק שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר!

עד כאן דברי שירה אדרי אליצור.

אהבתי את התמונה שלה. מאוד. אבל תהיתי אם לא מדובר כאן בגרסה נשית מודעת שמתכתבת עם האיור של נעם. פניתי לשירה, וזה מה שענתה:

את הצילום יצרתי במסגרת של פרוייקט גמר 'רצונות' בתואר הראשון. הוא אחד מתוך עשרה צילומים המתארים קונפליקטים פנימיים בנפש. הוא בא לסמל את שני העולמות המנוגדים של קודש וחול. האיור בהחלט מזכיר את הצילום, אבל לא הכרתי אותו לפני כן. חשבתי שהמצאתי את הגלגל...

אז כל הכבוד לשירה, והנה עוד עבודה נאה שלה, מאותה סדרה:

בעלי התוספות

בזכות המגיב 'אברבנאל', שהצביע על המשורר העממי בנימין וולף אֶרֶנקְרָנץ (כנראה 1883-1826) מזְבַּרַז' שבגליציה המזרחית, כמקור לחידוד על העישון בשבת, הצלחתי לאתר את מקור הסיפור.

בקובץ ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32, פרסם נפתלי זיגל רשימת חידודים קצרה, שכותרתה 'משכילי גליציה', ושם נמצא קטע זה:

העיתונאי מנחם רהט הפנה את תשומת לבי לריאיון עם חסיד 'תולדות אהרן' שמואל פפנהיים, שהתפרסם, בהתאמה מושלמת עם הפוסט הזה, במוסף 'אתנחתא' של עיתון בשבע (א' בשבט תשע"ד; 2 בינואר 2014).

בריאיון סיפר פפנהיים בן ה-44 מזיכרונותיו כילד על דמותו המקורית של יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן הירושלמית, שגר ברחוב שטראוס, בסמוך לקולנוע אדיסון לשעבר. באותם ימים היה זה קו הגבול הדמיוני בין השכונות החרדיות לבין שאר שכונות ירושלים. ברמן, שינק כנראה ממורשתם של משכילי גליציה, יצא בלילות שבת אל המרפסת עם גמרא גדולה בידו וסיגריה בפיו כדי ללמוד בניגון של בחורי ישיבה...

וכך מספר פפנהיים:

רדיו חזק: רפול בגלי צה"ל

את ההיסטוריון והסופר ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור דומני שאין צורך להציג. גם בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה בכל הקשור לתולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל, גם מחבר פורה ורב זכויות (נדמה לי שגם מוטקה עצמו כבר איבד את המספר המדויק של הספרים שכתב וערך), וגם  – ואולי בעיקר – אדם נחמד, נדיב ולבבי. איש כלבבי.

מוטקה הוציא לפני כמה שבועות ספר חדש ושמו 'רדיו חזק: הסוד והקסם של גלי צה"ל – מבט אישי' (הוצאת אבן חושן). הספר הוא שילוב של זיכרונות מימי היותו מפקד גלי צה"ל (1978-1974), אנקדוטות משעשעות וסיפור היסטורי קולח על תולדותיה של תחנת הרדיו הצבאית שלנו, במיוחד בשנות השבעים, על בעיותיה המובְנות (האקסימורון של גוף תקשורת צבאי הרוצה להיות עצמאי), על המשברים וההישגים ועל האנשים והנשים שהפכו אותה למה שהיא. הספר יעניין בעיקר את העוסקים בתקשורת ובתולדות העיתונות בישראל, וכמובן את כל מי שגלי צה"ל יקרה ללבו.

מוטקה נאור

מתוך הספר הזה בחרתי להביא שתי אנקדוטות משעשעות במיוחד, על רפאל איתן (רפול), לוחם עשוי ללא חת ולימים הרמטכ"ל האחד-עשר של צה"ל ופוליטיקאי שנוי במחלוקת, שהיה – איך נאמר זאת בעדינות? – טיפוס צבעוני ומיוחד במינו.

רפול (2004-1929)

א. רפול מציע לעדנה שביט להתאבד

המפגש בין רפול לבין עדנה שביט – במאית, מתרגמת ולימים גם פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב – היה 'קטלני' במיוחד. אין צריך לומר ששביט דחתה את הצעתו של רפול...

רדיו חזק, עמ' 91-90

עדנה שביט בחרה בחיים (מקור: פייסבוק)

הכל אמת. יוסי ורדי מצא עבורי את הריאיון הזה ביו-טיוב:



ב. רפול והשירים הרוסיים

במפגש נוסף, טעון לא פחות, תבע רפול מגלי צה"ל לנגן אך ורק שירים רוסיים. כשנאמר לו כי בעברית יש לא יותר מחמישים שירים כאלה והם מספיקים לארבע או חמש שעות שידור לכל היותר, הייתה לרפול תשובה ניצחת: אז תתחילו לשדר את השירים האלה מחדש...

רדיו חזק, עמ' 201-199

ג. רפול והגלים

ולסיום, משהו על רפול 'המאוחר', שלא קשור לגלי צה"ל או למוטקה נאור.

בגלגולו האזרחי היה רפול לא-פחות מחוספס, אך כבר מודע יותר למוזרויותיו וידע גם לצחוק על עצמו.

בתפקידו האחרון היה אחראי על בניית שובר הגלים ב'נמל היובל', שהוקם לחופי אשדוד, ושם גם מת בתאונה איומה, כאשר נחשול גלים פגע בו בעת סערה, העיפו לים והטביעו (23 בנובמבר 2004).

כמה חודשים קודם לכן הוא שיתף פעולה עם הקומיקאית יעל לבנטל, שגילמה את העיתונאית 'יעל יגנדורף' בתוכניתו הסאטירית של יאיר ניצני 'אחורי החדשות', ששודרה בערוץ 10. לבנטל ריאיינה את רפול בנמל אשדוד – ממש במקום שבו ימצא את מותו הטרגי – והתוצאה מצחיקה מאוד. רפול לא התאפק והציע גם לה סוף לא אלגנטי במיוחד...