מודעה בעיתון הצפירה, 2 בינואר 1890 |
מאת אליהו הכהן
א. צבי ניסן גולומב: האיש ופועלו
כמאה וחמישים שנה חלפו מאז ראשית ימיה של 'חיבת ציון' ועדיין לא נשלמה הצבת יד הזיכרון לאותם יחידי סגולה, שהיו בעלי זכות ראשונים בהפצת תורת הזמרה והנגינה בשפה העברית ובתיעוד הלחנים הראשונים של שירי הזמר העבריים. אחד הנחשונים האלה, שפועלו נשכח כמעט לגמרי, היה צבי ניסן גולומב, שבלי ספק זכאי להתכבד באצטלת החלוצים.
תרומתו של גולומב באה לידי ביטוי בשתי יוזמות חשובות: חיבור ספרים בעברית בתורת המוזיקה; חשיפת תווים של שירי זמר עבריים מוקדמים. הוא היה הראשון שתיעד בספריו את הצלילים שליוו את ההתעוררות הלאומית היהודית למן שלהי המאה ה-19 והוא שחשף את התווים של צרור שירים ראשון מאוצר הזמר העברי שהיה אז בחיתוליו. השירים האלה, מעטים במספר, חוברו עוד לפני שהחלו לבצבץ ניצניה של התחייה הלאומית ובישרו את תחילתו של הזמר העברי המתחדש. תוך זמן קצר היו הם לאבני יסוד של זמרת חיבת ציון, והזינו, לאורך עשרות שנים, את שיריה של התנועה הציונית שקמה בעקבותיה.
כמאה וחמישים שנה חלפו מאז ראשית ימיה של 'חיבת ציון' ועדיין לא נשלמה הצבת יד הזיכרון לאותם יחידי סגולה, שהיו בעלי זכות ראשונים בהפצת תורת הזמרה והנגינה בשפה העברית ובתיעוד הלחנים הראשונים של שירי הזמר העבריים. אחד הנחשונים האלה, שפועלו נשכח כמעט לגמרי, היה צבי ניסן גולומב, שבלי ספק זכאי להתכבד באצטלת החלוצים.
צבי ניסן גולומב (1934-1853) (מקור: זלמן רייזען, לעקסיקאָן פֿון דער ייִדישער ליטעראַטור, א, וילנה 1926, עמ' 466) |
תרומתו של גולומב באה לידי ביטוי בשתי יוזמות חשובות: חיבור ספרים בעברית בתורת המוזיקה; חשיפת תווים של שירי זמר עבריים מוקדמים. הוא היה הראשון שתיעד בספריו את הצלילים שליוו את ההתעוררות הלאומית היהודית למן שלהי המאה ה-19 והוא שחשף את התווים של צרור שירים ראשון מאוצר הזמר העברי שהיה אז בחיתוליו. השירים האלה, מעטים במספר, חוברו עוד לפני שהחלו לבצבץ ניצניה של התחייה הלאומית ובישרו את תחילתו של הזמר העברי המתחדש. תוך זמן קצר היו הם לאבני יסוד של זמרת חיבת ציון, והזינו, לאורך עשרות שנים, את שיריה של התנועה הציונית שקמה בעקבותיה.
גולומב חי ופעל כל ימיו בווילנה. אביו, אבא אליהו גולומב, היה רב ומלמד שלימדוֹ מקרא ותלמוד. לכשבגר נשלח ללימודים בישיבה בווילקומיר, עירו של משה לייב ליליינבלום, שבאותן שנים היה נתון בעיצומו של פולמוס על 'תיקונים בדת' ונרדף בידי קנאי העיר. לבו של גולומב, שהושפע מליליינבלום, נטה גם כן להשכלה, ואביו, שהבחין בכך, השיאו בגיל צעיר, שמא יצא גם הוא לתרבות רעה.
לאחר שעסק זמן מה בתפקידי מורה ומלמד דרדקים, החל גולומב לעבוד כמגיה בבית הדפוס הנודע של האלמנה והאחים ראָם (Rom). את ראשית ידיעותיו במוזיקה רכש ממורה ושמו פאסינאק, שהדריך בביתו ילד בן עשר שהפליא לנגן עלי כינור. גולומב לימד את הילד עברית, ובתמורה קיבל מפאסינאק שיעורים בתורת הנגינה. מכאן ואילך מצא גולומב את פרנסתו מהוראת נגינה בכינור ומניסוח כיתובים למצבות (משלח יד שבו עסקו משכילים רבים, ובהם י"ל גורדון ומנחם מנדל דוליצקי).
גולומב, שהחל את פעילותו היוצרת בשדה הספרות והמוזיקה ככנר חובב, חסר השכלה מוזיקלית פורמלית, היה אוטודידקט מושבע. תנובתו המוזיקלית – עליה נייחד את הדיבור ברשימה זו – התפרסה על פני שש שנים בלבד (1889-1883); לעומתה, פעילותו הספרותית נמשכה עשרות שנים, ובמרוצתן פרסם כעשרים ספרים בעברית וביידיש. ביו ספריו אזכיר את 'קריות ספר' (ורשה 1890), שהוא ספר מסע בארבע ערים (וילנה, גרודנה, ביאליסטוק, ורשה); ספרי יידיש כמו 'דאַמען-רעכט (משפט הבנות)', שהוא ספר ראשון מסוגו על זכויות נשים (וילנה 1890) או ספר על הבורגנות (ורשה 1906); מקראה עברית בשם 'להקת נביאים' (וילנה 1889); לקסיקון 'שמות האנשים והנשים' (וילנה 1905); 'מילים בלשוני', שהוא ספר על המילים העבריות שנקלטו בשפת יידיש (וילנה 1910), ועוד. ספר הלימוד הראשון שחיבר, 'חדר לתינוקות בבית רבן' (וילנה 1883), זכה להסכמה של המשכיל הווילנאי הנודע מרדכי פלונגיאן ולשבחים מפי יל"ג. הוא גם פרסם מאמרים בעיתוני התקופה, ובראשם 'המליץ' ו'הצפירה'.
באחרית ימיו השתכן גולומב בבית אבות בווילנה, והשאיר אחריו כתבי יד של ספרים שלא זכה להשלים, כמו הלקסיקון 'כל חמדת ישראל', שאותו הכין יחד עם בנו עמנואל וממנו ראו אור רק שלושת הקונטרסים הראשונים.
על גולומב ועל פעילותו הספרותית העניפה אפשר למצוא מידע נוסף בלקסיקונים שונים על סופרי ישראל, בעברית (ג' קרסל) וביידיש (זלמן רייזן), אך רשימה זו תוקדש לפועלו המוזיקלי החלוצי, שכמעט ולא נדון בכתיבה עליו.
חברי ארגון הסופרים והעיתונאים בווילנה. גולומב יושב בשורה השנייה מימין (במרכז התמונה פרץ מרקיש). צילום מראשית שנות העשרים (מקור: ארכיון בית לוחמי הגיטאות) |
באחרית ימיו השתכן גולומב בבית אבות בווילנה, והשאיר אחריו כתבי יד של ספרים שלא זכה להשלים, כמו הלקסיקון 'כל חמדת ישראל', שאותו הכין יחד עם בנו עמנואל וממנו ראו אור רק שלושת הקונטרסים הראשונים.
לקסיקון 'כל חמדת ישראל' שחיבר גולומב עם בנו עמנואל |
על גולומב ועל פעילותו הספרותית העניפה אפשר למצוא מידע נוסף בלקסיקונים שונים על סופרי ישראל, בעברית (ג' קרסל) וביידיש (זלמן רייזן), אך רשימה זו תוקדש לפועלו המוזיקלי החלוצי, שכמעט ולא נדון בכתיבה עליו.
ב. מְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת
מן השער הפנימי של 'מנצח בנגינות' (כמו גם מן השער ברוסית) אפשר ללמוד שהספר הובא לדפוס כבר בתרמ"ג (בדף השער עצמו נדפס תרמ"ד) |
גולומב היה הראשון שחיבר ספרי לימוד עבריים בתורת המוזיקה וההרמוניה, בעברית וביידיש גם יחד. ספרו הראשון, 'מנצח בנגינות', נמסר להדפסה בשנת תרמ"ג / 1883 (אף כי בפועל נדפס שנה לאחר מכן), שהיא גם ראשית תקופת העלייה הראשונה. המחבר הועיד אותו, בלשונו, למען 'יאיר נתיב בחכמת הניגון ולדעת לנצח בנגינות, לפרוט, לנגן, ולזמר שיר'.
חמשת פרקי הספר מעידים על מגוון התכנים שביקש גולומב
להקיף בספרו. נביא את הכותרות בלשונו העברית הצחה:
א. תולדות הניגון, פעולתה וחין ערכה, אסיפת מילותיה ומבטאיה, הוראת ציוני אותותיה, שמות ותמונות חכמי המזמרים והמנגנים בישראל ובעמים.
ב. כלי שיר ומזמרות, ללמוד לדעת שמותם, תכונתם ופעולתם במקהלת נוגנים.
ג. תורת הניגון לכל חוקותיה ומשפטיה, פרטיה ודקדוקיה.
ד. בית ספר ללמוד מלאכת הניגון מתוצאות מדרגות הנגינות ואופני מערכותיה, ופסוקי דזמרה להתחנך לזמר ולנגן, ומרוח הזמרה אשר לעמים שונים.
ה. שירי זמרה, לזמר שירים עם הניגון הנועד להם, ושירות היכל, כנגינות כל נדרי, כפי הניגון המורשה לנו מדור דור.
בפתח הספר, שנועד כאמור להקנות מושגים ראשונים במוזיקה לקוראי עברית ויידיש, גולל המחבר בקווים כלליים ובלשון נמלצת את התפתחות המוזיקה בישראל ובעמים. לאחר מכן הקדיש פרק לתיאור כלי המוזיקה ולביאור מושגים במוזיקה בליווי עיטורים. את החומר התיאורטי הוא המחיש באמצעות הדגמות צליליות בתווים, בהן שירי-עם מרוסיה, מפולין, מגרמניה ומצרפת, וכן זמירות חסידים.
הפרק החמישי בספר ,'אסיפת
שירי זמרה', הוא החדשני ובו חשף גולומב את התווים של שלושה שירים עבריים
קדם-ציוניים: 'דל מבין' ו'החמלה', שחיבר בן עירו המפורסם, המשורר המשכיל אד"ם הכהן לבנסון (1878-1794), אביו של מיכ"ל; ו'השושנה' שחיבר אליקום צוּנְזֶר (1913-1836).
באותה עת, אוצר השירים בעברית היה מבוסס
כמעט כולו על שירי קודש, תפילות וזמירות. זהו אפוא הפרסום הראשון מסוגו של תווים לשירי חול בעברית, שאותם שרו יהודים במזרח אירופה באמצע המאה ה-19.
'דל מבין' נכלל במחברת הראשונה של 'שירי שפת
קודש' (לייפציג 1842), אסופת שיריו של אד"ם הכהן. זהו אחד משירי הזמר העבריים
הראשונים שהעלו על סדר היום נושאים של חברה ומעמד, עושר ועוני. לאורך השיר מבקש המחבר לשכנע את קוראיו כי טובים ומאושרים חייו
של העני דל האמצעים מאלה של העשיר עתיר הנכסים והדאגות. את הרעיון מיצה אד"ם
הכהן בפתגם מחורז שהציב כמוטו בראש שירו: 'במותר העשיר, יגלה חסרונו / ובמחסור
העני, ימצא יתרונו'.
הנה הבתים הראשונים של השיר:
הנה הבתים הראשונים של השיר:
שירי שפת קדש, וילנה תר"ל, עמ' 36 |
שיריהם של משוררי ההשכלה היו בדרך כלל מרובי בתים, וכך גם השיר 'דל
מבין' שכולל לא פחות משלושים וששה בתי שיר. הוא הושר בארץ בפי חלוצי העלייה
הראשונה, אך אין לו כל חותם בימינו. הוא לא שודר מעולם באמצעי התקשורת ולא ידועה כל
הקלטה שלו, אף כי הותאמו לו במרוצת השנים שני לחנים. לכן נודעת חשיבות ליוזמתו
החלוצית של גולומב שתיעד בספרו את תווי הלחן הראשון של השיר. התמזל מזלי ולפני כיובל
שנים ראיינתי במזכרת בתיה את איתן ניימן ז"ל, יליד הארץ ובנו של מרדכי ניימן, שהיה מאנשי העלייה הראשונה וממייסדי המושבה. איתן העיד כי בימי נעוריו נהג לשיר את 'דל מבין', ובאותו מעמד הקלטתי מפיו ומפי אחותו יהודית בריסקין את הצלילים שזכרו.
השיר השני של אד"ם הכהן שאת צליליו הביא גולומב נקרא 'החמלה' והוא מכיל לא פחות ממאה בתים. אפשר לראותו כשיר העברי הראשון שקידש מלחמה נגד ההתאכזרות אל בעלי החיים. שוחרי הצמחונות, כמו גם אגודת צער בעלי חיים, יסמכו
ידם על כל מילה בו.
השיר בנוי בחמישה חלקים בעלי מכנה משותף: כל אחד מהם עוסק בהתאכזרות מסוג אחר. החלק הראשון, עוסק
באכזריות החיות עצמן, הטורפות זו את זו; השני, דן ברותחין את התאכזרות האדם אל בעלי
החיים; השלישי, תוקף את התאכזרות האדם לאדם; הרביעי, מעז פנים על התאכזרות האל אל
האדם; החמישי והאחרון, מקונן על אי הצדק בעולם. את השיר במלואו נהגו לדקלם בכינוסים ובמפגשים, אך רק בתים
ספורים ממנו הולבשו בצלילים, שאותם רשם גולומב בספרו.
כאמור, שיר זה נעדר מכל שירוני הזמר העברי, ואזכורו בספרו של
גולומב הוא אחד ויחיד בספרות המוזיקלית העברית.
הנה הבית הראשון של השיר:
הנה הבית הראשון של השיר:
שירי שפת קודש, וילנה תר"ל, עמ' 166 |
ובהמשך הוא שואל שאלה רטורית:
עינינו הרואות, כי תוקפו של השיר לא פג גם בימינו...
גולומב הביא, בפרסום ראשון, גם את
תווי השיר הנפוץ 'השושנה' ('על
אם הדרך'), שכתב צונזר סביב שנת 1860. כך יכולים אנו להתוודע אל גרסה מוקדמת של הלחן, כפי שהושר במזרח אירופה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19. גרסה זו שונה מזו שרווחה בארץ בתקופת היישוב
והושרה בביצוע המקהלה של סמינר לוינסקי לגננות בהדרכתו של יצחק אֶדֶל, ואחר כך
הוקלטה מפי הזמרת נחמה הנדל. לצד התווים הביא גולומב את מילות השיר במלואן, בניקוד מלא, תוך שהוא מעיר
בחֵן: 'שיר יסודתו בשירי עם להחכם צונזר נ"י והצגתיו לנצח בנגינותי באשר
כי אהבת לאום נוססה בו' (מידע נרחב על שיר זה הובא במאמרי 'על אם הדרך – סיפורו של השיר "השושנה"', חדשות בן עזר, גיליון 283, 1 באוקטובר 2007; זה לא מכבר פרסם אבישי אלבוים בבלוגו 'עם הספר', תרגום עברי לא מוכר של השיר משנת 1892, שנקרא 'החבצלת'. התרגום נעשה, ככל הנראה, בידי חז"ק, הוא חיים זיסקינד מברדיצ'ב, מתרגם משלי קרילוב מרוסית לעברית).
למעיין בתווים אלה, שתמונתם הובאה למעלה, מזומנת הפתעה: תווי שלושת השירים הנזכרים הודפסו
מימין לשמאל, ולא, כמקובל, משמאל לימין. חידוש מרענן זה הנהיג גולומב כדי להקל על
קריאת המילים העבריות הרשומות מתחת לתווים, שלא כמו בצורה המסורבלת שבה הן נכתבות
כשהתווים מודפסים כנהוג, משמאל לימין.
בכך קדם גולומב למלחין וחוקר המוזיקה העברית אברהם צבי אידלסון, שנוהגים
לראותו כמי שהנהיג לראשונה בספריו את היפוך הכיוון של התווים. אומנם, בהקדמה לספר
השירים שכינס בארץ הודה אידלסון, שבהיפוך הכיוון קדמו לו 'המנגנים
הערביים', אך לא הזכיר את שמו של גולומב, שהוא בעל זכות הראשונים לשיטת כתיבה
זו בשירי זמר עבריים.
שיר נוסף משירי העלייה הראשונה שהביא גולומב בספרו, על כל עשרים
בתיו ובליווי תווים, הוא השיר 'דער צימבל שטאָט דעם האַרף' (הנבל והעוגב). שיר זה מיוחס לסופר צבי הירש גרשוני (1897-1844), יליד וילנה,
שהמיר את דתו וחזר בו, ולימים השתקע בארצות הברית. בארץ הושרו רק שלושה מתוך עשרים הבתים של השיר המקורי, שתורגמו
לעברית ונדפסו בספר השירים שהוציא אידלסון בירושלים תרע"ב (1912), תחת השם 'הנודד'. אידלסון ייחס את המילים והלחן לאליקום צונזר ואת התרגום
למרדכי צבי מאנה, אך לקביעה זאת לא מצאתי כל אישוש. במהדורה הביקורתית של שירי צונזר, שיצאה בארצות הברית בעריכת מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ייִוואָ, 1964), לא מופיע שיר זה, ובכתבי מאנה, אמנם מופיע
שיר מתורגם בשם 'הנודד', אך הוא שיר אחר לחלוטין.
ג. זִמְרַת-יָהּ
ספר שני של צבי ניסן גולומב בהוראת מוזיקה, ובלימוד הרמוניה בפרט, נדפס בשנת תרמ"ה (1885) בשם 'זמרת-יה'. גם ספר זה, כקודמו, הוא דו-לשוני: עברית ויידיש זו לצד זו, וזאת כדי להגדיל את תפוצתו. יידיש הרי הייתה שפתם של רוב קוראיו.
בפתח הספר מופיעה רשימה מכובדת של מנויים, שביקשו לרכוש את הספר
עוד לפני פרסומו ('פּרענומעראַנטן'), ביניהם סופרים וחוקרים (ד"ר אברהם אליהו
הרכבי, זלמן אפשטיין, יששכר איש הורוויץ), רבנים, שליחי ציבור וחזנים – למעלה
משמונים במספר!
בספר זה המשיך גולומב את מפעל החשיפה החלוצי של תווי השירים
העבריים המוקדמים, כשהדפיס לראשונה תווים של שניים משירי ציון שקדמו ל'חיבת ציון', והיו
לימים נכסי צאן ברזל של השירה הציונית. השיר האחד הוא פרי עטו של המשכיל הגליצאי מאיר הלוי לֶטֶריס, 'יונה הומיה', שנכתב עוד בשנת תקפ"ד (1824), למעלה מיובל שנים לפני העלייה
הראשונה. על פי עדות מחברו, השיר התפשט בתפוצה היהודית במחצית הראשונה של המאה
ה-19 והושר בפי מקהלות וחזנים; השיר השני הוא שירו של הרב מרדכי הוכמן מקלֶצק, 'ציון ציון, עיר
אלהינו', שחובר בשנות השישים של המאה ה-19, ומאז נפוץ בעילום שם בקהילות רבות, ורק בחלוף עשרות שנים נחשפה זהות מחברו.
באחד מפרקי הספר מציג גולומב ניסיון
ראשון של חיבור מילון עברי למונחי מוזיקה
לועזיים, או בלשונו 'ספר מילי לעז על כל מוצא פי חכמת ומלאכת הניגון'. העברית המליצית, ששימשה אותו בבואו להצמיד מונחים עבריים
למונחי המוזיקה, מעוררת התפעלות אין קץ. הגם שהיום, מרחק של מאה ושלושים שנה, אנו עשויים להעלות חיוך על שפתותינו, ואולי אף לגחך לנוכח נפתולי ההסברים שהמחבר מתפתל בהם,
הרי ניסיונו הנועז להעניק לבוש עברי למושגי העולם הגדול, בשעה שלשון הדיבור הקולח
הייתה יידיש, ראוי לכל שבח. במידה מסוימת עטה כאן גולומב את גלימת המחדש והמחייה של לשון הקודש המוזנחת.
הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג: הסופרן הוא 'הקול הרם והנישא אשר מרומים ישכון בגרון הנשים והילדים'; ל'קאמערטון' (קולן), אותו אבזר דמוי מזלג, שמצמידים לאוזן כדי לשמוע את צליל הטון 'לָה', קרא 'מזלג מודד רום הקול' (אגב, פרופסור הָרַי גולומב, שאיננו בן משפחתו של צבי ניסן, חידש הגדרה עדכנית יותר לאבזר זה: 'לה באוזן'...); את המושג 'קקופוניה', הגדיר מחברנו: 'את אשר תחרשנה אוזניים לקול המון נגינות בלתי מסודרות', והמונח 'קאפלה' הוא: 'עדת נוגנים אשר מזמר משכיל ישים עליהם משטרו'.
הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג: הסופרן הוא 'הקול הרם והנישא אשר מרומים ישכון בגרון הנשים והילדים'; ל'קאמערטון' (קולן), אותו אבזר דמוי מזלג, שמצמידים לאוזן כדי לשמוע את צליל הטון 'לָה', קרא 'מזלג מודד רום הקול' (אגב, פרופסור הָרַי גולומב, שאיננו בן משפחתו של צבי ניסן, חידש הגדרה עדכנית יותר לאבזר זה: 'לה באוזן'...); את המושג 'קקופוניה', הגדיר מחברנו: 'את אשר תחרשנה אוזניים לקול המון נגינות בלתי מסודרות', והמונח 'קאפלה' הוא: 'עדת נוגנים אשר מזמר משכיל ישים עליהם משטרו'.
לוח המקלדת של הפסנתר עם הדגמת תווים לשש אוקטבות |
'תחבולת הנגינות' – הסבר לכתב התווים |
מרווחים מוזיקליים של טרצות, קוורטות וכדומה |
אכן, עברית בבתוליה, אך ההסברים חינניים ונהירים דיים.
ד. קול יהודה
שנתיים לאחר הופעת 'זמרת-יה', פרסם גולומב
חוברת תווים בשם 'קול יהודה', עם כותרת משנה: 'זמרת המון-עם
העברים, מנגינותם ושיריהם' (וילנה 1887). החוברת כוללת תווים של שתים עשרה
יצירות: שישה ניגוני חתונה ושישה שירים, ביניהם לחן 'ציון ציון, עיר
אלהינו' שנזכר לעיל (המכונה כאן 'קינה על ציון'), ועוד חמישה שירים, רובם משל צוּנְזֶר.
שתי חוברות נוספות של גולומב ראו אור בשנת 1889 בוילנה, והן מוקדשות לניגון 'כל נדרי'. האחת כוללת תווים לקול ולכינור, והשנייה לנגינת
פסנתר, עם טקסט בעברית וביידיש.
ועל אף כל ההישגים הללו, גורלו של גולומב לא שפר עליו. מפעלו הספרותי נשכח וספריו אינם
זמינים כיום, גם לא בחנויות המתמחות בספרים ישנים. במיוחד קשים להשגה ספרי המוזיקה
שלו. הוא, שהכשיר את הקרקע לבאים אחריו והפיץ במאה ה-19 מידע ראשוני על חכמת
המוזיקה בשפה העברית, נידח ונזנח, ופועלו
שקע בתהום הנשייה. רשימה זו באה להציב לו יד וזכר.
שירי העליות הראשונות, 'מעריב', 1963 (ציור העטיפה: משה בן שאול) |
ה. אחרית דבר
שני זיכרונות אישיים הקשורים בספר 'זמרת-יה' נצרבו בי, וזו הזדמנות לספרם.
הראשון בהם קשור במלחין המופלא יהודה שרת, איש קיבוץ יגור, שנפטר בקיץ של שנת 1979.
יהודה שרת, 1979-1901 (צילום: נפתלי אופנהיים; מקור: נדב מן, 'ביתמונה') |
באתי לראיין אותו בימיו האחרונים, כששכב על ערש דווי בחדר החולים של קיבוץ אפיקים. בתו המנוחה, הִלָה, שסעדה אותו בחוליו במסירות שאין למעלה ממנה, הסדירה עבורי את הראיון. 'עומד לרשותך זמן קצר מאד', לחשה לי בפתח חדרו. 'אני מושיבה אותו במיטתו, אך דע כי לאחר עשר דקות הוא מאבד קשב. השתדל למצות את שאלותיך בפרק זמן זה'.
כבר בתחילת הריאיון אחזתי בידי את הספר 'זמרת-יה', שדאגתי מבעוד מועד להביאו אתי כדי לעורר את סקרנותו. 'אתה מקורב למשפחת גולומב', פתחתי ואמרתי, 'אליהו גולומב, מפקד "ההגנה", היה גיסך. הבאתי אתי ספר על תורת המוזיקה, שחובר בעברית במאה ה-19 על ידי צבי ניסן בן אבא אליהו גולומב, ואני תוהה: האם הוא קרוב של משפחת גולומב הישראלית?'. הנחתי את הספר בידו הרועדת.
יהודה שרת היה באחרית ימיו על סף העיוורון ובתו הניחה
בידו זכוכית מגדלת. הוא פתח את הספר ואימץ את עיניו בניסיון לקרוא את הכתוב בו.
'מימי לא ראיתי את הספר הזה', אמר בהשתאות והתבונן בלי הרף בעמוד השער. 'מימי לא ראיתי ולא שמעתי על הספר, והרי כל ימי עסקתי במוזיקה'.
'מימי לא ראיתי את הספר הזה', אמר בהשתאות והתבונן בלי הרף בעמוד השער. 'מימי לא ראיתי ולא שמעתי על הספר, והרי כל ימי עסקתי במוזיקה'.
'האם אבא אליהו גולומב ובנו צבי ניסן היו קרובי משפחה של אליהו גולומב?', חזרתי
ושאלתי.
'לי לא ידוע על כך' – השיב. 'אף פעם לא שמעתי שהזכירו במשפחה את
השם צבי ניסן גולומב'.
ומאותו רגע נפלו המחיצות ונעשינו בני ברית.
עשר הדקות חלפו, ועוד עשר דקות חלפו, ועוד חצי שעה חלפה. שיחתנו קלחה והנה עברנו לדבר
על המלחין חנינא קרצ'בסקי, שיהודה העריץ. שעתיים תמימות ישבנו יחד, כשהבת הלה
מביאה לי כל הזמן קסטות להטענה במכשיר ההקלטה שלי.
'יש לי הפתעה נוספת עבורך' – אמרתי. 'בידי תמונה של ארון מתכת, בנוי תאים תאים, שאביך יעקב שרתוק, הביל"ויי הראשון בארץ, בנה לאליעזר בן יהודה, לצורך מיון פתקי המילון שעסק בו.
אביך היה אז חבר באגודת "החרש והמסגר" של הביל"ויים בירושלים'.
הראיתי לו את הספרון הנדיר AVI, שהדפיס איתמר בן אב"י בירושלים (דפוס 'הסולל') בשנת 1927. הספר כתוב בעברית, אך באותיות לטיניות...
הראיתי לו את הספרון הנדיר AVI, שהדפיס איתמר בן אב"י בירושלים (דפוס 'הסולל') בשנת 1927. הספר כתוב בעברית, אך באותיות לטיניות...
יהודה שרת הביט בתמונה זו, שגם אותה לא הכיר, התלהב
וניצת. הוא הזדקף במיטתו והחל לשאת דברים בנפנוף ידיים...
בזכות ספרו של צבי ניסן גולומב הצלחתי לדובב אותו. עשר הדקות שהוקצו לי הפכו לשעתיים תמימות, שבהן תיאר פרשיות
מחיי המוזיקה בתל אביב הקטנה.
'חוללת נס!', אמרה לי בתום הריאיון בתו
הלה, שעמדה כל העת לצדי.
ימים ספורים לאחר פגישתנו קיבלתי בדואר מכתב מיהודה שרת, שאותו הכתיב לבתו. זהו כנראה המכתב האחרון שכתב יהודה שרת. הוא נפטר שבועיים אחר כך, בכ"ז בסיון תשל"ט:
זיכרון שני קשור בנעמי שמר.
נפגשנו פעמים אחדות, ובאחת ההזדמנויות הענקתי לה שי, לאות הערכה, את הספר 'זמרת-יה'. היא עיינה בו בהתפעלות, ציטטה ממנו בחיוך והודתה כי מעולם לא ראתה אותו ולא ידעה על
קיומו.
לימים שמעתי את שירה 'אנשים טובים באמצע הדרך', שבו
מופיע המשפט 'איש אחד קנה לי ספר בן מאה שנה'. עלה בדעתי שמא היא
מתכוונת אלי ואל ספרו של גולומב, בן מאה השנה, שנתתי לה.
לא שאלתי אותה על כך, וגם היא
לא אמרה לי דבר בעניין, אך רמז לכך מצאתי כשנעמי בחרה להשמיע את השיר בהשמעת בכורה
בטקס שבו הוענק לי פרס 'כינור דוד' על תכנית הטלוויזיה שערכתי 'על הדשא במעיין חרוד' (1980).
הנה השיר בביצועם של נעמי שמר ובני משפחתה (1981):
וכך זכה ספרו של היוצר הנשכח צבי ניסן גולומב להנצחה בזמר
העברי, לפחות ברמז...