איך שיר נולד? 'פזמון ליקינתון' (ב)

מאת אביעד תאני

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השבעה עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ה. שתי חברות יצאו לדרך

לאה גולדברג ורבקה גוילי נפגשות ב'בית דניאל' 
(איור: רוני פחימה; שהם סמיט, יקינתון: סיפור על חברוּת ושיר, כינרת, 2015)

היו שהציעו כי התיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו הוא תולדה של הקשר הקרוב שנרקם בין שתי היוצרות. ייתכן שכך הוא, אך מתברר כי ראשית היכרותן הייתה רק חודשים ספורים קודם לכן. ב-13 בספטמבר 1939, ערב ראש השנה ת"ש, הגיעו שתיהן בגפן לקונצרט שנערך ב'בית דניאל' – בית הבראה לסופרים, מוזיקאים ואמנים, שפעל בשולי המושבה זכרון יעקב – ושם שוכנו בחדר משותף. גולדברג כתבה ביומנה על החרדה (הרגילה) שתקפה אותה עם הנסיעה, וציינה בפרט את הפתעתה כשגילתה שעליה לחלוק חדר עם אישה זרה:

הפחד המגוחך בפני הנסיעה הקצרה ... ולפתע פתאום אותה חרדה ממושכת, דמדומית כמעט, בפני חליפת מקום ... כאן – הרגעים הראשונים כמו תמיד: אימת העזבוּת, אין אונים, פחד בפני מגע עם עולם חדש. בראש וראשונה הדהים חדר משותף (רחל ואריה אהרוני [עורכים], יומני לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2005, עמ' 263–264).

אך כפי שהעיד לימים בעלה השני של גוילי, אלכסנדר ברוידא (שהיה מנכ"ל הוצאת 'דביר'), ההיכרות עלתה יפה: 'במשך יום תמים לא החליפו ביניהן השתיים מילה, אך בסופו של דבר נסתבר להן כי שתיהן פטפטניות גדולות וחברותן נתהדקה והלכה' (שם, עמ' 595 הערה 84). ואמנם, בתוך זמן קצר הפכו השתיים לחברות אינטימיות.

'בסופו של דבר נסתבר להן כי שתיהן פטפטניות גדולות' (איור: רוני פחימה)

גוילי וגולדברג היו, פחות או יותר, באותו גיל (בעת היכרותן בנות 29 ו-28, בהתאמה). שתיהן קיבלו חינוך 'אירופי' ועלו לארץ ישראל בשנות השלושים (העלייה החמישית), בהפרש של חמש שנים זו מזו. בין השתיים היו אמנם גם פערים לא מעטים. הבדלים אחדים ניכרו בגידולן ובחיי המשפחה שלהן: גוילי גדלה בווינה, בחיק משפחה אמידה ויציבה; משפחתה של גולדברג, לעומת זאת, נמלטה מקובנה, מחשש לפרעות במלחמת העולם הראשונה – לאה הייתה אז פעוטה בת ארבע. במהלך נדודיה של המשפחה נולד ללאה אח צעיר, שמת מדלקת קרום המוח, ואביה עבר עינויים, לקה במחלת נפש ולא עבד עוד. בעת היכרותן הייתה רבקה נשואה ואם לפעוט, בעוד לאה נותרה רווקה וחשׂוכת ילדים והתגוררה עם אמהּ עד מותה. אף שגוילי הייתה בעלת רקע תרבותי-מוזיקלי עשיר, גולדברג עלתה עליה בהשכלתה, השתלבה בחוגים הספרותיים ובחיי הבוהמה של תל אביב והייתה לאישיות ידועה. ואולם לצד כל אלה, השתיים חלקו אהבה משותפת למוזיקה ולספרות. שתיהן גם התפרנסו מעבודה עם ילדים או עבורם – גוילי הורתה זמרה וריתמיקה בגני ילדים, מוזיקה ומקהלה בבתי ספר ובקונסרבטוריון, וגולדברג שימשה סגנית עורך 'דבר לילדים' וכתבה שירים וסיפורים לילדים.

לאה גולדברג ורבקה גוילי יושבות על הלבנה (איור: רוני פחימה)

שתי היוצרות ניסו, כל אחת לבדה ושתיהן יחד, ליצור שירת ילדים בארצן החדשה. לדעת אריאל הירשפלד, 'הרואה את שיריהן המשותפים מבחין כי החיבור ביניהן היה עמוק הרבה יותר מן האתגר המשותף, המודע: שתיהן בונות בשירים הללו חיבור הזוי ומחודש עם עולם ילדותן במרכז אירופה'. 'שירי לאה גולדברג' – גרס הירשפלד – 'פתחו לפני רבקה גוילי פתח, אפשרות תקפה ומשכנעת, ליצור משהו הקשור בתמציתו של עולם ילדותה, ולהקימו לתחייה שאינה תלושה מן המקום והזמן. ההישג שבשירים הללו ואיכותם המוזרה, שהפכו אותם מקץ שני דורות לשירים אמנותיים לכל דבר, לא יובנו, אם לא תובן הטראומה שביסודם. השירים הללו אינם שירי ילדים רגילים. הם אינם צירוף פשוט של מנגינה עליזה, ריקודית ונוחה לזכירה, למלים פשוטות ומתנגנות. מלאכת המחשבת של שיר היקינתון היא רק אחד הסימנים המורים על כך ששירים אלה הם שירים של מבוגרים הבונים דרכם מבט חדש ומורכב על ילדותם'.

גוילי העידה על גולדברג, כי 'היה לה טעם טוב מאוד במוזיקה. וזה היה משהו שמשך אותי אליה מאוד' (שיחה עם אילנה צוקרמן, 'ציפור יחידה': משדר במלאת 20 שנה למותה של גולדברג, קול ישראל, 2 בספטמבר 1990). וכמו 'פזמון ליקינתון', שעל הלחן שלו אמרה כי 'היה טמון במילים של לאה' ('ימי שבט' עם נעמי שמר), כך אמרה גם על שירים אחרים של גולדברג שהלחינה: 'אני תמיד אמרתי: לאה, את כתבת אותם' (קול ישראל). את לחניה האחרים של רבקה גוילי אפשר לשמוע באתר 'זמרשת'.

לאה גולדברג מטיילת עם רבקה גוילי ובנה בשדרה בתל אביב (איור: רוני פחימה)

ו. האיורים לשיר

'פזמון ליקינתון' כתוב בלשון ציורית מאוד: הוא רווי האנשה; מופיעים בו דימויים רבים – לבנה, פרחים ובהם היקינתון, גינה, עננים, גשם, חלון, ילד ו'כולנו'; יש בו גם התרחשויות רבות – קשרי גומלין בין הלבנה לפרחים שבגינה, בין הלבנה לעננים, בין הגשם לחלון וליקינתון, סערה חורפית, יציאה לגינה, שירת הילד והשמחה שתהיה בגן. כל אלה זימנו אפשרויות רבות למאיירים, וכאן נביא כמה דוגמאות בולטות.

האיור הראשון של השיר, מעשה ידי אריה נבון, נדפס בספרה של לאה גולדברג 'מה עושות האַיָּלוֹת' (1949) 

ראשון המאיירים היה אריה נבון, שאיורו התפרסם בספר שיריה לילדים של גולדברג 'מה עושות האַיָּלוֹת' (1949). האיור, בקווים קלים, בעיפרון שחור וללא צבע, מציג פרח יקינתון תמיר, בולט על רקע צמחיה הנמוכים של גינה קטנה מוקפת גדר. שני עליו הגדולים פרושים לצדדים ותפרחתו הארוכה נישאת לשמים, המלאים בעננים ומעליהם הלבנה, ולה פנים אנושיים, המלכסנת מבטה אליהם. כל מרכיבי העלילה מוצגים באיור אחד: הלבנה, טיפות הגשם ופריחת היקינתון.‏ לדברי עדי שלח, 'בספרי השירה המוקדמים שאייר אריה נבון הופיעו איורים קטנים שתפסו מרחב מצומצם ביחס לטקסט. לחלק מן השירים לא נלוו איורים כלל, אחרים הודפסו עם איור יחיד ... נבון התמודד עם המגבלות באמצעות דימויים הלוכדים את מהות השיר ומפרשים אותו, תוך מיצוי מכלול האפשרויות הגלומות בקו – רציף וקל, מקוטע או שבור, בהתאם לנושא המתואר' (עדי שלח [אוצרת], לאה גולדברג: המשוררת שאהבה לצייר, מוזיאוני חיפה, 2014, עמ' 56).

איור בולט נוסף הוא מעשה ידיו של אבנר כץ, בקובץ שירי הילדים של לאה גולדברג 'החלום הוא צַיָּר גדול' (ספרית פועלים, 1998). באיור הצבעוני, שמוקדש לו עמוד ממול לעמודו של השיר, מתוארים פרחי היקינתון זוהרים באור יקרות על רקע לילי כהה. לדברי חוקרת ספרות הילדים פרופסור יעל דר, איוריו של כץ 'משחקים על הקו הדק שבין איור לציור. מצד אחד יש באיורים התייחסות ישירה לשיר המאויר ... ומצד שני רוב הציורים עומדים בפני עצמם כיחידה עצמאית, ושואבים מטכניקות של אמנות גבוהה. כץ לא דבק בטכניקה אחת. יש בספר איורים כתמיים מאוד, יש ציורים עם קוֹנטוּרים וקווים בעיפרון ששואבים מעולם הרישום, הצבעוניות משתנה – וכל זה קורא לדפדוף ועיון מעמיק גם בצד חסר המלים של הדף' (יעל דר, 'צבעוניות של רגע נדיר', הארץ, מוסף ספרים, 1 באפריל 1998). הספר גם זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן-יצחק לשנת 1998.

איור: אבנר כץ (החלום הוא צַיָּר גדול, 1998)

האיור של בתיה קולטון (בספר שערכה נירה הראל, שרשרת זהב: שירי מופת לילדים – מביאליק ועד יהונתן גפן, אחוזת בית, 2007) הופך 'את שיר הטבע הקטן להילולה קטנה לאור ירח, שבה שותפים דמויות מהאגדות, בעלי חיים וילדים' (עדי שלח, שם, עמ' 71). המאייר שחר קובר ציין, כי 'משיר ערש נוגה, הפכה קולטון את "פזמון ליקינתון" למסיבה אחת גדולה. שתיים למעשה – מסיבת לילה בה גמדים חוגגים סביב ניצני היקינתון, והירח, לבוש כותונת לילה צופה בהם ממעל. ומסיבת בוקר, בה היקינתון כבר פורח וילדים רוקדים מסביבו, שוב תחת עינו הפקוחה של הירח' (שחר קובר, מפגש פסגה, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 25 במאי 2011). הספר זיכה את קולטון בציון לשבח במסגרת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן-יצחק לשנת 2008.

איור: בתיה קולטון (שרשרת הזהב, 2007)

גם אורית ברגמן איירה את הפזמון (בספר שערך אביב מסינגר, חלומות שמורים: הספר השלם לשירי ערש עבריים, כנרת, 2008), לדברי שחר קובר, ברגמן 'מוסיפה הומור לשיר על-ידי האנשת הירח בעזרת כובע מצחיק, הבית הקטן והמוזר ממנו מציץ הילד אל עבר הירח, פרחי היקינתון המצוירים להפליא' (קובר, הפנקס, שם).

איור: אורית ברגמן (חלומות שמורים, 2008)

האיור של כריסטינה קדמון (בקובץ שירי הערש של גולדברג, מדוע הילד צחק בחלום, ספרית פועלים, 2010; ספר מקרטון קשיח לפעוטות) הוא למעשה סדרה של ארבע כפולות עמודים. אף שבשיר מתואר פרח אחד, קדמון מיקמה אותו בין פרחים רבים. האיור מציג 'דימוי של אדמה ירוקה כמעין רחם המכיל מגוון פרחים כגון נרקיסים ורקפות. ביניהן ניצן היקינתון כמעט סמוי מן העין, אך נפתח בהדרגה עד לפריחתו המלאה בכפולה האחרונה על הרקע הכתום. השיר הופך למעין מטפורה ליחיד הנפתח ומגלה את יופיו המיוחד בין רבים' (עדי שלח, שם, עמ' 71). 

האיור הראשון מתאר את הלילה ובו היקינתון הוא עדיין ניצן קטן בין הפרחים האחרים. באיור שלאחריו, היקינתון פורח ובולט באור השמש בין הפרחים האחרים.

איור: כריסטינה קדמון (מדוע הילד צחק בחלום, 2010)

ולבסוף, איורה של עפרה עמית (בקובץ שיריה של גולדברג שערכה יעל גובר, פזמון ליקינתון, כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011) מציג דימוי מינימליסטי, שמתמקד בילד האוחז בדובון ומשקיף החוצה מהחלון על היקינתון, שתפרחתו עפה לה ברוח. כביתר האיורים בספר, בולט השימוש בעיפרון על חשבון עבודת הצבע: צבועים (בצבע חזק) רק פרחי היקינתון, הדובון ולחייו של הילד. האיור, מינימלי, מאופק ונוגה, עומד בניגוד לשיר מלא ההתרחשות. לדעת שחר קובר, 'עמית מודעת היטב למעמדם של הטקסטים ובחרה בספר זה לאייר איורים קטנים וצנועים, אשר צפים על דפי הספר הלבנים ומאפשרים למילה הכתובה לקבל את הכבוד המגיע לה. הם אינם מתחרים בטקסט, אלא רק מוסיפים לו המחשה ויזואלית מעודנת ... עמית בוחרת לצייר מעט מאוד. היא בוחרת בסיטואציה אחת קטנה ונוגה ... כך נוצר קונטרסט מעניין בין ריבוי הדימויים, הסערה והמלל בשירה של גולדברג לבין האיור המינימאלי והנוגה של עמית' (קובר, שם).

איור: עפרה עמית (פזמון ליקינתון, 2011)

במקצת איוריה של רוני פחימה נפגשנו כבר בסעיף הקודם. הם הופיעו בספרה של שהם סמיט, שראה אור בשנה שעברה, 'יקינתון: סיפור על חברוּת ושיר' (כנרת, תשע"ה). ספר ילדים זה מביא את סיפורי חייהן, היכרותן וחברותן של המשוררת והמלחינה, שגולת הכותרת של יצירתן המשותפת הייתה הפזמון ליקינתון.

מרפסת מול מרפסת – לאה גולדברג ורבקה גוילי משוחחות מעל גינת היקינתון

ונסיים בקוריוז שמלמד לא רק על גלגולו של ניגון אלא גם על גלגולו של איור.

עטיפת הספר, שאיירה רוני פחימה, מציגה את שתי החברות, לאה ורבקה משוחחות משתי מרפסות, כשלמטה נמצאת גינת היקינתון. למעשה, מקור ההשראה לאיור לקוח מתקופה אחרת לחלוטין בחייה של לאה גולדברג: מגוריה למן שנת 1955 בשכונת רחביה בירושלים. הנה היא כאן (מימין), משוחחת עם השכנה. מרפסת מול מרפסת, אבל לא ברחוב ארנון 15 בתל אביב, אלא בדירת הקרקע שברחוב אלפסי 16 בירושלים...



ז. מבחר ביצועים

ביצוע הבכורה של ה'פזמון' שמור, כאמור, למרים סגל, שהקליטה אותו בינואר 1940, אך ביצוע זה לא השתמר. מאז ועד היום זכה השיר לעשרות גרסאות, וכמובן שאין טעם להביא את כולן. נסתפק אפוא בבחירה סובייקטיבית של כמה מן הביצועים הטובים והמעניינים ביותר לטעמנו, ונביאם לפי סדר כרונולוגי (פחות או יותר).

את ביצועהן של אסתר עופרים ונחמה הנדל מ-1961 הבאנו בחלק הראשון של הרשימה, והנה אריק איינשטיין יושב עם חבורת ילדים מסביב ל'מדורה'... (השיר הוקלט באלבומו 'ילדים', פונוקול 1976).

וכאן השחקנית והזמרת נירה רבינוביץ, בתוכנית הטלוויזיה 'מה פתאום?' ('קישקשתא', 1981-1976).

 

והנה קולו החם והמרגיע של יהורם גאון באלבום 'שיר ערש לילדי הקטן' (סי. בי. אס., 1981).

ירדנה ארזי, ראובן גבירץ, מזי כהן ויואל לרנר, בתוכנית 'ימי שבט' שהנחתה נעמי שמר (הטלוויזיה הישראלית, 1980), על הפסנתר יושב המעבד גיל אלדמע.

ושוב ירדנה ארזי, הפעם לבד (מתכנית הטלוויזיה 'ניסים ונפלאות', 1981).

יוני רכטר (שר ומנגן), בעיבוד מהיר כבמקור, בפרק הצדעה לשירי לאה גולדברג של הסדרה 'זמרת הארץ' בהנחיית אהוד מנור (הטלוויזיה הישראלית, 1985).

הביצוע המופתי של אחינועם ניני לקוח מאלבומה הראשון, 'אחינועם ניני, גיל דור – בהופעה חיה' (NMC,‏ 1991). קולה העשיר, שירתה המדויקת והעיבוד המיוחד שיצרו היא ושותפה המוזיקלי דאז גיל דור הופכים את הביצוע הזה לטוב ביותר לטעמי. אגב, השם באנגלית שניתן שָם לשיר הוא 'Moon Tune', לא פחות...

שלום חנוך, מתי כספי ומאיר אריאל (על האקורדיון) יושבים על הדשא בתוכנית 'קיבוץ בלב' (הטלוויזיה הישראלית, 1992), שרים ומאלתרים.

 

ואנחנו כבר במאה ה-21...

ברי סחרוף, בביצוע רוקיסטי ומהיר, מתוך המופע 'שרים לאה גולדברג', שנערך בבריכת הסולטן בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל 2003.

 

וכאן הביצוע היפה של קרולינה, שליווה את סרטו התיעודי של יאיר קדר 'לאה גולדברג בחמישה בתים' (2011).

 

רונה קינן, מתוך מופע לציון 35 שנים לתוכנית 'ארבע אחרי הצהריים' של גלי צה"ל (פסטיבל ראשון לציון, 12 באוקטובר 2014).

סרטון הנפשה, עם השיר המושר בקול ילדותי, שיצרה נילי אבני עבור ערוץ המוזיקה לילדים 'הופ! ילדות ישראלית'.

 


ואיך אפשר בלי הגרסה ההודית, יותר נכון ההינדית, של ליאורה יצחק (השיר נכלל גם באלבום השני של פרויקט בייבי אוריינטל', 2014).

 

וכרגיל, במרשתת ובאתר זמרשת ניתן למצוא ביצועים נוספים, בהם של אהובה צדוק (משנת 1955), צפרירה ירוני (1958), גידי גוב, שמיניית ווקאל, מירה זכאי, יעלה אביטל עם שלישיית עתר, שלמה גרוניך, קרן הדר, רות דולורס-וייס, מיקי גבריאלוב עם זמרי האופרה, ועוד ועוד. שני ביצועים יפים שלא מצאנו ברשת הם של עפרה חזה (באלבומה 'עפרה חזה לילדים', הד ארצי, 1982) ושל יהודית רביץ (באלבום שיריה של גוילי, 'יקינתון', NMC,‏ 1997).

מילות ה'פזמון' תורגמו גם לאנגלית, לאיטלקית ולסלובקית, אך לא הצלחנו למצוא ביצוע של השיר בשפות עם זר.

_________________________________________________________

חובה נעימה היא להודות לד"ר גדעון טיקוצקי, לעדי שלח, לפרופסור דוד נבון (בנו של המאייר אריה נבון), לאורית ברגמן, אבנר כץ, עפרה עמית, רוני פחימה, כריסטינה קדמון ובתיה קולטון על הסכמתם להציג את איוריהם, וכמובן לפרופסור דוד אסף, עורך הבלוג, על האירוח ועל העריכה.