א. עגנון (כמעט) בשבי הלגיון
הנה פיסת מידע לא נורא חשובה, במיוחד משום שהיא מעולם לא התרחשה...
ובכן, מתברר כי ש"י עגנון כמעט נפל בשבי הלגיון הירדני.
ומעשה שהיה כך היה: עגנון וידידו חוקר הפיוט אברהם מאיר הברמן יצאו לטייל במה ששרד מן 'המרכז המסחרי' הישן של שכונת ממילא (על חורבותיו נמצא היום 'קניון ממילא'), שהייתה סמוכה ל'שטח ההפקר' שבין ישראל לירדן.
בפועל לא קרה כלום. חייל ישראלי שראה את שני המטיילים 'המעופפים' דאג להזהיר אותם בזמן והם שבו על עקבותיהם.
הידיעה הזו הצחיקה אותי, ובמיוחד החלטתם הנחושה של עגנון והברמן לא לגלות את שמותיהם לחיילי הלגיון שעשויים לשבות אותם. הרי ברור ששמותיהם של שני הסופרים אומרים המון לליגיונרים! הרי הם קראו מן הסתם את 'סיפור פשוט' של עגנון ועיינו ב'ספר גזירות אשכנז וצרפת' של הברמן...
זה הזכיר לי את הסיפור מ'ילקוט הכזבים' על הסופר גרשם שופמן, שבא להרצות לפלמ"חניקים בעין חרוד על הספרות העברית, ופסח בר-אדון לקח אותו לטיול בכפר הבדואי הסמוך...
ב. הבעל שם טוב
עגנון, כידוע, נולד עם שם משפחה אחר 'טשאַטשקיס' (צ'צ'קיס). בשם החדש הוא השתמש לראשונה כאשר חתם על סיפורו הארץ-ישראלי הראשון 'עגונות', שנדפס בתשרי תרס"ט (אוקטובר 1908), בקובץ הספרותי 'העומר', שבעריכת ש. בן-ציון.
אין ספק שהשם עגנון קשור בכותרת הסיפור 'עגונות', אך היו שתהו מדוע יבקש אדם לקרוא את שם משפחתו על פי תארן של נשים אומללות, והציעו כי אולי רצה לרמוז לעוגן שהטיל בארץ ('על שום שספינתו עגנה בחופנו', כתב המשורר אברהם רגלסון). עגנון עצמו, ככל שידוע לי, לא הבהיר אף פעם עניין זה בדרך חד-משמעית.
לא זו אף זו. פרופסור גרשם שלום, שהכיר היטב את עגנון עוד מימיהם המשותפים בגרמניה, וביתר שאת מאוחר יותר בירושלים, כתב בזיכרונותיו ('ימי עגנון בגרמניה', דבר, 9 בדצמבר 1966, עמ' 7), כי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר גר עגנון בברלין, הוא התנגד בתוקף להיקרא בשם עגנון, משום שלדבריו שם זה הוא המצאה גמורה ואינו רשום בספרי הקודש...
אפשר להניח שעגנון התייחס לעובדה ששמו נזכר בספר 'רזיאל המלאך' בבדיחות הדעת. ספר זה הוא מן המשונים ביותר בספרות הקבלה. כביכול ניתן לאדם הראשון על ידי מלאך ושמו רזיאל והוא כולל סודות בקבלה עיונית ומעשית. הספר מוכר כבר בימי הביניים (יש האומרים כי מחברו הוא החסיד רבי אלעזר מוורמס, בעל 'הרוקח', ורזיאל הוא נוטריקון של רזי אלעזר), אך נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תס"א (1701).
לאחר חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ בתוך הספר הצלחתי למצוא בו את השם 'טששקס' (וגם 'טססקוס'), ומתברר שמדובר במידה כלשהי של קרסולו השמאלי של אלוהים... והמאמין יאמין.
כך או כך, לא רק שלימים השלים עגנון עם שמו החדש (לדברי שלום היה זה רק ב-1925), אלא שמשעה שהתפרסם שמו בעולם הוא גם ביקש בלעדיות על שמו ולא הסכים שאחרים יתחלקו אתו בתהילת שמו.
מוישי הפנה את תשומת לבי לספרו החביב של דב רוזן 'באהלי שם' (ירושלים, תשמ"ב), שמוקדש כולו לענייני שמות פרטיים ושמות משפחה. רוזן, שהיה פקיד בכיר במשרד הפנים, תיעד בין היתר גם את הסיפורון הזה:
אגב, עודד גור, המוזכר בסעיף 4, היה אחד משמותיו הספרותיים של הרב שמואל אבידור הכהן, שערך את השבועון הדתי 'פנים אל פנים'.
הנה פיסת מידע לא נורא חשובה, במיוחד משום שהיא מעולם לא התרחשה...
ובכן, מתברר כי ש"י עגנון כמעט נפל בשבי הלגיון הירדני.
ומעשה שהיה כך היה: עגנון וידידו חוקר הפיוט אברהם מאיר הברמן יצאו לטייל במה ששרד מן 'המרכז המסחרי' הישן של שכונת ממילא (על חורבותיו נמצא היום 'קניון ממילא'), שהייתה סמוכה ל'שטח ההפקר' שבין ישראל לירדן.
 |
| מעריב, 12 באפריל 1949 |
בפועל לא קרה כלום. חייל ישראלי שראה את שני המטיילים 'המעופפים' דאג להזהיר אותם בזמן והם שבו על עקבותיהם.
הידיעה הזו הצחיקה אותי, ובמיוחד החלטתם הנחושה של עגנון והברמן לא לגלות את שמותיהם לחיילי הלגיון שעשויים לשבות אותם. הרי ברור ששמותיהם של שני הסופרים אומרים המון לליגיונרים! הרי הם קראו מן הסתם את 'סיפור פשוט' של עגנון ועיינו ב'ספר גזירות אשכנז וצרפת' של הברמן... |
| א"מ הברמן (1980-1901) |
זה הזכיר לי את הסיפור מ'ילקוט הכזבים' על הסופר גרשם שופמן, שבא להרצות לפלמ"חניקים בעין חרוד על הספרות העברית, ופסח בר-אדון לקח אותו לטיול בכפר הבדואי הסמוך...
 |
| דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 79-78 |
ב. הבעל שם טוב
 |
| ש"י עגנון, ירושלים 1938 (צילום: אלפרד ברנהיים; אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית) |
עגנון, כידוע, נולד עם שם משפחה אחר 'טשאַטשקיס' (צ'צ'קיס). בשם החדש הוא השתמש לראשונה כאשר חתם על סיפורו הארץ-ישראלי הראשון 'עגונות', שנדפס בתשרי תרס"ט (אוקטובר 1908), בקובץ הספרותי 'העומר', שבעריכת ש. בן-ציון.
אין ספק שהשם עגנון קשור בכותרת הסיפור 'עגונות', אך היו שתהו מדוע יבקש אדם לקרוא את שם משפחתו על פי תארן של נשים אומללות, והציעו כי אולי רצה לרמוז לעוגן שהטיל בארץ ('על שום שספינתו עגנה בחופנו', כתב המשורר אברהם רגלסון). עגנון עצמו, ככל שידוע לי, לא הבהיר אף פעם עניין זה בדרך חד-משמעית.
לא זו אף זו. פרופסור גרשם שלום, שהכיר היטב את עגנון עוד מימיהם המשותפים בגרמניה, וביתר שאת מאוחר יותר בירושלים, כתב בזיכרונותיו ('ימי עגנון בגרמניה', דבר, 9 בדצמבר 1966, עמ' 7), כי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר גר עגנון בברלין, הוא התנגד בתוקף להיקרא בשם עגנון, משום שלדבריו שם זה הוא המצאה גמורה ואינו רשום בספרי הקודש...
 |
| גרשם שלום, דברים בגוֹ: פרקי מורשה ותחיה, עם עובד, תשל"ו, עמ' 467 |
אפשר להניח שעגנון התייחס לעובדה ששמו נזכר בספר 'רזיאל המלאך' בבדיחות הדעת. ספר זה הוא מן המשונים ביותר בספרות הקבלה. כביכול ניתן לאדם הראשון על ידי מלאך ושמו רזיאל והוא כולל סודות בקבלה עיונית ומעשית. הספר מוכר כבר בימי הביניים (יש האומרים כי מחברו הוא החסיד רבי אלעזר מוורמס, בעל 'הרוקח', ורזיאל הוא נוטריקון של רזי אלעזר), אך נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תס"א (1701).
לאחר חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ בתוך הספר הצלחתי למצוא בו את השם 'טששקס' (וגם 'טססקוס'), ומתברר שמדובר במידה כלשהי של קרסולו השמאלי של אלוהים... והמאמין יאמין.
 |
| רזיאל המלאך, אמסטרדם תס"א, דף לז ע"ב |
כך או כך, לא רק שלימים השלים עגנון עם שמו החדש (לדברי שלום היה זה רק ב-1925), אלא שמשעה שהתפרסם שמו בעולם הוא גם ביקש בלעדיות על שמו ולא הסכים שאחרים יתחלקו אתו בתהילת שמו.
מוישי הפנה את תשומת לבי לספרו החביב של דב רוזן 'באהלי שם' (ירושלים, תשמ"ב), שמוקדש כולו לענייני שמות פרטיים ושמות משפחה. רוזן, שהיה פקיד בכיר במשרד הפנים, תיעד בין היתר גם את הסיפורון הזה:
 |
| באהלי שם, עמ' 166-165 |
אגב, עודד גור, המוזכר בסעיף 4, היה אחד משמותיו הספרותיים של הרב שמואל אבידור הכהן, שערך את השבועון הדתי 'פנים אל פנים'.
לימים, הילד עגנון גרנות נישא לדוגמנית נטלי עטייה, ולבנם הבכור הם קראו עומר. לבנם השני הם חיפשו שם בע', ולבסוף קראו לבנם 'עינם', ולא בכדי.
השבמחקוכשיוולד להם במזל טוב בן נוסף וירצו לקרוא לו בשם המתחיל בע' יוכלו לקרוא לו עמירם (עמי) או עמיחי או בשם המקראי עלי או ענת או עוג.
מחקואפשר גם "עיברי".
לפני שנים אחדות היה בעת-מול מאמר של חנן רפפורט שדן בשם אבותיו של עגנון. לצערי אין לי המאמר כולו, אך מכיוון שאני משתמשת בחלק ממנו בסיור שלי על עגנון יש לי משם הציטוט מתוך 'קורות בתינו' עמודים 144-142 המספר איך קיבלה המשפחה שם זה כשקבעו שמות משפחה: 'באו פקידי הקיסר (האוסטרי) אל זקננו ר' שמואל ומצאוהו מוטל חולה במטתו. ראה הפקיד את הקמיע שתלאו על צוארו של זקננו לעצור את החולי ובקש לראות מה כתוב בקמיע. מצא כתוב שם משמות הקודש שכתב ר' יואל בעל שם על פי ספר רזיאל המלאך, ואותו השם שם קדוש ונורא שתחילתו ט' וסופו ס' ושני שינין וק' באמצעיתו. ראה השר את השם והגה אותו כאותיותיו טששקס. צחק ואמר, מעתה זה יהיה שמך...' עגנון מוסיף ומספר שהזקן נבהל וניסה לשנות את השם אך לא הצליח, וכדי לקיים גזרת המלכות ובכל זאת לא לחלל שם שהוא משמות הקודש הוסיף א' בין ש' לש' ואות י' בין ק' לס'. נתן רפפורט כותב על אפשרויות אחרות למקור השם: הוא מציין עיירה אוקראינית מצפון ללבוב בשם דומה, או ייתכן כי השם הוא של אדם שעסק בצעצועים. TSATSKE ביידיש משמעו צעצוע ואנו מכירים כינוי זה לנערה זולה המשרכת דרכיה.
השבמחקאינני יודע מה עלה בגורלו של צ'צ'קס שהיה חבר מעגן מיכאל בשנותיה הראשונות (התקופה הרחובותית של קיבוץ צופים א')כאשר עדיין ציפו לעליה על הקרקע בביצות כבארה) -- אני זוכר אותו ואני גם זוכר שהוא התגאה בעובדה שש"י עגנון היה קרוב שלו. אולי מי מבין הקוראים יודע מה עלה בגורלו או היכן הוא עכשיו (יידע אישי שלי מאחר ובן דודי צבי טלמון ז"ל שהיה מראשוני מעגן מיכאל - עדיין בתקופה הרחובותית של הקיבוץ הכיר לי כנער צעיר את צ'צ'קס ה'הוא'.
מחקואני מכיר את הגרסה האומרת שבחר בשם עגנון לרמז על היותו עגון מאלוהים.שמחתי ללמוד.
השבמחקהציטוט שהבאת מספר רזיאל הוא חלק ממסורת החיבור המיסטי הידוע בשם 'מרכבה רבה'(חותם גדול וכתר נורא) שנדפס בידי מוסאיוף וחלק מהחיבור המתאר את שמות האל ואבריו בזיקה לשיר השירים, הידוע בשם 'שיעור קומה' המצוי בכתבי יד של ספרות ההיכלות שנדפסו במהדורות שונות מהמאה ה16 ואילך. שבעה מכתבי יד אלה נדפסו במהדורה סינופטית בידי פטר שפר, מרגרטה שלוטר והנס פון מוטיוס ב1981 בספר המוכר בשם סינופסיס לספרות ההיכלות. שם בסעיפים 628 655 688 ו691 מופיעים קטעים דומים לזה שהבאת מספר רזיאל.
השבמחקבסעיף 695 בסינופסיס לפרות ההיכלות המקביל לקטע שהבאת מספר רזיאל המילה המתיחסת לשמו של עגנון איננה מצויה --כך כתוב שם: "קרסולו של ימין אסרקמס תשגמתניה תמצנצתניה תתסקס שמו. ושל שמאל אסומתס או אטרקס אסתמץ שמו. כמובן יש כתבי יד רבים נוספים ושיבושי שמות האל במסורת שיעור קומה רבים מאד בשל אי-מובנותם. תתסקס הוא השם הכי קרוב לטשאטקס/עגנון אבל אין זה האיות של שמו של עגנון
השבמחק"עגנון מבקש בלעדיות שמו", מעריב 15.12.1966, עמוד 3
השבמחקhttp://jhpress.nli.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=MAR/1966/12/15&ChunkNum=-1&ID=Ar00304&PageLabel=3
מבקש להוסיף ציטטה מתוך ספרו של עגנון "עיר ומלואה" שבו מופיע טקסט שכותרתו "שינוי השם":
השבמחק"כאן בארץ ישראל, שנוהגים בכמה דברים כמנהג אנגליא, יכול כל אדם לשנות את שמו, ואפילו פעמיים בכל חודש, ובלבד שהוא נותן כך וכך פרוטות דמי שינוי השם. ואפילו פחות שבפחותים יכול ליטול לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואף אני זכיתי שכמה בני בלי שם נטלו לעצמם את שמי, כאילו חס ושלום קרובַי הם. אבל יש ארצות שאין אדם יכול לשנות את שמו, אלא על מנת שירצה שר השרים, ראש הממשלה או נציב המדינה. והם, לא כמות שרוצה הוא רוצים הם. ואפילו הוא מתפקע ואפילו הוא מת, שב לאדמתו בשמו שניתן לו ביום מילתו". ש"י עגנון, "שינוי השם", עיר ומלואה (הוצ' שוקן: ירושלים ותל-אביב, תשל"ג), עמ' 688. בקטע אירוני קצר זה יש הד למוזכר בבלוג על פנייתו של עגנון לשר בפנים.
חוק השמות שחוקק בארץ בשנת 1956, נקט בעניין זה באותה מדיניות שנהגו הבריטים, ולפיה כל שינוי שם חייב את אישור שר הפנים (לשעבר: הנציב העליון). בימי ראשית המדינה היה גל גדול של שיוניי שמות, בעיקר על רקע הרצון לעיברות. כך למשל, שר הפנים ישראל רוקח מסר בכנסת ביוני 1953 דיווח על מספר שינויי השמות שטופלו על ידי משרדו וציין כי יש אנשים המשנים את שמם גם מעברית ללועזית, ויש אנשים המשנים את שמם מספר פעמים. הוא ציין כי "המצב מביא לידי אנדרלמוסיה ... המצב טעון תיקון יסודי, (כדי) שקלות זו של העבָרות משם לשם תיפסק"( דברי הכנסת, כרך 14, כנסת שניה, מושב שני, עמ' 1543). השר דיווח כי בשנת 1952 נרשמו באגף למירשם תושבים 2049 מקרים של שינוי שם (מספר גדול מאד ביחס לגודל האוכלוסייה באותה עת). החוק מ1956 המשיך באותה מדיניות (הקיימת במובן מסוים עד היום) לפיו השר יכול למנוע שינוי שם מטעמי תקנת הציבור. על בסיס אותו סעיף, הוגשה בשנות ה-90 עתירה מפורסמת לבג"צ (פסק דין אפרת) שנגע לסירובו של שר הפנים לשנות את שם משפחתה של אשה לשמו של הידוע בציבור שלה. העתירה התקבלה (בג"צ 693/91 אפרת נגד הממונה על מרשם האוכלוסין).
יש להוסיף שאחרי המילה "טששקס" בספר רזיאל המלאך מופיעות המילים "שמו של שמואל"!
השבמחק