'אסור לנו לתת כבוד לנשיא': זלמן שזר וחסידי ברסלב

זלמן שזר (נואם) ולצדו יו"ר הכנסת קדיש לוז, בביקור בכפר חב"ד, 1963 (מקור: ויקיפדיה)

בשבוע הבא, ב-1 בינואר 2017, ייפתח במכון ון-ליר בירושלים כנס מדעי בן ארבעה ימים המוקדש לחסידות ברסלב, מורשתה והשפעתה (כנס ברסלב: מחקר, יצירה וחברה). אינני משתתף פעיל בכנס הזה ותרומתי הצנועה לכבודו מוגשת כאן.

*

זלמן שזר (1974-1889), הנשיא השלישי של מדינת ישראל (בין השנים 1973-1963), נודע ברבים ביחסו החם לחסידים ולחסידוּת. הוא עצמו היה בן למשפחה של חסידי חב"ד, וגם מששינה את טעמו המשיך לשמור על קשרים חמים עם אדמו"רי חב"ד ורבניה, כיבד אותם והם כיבדו אותו. אבל לא רק לחסידי חב"ד רחש שזר הערכה וכבוד, אלא גם לחסידי ברסלב.

כמו אנשי רוח אחרים, אנשי תנועת העבודה ובני העלייה השנייה והשלישית (ובהם ש"י עגנון, יהודה יערי וגרשם שלום), ראה בהם שזר את מה שהיה בהם באותם ימים רחוקים ואחרים לא ראו: אנשים צנועים ולבביים, אנשי עמל וספר ובעלי נפש יפה ורומנטית. הקנאים נחשבו אז למיעוט קטן וכפוי טובה גם בקרב החרדים. מאז השתנו אצלנו דברים רבים: החסידים אינם עוד אותם חסידים, וגם המנהיגים הפוליטיים אינם עוד אותם מנהיגים...

יחס מיוחד גילה שזר כלפי ישראל דב אודסר (1994-1886), חסיד ברסלב יליד טבריה, שלימים יוכה בשיגעון, יטען כי ברשותו פתק ששלח לו רבי נחמן מן השמים, ויוביל אחריו כת אנשים הקרויים (בפי מתנגדיהם) 'נַחְנָחִים', שמאמינים בקדושת 'הפתק' ובמנהיגותו של 'הסבא ישראל'.

בשנות השישים היה אודסר חסיד תמים וצנוע, שלא הילך בגדולות ופיתח יחסי חברות עם שזר, עוד קודם לבחירתו כנשיא המדינה. אודסר שלח לשזר עשרות רבות של מכתבים חגיגיים רוויי רגש ואמונה. לא ידוע עד כמה הייתה ההתכתבות אינטנסיבית גם מצדו של שזר, שכן מכתבי שזר אליו לא התפרסמו עד היום.

זלמן שזר וישראל דב אודסר (צילום משנות השישים)

שזר התפעל מסגנונו המיוחד של אודסר. אפשר להניח שהוא גם ראה בו מין חסיד 'ציוני', שכן אודסר לא היסס לשלוח לו מכתב ברכה לבבי ביום העצמאות העשירי של מדינת ישראל:

אב"י הנחל, תשי"ח, עמ' 10

שזר כינס אפוא מיזמתו שלושים מכתבים והוציאם לאור בספר שנקרא אִבֵּ"י הנחל ('אבי' רומז לפסוק ידוע משיר השירים, ו 11, אך גם לראשי תיבות אודסר בער ישראל; 'נחל' מזוהה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב, שהיא נחל נובע מקור חכמה [על פי משלי, יח 4]). הספר יצא לראשונה בשנת תשכ"ט (הוצאת קרית ספר), בעילום שמו של שזר, שהסתפק במבוא קצר בחתימת 'המלבה"ד' (המביא לבית הדפוס) ובצנזור שמו של ה'ידיד'.

במהדורות מאוחרות יותר של אב"י הנחל נוספו עוד עשרות מכתבים ששלח לשזר. כך למשל, מהדורת תשמ"ט כוללת 129 מכתבים, מהדורת תשנ"ג (חלק ב') כבר כוללת 315 מכתבים, ובמהדורת תשס"ז הובאו 152 מכתבים ועוד 443 סימנים, שהם ערבוב של אגרות, טיוטות והעתקות שונות מכתב ידו של אודסר. מתברר כי הקשר בין השניים היה חם ומסועף. שזר גם נהג להעביר לאודסר 'מתן בסתר' וזה הקפיד להודות לו על כך. שזר אף תרם מכיסו לבניית בית הכנסת של חסידי ברסלב בקצה רחוב מאה שערים (ה'שׁוּל').

אודסר, שאהב את שזר בכל מאודו, משך אותו לבוא ולהתפלל בליל ראש השנה במחיצתם של החסידים ושזר נעתר לו. למן שלהי שנות החמישים נהג שזר ללכת בערב ראש השנה ברגל, מביתו שברחביה ועד למאה שערים – מרחק של כארבעים דקות הליכה! – וכמובן גם שב לביתו ברגל. מטבע העניין, לאחר שהושבע כנשיא ליוו אותו בדרכו גם אנשי ביטחון (משכן הנשיא באותם ימים היה ב'צריף', ששימש קודם לכן את הנשיא יצחק בן-צבי; משכן הנשיא הנוכחי נחנך בשנת 1971).

בית המדרש של חסידי ברסלב ברחוב מאה שערים, 2012 (מקור: ויקיפדיה)

הנה דיווח שהתפרסם בעיתון מעריב על תפילתו של הנשיא שזר במחיצת הברסלבים בראש השנה תשכ"ד (1963). 'ר' ישראל בר', שנזכר בכתבה, הוא כמובן ישראל דב אודסר:

מעריב, 22 בספטמבר 1963 (תודה לפרופ' יונתן מאיר)

לימים פסק שזר ממנהגו זה. השמועה הייתה שנמנע מכך בשל כתב פלסתר מרושע (פשקוויל), שהופץ נגדו על ידי כמה חסידים קנאים, וגרם למהומה רבתי. הכרוז עצמו, שחולל את הסערה, נעלם מן העין ורק לאחרונה התגלה מחדש באוסף פרטי של אחד מבני משפחתו של יוזם הכרוז.

כתב לי ידידי, חסיד ברסלב שמואל אברהם תפילינסקי, שאיתר את הכרוז:

פשקוויל זה נמסר לנשיא מדינת ישראל מר זלמן שזר בליל ראש השנה, לפני סוף התפילה, בבית הכנסת דחסידי ברסלב על ידי הבחור יעקב פרנק ב"ר נחום יצחק פרנק. הנשיא היה משתתף בקיבוץ אנ"ש במשך כמה ראשי שנים בעידודו של ר' ישראל דב אודסר, שהכין לכבודו שטנדר יפה עם מפה, והדבר היה לצנינים בעיני קנאי אנ"ש, שנשיא מדינת ישראל, קרי 'ממשלת הזדון והכפירה', יקבל כבוד בקיבוץ הקדוש של רבי נחמן מברסלב. 

הלכו הקנאים ושאלו את פיו של רב נכבד מהעדה החרדית (ר' דוד יונגרייז או ר' ישראל יצחק רייזמן) כדת מה לעשות? והתשובה ניתנה, שאם הוא מגיע ככל שאר האנשים בתוך הקיבוץ אזי אין לדחות אותו, אולם אם הוא מקבל כבוד מיוחד אזי צריך לדחותו. ותשובה זו סללה את הדרך לפשקוויל שלפנינו... למותר לספר שמאז לא דרכה כף רגלו של הנשיא בבית הכנסת דחסידי ברסלב, לשמחתם של הקנאים ולמורת רוחו של ידיד הנשיא, ר' ישראל דוב אודסר. 

יוזמי הפשקוויל היו שני אחים קנאים וחמומי מוח: האחד שמו יעקב פרנק (עם שם כזה, כל מיני דברים יכולים לקרות!) והשני יהודה לייב פרנק. שניהם כבר נפטרו מן העולם.

הכרוז עצמו אינו מתוארך. עם זאת, אפשר לשער בביטחון שמדובר בראש השנה תשכ"ה (1964) – כלומר, בפעם השנייה שבא כנשיא המדינה להתפלל בבית הכנסת של ברסלב  – שכן בשולי מכתב ששלח אודסר לשזר בכ"ד באייר תשכ"ה נוספו השורות הללו:

אב"י הנחל, תשמ"ט, עמ' 104

הרב לוי יצחק בנדר (1989-1897), שעבר לפני התיבה בראש השנה, היה אחד המנהיגים החשובים והנערצים של חסידי ברסלב בירושלים. מהדירי הספר – שלא הביאו את מכתבו – ציינו כי זהו מכתב התנצלות על הבזיונות שנעשו לנשיא, ומן הסתם הכוונה לאותו פשקוויל.

ר' לוי יצחק בנדר בכותל המערבי (מקור: פורום ברסלב ישראל)

אחד הנוכחים באירוע, חסיד ברסלב שחפץ בעילום שמו, סיכם עבורי את האירוע כפי שזכור לו:

אכן שזר הלך מרחק של כארבעים דקות מרחביה עד מאה שערים, בליווי שוטר שהמשיך לשמור עליו ליד הכסא והשטנדר ב'שוּל', שהועמדו לרשות שזר ליד עמוד החזן, עם הפנים אל העם.  

 אני זוכר את התקרית ... היו מי שניסו אז להכות את י"פ שנחפז לברוח. הספקתי לראות שמישהו מנחית מכה על הכובע שלו (הוא היה נמוך), אבל עד מהרה הוא נעלם. י"פ כבר אינו בין החיים. גם אחיו יל"פ, שבהשראתו עשה את מעשה הקנאות הזה, כבר אינו בין החיים. שניהם היו בעלי שיעור קומה רוחני גבוה מאוד, תלמידי חכמים מובהקים ויראי ה' מרבים, אבל הם היו אז צעירים, ואפשר לראות במעשה שלהם משובת נעורים, שכן בברסלב לא הרחיקו איש מעולם. גם אם רבים לא היו מרוצים מנוכחותו של הנשיא בלילי ראש השנה, איש לא העז לבזות את האיש שגילה יחס אוהד לברסלב ואף עזר בהדפסת ספרי ברסלב ולאנ"ש בכלל.  

בראש השנה תשכ"ב שאל שזר את ר' אברהם אנשין, היכן אביו, ר' שמואל מאיר, שאותו הכיר מעסקי הספרים [מאיר אנשין היה מדפיס ספרים ברסלבי, שעמד בקשר קרוב עם אישים כמו גרשם שלום, א"מ הברמן וש"י עגנון, שאף כתב עליו בסיפורו 'השיר אשר הושר', וכינה אותו 'האיש המתוק' – ד"א], וכשאמר לו שאביו נפטר בכ"ב סיון תשכ"א, שאל, מדוע לא הודיעו לו, שכן רצה להשתתף בהלוויה. אנשין אמר לו, ששכחו... אך אליבא דאמת היה מי שהציע להזמין את הנשיא, אך אחד הבנים של ר' שמואל מאיר (כנראה, הבכור ר' ישראל נחמן) אמר: 'מי צריך אותו?!'...

זלמן שזר צועד לטקס השבעתו בכנסת (אז ב'בית פרומין', ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים), מאי 1963
(צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ועוד בענייני שזר וברסלב.

פרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב העביר לי צילום של הקדשה, שכתב החסיד הברסלבי והמו"ל שמואל הורביץ (1972-1905) לזלמן שזר. ההקדשה נרשמה בתוך ספר לקוטי הלכות, חשן משפט, שחיבר רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן. הספר, שנדפס בירושלים תשט"ז, שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

אמנם הספר נדפס בשנת 1957, אבל ברור שניתן במתנה אחר כך, כאשר שזר כבר היה נשיא, וכנראה לקראת חג פורים ('דורון משלוח מנות'). מן ההקדשה עולה בבירור יחס הכבוד של הורוויץ אל שזר האיש ואל התפקיד הרם שהוא נושא – נשיא המדינה.

ב"ה
דורון משלוח מנות לנשיאנו הנעלה והנשגב
אין גומרין עליו את ההלל
יה"ר [יהי רצון] שנזכה לשמוח יחד בביאת משיח צדקינו
ובבנין ציון וירושלים אכי"ר [אמן כן יהי רצון]
מאתי הדו"ש [הדורש שלומו] בכל לב ונפש ומאחלו כל טוב סלה
שמואל הלוי הורוויץ ברסלבר

בעלי התוספות

דני הקר מספריית מכון שוקן למחקר היהדות בירושלים הודיעני כי הכרוז המקורי נמצא ברשותם, והנה צילומו (הקלקה על הצילום תגדיל אותו):

שמואל תפילינסקי העביר לי עותק ממכתב מעניין בן שלושה עמודים ששלח לשזר מרדכי נתן יגלניק (1990-1907), מוותיקי חסידי ברסלב, לאחר ראש השנה תשכ"ה (1964), ובו כתב בין השאר:

ואל לכ'[בודו] להצטער שנמצא אחד ממש שדעתו נתבלבלה מדעות משובשות שלא כדעת הצדיק אמיתי [ר' נחמן] שרוצה לרחקו ח"ו. כי אדרבה כל אנ"של [אנשי שלומנו] ממש רוצים בהתקרבותו [של הנשיא]. כי היות שכ' הוא ראש מדינת ישראל ונכנעים תחתיו הרבה מנשמות ישראל, ואם הוא נותן כבוד להצדיק האמת ונכנע תחתיו ממילא נכנעים כל הנשמות שהם תחתיו ... והסטרא אחרא בלבוש של ירא וחרד רוצה לרחקו בכדי שלא יגיע הרהורי תשובה לכל אלה נשמות שהם תחתיו.

ד"ר דותן גורן מוסיף על פי מקורות שנדפסו בעיתונות (6 בספטמבר 2020):

חשוב לציין כי זלמן שזר החל לכהן כנשיא מדינת ישראל בתאריך כ"ז באייר תשכ"ג (21 במאי 1963). לאור זאת, בראש השנה תשכ"ד הוא הגיע בפעם הראשונה להתפלל בבית המדרש של חסידי ברסלב באופן רשמי בתפקידו הממלכתי. לקראת הביקור התגלעה מחלוקת בקרב חסידי ברסלב 'הזקנים אמרו: יש לקבל את הנשיא בכל הדרת הכבוד. אולם הצעירים, חמי המזג, שללו את הביקור. דעתם המיושבת של הזקנים הכריעה' (מעריב, 22 בספטמבר 1963). בסוכות זכה שזר לביקור גומלין של נכבדי חסידי ברסלב בסוכתו (דבר, 9 באוקטובר 1963).    

בראש השנה תשכ"ה הגיע שוב שזר ברגל משכונת רחביה כדי להתפלל בבית הכנסת של חסידי ברסלב, אך הפעם זכה לקבלת פנים צוננת: 'בהגיעו לבית-הכנסת, קיבלוהו צעירים חרדים בקריאות ובכרוזים המציינים, כי הנשיא, כביכול, אינו דתי, וגם לא בחירם'. נכבדי החסידות נזפו בצעירים והושיבו את הנשיא 'במקום-כבוד בבית הכנסת' (הבוקר, 9 בספטמבר 1964). מעניין כי במרבית  העיתונים האחרים הפרשה לא זכתה לאזכור. למעשה הייתה זו הפעם האחרונה ששזר הגיע להתפלל בבית הכנסת של ברסלב.   

בשנה שלאחר מכן דווח במעריב, כי בראש השנה תשכ"ו 'חרג הנשיא ממנהגו ולא הלך עוד לבית-מדרשם של חסידי ברסלאב, גרמה לכך, בלי ספק, המהומה שאירעה שם בעת בואו לתפילת ראש-השנה בשנה שעברה כאשר קנאי "נטורי-קרתא" חילקו בבית הכנסת כרוזים שנוסחו בלשון חריפה נגד ה"פרזידנט" של ה"ציוניסטן" וגרמו בכך לסערת רוחות גדולה. הפעם החליט הנשיא, כי מוטב להדיר את רגליו משם' (מעריב, 30 בספטמבר 1965). לקראת יום הכיפורים פירסם הצופה, כי הנשיא שזר 'הנוהג כל שנה להתפלל בליל "כל נדרי" בבית המדרש של חסידי ברסלב ב"'מאה שערים", ישנה הפעם ממנהגו. בגלל מצב בריאותו קשה לו ללכת ברגל מרחק כה גדול והוא יתפלל בבתי הכנסת הסמוכים' (הצופה, 5 באוקטובר 1965). ייתכן כי פרסום ידיעה זו נועד בכדי לגונן על הנשיא מפני גורמים קיצוניים ולא מן הנמנע שנעשתה בתיאום עם לשכתו בכדי לתרץ את אי-הגעתו.

שזר, עגנון וברסלב

ראובן ירון (בנו של מרדכי ירוסלבסקי, מוכר הספרים הירושלמי בעל החנות 'קודש' במאה שערים ונכדו של המו"ל הברסלבי והנדבן משה ירוסלבסקי) העביר לי את המכתב הבא (המכתב שמור בארכיון עגנון בספרייה הלאומית והעתקו הועבר על ידי פרופסור צבי מרק). 

המכתב נשלח בכ"א בחשוון תשכ"א (1960), ובו מבקש אליהו חיים רוזין, מראשי קהילת ברסלב בירושלים, מהסופר ש"י עגנון שיסייע בעדם, יחד עם זלמן שזר, לערוך כינוס של 'מעריצי רוח החסידות הברסלבאית', כדי לגייס כסף לבניית בית כנסת חדש (לימים 'השול').באותה עת שזר עדיין לא היה נשיא המדינה.

מספר הטלפון של 'מר ירוסלבסקי' היה בחנות הספרים שלו, וכנראה זה היה מכשיר הטלפון היחיד שעמד לרשותם של חסידי ברסלב באותה עת.

 

פרנסות של יהודים: שלום בערבון מוגבל; דרוש רפד; עשה לך שרברב

א. רודפי שלום בע"מ

יש כזה דבר, ברחוב עמק רפאים 43 בירושלים – והוא מוגדר כחל"ץ, כלומר חברה לתועלת הציבור. מה הם עושים שם בדיוק? לא ממש ברור.

ובמחשבה שנייה, האם אין זה משל שמתאים למדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן, ובמיוחד זו הנוכחית?

צילום: דוד אסף

ב. דרוש רפד

החיים נמשכים, כמובן, אבל מה עם קצת רגישות וטעם טוב?

חדש בגליל, 16 בדצמבר 2016 (תודה לצביקה גילדוני)

ג. דרוש שרברב

בתחרות הסיסמה המוצלחת זוכה הפעם האינסטלטור הירושלמי הוותיק עודד צונץ.

צילום: ברוך גיאן

רחובות ברמת השרון: לֹא בְחַיִ"ל וְלֹא בְנ"ץ

'שלטי הרחוב ברמת השרון אינם מנדבים מידע על משמעות השם שהם נושאים, ולמטייל ברחובותיה מזומנות חידות שונות', כתב לי דוד שי. 'כך למשל רחוב ז' בחשוון (יום הזיכרון להשמדת יהדות ליטא בשואה) או רחוב תרפ"ד (שנת ייסוד המושבה)'.

אכן, על נפלאותיה, שלא לומר מוזרויותיה, של רמת השרון, לכל הפחות בכל הקשור לשמות רחובות, כבר עמדנו כאן ברשימה קודמת ('קפיצת הדרך ברמת השרון'). עתה נבחן עוד כמה שמות רחובות בעיר זו, ותודה לדוד שי שצילם ועורר.

א. לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ 

בעיר יש רחוב ושמו, כנראה, 'רחוב החייל', או אולי בעצם שמו הוא  'רחוב החי"ל'. 

בשום דרך אי אפשר לדעת בביטחון מהו השם הרשמי של הרחוב והאם הוא מוקדש לחייל העברי באשר הוא, או לחַיִ"ל בראשי תיבות (חטיבה יהודית לוחמת), שהיה שמה של 'הבריגדה היהודית', שהייתה חלק מן הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. 

במפות העיר מופיע שם הרחוב בראשי תיבות: רחוב החי"ל.

הרחוב עצמו – מספר דוד שי – הוא קצר למדי ואפשר למצוא בו רק שלושה שלטים: שניים מטעם העירייה, ואחד פרטי. השילוט הרשמי של העירייה קובע כי מדובר ברחוב החייל – בלי ראשי תיבות ובלי בלבולי מוח; צדיק אחד מתושבי הרחוב התעקש על השם החי"ל.

זאת ועוד, מתברר כי האחראי על השילוט בעירייה, בהנחה שיש בכלל 'אחראי', לא היה בטוח בדרך שבה יש לנקד את שם הרחוב. כיוון שכך, נמנע מלנקד את המילה העברית אך הציע שתי צורות ניקוד חלופיות באמצעות התעתיק הלטיני.

הַחייל?

או אולי הֶחייל?

אז איך באמת מנקדים את השם 'חייל' עם ה' הידיעה בראשו – הַחייל (Ha'chaial) או הֶחייל (Hechayal)? ואיך בכלל ראוי לתעתק עברית ללטינית?

התשובה לשאלה הראשונה ברורה: את המילה 'הַחַיָּל' יש לנקד ולהגות בפתח ולא בסגול (כמו, 'האגודה למען הַחייל' או 'הַחייל האמיץ שווייק').

ובאשר לשאלה השנייה, מוסיף יועץ הבלוג לענייני לשון, פרופ' חיים כהן מהחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב:

בשני השלטים המצולמים התעתיק אינו נכון. בראשון אין כלל מקום לגרש ולרווח, ובשני צריך להיות Ha. התעתיק המכונה 'פשוט', שנקבע על ידי האקדמיה לשם שילוט, מפות שימושיות וכדומה, קובע במקרה הזה את התעתיק: HaHayyal או HaHayil. את הח' יש לציין בקו מתחת ה-h.

כללי התעתיק מעברית לאותיות לטיניות זמינים לכל מבקש כאן.

נחזור לשם הרחוב.

דוד שי לא התייאש, והחליט לפתור את החידה. הוא מצא, לשמחתנו, פרסום רשמי של עיריית רמת השרון, שפותר את כל הקושיות והחידות, ובו מצוין ששם הרחוב הוא החי"ל ולא החייל.

אך עדיין לא תם המסע. בניגוד מוחלט לניחושנו ולציפיותינו מתברר שהחי"ל בראשי תיבות אינו קשור כלל לחטיבה היהודית הלוחמת, ופירושו הנכון הוא החבל הימי לישראל – אגודה להכשרה ימית שהוקמה בשנת 1936...

זהו החי"ל שעליו לא שמעתם (מקור: ויקיפדיה)

ב. שעת הנ"ץ

כפי שאפשר לראות במפה שלמעלה, לא הרחק מרחוב החי"ל שוכן לו לבטח רחוב הנ"ץ. אך מיהו או מהו הנ"ץ הזה? האם מדובר בעוף הדורס, אולי בשעת הנץ החמה, או שמא בראשי תיבות של מישהו או של משהו?

שיטוט ברחוב הקצר מראה שגם כאן העניין עדיין לא נסגר סופית. שני השלטים הרשמיים של העירייה מציעים שתי חלופות: יש הנ"ץ עם ראשי תיבות ויש הנץ בלי ראשי תיבות.

גם כאן עומדת לימיננו חוברת שמות הרחובות ברמת השרון שהוזכרה לעיל, וממנה אפשר ללמוד כי הרחוב קרוי על שם תנועת הנוער הציוני, ו'לזכר קיבוצי הנוער הציוני ברמת השרון'.

עוללות מכרם עגנון: 'כביום שראיתי תמונות של ברויגל'

הנשיא השני יצחק בן-צבי בפתח חנות הספרים 'במברגר את ואהרמן' ברחוב החבצלת (לשעבר רחוב הסולל)

לזכרו הטוב של חנוך ברטוב

מאת ארנון שמשוני

ב-10 בדצמבר מלאו חמישים שנה ליום בו הוענק פרס נובל לש"י עגנון. בלוג עונג שבת פרסם לאורך השנה החולפת כמה עוללות מכרמו השופע של הסופר. בראשונה מהן ('עוללות מכרם עגנון: החסידות של ס. יזהר והכנפיים של חנוך ברטוב', 17 בפברואר 2016), הובא קטע מתוך ספרו של חנוך ברטוב אני לא הצבר המיתולוגי (עם עובד, תשנ"ה, עמ' 264), ובו ציטט ברטוב את אשר כתב לו עגנון לאחר שקרא את ספרו פצעי בגרות:

ריגשת לבו של עגנון מתמונותיו של ברויגל מוכרת היטב לקוראי הרומן שירה (שוקן, תשל"א). בעמודים 440-425 של ספר גדול זה תואר ביקורו של גיבור הספר, דוקטור מנפרד הרבסט, בחנות ירושלמית לממכר ספרים עתיקים, שנמצאת ברחוב הסולל (היום רחוב החבצלת, היוצא מרחוב יפו). 

ברחוב הסולל היו בשנות השלושים והארבעים שתי חנויות ספרים ידועות: 'במברגר את ואהרמן' (במספר 5) ו'העתיד' (במספר 2) – שתיהן היו בתי ועד לחכמי ירושלים ושתיהן אינן קיימות עוד. לאיזו חנות הלך הרבסט?

גרשום שוקן, עורך עיתון 'הארץ' ובנו של שלמה זלמן שוקן, פטרונו הגדול של עגנון, הכיר היטב את עגנון. במאמר חשוב שפרסם על מוטיב הצרעת בסיפורי עגנון ('מוטיב הצרעת ב"שירה" וב"עד עולם"', גרשון שקד ורפאל וייזר [עורכים], ש"י עגנון: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 240-227), שעוד נשוב אליו בהמשך, נטען על ידו (בעמ' 232) כי הרבסט הלך לחנות 'העתיד', ששמו של מנהלה היה זאלינגרה. דומני שטעה מר שוקן בפרט קטן זה, שכן בעמ' 427 כתוב בפירוש שהרבסט מתבונן בחלון חנות הספרים של 'במברגר את ואהרמן':

שירה, עמ' 427

<שוקן לא טעה אלא אני; כך עולה מבירורו של פרופ' דרור ורמן שהובא בתגובות למטה; וראו שם גם את תגובתי>

חנותם של השותפים הללו – האחד יקה (במברגר) והשני גאליציאנר (ואהרמן)  נפתחה – כפי שהראה ראובן גפני במאמרו 'חנות הספרים "במברגר את וואהרמן": ה"אנטיקוואריאט" הירושלמי הראשון' – ב-1933, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. 

פרסומת של חנות הספרים כשהייתה עדיין ברחוב המלך ג'ורג'

לרחוב הסולל עברה החנות לאחר שנים אחדות (הרחוב עצמו היה חדש ונסלל רק בתחילת שנות השלושים). לאחר זמן הפך רחוב הסולל למרכז ספרותי של ממש, שעה שנפתחו בו חנויות ספרים נוספות, כמו 'העתיד' (במספר 2), וכשפעלו בו בית דפוס, מערכת 'פלסטיין פוסט' ומשרדי סוכנויות ידיעות בינלאומיות (במספר 9), עד פיצוץ הבניין בפעולת טרור ערבי ב-1 בפברואר 1948. חנות הספרים של שני השותפים נסגרה סופית ב-1963.

קטלוג ספרים עתיקים של החנות במברגר את ואהרמן, 1944 (מקור: מורשת מכירות פומביות)

עם כניסתו לחנות הספרים 'העתיד' (ראו האמור לעיל) עלה הרבסט 'לדיוטה העליונה ונכנס לחדרים הפנימיים' (עמ' 433), עד שהגיע ל'חדר ספרי אומנות' ובו הדפסי ציורים, ושם פתח 'ילקוט של ציורים והפך בו בלא שום ענין מיוחד' (עמ' 438). לבסוף הגיע הרבסט אל תיק ובו אוסף רפרודוקציות של ציירים שונים, ובהם הביט 'מרעיד ומשתומם'. הנה הקטע המלא:

שירה, עמ' 439-438

הרבסט העמיק להתבונן בציור אך לא מצא מרגוע לנפשו. הביט בו פעם ופעמיים ושלוש, ושקע בפרטים הקטנים ביותר שלו. למרות שלא היה 'ממאספי דברי אומנות', בכל זאת הבין הרבסט מיד שאין מדובר בציוריו של ברויגל, ש'משמחים את הלב', אלא של מישהו מתלמידיו ('מבית ספרו של ברויגהל הם').

פיטר ברויגל (בערך 1569-1525), המכונה 'האב' (שכן אחד מבניו נקרא גם הוא פיטר, וידוע בשם פיטר ברויגל 'הבן'), היה מגדולי הציירים הפלמים במאה ה-16. הוא התמחה בציורי ענק שבהם צייר בחיוניות ובדייקנות את חיי הכפר והאיכרים בארצות השפלה. בניו ונכדיו, 'שושלת ברויגל', המשיכו בדרכו האמנותית ובכך יצרו 'כאבי ראש' לחוקרי האמנות הפלמית, שלא תמיד ידעו לקבוע מיהו הברויגל המדויק שצייר תמונה זו או אחרת...

'הצייר והקונה' – דיוקן עצמי של פיטר ברויגל האב, 1565 (מקור: ויקיפדיה)

שוקן, במאמרו הנזכר, טען בתוקף שתמונה כזאת לא הייתה ולא נבראה. לדעתו, היא נלקחה מעולם הדמיון של הסופר: 

 שוקן, מוטיב הצרעת, עמ' 234

אך שוקן טעה. הציור היה ונברא, ואין סיבה להניח שעגנון לא ראה רפרודוקציה שלו.

בציור שראה מנפרד הרבסט בחדר ספרי האומנות שבחנות, בולטים מספר מרכיבים: המצורע, עיניו, ידו המעוותת, הפעמון, עמידתו בשער העיר, וכן תיאור המתרחש בין חומות העיר: אנשים ונשים, באר מים ושוק, בית תפילה ובית מזיגה. ציור אחד הכולל את כל המרכיבים הללו לא עלה בידי לגלות; אבל כן מצאתי שלושה ציורים של ברויגל ובית מדרשו – בכל אחד מהם מופיעים מצורעים, וכל אחד משקף מקצת מן המרכיבים שנמנו לעיל. שלושתם יחד משלימים את התמונה שתיאר עגנון והם מוצעים כאן להנאת הקוראים ולחוות דעתם.  

נפתח בציורו של פיטר ברויגל 'האב' משנת 1559, 'המאבק בין הקרנבל והתענית' (הציור מוכר באנגלית בשם The Fight Between Carnival and Lent). בציור זה, שהוא מן המפורסמים בתולדות האמנות, מתוארת עיר פלמית ובה ניתן לראות, בנוסף למצורעים, גם באר, שוּק, בית תפילה ובית מרזח. אנשים ונשים נכנסים ויוצאים למבנים, מוכרים וקונים, רוקדים ועוסקים בעיסוקים שונים, וכלל אינם שתים לבם למצורעים.

הציור עוסק במעבר מימי הקרנבל לימי התענית. ימי התענית – שעיקרם התנזרות מבשר – באים מיד לאחר סיום הקרנבל ונמשכים ארבעים ימים, עד חג הפסחא. המעבר החד, מימי עליצות וזלילה אל ימי רצינות וסיגוף, מתואר בציור גם על ידי שתי דמויות הניצבות בחזיתו ומנהלות ביניהן דו-קרב. חלקו הימני של הציור, שבולט בו מבנה הכנסייה, מייצג את התענית; החלק השמאלי, שבו מצוייר בית מרזח, מייצג כמובן את הקרנבל. 

המאבק בין הקרנבל והתענית (מקור: ויקיפדיה; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

בהגדלה של החלק העליון-השמאלי של הציור אפשר לראות קבוצה של מצורעים, גברים ונשים, עטופים בגלימות חומות ובכיסויי ראש שחורים. הם נכנסים אל תוך העיר, כנראה דרך השער הראשי, ובידיהם רעשנים על מנת להזהיר את האנשים האחרים מנוכחותם; מקצתם מחזיקים גם פעמונים קטנים. בראש המצורעים צועד נער שמנגן בחמת חלילים ואת הטור סוגרים מתופף וחלילן (או אולי מדובר בכלי פריטה). 

מצעד המצורעים (הגדלה)

פעמונים תלויים על מעילי מצורעים ובידיהם רעשנים (הגדלה)

משמאל למרכז הציור, בשוק, ממוקמת קבוצה בת שישה מצורעים-קבצנים. לרגלו (היחידה) של אחד מהם קשורה שרשרת פעמונים. על גבו של אחר – זנבות שועלים. אלה ואלה היו סימני היכר של מצורעים בארצות השפלה. 

הציור השני, אף הוא ממכחולו של פיטר ברויגל 'האב', קרוי 'הקבצנים' (The Beggars), או 'בעלי המום' (The Cripples). הוא צויר בשנת 1568 ומוצג במוזיאון הלובר בפריז. בציור מתוארת חבורה של חמישה בעלי מום מצורעים שיושבים מחוץ לשערי העיר. ארבעה מהם מסומנים בזנבות שועלים ועל רגלו הימנית של אחד קשורות שרשרות פעמונים. מבטו של בעל הפעמונים מביע כאב ופחד, אימה ועצב. עיניו שקועות.

הקבצנים (מקור: ויקיפדיה)

הציור השלישי, שמוצג ברייקסמוזיאום באמסטרדם, קרוי 'היריד של מרטין הקדוש' (St. Martin’s Day Kermis). הצייר הוא פיטר באלטן (Pieter Balten), שחי באנטוורפן בין השנים 1584-1527, והיה בן דורו של ברויגל 'האב' וחבר נכבד בגילדת הציירים הפלמית. גם הוא נודע בציורי הווי האיכרים. 

היריד של מרטין הקדוש (מקור: ויקיפדיה; הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

בצידו הימני התחתון של הציור מופיעה קבוצת מצורעים קבצנים, ובולטת בה דמותו של מצורע קרח, שמחזיק בידו המעוותת פעמון, כזה התואם את התיאור המופיע בשירה (עמ' 439-438):

איומות ועצבות הן העינים שאכלה הצרעת את רוב בית רביצתן, ועדיין הן חיות ומבקשות לחיות. עצובה ואיומה מהן היא היד שאוחזת בפעמון, אכולה היא צרעת ממארת שאין לה תקנה. עצב ואיום ממנה הוא הפעמון שמקיש ומזהיר את הבריות להרחיק מן המצורע. אמן גדול היה אותו הצייר שראה בפעמון כאילו כל הנגעים באים ממנו.

המצורע שמחזיק פעמון (הגדלה)

איזו תמונה משלושת (תדפיסי) התמונות הללו ראה מנפרד הרבסט? הניחוש שלי הוא שראה את שלושתן, שכן רק צירופן יחד בונה את הסצנה רבת העוצמה שתיאר עגנון. 

ולסיום נשוב אל מה שפתחנו בו, מכתבו של ש"י עגנון לחנוך ברטוב. 

לְמה התכוון עגנון כאשר כתב שמצא בספרו של ברטוב: 'סצנות אחדות הרעישו את לבי כביום שראיתי תמונות של ברויגל'? בפצעי בגרות (שנדפס לראשונה בהוצאת עם עובד, בשנת 1965) מופיע קטע שעשוי להתאים:

פצעי בגרות, מעריב, תשמ"ח, עמ' 150-149

הציור של פיטר באלטן מתאים יפה לתיאור זה. המצורע בעל הפעמון מושיט בידו השנייה, השמאלית, קערה (מן הסתם הוא מקווה למתת שיכר ולא למרק), ואף שהוא יושב הוא נראה כקיפח.
  

________________________________________

* פרופסור ארנון שמשוני הוא רופא וטרינר, שבעבר שימש מנהל השירותים הווטרינריים בישראל.

תודה לדניאלה שחם, לראובן גפני ולעורך דוד אסף.

שרידי קודש: המשקפיים של החזון איש והפירורים של הרבי מליובאוויץ'

אך בשבוע העברה התחלנו לחפור באר אצל בית רבנו הצדיק שיחיה ... וכאשר חפרו הערלים מצאו בארץ לולקע [מקטרת] מעפר ישינה מאד. ולקחתי מהם את הלולקע, והנני שולח אני אותה לך. ותן אותה לבן הפודראטשיק [קבלן], ותאמר לו שזאת היא הלולקע של הבעש"ט, ושרבינו הצדיק שולח אותה לו, ויאמין לדבריך, מחמת שהלולקע ישינה מאד ... ובפרט שמצאנו אותה בעת אשר היינו נצרכים לה ... וליתר שאת אני כותב לך אגרת אחר ... בכדי שתראה אותו לבן הפודראטשיק, ואז בודאי בלי ספק יאמין לך הכל. אך למען השם, לראות לקבל ממנו מעות הרבה עבור זה.

יוסף פרל, מגלה טמירין, וינה 1819, איגרת ע (כז ע"ב).

א. המשקפיים

במכירה הקרובה של בית המכירות הפומביות 'ירושלים של זהב', שתתקיים ב-5 בינואר 2017, יוצעו ברבים כתבי יד, תשמישי קדושה ושאר חפצים מעניינים. בין החפצים המעניינים הללו (ושמא יש לסווג פריטים אלה במדור 'תשמישי קדושה') נמצאים גם המשקפיים של מרן 'החזון איש'.

הכוונה היא כמובן למשקפיים המיוחסים לרב אברהם ישעיהו קַרֶליץ (1953-1878), הידוע בכינויו 'החזון איש' – הראשון שב'אחרונים', הגדול שב'גדויילים', וגיבור התרבות האולטימטיבי של החברה החרדית המודרנית על כל פלגיה וסיעותיה.

מקור (כאן ולהלן): קטלוג מכירה 11, פריטים מיוחדים ונדירים, ירושלים של זהב

לפי תיאור הפריט שנדפס בקטלוג, החזון איש הרכיב את המשקפיים הללו בשבת דווקא. ובכלל, 'מי ימלל כמה מקרא קראו בהן, כמה משנה שנו בהן וכמה תלמוד ופוסקים למדו בהן', משבח עורך הקטלוג את מקחו (תוך שגיאה קלה בעברית, שכן משקפיים הם ממין הזכר).

אבל האמת היא שבתמונותיו של החזון איש רואים שמשקפיים כאלה, או דומים להם (בתמונות, ככל שאני יכול להבחין, המסגרת היא שחורה), הוא הרכיב גם בימות החול.

החזון איש, 1952 (מקור: ויקיפדיה)

מי רוצה לקנות את הרליקוויה הזו, שבפעם האחרונה השתמשו בו לפני יותר משישים שנה, ומה בעצם אפשר לעשות איתו? האם ינסה הקונה להרכיב את המשקפיים על חוטמו-שלו ויקווה כי משהו מקדושתם יעבור גם אליו? ישים אותם בוויטרינה של זכוכית ויתנאה בפני אורחיו?

וכמה כסף שווה החפץ הזה? ובכן, המעריכים המקצועיים של בית המכירות חושבים (או מקווים) שבין 8,000-5,000 דולר. לא פחות ואולי יותר.

ולאחר הפליאה והגיחוך חשבתי ביני לבין עצמי: ונניח שהיו מציעים למכירה פומבית את המשקפיים או את המגבעת של 'קדוש חילוני' כמו דוד בן-גוריון (זה מהפגישה המפורסמת עם החזון איש) – האם היה מי שייקנה אותם? ובכמה?

בן-גוריון ויצחק נבון, אז מזכיר האישי.
המשקפיים שמרכיב בן-גוריון די דומים לאלה של החזון איש, לא כן?

דוד בן-גוריון בכניסתו לבית החזון איש בבני ברק, 1952

בעלי התוספות

גדי אידלהייט מיהר להודיעני כי אכן כן. גם משקפיים של קדושים חילוניים נמכרים, ובהרבה מאד כסף.

הנה למשל המשקפיים של ג'ון לנון הי"ד, שנמכרו בלא פחות מ-14,600 פאונד. המשקפיים הללו, ציין גדי, דומים באופן חשוד למשקפיים של החזון איש...

מקור: .Warrington Guardian

עדכון, 9 בינואר 2017:

המשקפיים של החזון איש נמכרו ב-17,000 דולר...

ב. המצה והיין 

ננצל הזדמנות זו ונציץ בשרידי קודש אחרים שפזורים בקטלוג שלפנינו (והוא בפירוש לא יוצא דופן בין הקטלוגים של בתי המכירות הפומביות בתחום היודאיקה, שגדושים ומלאים בחפצים משונים ובמידע מרתק).

מה דעתכם, למשל, על הפריט המקורי הזה: 'שברי מצה, בקבוק יין ושטר דולר שניתנו על ידי הרבי מליובאוויטש'?

בקבוקון של יין ושברים קדושים של מצה 

כמה שווה החבילה הזו?

כאן חמדו עורכי הקטלוג לצון והעריכו את שוויה בין 2,770-1,770 דולר. המספר 770 הוא, כידוע, מספר המזל של חסידי חב"ד (מספר הבית שבו גר הרבי בשכונת קראון-הייטס), וככלות הכל הרי חסידים אלה הם הקונים הצפויים של שטר המזל ופירורי המצה. עורכי הקטלוג מעידים כי שטר הדולר נמצא ב'מצב: טוב מאוד'. (וראו גם ברשימה קודמת בבלוג: 'כמה דולרים שווה דולר?')

ויש גם סט מזלגות כסף של האדמו"ר מבויאן בסגנון האר-נבו (מחיר משוער: 2,500-1,500 דולר)

וגם ה'מתנגדים' לא יקופחו. גם להם יש יין קדוש.

חוץ מהמשקפיים של החזון איש, יכולים הליטאים לשמח את לבם בבקבוקון יין שהכין הרב אהרן לייב שטיינמן שליט"א, 'במו ידיו הקדושות'. היין, אגב, הוא מבציר תש"ן, ומחירו רק 1,000-600 דולר.

יש בקטלוג הזה גם פריטים 'חילוניים' יפים ונאים (למשל תמונות לא מוכרות של הרצל, מנחם בגין, דוד רזיאל) או כרך נדיר של העיתון 'הנגר' (!) משנת 1928. העיון בקטלוג הוא חוויה מענגת ומרתקת.