פה ושם בארץ ישראל: שדה בולבולים; ספסל שיחה; התיבה שהוריקה

א. בדרך לגבעת הערלות

וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת (יהושע ה, 3)

מחתרת מרענני השמות הגיעה גם לפינות הנידחות של הנגב. אני חייב להודות שבמקרה שלפנינו אני באמת לא יודע אם לכעוס או לצחוק...

שדה הבולבוסים הוא אתר מיוחד במינו בנגב, סמוך להר צין, שבעבר אף נקרא (בטעות) בשם הֹר ההר. מדובר בשטח של כמה מאות דונמים ובו פזורים אלפי סלעי גיר עגולים, שרבים מהם מכילים בתוכם מאובנים של יצורים ימיים מתקופות שקדמו למתן תורה.

שדה הבולבוסים על רקע הר צין (צילומים: שלמה בוסקילה)

מדריך הטיולים שלמה בוסקילה הופתע למצוא בלב המדבר את השלט הזה, שמדבר בעד עצמו...

ב. ספסל השיחה

הנה יוזמה יוצאת דופן ומבורכת שהגתה עיריית כפר סבא והציבה בתוך גן המגינים.

צילומים: אלון ריבק

אמנם בתוך עמנו אנו יושבים (אם אפשר להשתמש בפועל זה בהקשר של ספסל), ולצערנו גם דבר תמים ושוחר טוב כזה עשוי להיות מנוצל לרעה (ילדים היזהרו ממי שמציע לכם סוכריות!), אבל למה להיות פסימיים וחשדנים – מבְּרוּק!

אגב, לנושא הספסלים הקדשתי בשעתו רשימה מיוחדת ולטעמי גם משעשעת, וזו הזדמנות לאוורר אותה: 'ספסל לשומרי נגיעה: תנו כותרת לספסל' (15 ביולי 2002).

ג. התיבה האדומה שהוריקה מבושה

ליד בנייני האומה בירושלים ומול תחנת האוטובוסים המרכזית החדשה ניצבות שתי תיבות דואר מנדטוריות. ספק עד כמה בכלל משתמשים בהן, אבל השלט שרשות הדואר הדביקה על התיבה הוא לא מתקופת המנדט. לפי השגיאה מן העברית התקנית, ולפי נדירוּת מועדי ריקון התיבה, הוא נקבע שם ממש לא מזמן.

צילומים: ברוך גיאן

הניסוח הנכון הוא 'זמני הרקת התיבה', או 'זמני ריקון התיבה', מוסר לי פרופ' חיים כהן, יועץ הלשון של הבלוג. 'הוריק' פירושו נעשה ירוק, כלומר התיבה (האדומה) נעשתה לירוקה...

על דעת המקום: ארץ ישראל בְּרָוֶר

אברהם יעקב ברוור, טרנופול 1910-1905? (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

מאת יהודה זיו

בילדותי בלעתי בשקיקה את ספריו של ההיסטוריון, הגיאוגרף ואיש ידיעת הארץ אברהם יעקב בְּרָוֶר (1975-1884). קראתי בהנאה את ספרו אבק דרכים (עם עובד, תש"ד-תש"ו), שבו סיפר על מסעותיו בארצות המזרח הקרוב, מסוריה ועד פרס וכורדיסטן, ועוד יותר מכך את הארץ (דביר, תרפ"ח), שנכתב בעברית של פעם (למשל, באב אל-ואד הוא 'שער העמק', וח'אן יוּנס היא 'חֲנוֹת יוֹנָה' [הנביא]). לפי תומי חשבתי אז, כי א"י, ראשי תיבות שמותיו הפרטיים, אינם אלא ארץ ישראל...

כסייר בפלמ"ח למדתי לראות את התנ"ך בעיניי ולא לקרוא בו בלבד, ולימים היה זה ברוור שלימד אותי להבין את אשר אני רואה. עם בואי ללמוד בבית המדרש למורים בשכונת בית הכרם  נמניתי שם עם קבוצת 'התמחות בגיאוגרפיה', ובמסגרתה הוליך אותנו ברוור לסיורי היכרות עם ירושלים. אני זוכר את סיור בתי הכנסת בירושלים העתיקה בליל יום הכיפורים; את תצפיות הנוף במערב העיר ובמדבר יהודה, ובמיוחד את המסע במורד נחל פְּרָת (הוא ואדי קֶלְט), שנחרת, כפי שנראה בהמשך, אף בזיכרונו של ברוור.

 תצפית נוף במערב ירושלים. מימין (עומדת) לאה שלוסברג (לימים רבין); לשמאלה (יושב) יהודה זְלַטִין (זיו); 

משמאל (עומדת כפופה) שולמית אדלר (לימים אלוני); למטה (באמצע) חבוש בכובע, א"י ברוור

עם הגיענו אל חוף ים המלח נשא ברוור הרצאה מפורטת על היווצרותו ואחר כך הדגים לנו החוקר הנודע לתהילה גם משהו מיכולותיו האחרות, כשערך תחרות בינינו, תלמידיו, לבינו בהקפצת חלוקי אבן על פני הים.

על שפת ים המלח: ברוור (יושב מימין) מרצה על תהליך היווצרותו של ים המלח (לרגליו – יהודה זיו)

ברוור מקפיץ חלוקים על המים

מכאן ואילך שימשה תורתו של ברוור בידי. מפת הקיר הנודעת של 'ארץ ישראל', שאותה ערך, ליוותה אותי שנים רבות כמורה, מרצה ומדריך. 

מקטע ממפת ארץ ישראל שסידר ברוור. המפה נדפסה במכון הכרטוגרפי בווינה בסוף תרפ"ה וראתה אור בהוצאת 'דביר'
(מקור: הספרייה הלאומית)

אפילו במלחמת ששת הימים – עת עמדתי בראש צוות מיחידת אנשי המילואים של חיל החינוך, אשר סופח לפיקוד הצפון, והנחיתי את לוחמי סיירת 'גולני' בדבר נופי הגולן וסיפורי עברו – נסתייעתי בברוור. להמחשת תיאורַי המילולייים הצגתי את תצלומי הנוף של 'המעופפים הגרמנים', כלומר צילומי אוויר שצילמו טייסים גרמנים במלחמת העולם הראשונה וברוור עיטר בהם את ספר הארץ שלו, אשר נשאתי דרך קבע בתרמילי. 

משנעשיתי חבר ועדת השמות הממשלתית (1971), זכיתי לשוב ולפגוש שם את ברוור. על אף חצי יובל השנים שחלפו, הוא זכר אותי היטב ושמח על עיסוקנו המשותף, שטרח בו משכבר הימים: תחילה ב'ועדת השמות של ממשלת פלשתינה (א"י)', תחת עינה הפקוחה של 'החברה הגיאוגרפית המלכותית' (RGS), ולאחר מכן ב'ועדת שמות היישובים ע"י הקהק"ל'.

שתי אנקדוטות קשורות בברוור ובוועדות אלה: קביעת השמות 'מרחביה' ו'כפר גדעון'.

חברי ועדת השמות המנדטורית סירבו תחילה לאשר את שמה של מרחביה. לטענתם, נוסח הפסוק הוא 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ' (תהלים, קיח 5), ואם כן השם צריך להיות 'מרחב יה'. רק משהציג ברוור בפניהם את נוסח סידורי התפילה, שבהם נכתב 'בַּמֶּרְחַבְיָה' כמילה רצופה אחת בלבד, השתכנעו החברים ואישרו את השם המבוקש.

וולף היידנהיים, חומש מודע לבינה, רדלהיים תקע"ח

מקור: Groopy

בישיבתה הראשונה של ועדת שמות היישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל (כסלו תרפ"ח / דצמבר 1927) דנו החברים בקביעת שם למושב שהקימו יהודי טרנסילבניה בשנת 1923 על אדמת רֻבַּע אַל-נָּצְרָה (שטח המרעה של נצרת). ברוור טען באותה ישיבה כי העיר נֶָצֶרֶת הייתה לפנים מושב משמרת כהונה ושמה 'נָצְרַת', ועל כן עלינו להבליט את אי-ויתורנו על עיר זו על ידי קריאת שמה העברי העתיק על יישוב כפרי עברי הסמוך לה. אמנם ברוור לא דייק – שהרי ערביי העיר הוגים עד היום את שמה  النّاصرة ([אל]-נָצְרַת) – אך בכל מקרה לא הועילו טענותיו: עמיתו לוועדה, זאב וילנאי – אז בן עשרים ושבע בלבד – הסביר כי קידומת השם הערבי – רֻבַּע אַל-[נָצְרָה] – אינה אלא גלגול השם 'ירובעל', הלא הוא כינויו של השופט גדעון. ואכן, בפי המתיישבים נקרא המקום 'כפר גדעון' והוועדה אישרה שם זה.

לימים, כמתבקש, נמנה ברוור גם עם חברי 'ועדת השמות הממשלתית' של מדינת ישראל. על כל אלה אף זכה, שיישוב קהילתי שנוסד בשנת 1981 במערב הגליל התחתון, בתחומי המועצה האזורית משגב, נושא היום את זכרו: תחילה נקרא 'פרחי אבי"ב' (ראשי תיבות: אברהם יעקב ברוור), אך בשל הנוף המרהיב הנשקף ממנו הוחלף השם ל'מִצְפֵּה אבי"ב'.

מקור: אתר היישוב מצפה אבי"ב

גם בנו, פרופסור משה ברַוור (יליד 1919), נודע בתחום הגיאוגרפיה, ובשל כך כונה אביו מכאן ואילך בשם 'ברוור הזקן'. משנתמנה משה לכהונת יו"ר ועדת השמות הממשלתית, שמחתי לקבל מידיו את סיפור מסע השייט בים המלח, שהדריך אביו בחנוכה תרפ"ה (דצמבר 1924). למסע זה יצא ברוור עם תלמידיו ב'סמינר ליפשיץ' ועם ידידו ש"י עגנון. בשובם מעין גדי ומצדה נלכדו המטיילים בסופה עזה ורק בנס הצליחו למצוא מחסה בפתחו של נחל ארנון. את פרטיה של פרשה זו תיארתי במאמר מיוחד ('לכבוש את מצדה! ראשוני המעפילים אל ההר', קתדרה, 90, תשנ"ט, עמ' 144-115).

טיול בנחל פרת (ואדי קלט). משמאל כותב שורות אלה ובידו מצלמתו הראשונה Kodak Brownie

בספר זכרונות אב ובנו, שכולל בתוכו את זיכרונותיהם המלבבים של האב, מיכאל הכהן ברוור, ושל בנו אברהם יעקב (מוסד הרב קוק, תשכ"ו), יש פרק מיוחד הנקרא 'מטיולַי וסיורַי בארץ' (עמ' 436-423). בפרק זה תיאר ברוור שני טיולים: בחצי-פה סיפר שם על אותו מסע שייט לים המלח, שנחשב בעיניו כישלון פדגוגי ולפיכך גנז את מה שכתב ונמנע מפרסום הדברים (כאמור, רשמיו התפרסמו במאמרי בקתדרה, 90); לעומתו, כדוגמה להצלחה פדגוגית, הביא מעשה בתלמידו העיוור, יהושע גְרוּנוֹבִיץ, שהשתתף בסיור אל נחל פְּרָת (ואדי קֶלְט), שנערך באביב תש"ז (1947) והסתיים ביריחו (בסיור זה השתתפתי גם אני). קטע  זה מלמד על הפן האנושי והרחום של המורה הנפלא, ברוור 'הזקן':

היה באותה כתה עיוור חרוץ מאד. הוא חפץ להשתתף בטיול קשה זה, אבל לחבריו לא הייתה השתתפותו נעימה: חששו שמא יעכבם בדרך ויהיה לטורח. קיבלתי את הטורח עלי, והבחור נסע אתנו במכונית משא. בנחל פרת, בחלקו התחתון ... הורדתי את התלמידים לגיא ופקדתי עליהם לרדת באפיק הנחל עד מוצאו מההרים לכיכר הירדן ממערב ליריחו. חזרתי למכונית עם העיוור וירדנו בדרך הישנה והתלולה לכיכר. למטה ניגשנו לקיר התלול שבגדה הדרומית, הבנוי משכבות שהשקיע ים המלח, כשהגיע עד כאן, או ממה שהשקיע הנחל בשפכו לים ... הסברתי לתלמיד העיוור את ה'סנדביץ' של השכבות, שאינן עבות, ובמישוש בחתך בגובה עד 2 מטר, עד היכן שהידיים מגיעות, יכול היה להבחין בין שכבות הימה והנחל. כאשר הגיעו חבריו מדרכם בגיא, הרצה בפניהם העיוור על התהוות השכבות שבהן חתר הנחל אחרי שים המלח התרחק ... גם בדרכנו בכיכר הסברתי לעיוור כמה תופעות במישושו בידיו. מטיול אחרון זה ליריחו ולים המלח היה לי סיפוק מעבודתי בחינוך והוראה. העיוור לא היה לטורח לחבריו, לא גרם להם עיכובים ולא גרע מיכולתם לקבל לקח מפי. הוא משמש כעת מורה לעיוורים ושואף להשתלמות (זכרונות אב ובנו, עמ' 424-423).

יהושע גרונוביץ העיוור מאיר את עינינו (ברוור יושב שני מימין)

מקור: זכרונות אב ובנו, עמ' 659

מודה ועוזב...

מי שכותב ומפרסם עושה גם טעויות.

בשבוע שעבר עשיתי טעות כזו ואני מבקש לתקנה ולהתנצל בפני מי שנפגע ממנה.

במדור הסאטירי 'פרנסות של יהודים' הבאתי תמונה (אמנם מאחור וללא שום זיהוי), של אדם שאוסף תרומות למען ניצולי שואה בשוק מחנה יהודה בירושלים. מה שתפס את תשומת לבי הייתה העובדה מעוררת החשד שהוא אוסף תרומות לשמונה ניצולי שואה. למה שמונה דווקא? תהיתי בציניות, שאפשר היה גם בלעדיה.

לאחר שהתפרסמו הדברים התברר לי, לצערי, שלא רק ששגיתי אלא גם פגעתי שלא בצדק במוריס אידלסברג, אדם שמקדיש את זמנו, ובאמת ללא כל תמורה, למען נושא שיקר לכולנו – רווחת ניצולי שואה. הצטערתי על כך ומיהרתי להסיר את התמונה ואת הטקסט מהבלוג. בד בבד אני מבקש להתנצל בפניו, ומקווה להיזהר משנה זהירות בעתיד בכגון אלה.

כתבה לי ד"ר לינדה מוסק, מנהלת עמותת קלי"ק (קהילה למען יזמות קשישים), בהוד השרון:

I am honored to inform you that since March 2007 Maurice Eidelsberg has raised over 300,000 N.I.S for needy Holocaust survivors who live in the city of Hod Hasharon. He has done this by standing in the shuk every Thursday evening and Friday for 5-7 hours; sitting in the heat, cold, and rain. He also has endured condescending pats on the head and people mocking his disability

Maurice first came to me because he was troubled by the news reports of survivors living in poverty, unable to afford the basics, medicine and caretaking. In your blog, you referred rather sarcastically to the number of survivors he helps. Why 8? This is because when Maurice started, I chose 12 survivors from our group of seniors, who were especially needy. Since then, 4 have passed away. Hence, the number 8. He meets with them on an annual basis, gets updates from me, and they are forever grateful to him! Each survivor is referred to the CLICK NGO by the head Social Worker of Senior Services at the Department of Community Services. Each donation is forwarded in total - 100% - by CLICK, directly to the Holocaust survivor, with 0 administrative fees. Furthermore, Maurice has donated over 20,000 shekels of his own money over the years

Maurice is a true TZADIK! He only wants that survivors should spend the rest of their lives in comfort. In appreciation for his efforts, he received a certificate of merit from the Mayor of Hod Hasharon

בפעם הבאה שאראה את מוריס בשוק אתרום לקופתו בעין יפה, ואני מקווה שכמוני ינהגו גם קוראים אחרים שיזדמנו לשם.

מוריס אידלסברג מקבל תעודת הוקרה מעיריית הוד השרון

הכתובת הייתה על הקיר: חרפת מגידו; חידה בעוספיה; שינוי הסדירים

א. ביזיון בארמגדון

יהושע לביא ביקר לא מכבר בתל מגידו, מן התלים הארכאולוגיים החשובים ביותר בארצנו, מקום שבו על פי המסורת הנוצרית יתקיים הקרב הגדול של אחרית הימים ('ארמגדון'). התל גם הוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

אוי לאותה בושה! בכניסה לתל נמצא מודל שעבר עיצוב מחודש. דא עקא, 'רשות הטבע והגנים', האחראית לתחזוקת התל, מסרה כנראה את ביצוע העבודה לחברת שילוט מוואדי ערה, או אולי מג'נין (ראו 'קנראה לבולחן'), אבל איש לא טרח לקרוא מה כתוב בשלט לפני שתקעו אותו באדמה. לדברי יהושע, התמונה הזו היא רק דוגמית מהשפע שפוזר באתר.

צילום: יהושע לביא

והנה עוד שלט הזוי. זה מה שיצא להם כשניסו לתרגם ארמון וקטע חומה ( Palace and parts of the wall from Solomon Times)...

ב. שחיתות בעוספיה?

אלון ריבק צילם בשבוע שעבר את השלט הזה, המוצב ברחוב הראשי של העיר הדרוזית עוספיה שעל הכרמל. הוא שבר את הראש, בלי הצלחה – מאיפה התגלגלה השגיאה הזו? כלומר, מה בעצם כתוב כאן?

אולי מישהו מהקוראים יכול לסייע?

צילום: אלון ריבק

ג. זהירות! שינוי בהסדירים

לעומת השלט בתל מגידו, השלט הזה, שצולם ברחוב כנפי נשרים בירושלים, הוא בבחינת פכים קטנים וקוצו של יוד.

צילום: ישראל ויינגולד

שירוני ארץ ישראל הראשונים: 'נגינות ציון'

עטיפת תקליט המופע 'אנו נהיה הראשונים' שנערך בירושלים בשנת 1963 (הוצאת 'הדרן')

מאת אליהו הכהן

רשימה זו באה להעלות את זכרו של שלמה ויינשטיין (1961-1872), מחנך, משורר, מתרגם ושוחר זמר נשכח, איש העלייה הראשונה. בשלהי המאה ה-19, לפני כמאה ועשרים שנה, הוא פרסם את שירונו החלוצי נגינות ציון ובכך קנה את מקומו כאחד המכנסים הראשונים של הזמר העברי הארץ-ישראלי. מְתֵי מספר היו אז החלוצים שהתפנו להקדיש מכוחם ומזמנם גם לקידומה של תרבות הזמר העברי. שלמה ויינשטיין היה אחד הנחשונים שבהם, אך שמו ותרומתו לחיי התרבות והמוזיקה כמעט שאינם מוכרים ומפעלו לא תועד כראוי.

שלמה ויינשטיין הצעיר (אוסף אליהו הכהן)

ויינשטיין נולד בשנת 1872 בעיירה סטוֹלין הסמוכה לפינסק (אז בתחומי רוסיה הצארית). ב-1890, והוא בן שמונה-עשרה, עלה ארצה עם בני משפחתו והתיישב בירושלים. בשנותיו בירושלים למד, כמו כל בני היישוב הישן, בבית מדרש ואחר כך עסק במסחר במשקאות, ובתוך כך הסתופף בחברתם של משכילי ירושלים, ישראל דב פרומקין, אליעזר בן יהודה ויחיאל מיכל פינס והושפע מרעיונותיהם. בחודש אוקטובר 1897 השתתף ויינשטיין בייסודה של חברה בשם 'אגודת יישוב ארץ הקודש', שהוקמה כדי לעודד צעירים בני היישוב הישן לעבור למושבות ולעסוק בחקלאות. הוא התמנה מזכיר החברה ושאף גם כן לרכוש נחלה בהתיישבות החדשה, שאיפה שאכן מימש כעבור שנים אחדות. בביטאונה של אגודה זו, חיבת הארץ, שראה אור בירושלים באותה שנה (תרנ"ח), פרסם ויינשטיין הצעיר את ביכורי שיריו.

קטע מתוך קול קורא שפרסמו מייסדי 'אגודת יישוב ארץ הקודש' (המליץ, ח' בתשרי תרנ"ח / 4 באוקטובר 1897) 

עד מהרה נוכח ויינשטיין לדעת כי יבול שירי הזמר העבריים המוכרים לתושבי הארץ ומושרים בפיהם הוא זעום ביותר. גרוע מכך: את השירים החדשים, אלה שחוברו על אדמת הארץ, אפשר היה למנות על אצבעות כף יד אחת או שתיים לכל היותר. הוא החל אפוא לשקוד על ליקוט שירי הזמר בני התקופה וכינסם יחד לאסופת שירים רחבת היקף בשם נגינות ציון, שראתה אור בירושלים בשנת תרנ"ז, בדפוסו של אברהם משה לונץ. אמנם לא היה זה השירון הראשון של ימי העלייה הראשונה – קדם לו מנשה מאירוביץ, איש ביל"ו מראשון לציון, שפרסם שנה לפני כן שתי חוברות זמר קטנות בשם שירי עם ציון, שנדפסו אף הן בדפוס לונץ – אך על פי היקפו (190 עמודים). היה זה השירון הגדול ביותר שפורסם עד אז בארץ ישראל. הוא כלל שלושים ושניים שירים, שתיעדו את ראשית ימיה של התנועה הציונית ואת צעדיה הראשונים של ההתיישבות החדשה בארץ. לרבים משירי הקובץ היה זה פרסום ראשון, ושלושה מהם היו פרי עטו של ויינשטיין הצעיר, שהיה אז בן עשרים וחמש. בין השירים המוכרים שכלל ויינשטיין בשירון אפשר להזכיר את 'השושנה' ו'במחרשתי' של אליקום צונזר, 'נומה, פרח, בני מחמדי' של אפרים דב ליפשיץ, 'חושו אחים חושו' של יחיאל מיכל פינס, וכמובן את 'התקווה' של נפתלי הרץ אימבר. 

שער השירון 'נגינות ציון', תרנ"ז (1897)

השירון ראה אור בקול דממה דקה וללא פרסום רב. רק כמה מודעות צנועות בעיתון חבצלת של החודשים יולי-אוגוסט 1897 בישרו על הופעתו. ועם זאת, הוא הופיע בעיתוי שאי-אפשר לחשוב על מתאים ממנו: כחודש ימים לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, בסוף אוגוסט 1897. היה זה האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות היהודים במאה ה-19, והשירים החדשים נישאו על גלי ההתלהבות שעורר הקונגרס וסחפו רבים בארץ ישראל ובעולם היהודי כולו.

מודעה על הופעת השירון (חבצלת, 30 ביולי 1897)

בהקדמתו לשירון, פנה ויינשטיין  במילים נרגשות ובלשון נמלצת אל קוראיו והמריצם לעשות נפשות לשיר העברי ולשפה העברית, להתכנס ב'אגודות שפת עבר', להתרחק משירים זרים – 'השירים הנלעגים אסופי חוץ' – ולשיר במקומם את שירי ציון. הנה כך כתב: 

נגינות ציון, הקדמת המאסף

הקובץ 'נגינות ציון' נדפס באלף עותקים. מחציתם נשלחו לרוסיה ולפולין, והיתר נועדו להפצה בארץ, אלא שזו האחרונה התנהלה בעצלתיים ועותקים רבים נשארו אצל ויינשטיין. הוא שמרם בתיבה, שאותה אחסן בעליית הגג של דירתו בבתי אונגרין בירושלים. כעבור שנים אחדות, כשעזב את ירושלים ועבר ללמד ביפו, נטל עמו את התיבה לבית אמזלג שבשכונת נווה צדק, שם התגורר. מיפו נדדה התיבה אתו למושבה משמר הירדן, ומשם לחוות סֶגֶ'רָה (היום אילניה), שבה קבע את מקומו בשנת 1902.

גורלם של עותקי השירון לא שפר עליהם. עד מלחמת העולם הראשונה שמר עליהם ויינשטיין כעל בבת עינו, אך בצוק העתים, כאשר ניהל השלטון העות'מאני מלחמת חורמה ביישוב בחיפוש אחר אנשי ניל"י, הוא הבין כי עליו להסתירם. על הגבעה שליד סג'רה הוקמה אז תחנת משטרה, והשוטרים והחיילים הטורקים שאכלסו אותה התעמרו דרך קבע באיכרי המושבה, בזזו את רכושם, החרימו בהמות עבודה וציוד ונטלו אִתם מכל הבא ליד. נאסר על יהודים להחזיק כל חפץ שיש בו סממן לאומי ועטיפת השירון, שעליה נדפס סמל מגן דוד, סיכנה את בעליו. ויינשטיין אכן נעצר בחשד לשיתוף פעולה עם ניל"י ונכלא בכלא נצרת במשך שבעה-עשר יום. מבעוד מועד ובחופזה טמן ויינשטיין את התיבה באדמה שבקרבת ביתו. הוא צרר בה את כל עותקי 'נגינות ציון' שהיו ברשותו וכן בולים של הקרן הקיימת שגם עליהם נדפס מגן דוד.  

כשהתחלף השלטון ובאו האנגלים, ביקש ויינשטיין להוציא את התיבה ממקום מחבואה, אך שוב לא עלה בידו למצוא את המקום. שנים רבות חלפו מאז, וכשסיפר לי על כך בנו שמעון החלטתי לנסות ולאתר את המחבוא בכוחות עצמי. שלוש פעמים נסעתי לסג'רה עם מעדר ביד, ובכל פעם ראיתי את עצמי בדמיוני כמין ארכאולוג של הזמר העברי, שיחשוף במעבה האדמה את מסתרי התיבה האבודה, ומי יודע אלו הפתעות נוספות תתגלנה שם... 

על פי תיאורו של שמעון ויינשטיין הגעתי אל בית האבן של אביו, שהיה הבית האחרון מימין כשבאים מהכביש. הפשלתי שרוולים, ניכשתי עשבים בחצר הבית ובשטח שמסביב, חפרתי במקומות אחדים, אך לשווא עמלתי. לצערי העליתי חרס בידי. 

מחפשים את התיבה האבודה...

על החפירה הארכאולוגית ויתרתי לבסוף, אך מזה כשישים שנה אני ממשיך במאמציי להשיג עותק מקורי של נגינות ציון. מעולם לא ראיתיו בחנויות הספרים הישנים, גם לא בספריות ובאוספים פרטיים. הוא נחשב לפריט ביבליופילי נדיר וככל הידוע לי רק עותק אחד ויחיד שלו נותר לפליטה והוא שמור בספרייה הלאומית בירושלים.  

לפני כיובל שנים ראיינתי את שני בניו של ויינשטיין. שמעון, יליד ירושלים (1896), ויקיר, יליד סג'רה (1913), ושמעתי מפיהם פכים קטנים מחייו של אביהם וכן פרטים אחדים על השירון שהוציא. שניהם היו אנשי מִנְהל ותיקים בתחום העיתונות: שמעון עבד בשנות העשרים בקונטרס, כתב העת של מפלגת 'אחדות העבודה', ואחר כך היה מנהל המשלוחים בעיתון דבר; יקיר היה מנהל 'ספריית מעריב'. משפחת ויינשטיין מנתה חמישה בנים ושתי בנות. הבנות עבדו כאחיות בבית חולים בנצרת.  

בריאיון שקיים כתב מעריב ג' שרוני (שמו הספרותי של אהרן אבן-חן) עם שלמה ויינשטיין, זמן קצר לפני מותו, סיפר לו המורה הוותיק על קוריוז משעשע שהתרחש ברחובות בשנת 1898, ערב ביקורו של הרצל במושבה:

מעריב, 12 בפברואר 1961

יעקב קיפניס (1909-1832) ורעייתו חנה לאה (מקור: רחובות: ראשונים)

את הסיפור הזה, שמן הסתם רווח במשפחה, שמעתי גם מפיו של הבן שמעון, שסיפר לי בערך כך: אביו היה בין מקבלי פניו של הרצל ברחובות. כשיצא למושבה, נטל אתו את השירון נגינות ציון, לפי שקיווה כי תינתן לו ההזדמנות לשיר משירי ציון בפני המנהיג הנערץ. קבלת הפנים לוותה במפגן רכיבה על סוסים של צעירי רחובות, בשירת מקהלה של תלמידי בית הספר, בנאומים ובברכות. שלמה ויינשטיין, צעיר יפה תואר בעל עיניים בורקות ותלתלים הגולשים על עורפו, ניצב זקוף קומה מול המנהיג הציוני, בתקווה שיוכל לשיר לכבודו, בקול הטנור היפה שניחן בו. רבה הייתה אכזבתו כשמחמת לוח הזמנים העמוס לא נתאפשר הדבר. השירון, לעומת זאת – כפי שסיפר ויינשטיין עצמו לאהרן אבן-חן – זכה למלא תפקיד באותו מעמד, כאשר יעקב קיפניס, הציוני הנלהב מרחובות, ענד על בגדו סמל מגן דוד מנייר, שאותו גזר מעטיפת השירון.

לויינשטיין היה משק חקלאי בסג'רה ונחלה שאותה עיבד עם בני משפחתו, אך בפועל כמעט שלא עסק בעבודה חקלאית. הוא נמנה עם מחנכי העלייה הראשונה, אלה שהקדישו את חייהם לטיפוחה של השפה העברית ולהנחלתה. תחילה לימד ביפו ואחר כך במושבה משמר הירדן. כאמור, בשנת 1902 עבר לחוות סג'רה שבגליל התחתון וקבע בה את מושבו. בבית הספר בסג'רה שימש ויינשטיין מורה יחיד לכל המקצועות. כיתת הלימוד מנתה אז כחמישים ילד וילדה, בני גילאים שונים ובני עדות שונות ומגוונות, ביניהם ילדים ממוצא כורדי, רוסי, קווקזי, וכן בני גֵּרים (סובוטניקים) שהתיישבו בסג'רה. ויינשטיין הנהיג בכיתתו שיטות לימוד מקוריות והחדיר בתלמידיו את אהבת הטבע והחקלאות. על פי מסורת חינוכית שיצרו מורים במושבות הגליל, גם הוא נהג להוציא את תלמידיו אל מחוץ לכותלי בית הספר ולהרביץ בהם תורה ודעת, ללא ספרי לימוד שכמעט ולא היו בנמצא, אל מול הנוף המקראי הקדום. כשלימד את שירת דבורה וסיפר על מעללי ברק בן אבינֹעַם, הצביע על התבור שנשקף ממול, וכך המחיש לתלמידיו את עלילות התנ"ך במקום שבו התרחשו. בחצר בית הספר תיכנן והקים גן לתפארת, מוקף גדר אבן, ובו ערוגות מרובעות ועגולות שבהן גידלו תלמידיו ירקות ופרחים.

הקולוניה סג'רה בעין מצלמתו של ליאו קהאן (הוצאת Jüdische Zeitung, וינה 1912)

בשנת 1910 הצטרפה ל'סגל המורים', כלומר לויינשטיין, מורה חדשה. זו הייתה רחל בלובשטיין, המשוררת, שהתגוררה בחוות סג'רה עם בנות משפחת שטורמן ועם מניה שוחט. שמעון, בנו הבכור, זכר בערגה את שיעוריה של רחל על צמחים ופרחים. לימים, כשחלתה והתגוררה בעליית גג ברחוב בוגרשוב בתל אביב, התבקש שמעון על ידי ברל כצנלסון, עורך דבר, להביא לחדרה של רחל עציץ פרחים. כשבא אליה חווה חוויה מרגשת כשהחליף אִתה זיכרונות על ימיה בסג'רה, כאשר היה תלמידהּ, תקופה שאותה לא הרבו להזכיר בביוגרפיות של רחל. 

בערבים ניהל המורה ויינשטיין שיחות נפש ארוכות עם פועל צעיר בן עשרים ואחד ושמו דוד בן-גוריון, שעבד בסג'רה בשנים 1908-1907. יחסים חמים שררו ביניהם, ובן-גוריון אף נכח בחגיגת בר-המצווה של הבן שמעון. לימים העיד בן-גוריון, כי ימי שבתו בסג'רה היו היפים ביותר בחייו.  

בשנת 1909 ייסד ויינשטיין את האגודה הצרכנית השיתופית הראשונה בארץ וניהל אותה. החנות הקואופרטיבית שירתה את איכרי סג'רה ושמה היה, בהתאם, 'אחיסמך'. גם פועלו החלוצי בתחום זה נשכח.

מנייה של החנות השיתופית 'אחיסמך', סדג'רה

בעבודתו כמורה חיבר ויינשטיין שירים אחדים, ולמקצתם אף הצמיד מנגינות. רק מעטים מהם פורסמו. את ששת הבתים של 'שיר הגליל', שחיבר בשנת 1902 במשמר הירדן, זמן מה קודם שעבר לסג'רה, גיליתי במחברת שירים בכתב יד של משה גינזבורג, מי ששימש לימים פקיד הברון בגולן. שמעון, בנו של ויינשטיין, סיפר לי כי אביו התאים לשיר זה את הלחן של הזמר האיטלקי המוכר 'סנטה לוצ'יה', והִרבה לשיר אותו עם תלמידיו, כמובן בהגייה אשכנזית:  

שיר הגליל

הֶהָרִים הָרָמִים, הַשְּׁפֵלוֹת הַבְּרוּכוֹת,
שָׁם שֶׁלֶג עוֹלָמִים. פֹּה עֲדַיִן הַרוּחוֹת.
זֹאת אַרְצִי הַיָּפָה, בָּה תָּמָר פּוֹרֵחַ,
לָה נַפְשִׁי נִכְסְפָה, וַאֲנִי צוֹלֵחַ!

הַכַּרְמֶל, הָחֶרְמוֹן, הָחוֹרֶף, הַאָבִיב,
פֹּה יָנֵץ הָרִימוֹן, שָׁם מָגוֹר מִסָּבִיב.
שָׁם רוֹעֶה עֲדָרִים יַתוּר לוֹ אוֹרֵחַ
פֹּה לַהֲקַת צִפָּרִים תָּשֵׁרְנָה שָׂמֵחַ.

כִּנֵרֶת מֵי מֵרוֹם יִצְהָלוּ בְּגָאוֹן, 
הַיַּרְדֵן בָּם יִזְרוֹם בִּדְּמָמָה, בְּשָׁאוֹן.
מִסָּבִיב בַּגַּנִים, הָאִכָּר פּוֹלֵחַ
בֵּין עֵצִים רַעֲנָנִים הִנֵּהוּ צוֹלֵחַ.

הָחֶרֶס מָה נָעִים עֵת בֹּוקֵר כִּי יוֹפִיעַ, 
מִבֵּינוֹת לַסְלָעִים עַל שַׁפְרִיר רָקִיעַ
קַוֵי אוֹר מוּפָזִים מִמַּעַל שׁוֹלֵחַ
עַל רֹאש אוֹרָנִים בַּהֲמוֹן צוֹמֵחַ.

מָה יָקָר הוֹד עֶרֶב, עֵת שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת,
נִיצוֹצָיו אָז יֵרֵב, שְׁחָקִים בּוֹקֵעַ,
אָז יוּפָז הַשֶּלֶג עַל הַכָּר שָׁטוּחַ
אַט יִזַל הַפֶּלֶג, חַכְלִילִי בָּדוּחַ.

הַשְׁדֵמָה פּוֹרִיָה, הַגִּנָה צוֹמַחַת
עַל גִּבְעַת מוֹרִיָה שׁוֹשַׁנָה פּוֹרַחַת,
שָׁם אֶרְאֶה בֶּחָזוֹן, אֶל נוֹגַה יָרֵחַ,
תִּתְנוֹסֵס עִיר צִיּוֹן, וַאֲנִי צוֹלֵחַ.

הנה שלושת הטנורים שלנו שרים את 'סנטה לוצ'יה'. נסו בעצמכם לשיר את 'שיר הגליל' על פי מנגינה מקסימה זו.



שיר נוסף שלו, 'החריש', התפרסם בחוברת הראשונה של כתב העת לבני הנעורים 'אַשְׁכֹּלוֹת', שערך אז"ר ביפו בשנת תרס"ז (ראו מאמרי "אַשְׁכּוֹלוֹת" של אז"ר: כתב עת לבני הנעורים מימי העלייה השנייה, בלוג עונג שבת, 9 בדצמבר 2016). זהו אחד משירי העבודה הראשונים שנכתבו בארץ, וגם לשיר זה התאים ויינשטיין מנגינה עממית מוכרת שמזכירה את לחן שירו של לוין קיפניס, 'חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך'.  

'החריש' פורסם באשכלות, א, תרס"ז (בטעות נדפס י. וינשטיין במקום ש.)

בחרוזי שיר זה ניכרת השפעת שירו של אליקום צוּנְזֶר 'במחרשתי' (או 'המחרשת'), שנכתב בשנת 1888 והיה מן השירים הנפוצים של ימי העלייה הראשונה. ויינשטיין, שהכיר היטב שיר זה, שילב אותו בשירונו נגינות ציון.

נגינות ציון, עמ' עא

שיר נוסף שחיבר ויינשטיין על ההווי החקלאי בסג'רה הוא 'שיר הדַיִשׁ'. לדברי בנו, שמפיו רשמתי את המילים, התאים ויינשטיין לשיר זה לחן גרמני, אך בפגישתנו התקשה להיזכר בו. 

שיר הדַיִשׁ

סוֹבוּ, סוֹבוּ, הוֹ זוּגִי,
עַל עַרֵמָתִי,
דּוּשָׁה, דּוּשָׁה מוֹרָגִי,
אֶת תְּבוּאָתִי.

בַּאוּרְוָה אֶתְכֶם אַשְׁכִּינָה,
תִּבְנִי לָכֶם אַטְמִינָה
בַּאֵבוּס תָּמִיד אָכִינָה
טוּב שְׂעוֹרָתִי.

בחופשת פסח תרע"ב (1912), כשטיילו תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה 'הרצליה' לגליל, עצרו ללינת לילה במושבה סג'רה. ויינשטיין ארגן לכבודם ערב הווי משותף עם תלמידי בית הספר המקומי. הנער משה שרתוק (שרת) לימד את בני סג'רה שיר זמר עברי חדש, 'ניצנים' ('פה בארץ חמדת אבות'), שאך זה עתה נולד ביזמתם של שני מורים בגימנסיה: ישראל דוּשְׁמָן, המורה לעברית, שחיבר את המילים, וחנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה, שהתאים להן, בשינויים קלים, מנגינה קיימת של שיר ביידיש שהלחין צבי הרמן ארליך. בתמורה, שלמה ויינשטיין לימד את הנערים התל-אביבים שיר מולדת שחיבר בעצמו שנים אחדות לפני כן, ואף התאים לו, בהגייה אשכנזית, לחן של שיר ערבי (רַיַיאח פֶן יַהַא מְסַלִינִי) שאותו קלט מפי ערביי הסביבה: 

לִבִּי הוֹמֶה אֶל עַמִי
לָמוֹ רוּחִי, רִגְשׁוֹתַי.
הָרֵי גָּלִיל מְקוֹמִי,
חֶמְדַת אֶרֶץ אֲבוֹתַי.

עַל רֹאשׁ גִּבְעָה, תַּחַת שִׁטָּה,
אַחַז זִיו שָׁמַי, עֵינַי אוֹרוּ,
וּבָעֵמֶק – דָּגָן חִטָּה
אַחַי בְּרִנָּה יִקְצוֹרוּ.

וְאִם אוֹיֵב יִלְחָצֵם 
אֵת בְּשֶלַח נָמִירָה.
חוֹצֵץ נֵצֵא, נִרְעַצֵם
וְעוֹל זָרִים נָסִירָה.

אָז יְהוּלָל כְּבוֹדֵנוּ 
שִׁירַת הַדְּרוֹר נָרִיעַ,
וּמֵעַל פִּסְגוֹת הָרֵינוּ
נֵס הַחוֹפֶשׁ יוֹפִיעַ. 

כתב ידו של שלמה ויינשטיין לשיר 'לבי הומה אל עמי' (אוסף אליהו הכהן)

בשלהי שנות העשרים נטלה הזמרת ברכה צפירה את אותו לחן ערבי, שהושר בסג'רה למילותיו של ויינשטיין, והתאימה אותו לשירו של ביאליק 'יש לי גן', ומאז שנת 1929 החלה להופיע אתו בליווי בעלה דאז נחום נרדי.

הנה ברכה צפירה שרה את 'יש לי גן', בהקלטה משנת 1937, בליווי נחום נרדי בפסנתר. נסו וראו שגם שירו של ויינשטיין, 'לבי הומה אל עמי', מושר היטב בלחן זה.



ויינשטיין הִרבה גם לתרגם שירים, בעיקר מיידיש. בראשית ימי העלייה השנייה תרגם את שיר השלום 'ניט מיט שווערדן ניט מיט שפייזען', וקרא לו בשם 'לא בחרב ולא בחנית' (ראו מאמרי, 'לא בחרב ולא בחנית', פנים, 3 [1997], עמ' 70-66).

לטקסי חג ומועד בבית הספר בסג'רה חיבר ויינשטיין מחזות אחדים על נושאים מקראיים, ביניהם 'בת יפתח' ו'בית יעקב לכו ונלכה'. במחזות אלה, שלא ראו את אור הדפוס, שולבו שירי זמר עבריים לרוב, שהושרו בפי תלמידיו בהדרכתו. אל ההצגות האלה הגיעו גם בני היישובים הסמוכים, כפר תבור (מסחה), בית-גן ויבנאל.

העמוד הראשון של המחזה ('תמונה') 'בית יעקב לכו ונלכה' בכתב ידו של ויינשטיין

אחת ההצגות של ויינשטיין שזכתה להצלחה רבה הייתה 'השובב'. בהצגה זו הושר 'שיר ערש של שומר', תרגום של שיר ביידיש ('ווי העלדען ווי פֿאַרצײַטיגע'), שחובר על ידי הסופר אהרן ראובני (אחיו הצעיר של מי שהיה נשיא המדינה השני יצחק בן-צבי). בשיר זה, שנכתב בעקבות תקרית עם בדואים במרחביה, איחל המחבר לילדי העמק, שכאשר יגדלו יהיו גם הם גיבורים, כמו השומר מרדכי יגאֵל שהצליח לגבור על תוקפיו. ויינשטין התאים לשיר את הלחן המוכר היום כלחנו של השיר 'חמש שנים על מיכאל' (ראו ברשימתי, '”חמש שנים על מיכאל“ עברו בגילגולים', חדשות בן-עזר, 872, ה' בתשרי תשע"ד). 

שלמה ויינשטיין בימי שיבתו (מקור: דוד תדהר, 
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ב, 1947, עמ' 651)

ב-1922 עזב ויינשטיין את סג'רה ואת עבודת ההוראה ולא שב עוד לעסוק בה. הוא עבר לטבריה, כיהן כנציג 
של ועד הצירים לארץ ישראל בראשותו של חיים וייצמן, ובתוך כך טיפח קשרי ידידות הדוקים עם נכבדי הערבים בסביבה. בתוקף מעמדו הוזמן להיפגש עם הנציב העליון בבית הממשלה, בעת ביקורו בטבריה. בתקופה זו החל לעסוק בעבודה בנקאית, תחילה כמנהל בנק להלוואות בטבריה, אחר כך במשרה דומה בחיפה. הוא המשיך גם בעבודתו הציבורית ושימש יושב ראש בית משפט השלום העברי וכחבר הנהלת 'אהל שם'. 

'לציון, ליהודה, כל רגשותינו ... עד כי נראה התקווה בחיים' – כך כתב ויינשטיין בשירו 'לציון ויהודה' שנדפס בנגינות ציון. זה היה בשנת 1897, אותה שנה שבה 
טבע הרצל את אמרתו המפורסמת: 'בבזל ייסדתי את מדינת היהודים'. ויינשטיין, שמת בשיבה טובה בשנת 1961, זכה באחרית ימיו לראות את תקוותו מתממשת.