ערב יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל וחללי הטרור, תשע"ז
ביום חמישי, 4 בספטמבר 1997, בשעת אחר-צהריים, התרחש פיגוע התאבדות זוועתי במדרחוב בן-יהודה בירושלים. שלושה אנשי חמאס פוצצו עצמם בת אחת וגרמו למותם של חמישה אנשים חפים מפשע, לפציעתם של עשרות רבות (לבתי החולים פונו כ-180 אנשים) ולנזקי רכוש גדולים.
הנה הדיווח הראשוני שנמסר בחדשות ערוץ 2:
בין ההרוגים היו גם שלוש חברות בנות ארבע-עשרה, שהחלו את שנת הלימודים שבוע קודם לכן. סמדר אלחנן-פלד, הייתה נכדתו של האלוף וחבר הכנסת מתי פלד, מראשוני הקוראים למשא-ומתן עם הפלסטינים, ובתם של רמי ונורית, שמקדישים את חייהם לקידום השלום ולפיוס עם שכנינו. עמה יחד נרצחו חברתה הטובה סיון זרקה וחברה נוספת, יעל בטווין. הנערות הללו ביקשו לבלות אחר צהריים רגוע ותמים של קניות במדרחוב הירושלמי הומה האדם.
על מיטתה של סמדר נותר פתוח ספרו של אמיל אז'אר 'כל החיים לפניו'...
על קברה נרשם, 'נרצחה בידי אויבי השלום'.
סמדר אלחנן-פלד
סיון זרקה
דיווח בעיתון 'מעריב'. שימו לב לעמדתו של אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים...
בנוסף לשלוש הנערות, נרצחו גם שני מבוגרים: אלי מרקוביץ', בן ארבעים ואחת, ורמי קוסשוילי, שהיה אז בן עשרים.
לזכרם של חמשת ההרוגים הוקמה פינת הנצחה צנועה במדרחוב, סמוך למקום הפיגוע, ליד 'קפה עטרה' לשעבר. הנערות הצעירות שקיפחו את חייהן תוארו על גבי שלט הזיכרון במילותיה של נעמי שמר (בשיר 'לשיר זה כמו להיות ירדן' שנכתב ב-1972):
'וכל אחת מהן ציפור גן עדן...
פעם הייתה זו פינה מטופחת עם מזרקת מים, ולימים הציב מישהו (מי? מתי?) כמה פסלי ציפורים, שמתכתבים עם 'ציפור גן עדן', אך יד נעלמה השחיתה ועקרה את הציפורים.רק אחת נותרה, וגם היא – ראשה נתלש וכנפיה שמוטות. כך זה
נראה היום.
צילומים: זאב קינן
'מי אחראי
לשמר ולתחזק פינות זיכרון כאלה?', שאל במרירות זאב קינן, שהביא את התמונות העגומות הללו לידיעתי. 'העירייה? משרד הביטחון? המשפחות
השכולות?'
ואני מוסיף ושואל: ומי אחראי שלא תהיינה עוד סיבות לפיגועים כאלה, ומי אחראי שלא תישאלנה עוד שאלות כאלה?
*
על מצבתו של אליהו מרקוביץ' צוטט שירה של לאה גולדברג, 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ':
הִבְהֲבָה גַּם
דִּמְעָתֵנוּ,
עַד שֶׁבָּאָה
רוּחַ-עֶרֶב
וַתִּמְחֶה אֶת
עִקְּבוֹתֵינוּ
וַתְּיַבֵּשׁ אַחְרִית
הַטַּל.
ומתחת נוסף, 'שנרצח ואמונתו שלום'...
שיר מרגש זה – חלקו השני של השיר 'קינת אחיות' – נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, 2 ביוני 1949, עמ' 8:
הנה אריק איינשטיין שר את 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ', בלחנו של שם טוב לוי:
לזכרה של סיון זרקה הקימו בני משפחתה לפני כמה שנים מיצב צנוע בפארק המסילה שבשכונת בקעה בירושלים (רחוב הרכבת פינת רחוב גדעון). על אחת האבנים נכתבו שורות משיר אחר של לאה גולדברג, 'ימים לבנים'.
תשעים ושש שנים אחרי הרצחו, בירושלים עדיין מתגעגעים לברנר (צילום: ברוך גיאן)
אל הכפר נובי מליני (Но́ві Млини́;(Novi Mlienyשבאוקראינה, שפירוש שמו הוא טחנות רוח חדשות, הגעתי לא ביום חורף קודר אלא ביום קיץ שטוף שמש. אמנם הסיפור האוטוביוגרפי 'בחורף', שנדפס בתרס"ד (1904), הוא שהניע את נסיעתי, אך גם בסיפור זה, ככלות הכל, זורחת השמש. 'השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל', כתב יוסף חיים ברנר(1921-1881) על עיירה נידחת זו, שבה נולד ובה גדל. במשפט זה קראתי סוג של הבטחה שאני בדרכי אל כפר נאה ושטוף אור, אידיליה עטופה בזיכרונות מיטיבים.
טחנת קמח נטושה בנובי מליני (הצילומים כאן ולהלן הם של רוחמה אלבג)
יצאנו בנסיעה
ארוכה בכביש המהיר מקייב, בכיוון צפון-מזרח, לעבר עיר המחוז צ'רניגוב (צ'רניהיב), בירת פלך צ'רניגוב לשעבר, אשר בקצה תחום המושב הרוסי. כשקרבנו ליעדנו ראינו למלוא
רוחב העין שדות עֹלֶשׁתכולים (ציקוריה),
מקשאות דלועים בצבעי כתום, שדות חמניות שגרעיניהן יבשו ומרבדים צהובים של לֶתֶת וסויה,
גידולים אופייניים לאזור. הנסיעה
בדרך הססגונית – על שלל העצים ופרחי הקיץ, ולצד נהר הסֵיים הרחב, שעל גדותיו עמדו בעבר טחנות רוח – מחקה לרגע את האווירה העגומה של בחורף,
ולא כל שכן את עמדתו של ברנר ביחס לסביבתו: 'החוץ – עולם של חורף, הבית –
קבר אפל...'.
הניגודים בין
הקיץ האוקראיני המרהיב לבין החורף המדכדך האופף את הסיפור, שאינו רק
עונה בשנה כי אם ייצוג כללי של מקום, משכו אותי 'שמה'. מצוידת ב'הוא אמר לה', רשימתו הידועה של ברנר משנת 1905, שבה תואר הנוף האוקראיני ואף הוזכר שיר של
פושקין, 'שקט הלילה באוקראינה', שהולם להפליא את המרחבים. וממשיך ברנר, 'וקלים
ונמוגים הימים. ועסיס נוטפים התפוחים. ודשנות הפרות הברודות השבות מן המרעה הטוב
לעת-ערב. ועליזים הנערים המלאים הרוכבים על סוסיהם אל השדה ללון שם כל הלילה'. ואכן, הנה לפנינו שדות ירוקים וסוסים, עצי תפוחים עמוסי פרי, ותקווה כמוסה בלבי למצוא משהו מאז.
משפע כתביו של ברנר,
נראה לי כי מראות הבראשית שלו נותרו דחוקים במכוון, ולעתים נדמה כי תולדותיו
התרחשו בחלל חד-גוני, 'חורפי', וכי שכיות החמדה שהאזור משופע בהן, הן
בבחינת הנופים שנשארו בחוץ. כל זאת, בעיקר בהשוואה ליתר סופרי אותו דור, כמו ביאליק
ב'ספיח', שתיאר את כפר מולדתו ככזה 'שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים ... – קַיִץ טהור כֻּלּו. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ.הצמח והחי – כֻּלם קיץ', או ברדיצ'בסקי, שלא חדל לפאר את עיירתו האוקראינית דוּבּוֹבַה, את נופיה, בתיה והנהר, כמין גן עדן של מטה.
קיוויתי כי במסע
לשם תתפענח עוד חידה הכרוכה בתולדות אישיותו המורכבת של ברנר. דן מירון תיאר את ברנר לא רק כמי שהקדיש את חייו
לכתיבה אלא גם כהלך
נצחי, ה'נתון כולו למאמץ מתמשך אחד: תיעודו של המסע, כלומר, עשיית
ספרות' (בודדים במועדם, עם עובד, 1987, עמ' 412). הנה היא ההזדמנות, חשבתי ביני לביני, לערוך מסע שיהיה גם פרק ספרותי, כזה שיאפשר
לי לפגוש מקרוב את נוף ילדוּתו של ברנר, שתואר באופן אקראי, אולי מפני שלא היה חשוב לו מספיק באותה עת. רציתי לנסות ולבחון מה
בכל זאת ראה ברנר הילד, ומה הפריע לו במה שנגלה לעיניו והביא אותו לכתוב משהו אחר לגמרי.
על 'בחורף'כתב
מנחם ברינקר, כי 'אולי יותר מאשר בכל יצירה אחרת של ברנר, מצויים [בה] הדים לתלאותיו של ברנר, להתרחשויות הגורליות ביותר בחייו ולחוויותיו
העמוקות ביותר'. אמנם העובדות מוסטות מן הביוגרפיה והופכות חומר המשרת 'סיפור הבא לספר על התבוסה הגמורה שנוחלים התקוות והאידיאלים של צעיר "כמו" פייארמן בסביבה המחניקה' (עד הסימטה הטבריינית, עם עובד, 1990, עמ' 48). תובנה זו חלה מן הסתם גם על ייצוגו של המרחב ביצירה, שלא עלה בקנה אחד עם המראות הגלויים והוכפף לצרכים שונים של המספר. ובכל זאת, פה
ושם שיבץ ברנר משפטים מלבבים על נוף
ילדותו, ומהם ניכר כי הוא לא נותר אדיש כלפי 'קרקע ארץ קטנה' זו שממנה קורץ.
הסיפור נפתח
במין הצהרה: 'עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי" –"חיי" במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר'. אינני גבור, ממשיך הדובר, 'אני הנני בחור מלמד בכפר הזה'. הכפר אמנם נקרא בסיפור 'צ. עיר מולדתי', אך מותר להניח שברנר מתכוון לעיר מולדתו שלו.
בחורף, קרקוב תרס"ד, עמ' 1
הדובר בסיפור הוא בחור צעיר שמתאר את סביבת מוצאו כמקום מדכא. אמו היא 'אשה עלובה', המובילה אותו ל'חדר' בעגלת חורף קטנה, 'ששימשה לה להובלת
שמלות לכביסה אל הנהר'. אביו הוא איש תקיף ועריץ וקשריו עמו סבוכים ביותר, ואילו אנשי
העיירה מתוארים באופן נלעג בצאתם מבית הכנסת: 'יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן ... אברכים-תיישים ... [ה]סרוחים אחרי נשותיהם הצעירות העדויות בכל מיני קישוטים ... ילדים
רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם. תהלוכה נהדרה!'. הוא עצמו, הכותב, מתבודד וזר בקרב בני גילו, סובל מהתנכלויותיהם ומאכזריותם וחולם על
יציאה משם. הם 'לעולם ועד יישארו פה', הוא מתנבא, 'יהיו חנוונים פשוטים כאבותיהם... ואני?... אני אסע לליטא, להישיבה... אני עולה על כולם!'.
בעוד ברנר בחר לעוות
את סביבתו, נקט אחיו בנימין גישה מפויסת. בספר זיכרונותיו, גדולה הייתה הבדידות (עם עובד, תשל"ח), העיד כי למרות העוני 'ושמחת ילדוּת לא ידעתי' (עמ' 12), ועל אף שהבית היה מוצף
עם הפשרת השלגים, והילדים, שישנו על גבי התנור, רעדו מקור, הוא נפעם מן הנוף
בחוץ, שחיפה ופיצה על הדלוּת שבפנים. לימים, כשהלכו שני האחים ברנר מנווה צדק לפתח תקוה, תוך שהם פוסעים 'בשבילי גמלים ... ומסביב חולות בלבד, ויובש וצחיחות', נזכר בנימין בעיירת הולדתם, שנופיה שופעי המים והצמחייה שונים בתכלית מנופיה המדבריים של ארץ התנ"ך:
גדולה הייתה הבדידות, עמ' 24
שלא כאחיו, יוסף חיים העדיף לזכור דווקא
את האקלים הרוחני הנוקשה ולשרטט תפאורה עגומה לחייה של הדמות המרכזית
בסיפורו, זו המזוהה עם תולדות חייו שלו. כזה הוא, למשל, תיאור גינת הירק של אמו: 'והאויר –אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה. לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע ומשא עם גינה
זו, אני ישבתי בקלויז'. הריחוק מן הטבע ויחסי הדחייה כלפיו, הצטרפו לגורמים נוספים שהדפו אותו החוצה והביאו אותו להדחיק ממנו והלאה את זכר מקום הולדתו; העיקר שלא להסתכן בשמץ
של נוסטלגיה כלפיו. ברנר אמנם עזב את עיירתו בגיל צעיר ויצא ללמוד תורה בישיבות שונות, אך כל אותן שנים ריחף מעל ראשו החשש מחזרה אל הבית והשתקעות בו. בית שבמרכזו עמד שולחן עץ
מוצק ועל הקיר הייתה תלויה תמונת הגאון מוילנה – כך תיאר אותו אחיו בנימין, בלא שמץ של תרעומת.
בתי עץ בנובי מליני, 2016
ובין השאר גם
הסיפור 'שָמָּה', שהוא וידויו של מי שיצא מביתו בלי כל רצון לשוב: 'כי מה ענין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו. בית
אבי השפל, גינת אמי הקטנה, בית המדרש האפל, הרחובות הצרים עם גידולי הפרע שבצדיהם,
ה"חדר" בבית זבולון הקצב, מלמדִי ר' נחמן הצהוב ... ואני מתהלך לי בעיר-מולדתי
הקטנה, יושב ב"קלויזנו" העלוב'. בתיאורים המעטים ונעדרי החן של סביבת מוצאם של
גיבוריו, ביקש ברנר, גם להסביר את יציאתו-שלו, את הפניית העורף לבית הוריו ואת החוויה של חוסר מוצא בחיי הכפר הקטן. כל אלה לא היו רק נחלתו של ברנר אלא התגלמו
בדיוקנו המוכר של 'התלוש'.
עז היה רצונו שלא להיות עוד אחד מני רבים שמכלים את ימיהם בכפר
הקטן. בבוקר נאה אחד – הוא מספר – 'הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות
המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית. תריסי החלונות סגורים ... כבר הספקתי להתפלל
הרבה וללמוד הרבה'. המוצא והייעוד היו הכתיבה, והוא יודע שרק בזכותה יוכל להיחלץ: 'החפץ בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים. תמיד הרביתי "למשוך
בשבט סופר" על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי'. הפיסקה נחתמת בוויכוח מר עם האב על אודות הכתיבה, שמסתיים 'במכת לחי הגונה' (בחורף, תרס"ד, עמ' 30-29). זה היה האות לצאת מהבית ולא להישאר עוד במקום שאחריתו תהיה רעה ומרה.
העולם שאותו נטש יוסף חיים הצעיר היה עולם של חורף, ואילו אני, כאמור, עשיתי את דרכי אל כפר הולדתו ביום קיץ נאה. המסע אל עולמו של ברנר היה עבורי אתגר של ממש. יצירתו הענפה, שקריאתה מעולם לא הייתה נינוחה ולא תמיד נהירה, איגרותיו, אישיותו המורכבת, שנחשפתי אליה לראשונה בעקבות הספדו המופלא של ש"י עגנון, 'יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו' (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 141-111). גם הספרים והמאמרים הרבים מספור שנכתבו על אודותיו ועל יצירתו, ובמיוחד לאחרונה עם הביוגרפיה ברנר: סיפור חיים של אניטה שפירא (עם עובד, תשס"ח); ההדפסה המחודשת של מזיכרונותיה של תולעת ספרים, שבו תיאר חיים באר את מסעותיו הספרותיים בעקבות ברנר בלונדון(עם עובד, תשע"א, עמ' 359-267); והסרט 'המעורר', שהוקדש לברנר, בסדרת העבריםשיצר הבמאי יאיר קדר (2015) –
כל אלה לא הקלו עליי. ובמיוחד נגעו ללבי דברי עגנון בפתח הספדו: 'טהורים וזכים היו חייו. לא נמצא בהם שמץ פסול. לא ביקש כבוד לעצמו ולא רדף אחר הממון ועל אחרים לא התנשא. חבר היה לכל נדכא, אח ורע לכל אדם'. יצאתי אפוא שמה. החלק השני של תיאור המסע בעקבות ברנר פורסם כאן. _____________________________________________
גרסה קצרה של רשימה זו נדפסה בהארץ, תרבות וספרות, 19 בדצמבר 2016. תודתי לנעמי שחר שותפתי למסע, למלווה האוקראינית לולה גילבו ולעורך הרשימה דוד אסף. ד"ר רוחמה אלבג מלמדת במכללת לוינסקי ומדריכה סיורים לימודיים במזרח אירופה.
זר לא יבין זאת. בעצם לא רק זר אלא אפילו סתם ישראלי שלא גדל על אדני ההלכה וההקפדה על שמירת כשרות.
השילוט המופלא הזה, שצולם במרכול רמי לוי בגוש עציון, הוא משאריות הפסח האחרון. הוא מזהיר את הנזהרים, שבשלל הגבינות המוצעות למכירה יש גם גבינות שנעשו מ'חלב נוכרי', כלומר כאלה שנחלבו, לא עלינו, בידי גוי עובד כוכבים ומזלות (למקפידים על 'חלב ישראל').
כמו כן, שימו לב שמסתתרות פה גם גבינות שעשויות להיות בהן קטניות, וממילא הן אסורות בתכלית האיסור בפסח לכל אשר 'אשכנזי' ייקרא.
ב. כתבי קודש בלבד
נא לא להתבלבל! את הזבל האמתי שלכם, אנא שימו במיכל הפלסטיק הירוק. המיכל הכחול הוא אך ורק לכתבי קודש.
תל אביב, רחוב ארלוזורוב פינת יהושע בן נון (צילום: דיוויד כ"ץ)
ג. כל כבודה – בזבל פנימה
ירושלים, העיר העתיקה (צילום: ברוך גיאן)
ד. הכותל הווירטואלי (ואיך אומרים בעברית סֶלְפִי?)
יכול להיות שמצאנו את הפיתרון לכל המחלוקות על חלוקת זכויות התפילה בכותל המערבי?
כתב לי ערן כהן:
באחת מחנויות הצילום בשיפולי רחוב בנימין ברחובות, העמיד הבעלים
תמונה של הכותל לצורך זיכוי הרבים בסלפי מהמקום הקדוש בלי הטרחה הכרוכה בנסיעה
לירושלים, ל'דבר האמתי'. במובן מסוים, זו השלמה הגיונית לאפשרות של משלוח פתקים לכותל באמצעות פקס או אי-מייל.
צילום: ערן כהן
ודרך אגב – המשיך ערן את מכתבו – אינני יודע אם האקדמיה ללשון העברית כבר מצאה מקבילה עברית למונח 'סלפי', אך באחד הפורומים באינטרנט נתקלתי במילה היפה 'עַצְמוּנָה' – הֶלְחֵם
של המילים 'עצמי' ו'תמונה'.
פורים עבר, אבל ברחוב שושן המגניב בירושלים יש תמיד צחוקים. ואכן, על השלט המגוחך הזה, באמת ראוי לקרוא את הפסוק 'וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה'...
האומנם עמד אחשוורוש בראש ממשלה נבחרת, שבה היו שותפים נציגי המפלגות השונות בקואליציה?
מן הסתם התכוונו חכמי מחלקת השילוט ואחשדרפניה לכתוב 'ממלכת', אבל איכשהו יצא 'ממשלת'...
צילום: צביקה שמר
ב. נתן הה-הה-הה-חכם
ברחוב נתן החכם בתל אביב, במפגשו עם רחוב בן יהודה נמצאים שני שלטי רחוב וכל אחד מהם מציע תעתיק לטיני אחר לשם.
אגב, 'נתן החכם' הוא לא שם החיבה של המשורר נתן אלתרמן (למרות שבן גוריון אכן נהג לקרוא לו כך), אלא שם של מחזה ידוע שכתב המשכיל הגרמני גוטהולד אפרים לסינג במאה ה-18, Nathan der Weise. המחזה עצמו, שמפאר את הנאורות והסובלנות, מתרחש בארץ ישראל של ימי הביניים והדמות הראשית, נתן, מתבססת על דמותו ההיסטורית של משה מנדלסון. המחזה 'נתן החכם' ראוי בלי ספק להנצחה, אך האם לא היה הגיוני יותר במקום כל ה'הה-הה' פשוט לתת את השם המקורי בגרמנית?
צילומים: שמוליק שדה
ג. מנורת רמאור
רחוב מנורת המאור בשכונת נחלת יצחק שבתל אביב קרוי על שם ספר מוסר חשוב בשם זה, שנכתב בספרד על ידי הדרשן רבי יצחק אבוהב. שנות חייו אינן מבוררות ומוסכמות, אך ככל הנראה חי בראשית המאה ה-14 ואז גם כתב את ספרו, שנדפס לראשונה ב-1514.
אבל מי שהכין את השלט החליט להעמיד את סבלנותו של הרב אבוהב במבחן.
ראו כמה שגיאות נפלו בשלט כה פשוט ('רמאור' במקום 'המאור'; 'שם' במקום 'על שם'; 'רדרשנים' במקום 'הדרשנים').
השיר הרוסי המרגש 'מרכבה ירוקה' (זֶלונאיא קארייטה;Зелёная
карета), התפרסם בברית המועצות בשנות השבעים של המאה שעברה. מאז ועד היום הוא אחד
השירים האהובים על דוברי רוסית, אך כמעט ואינו מוכר לישראלים שמחוץ לבני תפוצה זו. רשימה זו תוקדש לגלגוליו ולקשר שלו עם התרבות היהודית.
נשמע אותו תחילה
בביצוע ילנה קאמְבּוּרוֹבָה:
יש משהו חמקמק בשיר זה, שמהלך קסם על ילדים ועל מבוגרים כאחד. מבוגרים שרים אותו בדרך כלל יחד עם שירי ה'בארדים' המפורסמים ולא פעם מזילים דמעה בלי שהם מבינים מדוע.
ואלו הן מילותיו בתרגום מילולי שלי (בהמשך יובא תרגום יותר לירי, פרי עטו של זאב גייזל):
שְׁנוּ, שְׁנוּ עכברונים. שְׁנוּ קיפודונים,
דובונים, דובונים וילדים קטנים.
כולם, כולם ישנים עד הבוקר,
שעה שמרכבה ירוקה
ממהרת, דוהרת מעל,
בתוך השקט הכסוף. שישה סוסים אצילים, חבושים כובע שָׁני וירוק, דוהרים מעל הארץ הנמה. עורב שחור הוא הרכב, לא ניתן להשיג את המרכבה, מפני שהאביב נמצא בה. שְׁנוּ, שְׁנוּ שְׁנוּ דובונים קיפודונים, קיפודונים וילדים קטנים בשעה כה מוקדמת ושקטה צלצולי הפרסות יעירו אתכם צלצולי הפרסות יעירו אתכם עת הצצתם מהחלון אביב את החצר כיסה. שְׁנוּ, שְׁנוּ עכברונים, שְׁנוּ קיפודונים דובונים, דובונים וילדים קטנים כולם, כולם ישנים עד הבוקר שעה שמרכבה ירוקה, שעה שמרכבה ירוקה,
שעה שמרכבה ירוקה,
שעה שמרכבה ירוקה.
מרכבה ירוקה, מוסקבה 1973
אז מה כל כך מיוחד בשיר זה? ליקטתי מהאינטרנט תגובות לביצועים שונים ובהן ניסו מגיבים להסביר זאת לקוראיהם, וביחוד לעצמם. הנה כמה תגובות אופייניות:
– שמעתי מאה
פעמים.
– עושה לי 'עור
ברווז'.
– שיר של אגדה
וקסם.
– שיר נשמה
המציף אותי בדמעות.
– תמיד נחשבתי
אדם קשוח, אבל – הדמעות זולגות.
– מילים אינן
יכולות לבטא את היופי שבו.
– אחד השירים
הטובים בעולם.
– בילדותי,
נהגתי להאזין לשיר מדי יום ביומו לפני שהייתי נרדם.
– במחנות הקיץ,
היה זה תמיד השיר האחרון בדיסקו. היינו נעמדים במעגל, שותקים ומקשיבים.
– שיר שהופך
מבוגרים לילדים החל בצליליו הראשונים.
– למשמע השיר,
אני רוצה רק להתכרבל בשמיכות ולישון עד הסתיו.
בשנת 2005 הופק
בארץ סרט טלוויזיה עבור ערוץ 2 ושמו 'מרכבה ירוקה'. הסרט מגולל את סיפורו של צעיר מעולי ברית המועצות, הלומד בישיבה ומגלה לפני
חתונתו כי אינו יהודי על פי ההלכה. השיר 'מרכבה ירוקה', שהעניק לסרט את שמו, הוא שיר הנושא ומנגן אותו על הפסנתר ושר ויטלי פרידלנד.
בשנת 2015 הופק
ברוסיה סרט קולנוע שנקרא גם הוא 'מרכבה ירוקה'. בעלילת הסרט הודגשה חשיבות השיר להבנת הרקע הנפשי והתרבותי של הדמות הראשית.
ב. 'החייטונים הירוקים': השיר ביידיש
מניין צץ השיר, מיהם
יוצריו, ובעיקר איך הוא קשור אלינו?
ובכן, השיר המקורי
נכתב ביידיש בידי משורר יהודי-סובייטי ושמו שיקע דריז (1971-1908) ואת קורותיו וגלגוליו נגולל בהמשך.
שִׁיקֶה (קיצור של יהושע. ברוסית הוא נקרא אובסיי; Овсей Овсеевич Дриз), נולד באוקראינה, קיבל חינוך מסורתי ואחר כך סובייטי-קומוניסטי. את שיריו ביידיש החל לפרסם כבר בשנות השלושים. בשנת 1934 התנדב לצבא האדום ושירת כפוליטרוק. אחרי המלחמה עבר להתגורר במוסקבה ובהשפעת ידידו, המשורר ביידיש ליב קוויטקו, התמסר בעיקר לתחום שירי הילדים. שיריו תורגמו לרוסית וזכו להצלחה ניכרת.
השיר 'די גרינע שנײַדערלעך' (החייטונים הירוקים), שנכתב ב-1959-1958, נכלל בספרו של דריז די פֿערטע סטרונע(המיתר הרביעי), שנדפס במוסקבה בשנת 1969:
שיקע דריז, די פֿערטע סטרונע, עמ' 216-215
והנה תרגום מילולי של השיר (תרגומים ליריים יותר יובאו בהמשך): אווזים וברווזים, טלאים ועגלים,
חתול ועכבר
וילדים קטנים,
בובות, ארנבים ודובים
צריכים להירדם
מיד,
אל תזוזו
ממקומכם,
מפני שהאביב
היפה מגיע!
במרכבת וינאית,
במרכבה
ירוקה,
רתומים
בה שישה זוגות סוסים
הכי הטובים
בעולם
כובעי צילינדר
לראשם,
סרטים ירוקים ברעמתם,
עם
ביריות על הרגלים,
תפורות
מקטיפה לבנה,
הם עפים אפופי קצף,
אל החייטונים הירוקים,
שבקשתות,
במחטים, – –
לשם
ולכאן על החוטים – –
מכנרים את
השמלה הירוקה
בדממה האפלה...
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _
שְׁנוּ נא. שְׁנוּ לבריאות!
כי האביב מודד
את השמלה – –
בדיוק
בשעה עשר
תראו
זאת בחלום.
ג. למי הוקדש השיר?
השיר הוקדש, כפי שאפשר לראות ל'רוטעלע'. מה פירושה של הקדשה זו?
ובכן, 'רוטעלע' היה כינוי החיבה של רות, בתו התינוקת של לייבוּ לוין (1983-1914), ידידו של דריז ובעצמו משורר יידיש, מלחין, שחקן וזמר, שנודע בערבי ההקראה האמנותית שלו ('רעציטאַציע-אָוונטן').
לייבוּ לוין ובתו רות (לייבו לוין: שטריכן צו דער געשטאַלט פֿון אַ וואָרטקינסטלער, תל אביב תשמ"ד, עמ' 51)
בשנת 1972 עלה לוין עם בני משפחתו לישראל. רות לוין, שגרה היום בירושלים, היא זמרת ושחקנית ישראלית המוכרת בזכות עצמה, שגם פועלת בין השאר לתיעוד ולשימור מורשת אביה.
ב-1959, סמוך לכתיבת השיר, חיבר לו לייבוּ לוין מנגינה, אך השיר במילותיו ביידיש ובלחנו של לוין לא זכה לתפוצה רבה. הנה רות לוין (רות'לה) שרה ביידיש את הלחן שחיבר אביה:
השיר נכלל גם באלבום שהוציאה רות משירי אביה: 'ציגעלע-מיגעלע: אגדת הגדי הלבן' – שירי ילדים ביידיש (2016).
ד. התרגום לרוסית והלחן
נחזור לגרסה הרוסית שזכתה להצלחה פנומנלית. תרגום שירו של דריז מיידיש לרוסית נעשה בשנת 1960 על ידי המשורר והסופר היהודי-הרוסי גנריך סָאפְּגיר (Ге́нрих Вениами́нович Сапги́р). תרגום זה, כפי שראינו, אינו נאמן למקור ביידיש אף על פי שהוא ברוחו.
גנריך סאפגיר (1999-1928)
אלכסנדר סוּחאנוב (Алекса́ндр Алексе́евич Суха́нов), 'בארד' רוסי ידוע, יליד 1952, הלחין את התרגום הרוסי בשנות
השבעים, ועד מהרה הפך השיר לאהוב על כל שומעיו,
ילדים ומבוגרים כאחד.
התקליט 'מרכבה ירוקה' כולל שירים של אלכסנדר סוחאנוב
והנה הצמד 'אויפן וועג' (על הדרך) שר ברוסית וקצת ביידיש:
ה. שלושה תרגומים לעברית
מוכרים לי שני תרגומים לעברית. התרגום הראשון הוא של זאב גייזל, שתרגם מרוסית והוא מותאם ללחנו של סוחאנוב:
ששש...פיל ישן וגם קיפוד,
דוב הפנדה, ילדים וילדות,
על כולם ירדה שינה.
רק המרכבה הירוקה,
רק המרכבה הירוקה,
טסה,טסה בגבהים,
בגבהים הכסופים.
שישיית סוסים בקשת,
כובעיהם–צבעי הדשא,
מעלינו הם עכשיו,
הקאק הוא הרכב.
אי אפשר להשיגה:
האביב במרכבה.
לילה טוב לפיל ולקיפוד,
לדוב פנדה,לילדים ולילדות,
כשהבוקר עוד צלול,
תשמעו את הצלצול:
הפרסות שרות ממול,
רק תביטו בחצר:
האביב לכאן חוזר!
ששש...פיל ישן וגם קיפוד,
דוב הפנדה,ילדים וילדות,
על כולם ירדה שינה,
רק המרכבה הירוקה,
רק המרכבה הירוקה.
התרגום השני, מיידיש לעברית, נעשה על ידי בני הנדל והוא מותאם ללחנו של לייבוּ לוין (התרגום נדפס בספר תלת-לשוני שמכנס את יצירתו של לייבו לוין, מלה וניגון: נגונים לשירה ביידיש / Leibu Levin, Word and Melody – Yiddish Poetry Set to Music, י"ל פרץ, 2005):
נוּמוּ לִבְרִיאוּת כַּעֵת – – שִׂמְלַתוֹ הָאָבִיב מוֹדֵד. וּבְעֵשֶׂר, אוֹטוֹטוֹ, בַּחֲלוֹם תִּרְאוּ אוֹתוֹ.
לאחרונה, הקליטו לבקשתי איזי הוד (שירה) ומאיר רז (עיבוד ונגינה) את השיר בעברית, למילים שאותן תרגמתי מיידיש. לשיר היו חבלי לידה קשים. מצד אחד, המילים הן תרגום של השיר המקורי ביידיש; מצד שני, המנגינה היא של סוחאנוב, שנכתבה לגרסה הרוסית. לא כל כך פשוט להתאים בין השניים...
