בעקבות תכנית החלוקה: מסע לפְלַאשִׁינְג מֵדוֹאז

צילומים: דוד אסף

השבוע חל 29 בנובמבר, או אם תרצו כ"ט בנובמבר. שבעים שנים מלאו להצבעה הדרמטית באו"ם שאישרה את תכנית החלוקה, והשפיעה על ההיסטוריה של המאה העשרים, ובראש ובראשונה על ההיסטוריה שלנו, הישראלים. ההחלטה הזו (מספר 181) הגשימה הלכה למעשה את חזונו של הרצל ואת תכנית הפעולה האסטרטגית של יורשיו, מנהיגי הציונות המדינית: לזכות להכרה בינלאומית ('משפט העמים') בזכותו של העם היהודי למדינה משלו (Jewish State), לצד מדינה ערבית. כחצי שנה אחר כך, ב-14 במאי 1948, וכתוצאה ישירה של החלטת האו"ם, החליטו הבריטים לסיים את שלטון המנדט בארץ ישראל, קיפלו את הציוד והשאירו אותנו להסתדר לבד. באותו יום הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, וכל השאר היסטוריה.

אגב, כדאי לשים לב שבנוסח החלטת האו"ם דובר על מדינה ערבית (Arab State) ולא על מדינה פלסטינית! לו היו נציגי מדינות ערב אומרים הן לתכנית ומקבלים אותה, ההיסטוריה הייתה כנראה שונה לחלוטין. אבל בקוצר ראותם הם אמרו לא; וגם אצלנו, לוּ בראש היישוב המאורגן בארץ ישראל היו עומדים מנהיגים אחרים – אנשי חזון ומליצה שלא מסוגלים להתפשר על פחות ממימוש החלום המלא שלהם – שגם הם היו אומרים לא (כן, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון), גם אז הכל היה נראה אחרת, ומנקודת מבטנו – הרבה יותר גרוע. למזלנו בראש העם היהודי דאז עמדו אנשים מעשיים, שידעו להבחין בין עיקר לטפל, והבינו שהמעט הטריטוריאלי שהיהודים קיבלו בתכנית זו הוא בעצם עולם ומלואו.

כך נראתה המפה שנציגיו המוסמכים של היישוב היהודי קיבלו והערבים דחו:

וכשכל העיתונים והפוליטיקאים בישראל חגגו אתמול ושלשום על התאריך ההיסטורי והסבירו לכם מי צדק ומי טעה, אנו, בשלוחה הניו-יורקית של בלוג עונג שבת, החלטנו לעשות עבורכם את העבודה העיתונאית הקשה. הלכנו למקום שבו הכל התחיל ובו הכל קרה.

יצאנו אפוא, אני והרבנית, אל הבניין ההיסטורי שבו נערכה ההצבעה, כדי לברר מה נותר מההיסטוריה.

אבל קודם כל הבה וניזכר בהצבעה הדרמטית של אותו ערב, שלוש דקות בסך הכל, אך למאזינים המתוחים בכל העולם, ובמיוחד בארץ ישראל, הן נדמו כנצח. הנה סרטון שהנציח את הההצבעה: 'אפגניסטן – No, ארג'נטינה – Abstention', וכו', עד הסוף הטוב: 33 מדינות בעד; 13 נגד (כולל הודו, יוון וטורקיה!); 10 מדינות נמנעו ומדינה אחת נעדרה (תאילנד).

ובכן, ההצבעה נערכה בעצרת הכללית של האו"ם, אבל לא בבנייני האו"ם הנוכחיים שבמנהטן – שכן האו"ם עבר לשם רק בשנת 1952 – אלא במקום מושבה הזמני של העצרת בבניין רחב ידיים השוכן בלב לבו של פארק גדול הנקרא Flushing Meadows-Corona Park, שֵׁם שאינו מיתרגם לעברית כלל ועל כן נקרא לו בשמו הלועזי: 'פארק פלאשינג מדואז'. הפארק נמצא בקצה רובע קווינס, לא הרחק משדה התעופה לה-גווארדיה, וכדי להגיע אליו צריך לקחת רכבת מס' 7 (מטיימס סקוור), לנסוע אתה דרך ארוכה עד התחנה הקרויה Mets-Willets Point, ושם יורדים והולכים כמה דקות ברגל בואכה הפארק.

הפארק גדול ורחב ידיים (השני בגודלו בעיר ניו-יורק), הדשאים ירוקים והעצים מרהיבים את העין בצבעי שלכת. יש בפארק אטרקציות רבות, אבל אנחנו מחפשים את 'מוזיאון קווינס' (Queens Museum) – זה המקום שבו הכל קרה.

את מבנה המוזיאון קל מאוד לאתר לפי ה'יוניספרה' (Unisphere), פסל עצום של כדור הארץ, שהוקם ממש מול המוזיאון לקראת היריד העולמי שנערך כאן בשנים 1964-1965 (New York World's Fair). הפסל סימל את 'עידן החלל', שאמריקה הייתה בעיצומו.

מה הקשר בין שני הירידים העולמיים שנערכו בניו-יורק, מוזיאון קווינס והעצרת הכללית של האו"ם?

הנה ההיסטוריה בקיצור: השטח הענקי של הפארק, שאגב נבנה במקום שעד תחילת המאה העשרים היה אתר ענקי של זבל ואשפה, נמצא המתאים ביותר להקים עליו את מתקני היריד העולמי הגדול, שנערך בניו-יורק בשנים 1940-1939.

לאחר שהסתיים היריד המרהיב התברר כי מארגניו הפסידו כסף רב. הבניינים עמדו נטושים ועזובים, ורק בניין תצוגה אחד – 'ביתן העיר ניו-יורק' (The New York City Pavilion) – נגאל משממונו בידי הארגון הצעיר של האומות המאוחדות, שעדיין לא היה לו בניין משלו. וכך, משרדי האו"ם התמקמו בלייק סַאקְסֶס שבלונג איילנד, ואילו העצרת הכללית התכנסה לישיבותיה בבניין הגדול שנותר בשטח היריד העולמי. מסביב עזובה ועיי חורבות ורק בניין אחד נצץ בזוהרו.

אגב, אצלנו, בפרובינציה הרחוקה בפלשתינה-א"י, היו שבלבלו בין שני האתרים הללו וחשבו שאחד הם. עמוס עוז למשל, ברומן הקסום שלו סיפור על אהבה וחושך, זכר את ההצבעה על תכנית החלוקה כאילו הייתה בלייק סאקסס. בלבול או לא – התיאור שלו נפלא:

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2002, עמ' 402-401

במשך חמש שנים, מ-1946 ועד 1950, פעלה כאן, בפלאשינג מדואז, העצרת הכללית, וכאן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתולדות הארגון. ב-1952 עברו מוסדות האו"ם לבניין המוכר שבמזרח מנהטן, והבניין ההיסטורי שבלב הפארק שוב נעזב לאנחות.

הפרק הבא בתולדות המקום התרחש בימי היריד העולמי השני, שכאמור נערך כאן בשנים 1964-1965. שוב חודשו פני הפארק כקדם ושוב נבנו בו מבנים רבים ואטרקציות שונות ומשונות. היריד היה הצלחה פנטסטית, אבל לאחר שנסגרו שעריו שוב התברר שמבחינה כספית הוא היה רחוק מהצלחה. בתוך חצי שנה מנעילת היריד ננטשו רוב הבניינים ושוב נדחה החזון הגדול שליווה את יוזמיו לפתח את הפארק. אבל ב-1970 הסתמן שינוי: החובות נמחקו ולאט לאט החלו לשקם את הפארק ולצדו ובתוכו נבנו בניינים חדשים: איצטדיון Shea, מגרשי טניס (אליפות US Open), גן חיות ועוד. הבניין ההיסטורי הוזנח ועל חלק משטחו נבנה משטח להחלקת קרח.

הגלגול האחרון של 'ביתן העיר ניו-יורק' הוא 'מוזיאון קווינס'. מוזיאון זה נוסד בשנת 1972 כ'מוזיאון קווינס לאמנות'. בשלב מסוים ויתרו אנשי המוזיאון על היומרה האמנותית ועתה השם הוא 'מוזיאון קווינס'.

ירדנו מהרכבת והתחלנו את מסענו.

בכניסה לפארק פסיפס נאה המראה את הבניין בתפארתו, כפי שהיה בשנת 1939 עם הקמתו עבור היריד.

אחרי הליכה קצרה מגיעים ליוניספירה המרשימה שנמצאת ממש ממול למוזיאון. זה הזמן ל'סֶלְפי'.

וכך נראית היום הכניסה למוזיאון משני צדדיה:

מתברר שבכל גלגול שופץ הבניין בצורה מאסיבית והותאם לצרכים החדשים של בעליו. כך היה לפני היריד העולמי השני, וכך היה כאשר מוזיאון קווינס קיבל לרשותו את הבניין בשנות השבעים. המוזיאון השתלט על מגרש ההחלקה על הקרח וסיפח אותו לשטחו, ובמהלך השיפוצים המסיביים שינה לחלוטין את חללי המבנה והסיר מהבניין כל סימן וזכר מימיו כמושב עצרת האו"ם.

בשנת 2007, כשהמוזיאון עוד נקרא Queens Museum of Art, שרדו כמה 'מזכרות' מן העבר על קיר הבניין. למשל, השלט הזה על משטח ההחלקה על קרח. היום גם הוא איננו...

עד לא מכבר גם הייתה על קיר אחר טבלת הזיכרון הזו, שאת תמונתה מצאתי בוויקיפדיה. סובבנו את בניין המוזיאון והקפנוהו כמו את חומות יריחו, אבל מתברר שהטבלה נעלמה כלא הייתה.

נכנסים פנימה ומשלמים דמי כניסה צנועים. לא יכולתי שלא להנציח את הקבלה עם התאריך ההיסטורי: כ"ט בנובמבר 2017.

המוזיאון עצמו מואר, בוהק ומעוצב למשעי. יש בו תערוכות חינוכיות יותר או פחות. אחת התערוכות שם לא הייתה זוכה לברכתה של שרת התרבות שלנו: אמנית אמריקנית רב-תחומית ממוצא סיני, ושמה פטי צ'אנג, שבין היתר שמרה ותיעדה את בקבוקי הפלסטיק שבהם השתינה במהלך מסע כלשהו שעשתה ברחבי סין (בחיי!). הפרטים המדויקים לא ממש חשובים.

האטרקציה העיקרית בתצוגת הקבע של המוזיאון היא מודל ענקי ('פנורמה') של העיר ניו-יורק, שהוכן ליריד העולמי של 1964 ומאז הוא מתעדכן באופן שוטף. הפנורמה תופסת שטח ענק וסביר להניח שכאן היה בשעתו אולם הדיונים של העצרת הכללית וכאן ישבו והצביעו.

בקיצור: אין שום זכר לאולם המקורי שבו נערכה ההצבעה. הכל נהרס ונחרש ונבנה מחדש.

מילא חוסר המודעות לשימור אתרים היסטורייים. מי אנחנו, הישראלים, שנטיף מוסר למישהו בעניין זה? אבל אפילו תודעה היסטורית מינימלית אין כאן. והרי בכל זאת קרו ממש כאן כמה דברים שהשפיעו –ועדיין משפיעים – על ההיסטוריה של העולם! בקומה השנייה של המוזיאון יש תצוגה חביבה של פרטי ממורביליה שהשתמרו משני הירידים העולמיים. האו"ם ותכנית החלוקה – יוק. אין כלום. דיברנו עם כמה מאנשי הסגל, הם בקושי יודעים לספר משהו על התקופה ההיא.

עצוב. וחבל. במוזיאון הסופר-מודרני והסופר-מרווח הזה – שבינינו הוא די נידח ולא ממש נמצא על מפת המוזיאונים החשובים של ניו-יורק – אפשר היה להקצות איזו פינה צנועה ולהציג בה כמה צילומים, תעודות, סרטי וידאו, משהו... חומר הרי לא חסר. 'למה שלא תעשו עם זה משהו?' רצינו לצעוק על מישהו – זה למענכם, לא למעננו!

ובכל זאת, לאחר חיפושים נמרצים מצאנו אזכור מינורי לעברו של הבניין כמקומה של עצרת האו"ם וכמקום שבו נערכה ההצבעה על תכנית החלוקה: שלט צנוע שתרם מאן דהוא ונמצא ליד שירותי הנשים...

מאוכזבים יצאנו מהמוזיאון.

בחוץ, ליד היוניספירה שמנו לב למֵיצָג שמקיף אותו ונקרא 'Circle Fence'. על המיצג חתום חבר ותיק: האמן ופעיל זכויות האדם הסיני איי וויויי, שלאחרונה הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל.

שבנו על עקבותינו ובדרך לתחנת הרכבת ציפתה לנו הפתעה נעימה.

משעול מרוצף באבן ירושלמית לבנה חצה את המדשאה המטופחת, ולדרך הזו קוראים על שמו של לא אחר מאשר יצחק רבין.

 בראשית המשעול נקבע על הקרקע לוח הנצחה, שמקצת אותיותיו כבר טושטשו.

 בכל זאת אפשר לקרוא כי הלוח נקבע ב-20 באוקטובר 1993 לכבוד ההחלטה על תכנית החלוקה, לכבוד הקמת מדינת ישראל ולכבוד הברית האיתנה בין אמריקה למדינת ישראל. ראש עיריית ניו-יורק אז היה דיוויד דינקינס.

עד כאן המסע הגדול. כאמור, שרידים ממשיים מההיסטוריה לא נותרו, אבל עם מעט דמיון יכולנו לראות את חיים ויצמן, משה שרת, ברל לוקר ואבא אבן הצעיר (שהיה אז בן 32 בסך הכל!) מהלכים על המדשאה, משוחחים עם הדיפלומטים הרבים ומוציאים שם טוב לציונות.

בעלי התוספות

להשלמת התמונה, הנה רשימה קצרה ששלח לי ד"ר משה פוקס, מוותיקי משרד החוץ, והיא קשורה היטב למאורעות ימינו ולדברים שלעיל.

הסיוע של יהודי ארצות הברית למדינת ישראל, אז ועתה

מאת משה פוקס

סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הטיחה ביהודי אמריקה שאינם מסייעים לביטחונה של ישראל וטענה כי 'יש להם חיים נוחים, הם מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם על הארץ'. השבוע, כאשר אנו מציינים שבעים שנה להחלטת 'החלוקה', ראוי לשוב ולהזכיר את ההתגייסות המרשימה של יהודי ארצות הברית ואת מאבקם למען אישור החלטת האו"ם בזכות היהודים להקים מדינה משלהם בארץ ישראל.

בלי כל הנחייה 'מלמעלה' ותוך גילוי יוזמה אישית, אירגונים ואנשים פרטיים, חלקם אלמונים אז וחלקם שקעו באלמוניותם מאז, נרתמו לאסוף את קולותיהם של 33 מדינות החברות בעצרת האו"ם. אף קול לא היה נתון אז ב'כיס' ובמיומנות ובזריזות מדהימה צירפו יהודים טובים אלו את הקולות ההכרחיים שנדרשו להחלטת הרוב הנחוץ. סיפורם של אותם אלמונים כמעט ונשכח, ובימים אלו של טענות נגד יחסה של יהדות ארצות הברית לישראל ראוי לשוב ולספרו, גם אם בקיצור המתבקש.

פאני הולצמן, למשל, שימשה כיועצת המשפטית של שגרירות סין בוושינגטון. השגריר הסיני בוושינגטון, וולינגטון קו (Koo), אשר כיהן גם כסגן ראש המשלחת הסינית לאו"ם, העריך את הצורך באהדת ארצות הברית ותמיכתה בשיקום ארצו. בעזרת הגברת הולצמן נוצר הקשר לרב הרפורמי אבא הלל סילבר, נשיא 'הסתדרות ציוני אמריקה'. סילבר רתם את הסנאטור טאפט, ידידו מקליבלנד, לתמוך בבקשת ממשלת סין לקבל הלוואה בסך שישים מיליון דולר. ההלוואה הייתה טעונה גם אישור הסנאט. השגריר קו הסביר לשולחיו, שתמיכת ממשלת סין בתכנית החלוקה תגביר את הסיכוי לאישור ההלוואה האמריקנית. בנאומו ב-17 בנובמבר 1947 תמך הסנאטור טאפט במליאת הסנאט במתן ההלוואה לממשלת סין. ב-22 בנובמבר הודיע השגריר קו בישיבת העצרת הכללית על תמיכתה של סין בתכנית החלוקה. למחרת הנאום הורתה ממשלת סין, מחשש לתגובות המיעוט המוסלמי במדינה ומחשש לתגובה עוינת של המדינות המוסלמיות הגובלות עמה (פקיסטן ואפגניסטן), לשנות את הצבעתה מתמיכה להימנעות.

מלבד תוספת קול חשוב של חברה קבועה במועצת הביטחון, הצבעתה של צרפת עתידה הייתה גם להשפיע על הצבעתן של בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. חיים ויצמן, ששהה בניו-יורק, הזמין לשיחה את רנה מאיר, שר האוצר היהודי המיועד, בטרם שובו לפריס. במקביל שוחח ויצמן בטלפון עם ליאון בלום, ראש הממשלה לשעבר. משניהם ביקש ויצמן להפעיל את קשריהם והשפעתם על ראש הממשלה רוברט שומאן, שזה עתה נבחר, כדי שיורה למשלחת הצרפתית להצביע בעד אישור תכנית החלוקה, וכך היה. 

כדי להביא את ממשלת ליבריה להצביע בעד תכנית החלוקה גייסה ההנהגה הציונית את הארווי ס' פיירסטון, בעל מטעי הגומי העצומים בליבריה ומפעל ענק ליצור צמיגים בארצות הברית. הלז השתכנע בצורך להעביר את תמיכת ליבריה ושלח בו ביום את מנהל העסקים של החברה לשכנע את גבריאל דניס, שר החוץ וראש המשלחת של ליבריה לאו"ם, לגייס את תמיכתה של ארצו. בהצבעה בעצרת האו"ם נמנתה ליבריה על 33 המדינות התומכות בהחלטת החלוקה.

  

סמואל זמוריי היה בעליה של חברת יצוא הפירות הגדולה ביותר ממדינות מרכז אמריקה ואף נודע בארצות הברית בכינוי 'מלך הבננות'. בנוסף הוא היה מעריץ נלהב וידיד ותיק של חיים ויצמן. לבקשתו של ויצמן ביקר זמוריי אצל נשיא הונדורס אנדינו, שהבטיח לו את תמיכת ממשלתו בתכנית החלוקה. לחצה של הקהילה הערבית בהונדורס הוא שגרם בסופו של דבר לנציגם באו"ם להימנע מהצבעה.   

הצבעת האיטי בעד תכנית החלוקה הייתה פרשה מלאת תהפוכות. בתחילת מושב העצרת הבהירו נציגי האיטי שיצביעו בעד התכנית, אך עד שהגיעה שעת ההצבעה התקבלה הוראת הממשלה בפורט או פרינס להצביע נגד. בלחצו של חורחה גרסיה גרנדוס, שגריר גואטמלה לאו"ם, התעלם שגריר האיטי, אנטוניו וייה, מהוראת ממשלתו ונמנע מהצבעה. ממשלת האיטי חזרה והורתה לשגריר וייה להצביע נגד החלטת החלוקה. נחום גולדמן הוא שגייס את אדולף ברלי, מי שהיה עוזר מזכיר המדינה לענייני אמריקה הלטינית, לשליחות אצל נשיא האיטי, ידידו דומארסה אסטימה, על מנת שיורה למשלחתו באו"ם לשנות את הצבעתה. כשהגיעה שעת ההצבעה בעצרת הכללית התייצבה האיטי לצד התומכות בהצעת החלוקה.

כדי להניא את שר החוץ של הפיליפינים וראש המשלחת לאו"ם קארלוס רומלו מלממש את כוונתו להצביע נגד תכנית החלוקה נדרשה התערבותם של שופטי בית המשפט העליון, פליקס פרנקפורטר ופרנק מורפי, אצל ידידם נשיא הפיליפינים מנואל רוחאס (השופט מורפי כיהן בשנות השלושים כמושל הכללי האמריקאי האחרון של הפיליפינים). בין הפונים לנשיא רוחאס היו גם עשרה סנאטורים אמריקנים, קלארק קליפורד יועצו של הנשיא טרומן וכן איל ההון ברנארד ברוך, שהיה מיטיבו של שר החוץ רומולו. 'סוללה' זו של פונים עשתה את פעולתה. הנשיא רוחאס הורה אישית למשלחת ארצו להצביע בעד החלטת החלוקה, וכך היה.

כדי להניע את משלחת ניו זילנד להצביע בעד תכנית החלוקה, פרידה קירצ'ווי, עורכת הירחון The Nation, שוחחה בטלפון עם ידידה ראש ממשלת ניו זילנד פיטר פרייזר. כך עשה גם אברהם לנדא, חבר הנהלת הפדרציה הציונית באוסטרליה ובניו זילנד. קירצ'ווי הדגישה בשיחתה עם פרייזר את 'הנזק שייגרם לשמה הטוב של ניו זילנד בקרב ידידיה בארצות הברית, אם לא תתמוך במאבק הגורלי של היהודים על עתידם הלאומי'. פניות אלו עשו את שלהן וניו זילנד, שתחילה נמנעה, הצביעה בעד תכנית החלוקה. 

דייויד ניילס, עוזר הנשיא טרומן, גייס את תמיכתם של איש העסקים האמיד תומאס א' פאפאס, ושל ספירוס סקוראס הנשיא של אולפני 'פוקס המאה ה-20', ידידיו מבוסטון. פאפאס וסקוראס, שהיו מראשי הקהילה היוונית בארצות הברית, פנו אל קונסטנטין טסאלדאריס, ראש המשלחת של יוון לאו"ם, וביקשו את תמיכתו בתכנית החלוקה. טסאלדאריס נאלץ להבהיר לפונים את המציאות הים-תיכונית השוררת, לפיה תמיכת יוון בצד היהודי של הסכסוך תסכן את שלומן של הקהילות היווניות במדינות ערב, ובמיוחד במצרים. עוד הדגיש כי תמיכת יוון בתכנית החלוקה עשויה לחזק את מעמדה של טורקיה ולהביא לתמיכת הערבים בה ביריבות שהתקיימה בין שתי הארצות. יוון אכן הצביעה נגד.

מניו-יורק, פנה ברל לוקר, חבר ההנהלה הציונית, אל לורנה, אלמנתו של אורד וינגייט, וביקש ממנה שתפנה אל שליט אתיופיה היילה סילסה. לורנה וינגייט שלחה מברק מליצי אל הקיסר סילסה וביקשה את תמיכת ארצו בתכנית החלוקה, אך לשווא. איומים שהשמיעו המוסלמים במצרים לפגוע במיעוט הקופטי שם גרמו לקיסר סילסה להורות לנציגיו להימנע מהצבעה מחשש לקונפליקט עם שכניו הערבים.

כך מאחורי הקלעים, בלי הצהרות מפוצצות בסגנון חוטובלי, ותוך ניצול של קשרים והיכרויות, ושימוש מושכל במנופים פוליטיים, סייעו קומץ של יהודים למאמץ המדיני הכביר שהביא להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חרף כל התהפוכות מאז, מסורת זו של סיוע מדיני אפקטיבי מצד יהודי ארצות הברית למדינת ישראל נמשכת עד עצם היום הזה. צריך לקוות שהיא גם תימשך בעתיד.

פרנסות של יהודים: פרנסות מהתנ"ך, בבת עיני, מלפ-פון, ג'יפה, אמץ נע

א. שלושה מי יודע? 

משפחת מושיחוב מירושלים מתמחה ברפואת שיניים.

לשני האחים אברהם ויצחק הצטרף לאחרונה האח השלישי – הפתעה, הפתעה – יעקב...

צילום: קובי הורביץ

ב. יוסף הצדיק

עוד פרנסה מהתנ"ך.

צילום: יהושע לביא

ג. בבת עיני

לצמרת השמות המוצלחים והשנונים של פרנסות בישראל עולים האופטיקאים מרחוב סוקולוב בהוד השרון. גם שֵׁם עברי יפה ('בבת עיני'), וגם חידוד נאה ('אופטיקה שרואה אותך').

צילום: אבנר הולצמן

ד. מלפֶ-פוֹן

עוד גביע בתחרות השם המוצלח מוגש לחנות תיקונים של טלפונים חכמים ברחוב רוגוזין באשדוד, שנקראת בשם החמוד MelafePhone

קצת חבל שהם לא ניסו להעביר את השנינה הזו גם לעברית – בצירוף הציור של המלפפון החייכני המשוחח בטלפון נייד, זה היה עובר מצוין.

(תודה למלי)

בעלי התוספות

לא עבר זמן רב מאז תהיתי מדוע אין גרסה עברית של המלפפון, והנה שלח לי מנחם (מנה) רוזנברג תמונה של הסניף הירושלמי ברחוב אגריפס, שהוא עברי למהדרין:

צילום: מנחם רוזנברג

ה. בטעם רע

לצמרת השמות הפחות מוצלחים עולה חנות הנעליים הזו, ברחוב בוגרשוב בתל אביב...

צילום: גדעון נח

ולאלה שלא מבינים מה רע בשם הזה, הנה מה שאומר המילוג:

ו. אמץ חותנת

לקיבוץ גבע יש כלבייה, ולכלבייה יש טנדר, ועל הטנדר צויירה הכתובת הזו, שמשלבת שנינות בטעם טוב (אמץ נע) עם שנינות בטעם רע של גיחי-גיחי שעבר זמנו ('תמורת תשלום נאמץ את חמותך').

צילום: יפתח מזור

ז'אן דארק הישראלית: שרה כרמית-טמקין נפגשת עם מַנְיָה שוחט

חלוצים בארץ, בערך 1912. יושבת מימין: שרה כרמית-טמקין

א. משהו על שרה כרמית-טמקין

מאת הילה טל-קריספין

סבתי שרה ויינברג (1971-1889) נישאה בארץ ישראל בשנת 1909 למרדכי טמקין (1960-1891), יליד שדליץ שבפולין, שיתפרסם לימים כמשורר ומתרגם. באותה תקופה לא נהוג היה שאשה תצרף את שם משפחתה לשם נישואיה, ועוד קודם לכן להחליפו לשם עברי. אבל סבתי לא הייתה אשה רגילה, ומיום נישואיה כינתה את עצמה בשם שרה כרמית-טמקין.

שרה נולדה בשנת 1889 בעיירה סוחובולה שמצפון לביאליסטוק, אז ברוסיה הצארית והיום בתחומי פולין. היא הייתה הבת הרביעית במשפחה חסידית בת שניים-עשר בנים ובנות. בילדותה עמדה מקרוב על הקשיים והעבודה הרבה שהשקיעה אימהּ בשמירה על שרידותה ולכידותה של המשפחה – ההריונות הבלתי פוסקים, הטיפול בילדים והעבודה בחנות למוצרי טקסטיל – בעוד בעלה יושב בבית המדרש ולומד תורה.

שרה ויינברג, ביאליסטוק בערך 1905

כעסה והתנגדותה גברו עוד יותר ככל שעמדה על דעתה. בכל מוצאי שבת הזמין אביה לביתם את ידידיו החסידים, שהתיישבו ליד שולחן האוכל ואכלו מן המטעמים שהכינה האם לילדים לימות השבוע הבא. כטוב ליבם ביין החלו לשיר, לרקוד ובסופו של ערב להשאיר אחריהם עיי חורבות. חוויה זו – כך סיפרה לי – השאירה עליה רושם שלילי רב. היא החליטה לעזוב את הבית בהקדם, ככל שיאפשר גילה הצעיר, ובד בבד להתרחק מהדת הלא-שיוויונית הזו, שמפרידה בין אישה לבעלה, גורמת לאישה עבודה רבה ללא עזרת בעלה, צער ועוגמת נפש. אז נבטו בליבה ניצני התודעה למאבק על שיווי זכויות ושחרור האישה מעול בעלה.

בתקופת התבגרותה החלה שרה לצאת מן העיירה הקטנה אל העיר הגדולה הסמוכה, ביאליסטוק, ושם הצטרפה לקבוצת צעירים שנמשכו לציונות. בשנת 1905, בהיותה בת שש-עשרה, עלתה לארץ ישראל, כשבליבה מפעמים האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים. היא הקדימה בשנה את עלייתו של דוד בן-גוריון לארץ (1906) ונהגה לציין עובדה זו לא פעם בגאווה...

שרה ויינברג בת שש-עשרה, בשנת עלייתה לארץ ישראל (1905)

כמו כל העולים גם שרה הגיעה לארץ דרך נמל יפו. היא שהתה בעיר כמה ימים ואז ראתה לראשונה את מניה וילבושביץ-שוחט (1961-1878), שכבר אז הייתה לאגדה, והדבר עורר בה התרגשות רבה כפי שתיארה ברשימותיה. אחר כך הגשימה את שאיפותיה החלוציות בעבודה בכרמי רחובות. היא עבדה שם גם ב'מטבח הפועלים', שבו הוכנו אוכל ושתייה עבור החלוצים לאחר יום העבודה הארוך והקשה, שהתחרה בעבודת הערבים שהורגלו לה משחר נעוריהם.

שרה, סבתי, סיפרה לי חוויות נוספות מימי צעירותה בארץ. במיוחד זכור לי סיפורה על הטיול הגדול שערכו היא וכמה מחבריה, כשיצאו ברגל מרחובות והלכו עד מטולה שבגליל העליון. אולי זה היה הטיול שבמהלכו נפגשה שוב עם מניה שוחט, שעל פי הכתוב בזיכרונותיה להלן הצילה את המטיילים מכנופיית הבדווים שבדרך. עוד זכור לי שסיפרה, שכאשר הגיעו למפל 'התנור' בפאתי מטולה, ראו סוס נופל מלמעלה למטה, אל מרגלות המפל. מראה מזוויע זה היא לא שכחה לעולם.

ברחובות הכירה את מרדכי טמקין, חלוץ כמוה, שעלה מפולין. נפשם נקשרה והיא הפכה לרעייתו, חברתו וידידת נפשו, אם ואחות. מרדכי היה איש רוח עדין, רך וענוג. העבודה בכרמי רחובות לא הייתה קלה לו והוא נחלש וחלה. רופאיו הציעו לו לחזור לאירופה, להחליף כוח ולהתחזק. בני הזוג ירדו מן הארץ וחזרו לגולה. הם התמקמו בברן שבשוויץ. שרה שאפה ללמוד רפואה באוניברסיטת ברן, אך לימודים אלה דרשו השקעה של שנים רבות ואילו הם רצו לחזור מהר ככל האפשר לארץ ישראל. לפיכך החלה שרה בלימודי אגרונומיה, מקצוע שבוודאי יהיה דרוש בארץ הישנה-חדשה. 

שרה כרמית-טמקין, ארץ ישראל 1911

באותו זמן למדה בברן רפואה גם סופיה גֶצוֹבָה, (1946-1872) ארוסתו הראשונה של חיים ויצמן ומי שתהיה לימים מחלוצות מדע הפתולוגיה בארץ. שתי הנשים התיידדו והקשר התחזק עוד יותר כאשר ויצמן הפנה עורף לסופיה ודבק בוורה, שהייתה לרעייתו. סופיה נותרה מאז בגפה, אך הקשר עם שרה נשמר כל חייה. על מצבתה, בבית הקברות של כנרת, לא הרחק מציון קברה של המשורר רחל, ציוותה שרה לציין גם את שמה של 'אמה הרוחנית', את הפרופ' סופיה גצובה: 'ציון לסופיה גצובה Mater semper certa est', דהיינו האמא תמיד ידועה.

מצבות משפחת טמקין בבית הקברות בכנרת. מימין לשמאל: רוחמה, שרה מרדכי

שרה ומרדכי חזרו לארץ בשנת 1912 כשהם חובקים את בנם הבכור, אליהו, שנולד בברלין בדרכם חזרה לארץ. הם התיישבו בתל אביב הקטנה, אז עדיין 'אחוזת בית', בבית דירות שנקרא 'בית וילפזון', שנבנה מאחורי גימנסיה הרצליה. שם, ב-1914, נולדה בתם רוחמה, היא אמי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוגלו כתשעת אלפי תושבי תל אביב. שרה ומשפחתה הגיעו לטבריה ושם שימש מרדכי מורה בבית הספר לבנות. ב-1920 נולד בטבריה ילדם השלישי, יובל.

בשנת 1921 עזבה המשפחה את טבריה, שאקלימה החם הזיק לבריאותו של מרדכי, ועברה לירושלים. כאן הייתה המשפחה החלוצה לאחת מששת המשפחות הראשונות שהקימו את שכונת בית הכרם, שאז הייתה רחוקה מהשכונות החדשות האחרות. מרדכי שימש כמורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, ועשה יום יום ברגל את הדרך הארוכה, הלוך וחזור, בעוד שרה מטפלת בשלושת הילדים, במשק הבית ובגינה שהקיפה אותו. מצבם הכלכלי היה קשה, וכשלא יכלו עוד לשלם את המשכנתא על הבית, עברו להתגורר בשכירות באחד מבתיה של שכונת רחביה, שהייתה אז בבנייתה. חלוציות והתחדשות הן שהיו בראש מעייניהם. הם תמיד שאפו לגור בשכונות חדשות וקרוב ככל האפשר לחיק הטבע.

שרה ומרדכי טמקין, 1940

שרה הייתה אישה אוהבת וחמה שהתיידדה בקלות עם כל אחד: ילד שעזר לה לשאת את הסל מחנות המכולת זכה לקבל בביתה בולים כתמורה; זוג
תיירים ששאל על כתובת מסוימת הוזמן לביתה
והפכו לידידים בנפש; וכך עם ערביה מהכפר מלחה שמכרה ירקות כשעברה יחפה מבית לבית או עם 
הלך עני שביקש נדבה לקנות אוכל והובא לביתה, 
שם כיבדה אותו בארוחה. היא אהבה בעלי חיים, צמחים ופרחים ומילאה עד אפס מקום את מרפסת ביתה שברחוב עזה בעציצים שופעי פריחה צבעונית. היא התעניינה בתורתו של דרווין וקראה חומר רב בנושא.

שרה ומרדכי העריצו זה את זו. הוא – את אישיותה הסוערת והנמרצת, את יכולתה להתמודד עם קשיי הקיום היומיומי, את הליכותיה המרשימות והחיוניות ואת יופיה החיצוני והפנימי. והיא – את היותו משורר, את העט הקלה שבידו ואת יכולתו לשוטט בעולמות אחרים ולהביע את רגשותיו דרך שיריו. היא חשבה תמיד שאין ביכולתה לפרסם דברים בכתב, והוכחה לכך היא זיכרונותיה על מניה שוחט שיובאו להלן, שאותם לא העזה לשלוח לפרסום בעיתוני התנועה, כמו דבר או הפועל הצעיר שהייתה מנוייה עליהם כל חייה. היא כתבה גם על נושאים אחרים, וכתביה אלה לא פורסמו ברבים. לאורך השנים היא תמכה ביצירותיו של מרדכי, נשאה ונתנה עם הוצאות הספרים (מוסד ביאליק ועם עובד), ודאגה להוציא לאור את שבעת ספרי השירה שכתב ואת תרגומיו הרבים לעברית ממיטב הספרות העולמית.

כל ימי חייה שמרה על קשרי ידידות עם חבריה אנשי העלייה השנייה וביתה היה פתוח לרווחה עבורם. במיוחד קירבה אליה את אלה שנותרו רווקים וחסרי משפחה, כמו שרה מלכין, רחל פייגנברג-אמרי, ואליהם הצטרפו ידידים מעולם הספרות שהיו קרובים אל מרדכי, כמו שלמה צמח, נח טמיר, מנחם פוזננסקי ויהושע טן-פי. ידידות מיוחדת נרקמה בין שרה לרחל ינאית-בן צבי, ובעיזבונה של שרה נותר צרור מכתבים המשקפים ידידות זו. רחל ינאית גם ערכה ב'צריף' שבבית הנשיא מסיבה לרגל כל ספר שירה חדש שהוציא מרדכי בזמן כהונתה. ידידתה הקרובה של שרה, כאחות לה, הייתה חסיה פיינסוד-סוקניק, מראשונות הגננוֹת בארץ. הן היו חברות עוד בילדותן בביאליסטוק ושמרו על קשר חם לאורך כל חייהן.    

בימי מגוריהם בטבריה התקרבה שרה לאנשי קבוצת כנרת, שבראשם עמדו בנציון ישראלי וחיה רעייתו. הם אף שקלו לעבור ולגור בקבוצה, אך האקלים החם של עמק הירדן לא היטיב עם בריאותו של מרדכי והעניין לא צלח. ואף על פי כן, הקשר עם אנשי כנרת התמיד כל השנים, וכשנפטרה בתם, רוחמה, הסכימו אנשי כנרת לקבור אותה בבית הקברות היפה שעל גדות הכנרת. שרה עצמה חיה את שלוש שנותיה האחרונות בכנרת, ובכך הגשימה את חלום חייה. חבריה הוותיקים בקבוצה, אנשי העלייה השלישית, קיבלו אותה באהבה למרות גילה הגבוה ובזכות אישיותה החיונית והמלבבת, והיא הייתה מאושרת בתוכם. היא נפטרה בשנת 1971, בת 83 שנים, ונקברה בכנרת, בין שני אהוביה, אישהּ ובתה, בין אבני הבזלת השחורות והדממה הכחולה שמסביב.

ב. אפיזודות עם מַנְיָה וילבּוּשֶׁבִיץ-שׁוֹחַט

להלן יובאו זכרונותיה של שרה כרמית-טמקין שאותן העלתה על הכתב בירושלים בשנת 1965, בהיותה בת שבעים ושש. כתב היד הועתק כלשונו למעט פיסוק ותיקוני כתיב מעטים.

מניה שוחט (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. ז'אן דארק הישראלית

זה יותר מלפני חמישים שנה, בתחילת העלייה השנייה, ואני אז רק ימים ספורים בארץ, עברתי פעם עם חברתי לאונייה על יד סימטת שטיין שביפו. 

בימים הראשונים ההם היו הרבה תופעות פחותות ערך כיום, שנראו אז בעינינו כפלאי-פלאים. אפילו אורחת גמלים, בעוברה לאורך הרחוב, המולת הערבים וצעקותיהם, עוררו תשומת לב. 

אך הפעם ראינו מחזה שעורר עניין והשאיר עלינו רושם חזק: מסמטת שטיין, הופיעה, הגיחה פתאום קבוצת רוכבים עטופי עבאיות, כפייות ועגאלים שחורים לראשם, ועל גבו של כל אחד מהרוכבים הזדקף בגאווה רובה. ניכר היה בפניהם כי יהודים הם, אך ההפתעה היתה בזה, שבראשם רכבה על סוסה אצילה בחורה לבושה מכנסיים, מה שהיה מאוד מוזר בעינינו, כי בימים ההם לא לבשו הבחורות מכנסיים. לרגליה מגפיים מבריקות ומותנייה גברית הודקת את מותניה, לראשה קַסְקֵט בעל מצחייה רחבה המאהילה על חלק מפניה. זקופת גו היא משכה ברסן והסוסה כולה נשמעת לה. 

העמוד הראשון בכתב ידה של שרה כרמית-טמקין

לא זזנו מהמקום והבטנו בהתפעלות ברוכבת הגאה ובמלוויה. נשים רוכבות כאלה לא ראינו, לא ברוסיה ובביאליסטוק עירנו, ולא פה בארץ. הסתכלנו בפניה המביעים עוז רוח ובת צחוק נעימה כאחת. חברתי לחצה את זרועי באומרה בהתפעלות: 'הביטי, הרי זאת היא יהודייה משלנו, והיא נראית כמו ז'אן דארק הגיבורה הצרפתית!'

לא עבר זמן רב ונודע לי שהרוכבת המעניינת היא מניה וילבושביץ, ששמה הולך לפניה. סיפורים ומעשי גבורה מספרים עליה, על חוכמתה וקנאותה בענייני המולדת והחלוצים הבאים לבנותה. היא עברה ברכיבה את הרי הארץ ועמקיה השוממים לאורך ולרוחב. היא היתה נפגשת עם שייח'ים נכבדים ובדווים עזי נפש. מבקרת באוהליהם ולומדת את דרכי חייהם, וגם יודעת את שפתם, ולא נרתעת מן הסכנות הכרוכות במעשיה אלה. את ענייני ההתיישבות שלנו ידעה והיתה בקיאה בכל, ומוסדות ההתיישבות ואנשינו היו שומעים בעצותיה ובחוות דעתה והתייחסו אליה בדרך ארץ.

ב. מניה תמיד מופיעה ברגע הנכון!

הימים ימי האביב בארץ. עצי פרי ההדר מתבשלים ונותנים את ניחוחם הבסום. האויר צח וקריר. כל היקום רענן ומשגשג, מרוחץ אחרי גשמי החורף. לפני הפסח החלה עונת הטיולים. הטיול, שהיה משמש גורם חשוב ונכבד בהווי חיינו, הלך ונתגשם.

יצאנו ברגל כשלוש עשרות פועלים ממושבות יהודה, וביניהם שלוש בחורות, ופנינו הגלילה, ותכנית הטיול עד מטולה. בדרך התעכבנו לשם מנוחה בכל מושבה ובכל מקום יישוב. עברנו מקומות שוממים, הרים וגבעות, בדרך לא דרך, והיה שבמשך יום שלם לא פגשנו נפש חיה וצורת אדם.

עוד בגליל התחתון התפזרו ונפרדו המטיילים לקבוצות קבוצות. משלושת הבחורות נשארו שתיים, מפאת חולשה [של השלישית, שנשארה] באחת המושבות בעמק הירדן. גם בחורים אחדים הפסיקו את טיולם בגלל הקדחת שתקפה אותם בדרך.

עברו ימים ולילות בהליכה מייגעת ואפיסת כוחות, ולמרות הכל המשיכו חלק גדול מאיתנו את הטיול והתקדמו לחוּלה. אנו, המפגרים קצת, עברנו בדרכנו תעלה עמוקה, מלאה בוץ שנדבק לנעליים והכביד על ההליכה. השמים הכחולים והשמש שנטתה לשקוע מערבה, עוררו ועודדו אותנו להליכה מהירה יותר על מנת להשיג את חברינו שהתקדמו כברת דרך רבה לפנינו, ואנחנו נתנו קולנו בשירה עליזה לעידוד ההליכה.

לא עברו כעשרה רגעים ואנו שומעים דהרה, שעטת סוסים, וטרם הספקנו להביט כה וכה והנה לפנינו שלושה רוכבים בדווים על נשקם המבריק, עומדים וחוסמים בפנינו את הדרך, ופני הבדווים כפני שֵׁדים שחורים ומבין שיניהם הלבנות נשמע מעין צחוק שטני, רצחני:

– הה, הדבקנום!  

– האתי סיגארה, האתי קיבריט, יא חווג'ייאת!

דלה עטי מלתאר מה עבר עלינו ברגע זה. דפיקות לב וסחרחורת התערבבו בהרגשת הישמטות הקרקע מתחת לרגלינו, וכמעט שנפלנו חזרה לתעלה מלאת הבוץ.

איני יודעת כמה זמן נמשך הדבר, יובל שנים, רגע או חצי רגע ואולי פחות מזה. אבל כברק, כחץ מקשת, כמגיחה מבעד לשמיים על 'גמל מעופף', הופיעה ועמדה לפנינו מניה על סוסתה המיוחסת.

היא פנתה ואמרה לנו ברוסית וברמיזה שאם יש למישהו מאיתנו נשק, אל יגע בו ואל יוציא אותו לראווה. ואחרי זה, כאילו המשיכה בשיחה רגילה, אמרה לבדווים בשפה ערבית רהוטה: 'אלו הם "ילדים" ואין הם "שותים" סיגארות וגם אֵש אין איתם!'

בסיימה את דבריה אליהם, הפנתה את ראשה לעבר חוּלה, ששם היה החלק השני של המטיילים, הכניסה שתי אצבעות מידה בפיה ותשמיע שריקה חזקה אשר הדהדה למרחקים, כמו ממשרוקית של שומר. ולנו היא רמזה בתנועת יד: ''קדימה, אחרי חבריה!'

אחרי הליכה מעודדת שאלה אותנו כאֵם הנוזפת בילדיה: 'רעֶביאַטאַ (ילדים), למה העליתם שירה ורעש כזה בשעת ההליכה? בשעה כזו ובמקום כזה אין להעלות דיבור ושירה בקולי קולות'...

החבריה התלחשו בינם לבין עצמם: 'נס, נס קרה לנו! כמלאך מן השמים הופיעה מניה ברגע הנכון!'

ג. ה'הסכם' 

באחד הימים נודע לי שמניה וישראל שוחט נמצאים במושבה. בחוזרי מהעבודה באתי לבית המלון הקטן והיחידי שברחובות, ומצאתי את מניה בגינה, שוכבת בכיסא-נוח וספר רוסי בידה.

שתינו השתייכנו למפלגות שונות, ודווקא בימים ההם ניסרו באוויר ויכוחים חריפים  בין הזרמים השונים המפלגתיים, על דבר ענייני ייסוד ארגון הפועלים ודרכי עיצוב דמותו של הפועל העברי בארץ, ועוד ועוד... 

אך אנו שוחחנו רק על העניינים הפרטיים לשתינו. היא הקריאה לפני כמה מסיפורי מקסים גורקי אשר בידה. רגע אחד היא הרימה את עיניה לשמים, וכחולמת הנזכרת בנשכחות שאלה אותי בקול רווי געגועים: 'התזכרי את הבלדה של גורקי ה-фел? והבחור ''מַרְקוֹ'' המחפש את ''הַפֵיה'' היפה האלוהית, ולמענה הוא זורק את עצמו לגלי הנהר הרוגש? גם בארץ יש לנו בחורים עזי נפש כמוהו'.

היא נראתה עייפה, ולכן קמתי ורציתי ללכת, אך 'לא', היא אומרת, 'חכי, עוד לא עשינו היום כלום...', וציוותה עלי לשבת. 

היא התחילה לדבר על דבר רמת החיים התרבותיים והכלכליים הנמוכה, על דבר ההשפלה והעריצות של השלטון הטורקי הנוהג בנו בארץ, והעובדה הרעה בדבר אי-נתינת רשות הכניסה לעולים היהודים לארץ.

לבסוף היא קמה מהכורסא ואמרה בהחלטיות: 'יש ויש לעשות ולתקן את המצב. לעשות מהפכה בחיי החברה, להביא מה יותר ויותר צעירים מהגולה וליצור חברה עובדת חזקה. יש לשתף את החבֵרָה בכל ענפי החיים. להרים את כבודה של האישה העברייה בחברתנו, ויחד עם זה לשחרר את האישה המוסלמית משעבודה, ועוד ועוד...'

נדמה היה שהיא חושבת שהיא עומדת ונואמת בפני אסיפה גדולה. ואני הקשבתי לדבריה ברטט, כתלמידה נאמנה. כשעמדתי להיפרד ממנה הסתכלתי בפניה והיא נראתה לי כמשוררת, הוזה וחולמת. היא משכה אותי לקצה הגינה. נעצרנו על יד עץ ענֵף, ולאור קרני שקיעת החמה לחשה ואמרה לי: 'כל היום חשבתי על דבר רעיון נפלא! ואני רוצה לספר ולשתף אותך, התסכימי?!' 

הבטתי בעיניה המבריקות והיא המשיכה בהתלהבות: 'צריך להילחם בעד החופש, השיוויון והצדק, וכל זה לא בא בעצמו... אנו מצווים להטיב, לעשות וליצור חיי עובדים הוגנים וטובים לבני עמנו הנרדפים מדורי דורות. לפתח ולגדל פרולטריון נורמלי, דור עובדים בריא בארץ, ולא 'לומפּען פרולטר' [הפרולטריון של בלויי סחבות; מעמד הפועלים הנמוך ביותר].

היא לחצה את ידי בחוזקה, הביטה היישר לתוך עיני, חייכה ואמרה: 'זה יהיה ההסכם בינינו. שתינו נפעל על מנת להגשימו'.

'כן', עניתי, 'הנני מוכנה ומזומנה לקבל על עצמי הסכם זה'.

עמדנו שתינו חבוקות אל נוכח השקיעה ורגש חם ואוהב מילא את לבי.

ירושלים, 1965

ג. מבוקשת!

אליהו טל (2004-1912), בנה הבכור של שרה, שנולד בברלין, היה מחלוצי ענף הפרסום בארץ ובין השנים 1965-1950 היה שותף למשרד 'טל-אריאלי' בתל אביב.

באפריל 1968, כשעבד אליהו על מסע פרסום עבור בנק לאומי, הוא השתמש בתמונת אמו כתעלול פרסומי...

___________________________
ד"ר הילה טל-קריספין, נכדתה של שרה, גדלה בביתה לאחר שאימהּ רוחמה נפטרה בדמי ימיה. 

עוד על משפחת טמקין: יעל לנדו-מישור, בית טמקין, 1990-1890: תולדות משפחה אחת ממיסדי בית הכרם, 1990.