כרזת בחירות הקוראת לתמוך בציונים, רוסיה (וריאציה על ציורו המפורסם של אפרים משה ליליֶין, 1903) (ארכיון בית התפוצות) |
א. הרקע לחיבור השיר 'שיבת ציון'
את השיר המעין-נבואי 'שיבת ציון' חיבר והלחין אליקום צונזר בשנת 1882. הוא עשה כן לכבודם של צעירי ביל"ו, שפקדו את ביתו שבמינסק בדרכם ארצה וביקשוהו שיכין עבורם שיר חדש. צונזר נענה מיד לבקשתם והעניק להם מנחת שיר, צידה צלילית לדרכם הארוכה ארצה. הוא קבע בשירו כי הנה החל מחזור חדש של שיבת ציון וניבא כי אחרי העלייה הראשונה תבוא השנייה ואחריה ה
השיר נסך עידוד רב לא רק בחבורת הביל"ויים שיצאה ארצה, אלא גם בקרב חובבי ציון שעלו בעקבותיהם. מבין שלושת שיריו העבריים של צונזר: 'השושנה', שהיה שיר ערגה לירי שהושר כמעט תמיד בשירת יחיד; 'במחרשתי' – שבו נדון בפרק הבא – שהושר כשיר קצבי נמרץ, הן בשירת יחיד הן בשירת רבים; 'שיבת ציון', שהוא הפחות מוכר ופחות מושר מבין השלושה, בוצע בדרך כלל על במות בעיבודים למקהלה.
הבה נשמע אפוא, בטרם נרד לפרטי השיר וגלגוליו, את ביצועה של 'חבורת רננים', בעיבודו של גיל אלדמע ובניצוחו של שמעון כהן, מתוך הפרק השני של 'שרתי לך ארצי' (1974):
וכאן, בפיהם של בני חבורת 'שהם', בניהולו ובעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (איש חבורת 'רננים' המקורית, שמופיע גם בסרטון הקודם). הסולנית היא נגה אשד.
בפתח שירו כתב צונזר: 'יוסף ובנימין על דלתותיי שוקדים'. בין שהתכוון לצמד הביל"ויים, מייסדי גדרה, יוסף לייב ליס ובנימין פוקס, שהקישו על דלתות ביתו במינסק, ובין שבחר בשמות מקראיים מוכרים כדי לסמל באמצעותם את חלוצי אגודת ביל"ו מחרקוב – את השיר הוא הקדיש לביל"ויים, שראה בהם נחשונים היוצאים ראשונה לפני המחנה הגדול של חלוצים העתידים להתיישב בארץ ישראל. על כן גם בחר כמוטו לשיר בפסוק מנבואת ישעיהו התואם את החזון העומד להתגשם: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ' (ישעיהו מט, 18).
יוסף ליס (1941-1859) (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב) |
בנימין פוקס (1933-1861ׂ) (ויקיפדיה) |
שלא כמו בשיריו הדו-לשוניים האחרים, שבהם הציג כותרת שונה בכל שפה ('די בלום' – 'השושנה'; 'די סאָכע' – 'המחרשת'), ב'שיבת ציון' השאיר צונזר את הכותרת העברית גם בנוסח ביידיש. כמו בשירים האחרים גם כאן קיימים הבדלים אחדים בין נוסח השיר בעברית וביידיש.
'שיבת ציון', על שני נוסחיו, חובר, כפי שנראה בהמשך, בשנת 1882, אבל הדפסתו הייתה מאוחרת יותר, וכרגיל הנוסח המודפס ביידיש הקדים את הנוסח המודפס בעברית. הנוסח ביידיש נדפס לראשונה בשנת 1887 בשירון צעהען אידעשע פֿאָלקס-ליעדער (עשרה שירי עם יהודיים), ומאז שב ונדפס ללא שום שינוי במהדורות הרבות של שירון זה.
צעהן אידישע פֿאָלקס-ליעדער, וילנה תרמ"ז, עמ' 63-60 (הספר סרוק כאן) |
בעברית נדפס השיר לראשונה בעיתונו של חנן יעקב מיניקעס, מיניקעס יום-טובֿ בלעטער, שראה אור בניו יורק, ספטמבר-אוקטובר 1901. מן הנוסח העברי הושמטו הן כותרת המשנה של השיר ('בימי זרובבל ועזרא') הן המוטו מספר ישעיהו, אך בתחתיתו נוספה הערה מעניינת ביידיש המספרת על הולדתו של השיר בשנת 1882. וזה תרגומה:
שיר זה, בעברית וביידיש, חיבר אליקום צונזר בשנת 1882, כאשר סטודנטים מחרקוב, ביניהם גם ד"ר מינץ [זהו הבילו"יי משה מינץ, שהיה רופא ילדים ולימים היגר מגדרה לארה"ב], נסעו לפלשתינה תחת השם 'בילו' (בית יעקב לכו ונלכה) ועברו דרך מינסק. כמו החלוצים הראשונים הם הפכו מדבר שמם לארץ נושבת ... כמו עזרא ונחמיה בשעתם. השיר ביידיש והלחן שלו מפורסם אצל כל היהודים. עתה אנו נותנים את השיר בעברית וביידיש בהסכמת המחבר.
ארכיון אליקום צונר, ספריית ייוו"א; הקלקה על האיור תגדיל אותו (צילום: דוד אסף) |
זמן מה אחר כך נדפס השיר גם בפילדלפיה, בשירון קובץ שירי ציון ושירי עם מאת משוררים נודעים, שערך יוסף מגילניצקי (השירון, שראה אור בעוד כמה מהדורות, אינו מתוארך אך נדפס כנראה ב-1901). בשירון זה נדפסו המילים ביידיש ובעברית אלה לצד אלה.
קביעתו
של צונזר כי עלייתם של קומץ הביל"ויים מסמנת את ראשיתה של שיבת ציון נראתה
באותם ימים יומרנית, נועזת ואף מנותקת מהמציאות. הרי טפטופי עליות לארץ התרחשו בכל
העשורים שלפני כן ואף במאות הקודמות, ואיש עד אז לא העז לקבוע שעם בואן לארץ
מתחילה שיבת ציון החדשה. זאת ועוד, תנועת הביל"ויים הייתה קטנה מאד. מתוך כחמש
מאות חבריה עלו לארץ רק כמה עשרות צעירים, ונשארו להתיישב בה פחות משלושים. זו
הייתה כל תנועת ביל"ו בארץ ישראל! אין זאת אלא כי חוש נבואי יוצא דופן הנחה
את צונזר לראות במתי מספר אלה את ראשיתה של שיבת ציון המודרנית, ועל כן הקדיש להם
שיר זמר מעודד מפרי עטו.
מפגש בין אנשי ביל"ו מגדרה ומראשון לציון (ויקיפדיה) עומדים מימין לשמאל: ד"ר חיים חיסין, צבי בן-יעקב הורביץ, מנשה מאירוביץ, דב אריאל לייבוביץ, יואל דרובין, בנימין פוקס, שמשון בלקינד. יושבים מימין לשמאל: יעקב שלמה חזנוב, פאני פיינברג, יהודה וחסיה צלליכין, אליהו סברדלוב. |
אמת, היו כאלה שקדמו להם. ב-1878 חברו שלושים יהודים, רובם ילידי צפת ומקצתם עולים
חדשים או ותיקים, והקימו את המושבה גיא אוני שבגליל; כמה שבועות אחר כך יצאה קבוצה
מאנשי ירושלים ועמם עולים מהונגריה כדי לייסד את 'אם המושבות' פתח תקווה, שלא לדבר
על הגל הראשון של עולים מתימן שהגיעו לארץ בשנת תרמ"ב לפני הביל"ויים.
אך צונזר לא ידע על אותן קבוצות וראה באנשי ביל"ו את חיל החלוץ שיחולל מפנה
ביישוב הארץ. הוא לא התרשם מנימוקי המלעיגים והמפקפקים בחזונו, שהטילו ספק ביכולתו
של מיעוט מבוטל בעם לחדש את ההתיישבות בארץ. הוא אף פירט בשירו את טיעונם:
אוֹיְבַי לִי יִלְעָגוּ, / כִּי שָׁבֵי גּוֹלָה שָׁגוּ: / 'הֲמֵאֵלֶּה מְתֵי מִסְפָּר עֶדְנָה תִּהְיֶה לִי? / הֲהֵם יִבְנוּ נֶהֱרָסוֹת? / יְשַׁכְלְלוּ הַשָּׁתוֹת, / יָרִימוּ קֶרֶן יִשְׁעִי, הוֹדִי וְחֵילִי?'
שורות אלה מזכירות את שירו של יחיאל מיכל פינס, 'חושו אחים חושו', שנכתב שנה אחר כך, ב-1883. גם
פינס נאלץ להתמודד עם המלעיגים:
רֵעַי הֵן בִּי יְהַתֵּלוּ: / מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה? / שָׁמָּה הֵן אִיִּים יֵילִילוּ – / תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!
לכל הספקנים השיב צונזר תוך שימוש בדימוי מן הטבע:
כל נהר רחב ידיים מתחיל ביובלים קטנים הנשפכים אליו. גם פלגי מים זעירים הופכים
בזרימתם לנהרות איתן, וכך יקרה גם לשיבת ציון החדשה, שתתחיל בקילוח דק שיהפוך
לשיטפון סוחף:
הַבִּיטוּ נַהֲרוֹת אֵיתָן, / כְּמַעֲיָן קָטָן צֵאתָן, / כְּחוּט הַשָּׁנִי מְפַכִּים מַיִם, עֲדֵי גָּאֹה גָּאוּ.
את הבית האחרון בשיר ייחד צונזר במפורש לפועלם של
הביל"ויים. הוא תיאר אותם כסטודנטים ('מַשְׂכִּילִים בְּכָל תּוּשִׁיָה, /
רַבֵּי הָעֲלִילִיָּה'), שעזבו את לימודיהם באוניברסיטאות ('פְּאֵר בֵּית
תַּחְכְּמוֹנָם עַתָּה יַעֲזֹבוּ') כדי להקדיש את כל כוחם ומרצם למשימת בניין הארץ
('עַל מִזְבַּח אַהֲבַת עַמָּם אֶת-נַפְשָׁם יַקְרִיבוּ!'). הם עושים כך ממש כפי
שעשו שבי ציון בראשית תקופת הבית השני – 'לְבְנוֹת עֹז חֹמָתָהּ, /
כְּעֶזְרָא וְתִרְשָׁתָא' ('תִּרְשָׁתָא' הוא כינויו של נחמיה; נחמיה, ז 65).
שמואל לייב ציטרון (1930-1862) |
צונזר נהג לחבר את שירי ציון שלו כהרף עין ובהינף קולמוס. הסופר
והעיתונאי שמואל
ליב ציטרון, שנמנה עם חוג ידידיו במינסק, היה עֵד
לא פעם לכישרונו המיוחד של
צונזר לחבר ספונטנית מילים ומנגינות בעברית וביידיש גם יחד. בזיכרונותיו על צונזר
סיפר ציטרון איך פעם ישב הלה במסיבת רעים, שבה אחד מחבריהם, מלמד במקצועו וחובב
ציון תמים ונלהב, סיפר בשטף ובהתרוממות רוח על שיבת גולי בבל לארץ ישראל בתקופת
עזרא וזרובבל, ועל כך ש'אמא ציון' קיבלה
לחיקה את השבים לאחר שכבר כמעט והתייאשה מהם. למחרת בבוקר כבר חיבר צונזר שיר חדש בשם 'שיבת ציון' (ש"ל ציטראָן, דרײַ
לחיקה את השבים לאחר שכבר כמעט והתייאשה מהם. למחרת בבוקר כבר חיבר צונזר שיר חדש בשם 'שיבת ציון' (ש"ל ציטראָן, דרײַ
ליטעראַרישע דורות: זכרונות וועגן
ייִדישע שריפֿטשטעלער, א, ורשה 1920, עמ' 40).
האימפרוביזציות של צונזר, כתב ציטרון, עוררו התפעלות בקרב בני
חוגו. לא כל כך מהשירים עצמם, אלא ממהירות החריזה ומתעשיית המנגינות. בעקבות
התעוררות חיבת ציון החלו להצטלצל נעימות חדשות בשירי צונזר. עוד לא היה לו נושא
כה עשיר בחומר כמו יישוב ארץ ישראל. בנוסף לשיחות שקיים עם חבריו בחוג חובבי ציון
ומאמרים שונים בעיתונות מהם שאב חומר לשיריו, הוא ניצל את ידיעותיו בתנ"ך
ובתלמוד. לכן שירי ארץ ישראל שלו משפיעים ומרשימים יותר מכל השירים שכתב קודם לכן.
אמת, אמנות לשמה לא הייתה בהם. בהשמעתם ללא מנגינה הם לא עשו כל רושם, אבל כשצונזר
עצמו שר אותם בהתלהבות רבה בליווי מוזיקה, הוא הלהיב את הקהל מאד (שם, עמ' 38-37).
שירי הזמר של צונזר אכן נפוצו בכל רחבי העולם היהודי, במזרח ובמערב.
הם נדפסו בשירונים רבים שיצאו לאור בווילנה, בניו יורק ואף בארצות המזרח. השיר
'שיבת ציון', למשל, נדפס בספר שירי התחיה, שיצא לאור בבגדד בשנת 1925, בעריכתו של המחנך והפעיל הציוני אהרן
ששון (1962-1872).
תווי 'שיבת ציון' נדפסו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת ברוסית
ובגרמנית שכותרתה היא 'מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים לקול
ולפסנתר מאת אליקום צונזר'.
בארץ הופיע השיר לראשונה בשנת 1912, בספר השירים של אברהם צבי אידלסון (ירושלים וברלין
תרע"ב). כדרכו של אידלסון, נדפסו התווים מימין לשמאל כדי שלא להכביד על קריאת
המילים העבריות שמתחתיהם.
ב. על כמה חיקויים של 'שיבת ציון'
כפי שקרה לשיר 'השושנה', שזכה
לחיקויים רבים, כך קרה גם ל'שיבת ציון'. המשורר שניאור זלמן דב
הר-הזהב (גולדברג) עשה זאת בלי להתבלבל בספרו חבצלת
השרון: שירי עם בני ישראל (ורשה תרנ"ה). הוא אמנם הסתפק בשלושה בתים, במקום השישה שבשירו המקורי של צונזר, אך לא נמנע מלחזור על אותה כותרת-שיר וגם
הפתיחה הועתקה כמעט כלשונה. את 'יוסף ובנימין' של צונזר החליף הר-הזהב ב'מנשה
ואפרים', והשמיט לחלוטין את העיקר: הן את הדימוי של פלג מים ההופך לנהר סואן, הן
את דברי השבח לביל"ויים על פועלם לחידוש שיבת ציון כבימי עזרא ונחמיה.
הר-הזהב, משורר תורני, רב ותלמיד חכם, חתם על שיריו בשמו המלא 'שניאור זלמן דב בער בן מאיר נפתלי הרץ הר-הזהב גולדברג'. הוא נודע גם בשיר הזמר 'ירושלים', שתרגם מיידיש בימי העלייה הראשונה, ופתח במילים: 'אצל כותל מערבי שמה'. את ספר שיריו חבצלת השרון חילק לשני חלקים: שירי אסון ושירי ששון. השיר 'ירושלים' הופיע במדור 'שירי אסון'...
'חבצלת השרון' מאת שניאור דב הר-הזהב (ורשה תרנ"ה) |
שירו של צונזר עורר גם את
דמיונו של המשורר והסופר יצחק גולדמן (1905-1839)
מווילנה, שנרתם למסע
ההתעוררות של 'שירת שיבת ציון'. הוא חיבר פואמה רחבת יריעה, שוב באותו שֵׁם ('שיבת
ציון'), שראתה אור בווילנה בשנת 1888. הפואמה כוללת עשרות בתי שיר שמתארים יום אחד
בחיים הפסטורליים העתידיים בארץ ישראל. אין זה מקרה שבשני הפסוקים שבחר גולדמן
להדפיס על שער ספרו הודגש עניין ה'חלום'...
שער ספרו של יצחק גולדמן 'שיבת ציון' (וילנה תרמ"ח) |
הפואמה מחולקת לארבעה חלקים: בוקר, צהריים, ערב ולילה, ומתוארים
בה רועי צאן בכרמל, דייגים יהודים בכנרת ונערות בוצרות ענבים בכרמי עין גדי. מעניין במיוחד הבית המתייחס לשלום
ולביטחון העתידיים לשרור בארץ. האימונים הצבאיים – הוזה גולדמן – לא ישמשו לניהול מלחמות אלא רק
כדי להנהיג חוק וסדר ('משטר') ולהגן על עובדי האדמה.
מתוך 'שיבת ציון' (וילנה תרמ"ח) |
הלוך רוח קדם-ציוני זה תרם גם לעדנה מוזיקלית של מזמור קכו בתהלים, שנפתח במילים הידועות 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים'. מזמור אהוב זה על שיבת ציון, שליווה כל בית יהודי מסורתי לפני ברכת המזון, הושר בארץ בימי העלייה הראשונה והשנייה בשלוש מנגינות שונות, אך זהו עניין העומד בפני עצמו ואינו שייך לכאן.
ג. פּאַלעסטינע מאַרש
צונזר חיבר שיר ציוני נוסף ביידיש, שאותו הכתיר תחילה בשם 'פּאַלעסטינע מאַרש'
(שיר לכת ארץ ישראלי), ואחר כך שינה את כותרתו ל'אונדזער פֿאָטערלאַנד' (ארץ אבותינו). אמנם השיר הארוך נדפס לראשונה בשנת
1891, אך במכתב ששלח לזאב דובנוב סיפר הביל"ויי ישראל בלקינד, כי
כבר בשנת 1885 הושר בראשון לציון בית מתוך השיר. זה היה בחגיגות שנערכו במלאת שלוש
שנים לייסוד המושבה:
העמידו את משה'קה יודלביץ על ספסל והוא שר בקול את ה'פּריטשינע' של אליקום [צונזר], וכל הילדים ענו אחריו בסוף כל בית: 'אין אונזער פֿאָטערלאַנד'. משה'קה מיטיב לשיר שיר זה, והוא הוצרך לחזור עליו פעמיים (מימים ראשונים, א, 1934, עמ' 41).
משה יודלביץ
(אלבום המשפחות)
משה'קה, הנער שזימר מעל הספסל, היה בנו של ראובן יודלביץ, ממייסדי ראשון לציון. הוא נולד
ב-1880 והיה בן חמש כאשר הופיע בשירת ה'סולו' הזו. לימים עזב משה יודלביץ את
המושבה, נסע לגלזגו ללמוד רפואה ולא שב עוד. סיפור חייו של מי שלימים יכנה את עצמו ד"ר מוריס יאנג, הוא
חומר לספר הרפתקאות.
חומר לספר הרפתקאות.
מכל מקום, משה'קה שר את הבית השני של השיר, שהתחיל במילים 'די
פּריטשינע' (הסיבה, הטעם):
מרדכי שעכטער, אליקום צונזערס ווערק, א, עמ' 441-440 |
השיר נכתב כהמנון לאומי בעקבות ויכוח שהתנהל בחוג חובבי ציון במינסק, שבו השתתף גם צונזר. את נסיבות חיבורו של השיר תיאר שמואל לייב
ציטרון (תרגום מיידיש):
אחד החברים טען כי עם אספות ודרשות לא נוכל להלהיב ולמשוך את הקהל. לשם כך זקוקים אנו לשירים לאומיים של חיבת ציון, כאלה שיוכלו לחמם את הלבבות. חבר שני הציע לחבר המנון ארץ-ישראלי שיושר באספות הגדולות של חובבי ציון. הצעה זו עוררה ויכוח על אופיו של ההמנון. חבר אחד אמר, שההמנון צריך לצייר תמונה אידילית של החיים העתידיים בארץ ישראל, כשלכל אחד יהיו פירות ויין מהכרמים שלו, נעליים מהעור שהם ייצרו ומלבושים מבתי החרושת שלהם. שני הציע, שהדגש יושם על העובדה שקשה ומר לגור אצל זרים וטוב שיש לך פינה לעצמך. שלישי טען, שעיקר הדגש צריך להיות על כמה רע להיות נע ונד ולהתגלגל בגלות. הרביעי הוסיף ואמר, שיש להסביר בהמנון את חשיבות האחדות והליכוד של כל המפלגות והקבוצות השונות שבקרב היהודים.
צונזר כדרכו לא נטל חלק בוויכוחים. הוא רק האזין היטב וזמזם איזו מנגינה מתחת לאף. פעמים אחדות קם מכיסאו, ניגש לשולחן הכתיבה, שרבט משהו בעפרונו על פיסת נייר, שב למקומו והמשיך לזמזם את הניגון שהפסיק, ומפעם לפעם הציץ בפיסת הנייר. ישבתי לא רחוק ממנו, ושמתי לב שהוא מחזיק בידיו ציוני תווים. כאשר עמדנו להיפרד, אמר צונזר: 'רבותי מחר יהיה האות הזה! מחר בבוקר ההמנון יהיה מוכן'.
כל זה היה בערב. למחרת בבוקר, בלכתי ברחוב, פגש אותי אחד מחברינו וסיפר שכרגע הוא חוזר מאליקום, שכבר הספיק לחבר את ההמנון עם מנגינה מעולה – 'לא בא כבושם הזה'. בערב שבת התאספנו אצל צונזר והוא שר לנו את 'פּאַלעסטינע-מאַרש' ... כל השיר היה מורכב ממילים וממשפטים שאמרו החברים בערב שלפני כן ... אם יש בשיר משהו משל צונזר, הרי אלה החרוזים והמנגינה. אין בשיר אף מילה משלו עצמו (דרײַ ליטעראַרישע דורות, עמ' 39-38).
למרות העדויות על כך שהשיר 'די פּריטשינע' הושר במושבות בשנות השמונים של המאה
ה-19, לא הצלחתי לאתר עד כה את לחנו, גם לאחר שראיינתי עשרות מוותיקי היישוב.
השיר כונס במהדורת כתבי צונזר שהוציא לאור מרדכי שכטר, אמנם לא בשלמותו. יש לפחות
ארבע גרסאות של השיר, ואחת מהן נמצאת בעיזבונו
של בכור בני הביל"ויים, אמנון הורביץ מגדרה. שרשם את המילים בשנת
1944 מפי אמו לאה, בתו של יהושע דב בֶּנֶנסון, שהיה אחד מחובבי ציון במינסק
(שמור בארכיון הציוני בירושלים).
לצערנו, התווים של שיר זה לא השתמרו. זכורני כי באחת ה'פרוגרמות' (תוכניות) של ה'אורקסטרה' של ראשון לציון שעברו תחת ידי, הופיע ברפרטואר המנוגן גם 'מארש פלשתינה'. תכנייה זו איננה עוד ברשותי ולא אוכל לוודא אם אכן היה זה שיר הלכת של צונזר או משהו אחר, שכן תווי המנגינות של 'האורקסטרה' אבדו ולא נמצאו עד כה.
אליקום צונזר |
צונזר הרבה להופיע ברחבי העולם היהודי עם שירי ציון שלו. הקונצרטים שערך בערים
שונות ברוסיה ובפולין זכו להצלחה רבה. כך למשל זכר המלחין והמוזיקולוג פרופסור שלמה
רוזובסקי את ההתלהבות העצומה שבה קיבל הקהל בתיאטרון של ריגה את השירים
'במחרשתי', 'האריסטוקרט', ובמיוחד את 'שיבת ציון' (סול ליפצין, אליקום צונזר משורר עמו, הוצאת טברסקי, תשי"ד, עמ' 161).
כאמור, צונזר חזה את שיבת ציון והרבה לשיר עליה אך לא מימש אותה בגופו. סול
ליפצין, שחיבר את הביוגרפיה שלו, גרס כי צונזר השתתף ברכישת אדמה בגדרה בשנת
1884 ואף תכנן לעלות ולהתיישב בה עם משפחתו (עמ' 136). אך בסופו של דבר, הוא
לא הגיע לארץ שאליה ערג ועליה שר. צונזר הצטרף לזרם המהגרים הענקי שהעדיף את ארצות
הברית על פני פלשתינה. בשנת 1889 הוא עזב את מינסק ושם פניו אל ניו יורק, ובה
המשיך לכתוב וליצור.
שירון של צונזר שנדפס בניו יורק ב-1891, שנתיים לאחר בואו (הספרייה הלאומית) |
ב-30 במארס 1905 נערכה בבניין 'קופר יוניון' שבשכונת East Village של מנהטן חגיגה במלאת יובל שנים ליצירתו של צונזר ושישים וחמש שנה להולדתו. את האירוע כיבדו בנוכחותם יוצרים נודעים של תרבות יידיש, כמו אברהם גולדפאדן, מוריס רוזנפלד, ובן עירו מינסק, המשורר אברהם לייסין. החזן הנודע מאודסה פנחס מינקובסקי (מלחין 'החמה מראש האילנות נסתלקה'), שר באותו מעמד את שירו האחרון של צונזר 'קינה על מות הרצל'.
תכנית חגיגת היובל לכבודו של צונזר; הקלקה על האיור תגדיל אותו (ארכיון ייוו"א; צילום: דוד אסף) |
כאשר קם צונזר להודות, קמו מאות המשתתפים אף הם על רגליהם והריעו לכבודו. משהו מלהט האש הישנה נדלק בעיניו. הס הושלך באולם המלא. כוחו של ה'בדחן' הישן, שידע להלך קסם על קהל שומעיו ולהביאו לידי התרגשות ודמעות, חזר אליו. הוא החל לשיר את נעימת 'שיבת ציון' שלו תוך אִלְתוּר מילים חדשות. היה זה מחזה נוגע ללב, העידו אלה שהשתתפו בו, 'האנשים והנשים באולם הצפוף צחקו ובכו' (ליפצין, עמ' 185-183).
צונזר הלך לעולמו ב-22 בספטמבר 1913. קברו נכרה בבית עלמין יהודי
בברוקלין, לצד עמיתו אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון יידיש
המודרני. שניהם היו יוצרים ומשוררים ילידי רוסיה, שבלבם ובנפשם ערגו לארץ ציון
וירושלים, וביצירתם התרפקו עליה ממרחקים, אך כף רגלם לא דרכה מעולם על אדמת הארץ.
וכדברי 'אם אשכחך', שירו היפה של מנחם מנדל דוליצקי, שאף
הוא ערג לציון אך אף פעם לא ביקר בה: 'ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מ
ר ח ו ק הומיה'....
________________________________________
הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)
________________________________________
הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)
שתי הרשימות הבאות תעסוקנה בשיר 'המחרשה' ('בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי'), ואחריהן תתפרסם רשימה של דוד אסף על מסעותיו אל אתרים בניו יורק הקשורים בצונזר.
אליהו - מעניין מאד והוספתי המון מידע חדש. אשמח להתייחסותך לנושא הבא :
השבמחקכפי שציינת - שרתי יחד עם חברי ב"חבורת רננים" את השיר בתכנית "שרתי לך ארצי" בעיבודו של שמעון כהן ושרנו את ההברות והמלים במלרע.(כפי שגם מופיע באוסף השירים של אידלסון בו הכנסת גם את חלוקת המלים כפי שפורסמו בספר וכולן במלרע) עם "חבורת שהם" בניצוחי והדרכתי עברנו לגרסה משולבת - חלקה במלעיל וחלקה במלרע. האם ידוע לך אם אליקים צונזר בגרסתו העברית השתמש במלעיל או מלרע? (תמיד רציתי לשאול אותך או את גיל ז"ל ועתה ניתנה הזדמנות לברר אתך. תודה מוטקה שלף
ככל הידוע לי התחנך צונזר מילדותו על העברית בהטעמה המלעילית, וכך נהג גם בנוסחיו העבריים לשיריו.
מחקההטעמה המלרעית הגיעה לשירי ציון מאוחר יותר. בתווים שפורסמו בקבצי השירים מאז, רבו השינויים בהטעמות, הכל לפי שיקולי העורכים ולאו דווקא בהיצמדות למקור.
תודה על המאמר,החכמתי. הזכרת את בנימין פוקס, ורציתי להוסיף, שהוא סבו של ספי אהלי, שנפל במלחמת השחרור, בקרב על משטרת נבי יושע.
השבמחקבקוראי את שירי ה"בראשית" התמימים שביובלים הציוניים הראשונים, איני יכול שלא לחשוב על הנהר הרחב של הזמר העברי שאליו הם התחברו ברבות הימים. ושוב פנינה מענגת משולחנו של אליהו הכהן. תודה מקרב לב!
השבמחקהשכלתי - כתבה מעניינת ומקיפה כתמיד. תודה.
השבמחקהוזכר הילד משה יודלביץ ששר בית מתוך שיר של אליקום צונזר בחגיגות 3 שנים לראשון (1885). והיכן רכש את המוזיקליות שלו? - בבית הוריו.
אמי, עליה השלום, שנולדה בראשון בשנת 1896 (גרטלה הורביץ-בן זאב, נכדת המייסד זאב אברמוביץ), סיפרה לי שבבית הוריו ראובן ובתיה יודלביץ היה פסנתר ונערכו בו ערבים מוזיקליים. וגם התאמת הלחן של שיר העגלונים הרומני, שהביא אתו שמואל כהן, למילות 'התקווה' של אימבר נערכה בבית יודלביץ. (אימבר שהה בראשון בשנת 1883, כהן הגיע לראשון בשנת 1887 ובשנת 1888 שרו לראשונה את 'התקווה').
עלי להוסיף שבאותו מכתב שכתב ישראל בלקינד, ומזכיר את משה יודלביץ, הוא מספר שבחגיגות הונף הדגל הציוני הראשון שהכין יחד עם פאני מאירוביץ-אברמוביץ (פאני היא דודתה של אמי).