'יהודים אל תתייאשו': ערב פסח עם חסידי ברסלב בוורשה

לפני שבועיים איתר ידידי, חסיד ברסלב, שמואל תפילינסקי את הרשימה המובאת להלן, 'פסח עם חסידי בראצלאב', שנדפסה בעיתון הצֹפה, בי"ג בניסן תש"ג (19 באפריל 1943), ערב פסח לפני שבעים וחמש שנה.

התרגשתי ונרעשתי.

התרגשתי, כי המחבר, משה קְרוֹנֶה (1993-1913), הוא אבא שלי, ואת הרשימה הזו לא הכרתי (ולכן גם לא הכנסתי אותה לספרי ברסלב: ביבליוגרפיה מוערת, שראה אור בשנת 2000). נרעשתי, כי הרשימה התפרסמה בתאריך מיוחד במינו בהיסטוריה היהודית: ערב פסח תש"ג, הוא יום פרוץ מרד גטו ורשה.

אבי – שבערב חג שבועות השנה ימלאו 25 שנה למותו – לא היה אז בוורשה אלא בארץ ישראל, ובמאמרו, שהוכן לכבוד חג הפסח, העלה זיכרונות מביקורו בשטיבל של חסידֵי ברסלב בערב פסח. השנה אינה נזכרת, אבל ככל הנראה מדובר בשנת 1939, הפעם האחרונה שבה זכו יהודי ורשה לחגוג את חג החרות.

אבי הגיע לארץ ישראל לראשונה בפורים תרצ"ו (1936), והוא בן 23. או אז גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ חלומותיו מוקדם ככל האפשר. הוא חזר לוורשה לסדר את ענייניו ולאחר כמה חודשים עלה ארצה כחלוץ. הוא הצטרף ל'קבוצת רודגס', קיבוץ של חלוצים דתיים, ששכן אז בכפר אברהם (ליד פתח תקווה). שנתיים אחר כך שב אבא לביקור בוורשה, וביום ז' באדר תרצ"ט (26 בפברואר 1939) נישא לאמי, רחל לבית בלומברג, חברתו משנות הילדות.

משה ורחל קרונה, ורשה 1939

אבא שהה בפולין עד אחרי פסח – אני מניח שבערב פסח של אותה שנה התפלל בשטיבל של חסידי ברסלב שברחוב נובוליפיה (Ulica Nowolipie), אשר בשכונת מוראנוב (Muranów), לא הרחק ממקום מגורי משפחתו ברחוב גֶּנְשָׁה ובלב-לבו של מה שיהיה בתוך כמה חודשים הגטו היהודי. לאחר חג הפסח עשה אבא עוד כמה ימים בפולין בענייני השומר הדתי, שהוא היה אחד ממנהיגיו (כך למשל מעיד הכרוז דלהלן על השתתפותו בכ"ז בניסן תרצ"ט באירוע ציוני של חברי השומר הדתי בלודז'), ואחר כך שב ארצה.

אמא נותרה לפי שעה בוורשה, ממתינה לסֶרטיפיקט שיביא אותה ארצה במכסת 'איחוד משפחות'. הסרטיפיקט המיוחל הגיע אחרי כמה חודשים שנראו נצח ובסוף אוגוסט 1939, ממש ערב פלישת הנאצים לפולין, היא יצאה ברכבת מוורשה לנמל קוֹנְסְטָנְצָה שברומניה, בדרכה לארץ ישראל. אמי, שיצאה מפולין ברגע האחרון, פשוטו כמשמעו, התאחדה עם אבי בקבוצת רודגס. באותה עת כבר השלימו הנאצים את כיבושה של פולין ושלטו בוורשה.

בשנת 1943, כשפורסמה רשימתו בעיתון הצופה, היה אבי בן שלושים. הוא ואמי היו חברים בקבוצת יבנה, הקיבוץ הדתי הראשון בארץ, שנוסד שנתיים קודם לכן בשפלת החוף על ידי יוצאי 'רודגס'. בני משפחתו הענפה, כמו גם בני משפחת אמי, נותרו כמעט כולם בוורשה, עיר הולדתם, ונרצחו בידי הנאצים.

אבי לא היה חסיד ברסלב, אלא חלוץ ציוני-דתי מסור ונלהב. בוורשה – העיר היהודית ביותר בעולם באותה עת – היה אבא בן-בית. קודם עלייתו אהב ללכת בערבי שבתות וחגים לבתי כנסת שונים בעיר, בכל פעם למקום אחר. בעיקר אהב להתפלל בשטיבל של חסידי ברסלב; הוא גם כתב על כך בכמה הזדמנויות.

האווירה הדתית המיוחדת בשטיבל הברסלבי הייתה שונה מאוד מהאווירה ששררה בבתי תפילה חסידיים אחרים בעיר, ובוודאי שהטיפוסים שאכלסו את השטיבל היו שונים מאוד מחסידי ברסלב כפי שהם מוכרים לנו היום. היו אלה אנשי עמל פשוטים וצנועים, נלבבים ומיושבים בדעתם, לא בטלנים וקנאים אחוזי טירוף משיחי. רובם היו עניים מרודים, אך הם ניחנו במידת הביטחון והשמחה בחלקם. אין פלא שתפילתם משכה גם מתבוננים מבחוץ, ובמיוחד אנשי רוח, סופרים ומשוררים, כמו חברו של אבא, הסופר והעיתונאי יהודה יפת (1942-1905; שם העט של דוד שפירא) או המשורר ביידיש ישראל שטרן (1942-1894), ששמותיהם הוזכרו ברשימה – שניהם נספו בשואה, ובעת פרסום המאמר כבר לא היו בין החיים. העסקן הציוני והמשורר לייב יפה (1948-1876), שכבר גר אז בארץ ישראל, נזכר גם הוא, ובוודאי מדובר באחד מביקוריו בוורשה. לצדם השתתפו בתפילות החג גם שליחי תנועות 'החלוץ', שהגיעו מארץ ישראל, חלוצים שהכשירו את עצמם לעלייה ארצה, וכן 'נשמות ערטילאיות, קרועות ושסועות, שבאו להתחמם לאורם של חסידים'.

תופעה דומה הייתה גם בירושלים בימי העלייה השנייה והשלישית, ואנשי רוח וספר, כמו ש"י עגנון, יהודה יערי, גרשם שלום ואחרים, נמשכו אף הם אל אותם חסידים 'ברי לבב', כפי שכינה אותם עגנון.

באותה עת, ערב פסח תש"ג, לא היה לאבא ולוּ מושג קלוש על גורלם האיום של בני משפחתו בפרט ושל יהודי פולין בכלל. את רשימתו היפה הוא סיים במילים הללו:

כאן בוורשה, במרכזה של הגלות החשוכה, התנגן מאליו שיר האור והזוהר המקווה, שיר הגאולה. כאן זעקו אבנים מקיר: 'אין שום יאוש בעולם כלל'.

והנה, ביומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום (1944-1900), מייסד ארכיון 'עונג שבת', שתיעד את חיי היום יום בגטו ורשה, נשמר רישום מצמרר שנכתב ביום 19 בפברואר 1941:

אצל 'החסידים המתים' [כינוים של חסידי ברסלב בפי מתנגדיהם] ב[רחוב] נובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: 'יהודים, אל תתיאשו' [געוואַלט ייִדן, זײַט זיך נישט מיאש]. היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה. אדם שבתו מתה עליו יום קודם, רקד למחרת אחרי התפילה. 

(עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א, יד ושם, תשנ"ג, עמ' 235)

רחוב נובוליפיה עולה בלהבות לאחר דיכוי מרד גטו ורשה (wyborcza)