המשיח שוב לא בא

צילום: איתמר לויתן

א. ברכת המשיח 

השבוע התקיימה בכיכר העיר בתל אביב עצרת בשם 'משיח בכיכר', שאותה ארגן האגף המשיחיסטי הקיצוני של חסידות חב"ד, לרגל 'חג הגאולה' שחל בי"ב בתמוז. ביום זה מציינים חסידי חב"ד את שחרורו של יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי, מגלוּתוֹ בעיר קוֹסְטרוֹמָה שברוסיה בשנת 1927 ואת ההיתר שקיבל מהשלטונות לשוב לביתו.

הרוחות בציבור סערו בשל ההפרדה המגדרית שנהגה שם בין נשים לגברים, כאילו אפשר לבודד הפרדה זו מן ההפרדה שנוהגים אנשים אלה כל ימיהם בבתי הספר ובבתי הכנסת, בדרך חינוך ילדיהם, בתפילותיהם, בשמחותיהם ובאבלם. כאלה הם.

אבל איש לא בא בטענות לעצם הטרלול המשיחי – אלפי אנשים, נשים וטף, שמשוכנעים ש'הרבי', שמת בחודש יוני 1994, עדיין עמנו (סתם 'הרבי' הוא מנחם מנדל שניאורסון, הרבי השביעי והאחרון). לא הייתי שם, כמובן, וכנראה שהחמצתי את 'ברכת הרבי שליט"א מלך המשיח למשתתפי העצרת'. אני בטוח שהיא נאמרה בקול צלול ובטוח. שיחה מארץ החיים...

המשיחיסטים מקפידים להצמיד לשמו של הרבי את ראשי התיבות 'שליט"א' (שיחיה לאורך ימים טובים וארוכים), וחס וחלילה לא זצ"ל.

השיגעון המשיחי של חב"ד, שמעוור גם עיני חכמים, מלווה אותנו כבר שנות דור. אפשר להודות בצער שהתרגלנו לחיות לצדו, למרות שזה באמת מביך ומביש.

אז אולי כבר הגיע הזמן לומר להם בידידות, בלשונו של התנא רבי יוחנן בן תורתא, שהוכיח את רבי עקיבא על אמונתו במשיחיותו של בר-כוכבא: 'יעלו עשבים בלחייכם ועדיין הרבי לא יבוא'. הרבי מת מזמן. כמו כולם, כמו כולנו. נגמר הסיפור ונשאר רק זיכרון. תרגיעו, שחררו כבר, ותתרכזו בדברים החשובים באמת.

אבל לשווא. הם ממשיכים להאמין, וכנראה ימשיכו, שהנה הרבי עומד אחר כותלנו ותיכף יתגלה לעינינו. שום טיעון הגיוני או דתי לא יזיז אותם מאמונתם.

כל זה קצת מזכיר את 'התוכי המת', המערכון הקלאסי של חבורת 'מונטי פייטון', על בעל חנות בעלי חיים שאינו מוכן בשום פנים ואופן להכיר במותו של התוכי שמכר ללקוח. הוא מתעקש שהתוכי עדיין חי, 'הוא רק נח', 'הוא חולם'...

הקריקטוריסט עמוס בידרמן – שלוּ רק בשל עטו החד והשנון כדאי לקרוא את עיתון הארץ – הפליא לתאר את הסצינה ההזויה הזו:

עמוד הפייסבוק של עמוס בידרמן

ב. האבטיח של המשיח

הנה עוד הבטחה מפי המשיח: אף יהודי לא ישאר בגלות! מילה שלי! וחוץ מזה: האבטיח אדום ומתוק. הרבי עצמו, אגב, מעולם לא ביקר בארץ וכל חייו גר בגלות.

צילום: איתמר לויתן

ג. בית משיח

המשיח או-טו-טו בא (נוסח אחר: 'הנה! הנה! הנה! המשיח בא'), וברחוב מזא"ה בתל אביב כבר מתארגנים על דירה להשכרה.

צילום: טובה הרצל

ד. המשיח והרב קוק

בית כנסת זה שבהרצליה 'סיפח' לעדת המשיחיסטים, בהינף סיסמה, את הרב קוק – מן הסתם הכוונה לאברהם יצחק הכהן קוק.

ואולי אין זה מקרה? כבר נאמר במקורותינו: 'לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו'.

וזאת למודעי: כל כרוז, שלט או כיפה, שעליהם מופיעה הכתובת 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', מקורם ב'משיחיסטים' והם נגועים בהזיות של משיחיות שקר.

צילום: י"ב

ה. כמה עולה יום במתנה?

בית חב"ד בכרמל צרפתי (שקרוי כך על שם המנזר הכרמליתי הצרפתי שבתחומי השכונה) יעניק לכם יום במתנה מלוח השנה. לא נאמר כאן כמה עולה מתנה זו, שאמורה לממן את פעילות בית חב"ד באותו יום, ואם מותר לשרים וראשי ממשלות לקבל מתנות כאלה מחברים.

צילום: איתמר לויתן

סיפורי רחובות: איך מנציחים אשה ששמה מַחְלָה?

צילום: מור אלטשולר

ברחובות נחנך בשבוע שעבר רחוב ושמו יצחק זאב אלטשולר, על שם אחד ממייסדי המושבה, שעלה לארץ בשנת תר"ן (1890). על נפתולי קביעת השם, שלכאורה אין פשוט ממנו, כתבה לי ד"ר מור אלטשולר:

לפני מספר שנים פנתה אחותי הדר לעיריית רחובות, וביקשה שייקרא רחוב על שמו של סבא-רבא שלנו, יצחק זאב אלטשולר (1934-1866). בעירייה נעתרו לבקשה, ובשעה טובה נקבעו הרחוב והשלט.  

יצחק זאב אלטשולר (האתר לתולדות רחובות)

אחותי נמנעה מלבקש, שהשלט יכלול גם את שמה של סבתא-רבתא שלנו. וכל כך למה? היא נקראה מַחְלָה, על שם אחת מחמשת בנות צְלָפְחָד ('וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה' – במדבר, כז 1), ואחותי חששה שהשם ישובש בפי אנשים והם יקראוהו 'מַחֲלָה', לשון חולי.  

וכך, שמה של סבתא-רבתא שלנו חרץ את גורלה להיעדר משלט הרחוב הנושא את השם אלטשולר.

אנצל הזדמנות זו ואומר מעט דברים בשבחה: 

מַחְלָה אלטשולר (לבית וַגְנֶר) עלתה לארץ ישראל בשנת תרנ"א (1891), מספר חודשים אחרי בעלה. היא עברה לבדה את הדרך הארוכה והמסוכנת מהעיירה בּוֹבְּר (Bobr), שבפלך מוהילב ברוסיה הלבנה; בזרועותיה נשאה את התינוק שמאי, וברחמה את הבת רוחמה (לימים רעייתו של יוסף וַיְץ), שנולדה מיד עם הגיעה לרחובות.  

מחְלה התגלתה כאשת חיל, ונמנתה עם נשות המושבה שסככו בגופן על בוני הבתים הבלתי חוקיים ומנעו מהחיילים הטורקים מלהרוס אותם. היא הקימה בית ומשק חקלאי, וילדה גם את נקדימון, יהודית (לימים נישאה לגְּרוֹ גרא-קרישבסקי), אהרן ועמינדב, בסך הכול ארבעה בנים ושתי בנות.  

חלוצה בגאולת ארץ ישראל ובהתיישבות בה. אם לא זכתה לרחוב שנושא את שמה, זיכרונה נצור בלב צאצאיה הרבים. 

ואכן, מי 'יסתכן' ויקרא היום לבתו בשם תנ"כי זה? היחידה בקרב בני המשפחה שמשמרת בשמה את שמה של הסבתא הגדולה מַחְלָה, היא בת דודתי, ששמה בישראל מיכל...

מַחְלָה אלטשולר

סיבוב בחיפה: בית סוהר רבני, עשרת הדיברות, רובין פוד, יופי וחלומות

א. מבית סוהר לבית דין

בית הדין הרבני בחיפה, בשדרות העצמאות 24, עלה לכותרות לפני שבועיים כשהרכב דיינים שפועל בו קיבל סוף סוף אומץ ובאמצעות איזה תרגיל נפתל ביטל את הקידושין של סרבן הגט עודד גז, וזיכה את אשתו, העגונה האומללה, בעצמאות.

כל הצילומים ברשימה זו הם של איתמר לויתן

בית הדין הרבני שוכן באתר היסטורי: כאן היה ה'קישלה', בית כלא בריטי שבו בילו אסירי ה'הגנה' והמחתרות אצ"ל ולח"י.

כל אחד מוזמן לפרש את השכנוּת הזו כראות עיניו.

ב. עשרת הדיברות החדשים

אחרי שנכשלנו ב'לא תגנוב' וב'לא תנאף', אולי ננסה דיברות חדשים?

חדר מדרגות בכרמל.

ג. רובין פוד

שם נפלא למסעדה בשוק תלפיות. לפי החזית המוזנחת הם באמת זקוקים באופן נואש לעזרה, אפילו מרובין הוד.

ד. היופי שלך

בלי מילים, או שמא אמנות האנדרסטייטמנט? חנות בגדים ברחוב יפו בעיר התחתית.

ה. חלומותיהם החדשים

בית החלומות הזה נמצא ברחוב יחיאל, באזור שוק תלפיות. ועליו כנראה נאמר במסכת אבות: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו'.

אברהם מינדלין: סיפורו של מלחין עממי שנשכח

מאת אליהו הכהן

אברהם מינדלין (1961-1900/1899)

היוצר שבו נעסוק ברשימה זו הלחין כמה משיריה הנודעים של הארץ, אך הוא עצמו נותר בצל, עזוב ונשכח. למעלה מיובל שנים לא הוקדשו תוכניות לשיריו בשום תחנת שידור או ערוץ טלוויזיה, לא נערכו ערבי זמר לזכרו וגם לא נכתבו עליו מאמרי מחקר. דיוקנו אינו מוכר כלל, אף כי הלחין
שירים שבשעתו כל ילד הכיר. אין לו צאצאים בארץ שידאגו לשַׁמֵר את פועלו המוזיקלי, וניסיונותיי לאתר את קרובי משפחתו דמו לסיפור בלשי ועלו בתוהו. הוא לא עמד אף פעם בקדמת הבמה ולא נחשף לאור הזרקורים – זהו אברהם מינדלין.

מינדלין לא נמנה עם השורה הראשונה של מלחיני הארץ, 
אך מי שעוסק בתיעוד הזמר העברי אינו יכול להרשות
לעצמו את ה'לוקסוס' לעסוק רק ביוצרים מליגת העל ועליו להתייחס גם לאלה שניצבו בשורה השנייה והשלישית. גם להם הייתה תרומה חשובה לשירת התקופה וגם הם זכאים לכבוד ולהוקרה. מינדלין היה אחד מבין מלחינים רבים בתקופת היישוב שתרומתם הוצנעה בקרן זוית והגיעה
העת להשיבם למקומם הראוי.

נספר קצת עליו ונביא צלילים אחדים משיריו. שירים אלה היו פעם מוכרים ואהובים, אך בימינו כבר שקעו בתהום השכחה, וחבל.

נתחיל עם 'אל הנגב' – 'שיר גבורה', שהולחן ב-1949 למילותיו של יעקב רימון.

הנה הקלטה משנת 1959 של גאולה גיל מלווה בלהקת 'אורנים צבר'.

דפרון 'אל הנגב', הוצאת נגונים, תל אביב 1949

א. ממרומים ברכה יורדת

אני זוכר היטב מתי שמעתי לראשונה שיר של מינדלין. זה קרה בימי מלחמת העולם השנייה. למדתי אז בבית הספר 'תחכמוני' ברחוב לילינבלום בתל אביב, שבו היו נהוגים שיעורי זמרה שבועיים בכל הכיתות. בניין בית הספר נבנה בצורת ח', ולכן יכולנו לשמוע בכיתה, מבעד לחלונות, גם את שיעורי הזמרה של הכיתות האחרות. כך זכיתי להכיר את השירים שנלמדו בכל הכיתות... מכולם קסם לי באותם ימים השיר 'אדמה – עבודה'. שיר חדש זה תאם להפליא לתמונה שהייתה תלויה על הקיר בכיתה, ובה נראה – כמו שתואר ב'שיעור מולדת' של עלי מוהר – איכר פוסע בין תלמים של אדמה חרושה, וברקע הברושים.

נחום גוטמן, נוף בשפלה (כנראה 1927-1926)

עבורי זו הייתה בשורת זמר חדשה. אני, שבאתי מהסמטאות הצרות של נווה צדק, שבהן הדהדו ניגוני בתי הכנסת וזמרת רוכלי הרחוב בקריאות ה'אַלטע זאַכן' המסולסלות, שמעתי לפתע צלילים חדשים של מנגינה קצבית ונמרצת בסולם מז'ורי, שכולה שיר הלל לאדמה ולעבודה: 

ממרומים ברכה יורדת / פרי צומח בשממה, / עם מצא את המולדת, / שב אדם לאדמה.

הפלגתי עם הצלילים למרחקים וראיתי בעיני רוחי מרחבי שדות, פרדסים וחורשות, ובעוד המורה מצייר על הלוח משולש שווה שוקיים, לבי הלך שבי אחרי שירתה של מקהלת התלמידים.

המשורר ש. שלום (1990-1904) כתב את מילות השיר וארבעה מלחינים (ובהם דוד זהבי) הלחינוהו, אך לחנו של מינדלין התפשט יותר מכולם. 

דפרון 'אדמה עבודה', הוצאת נגונים, תל אביב 1952 

הנה מקהלת נווה שיר בהדרכת נתן מרגלית שרה את 'אדמה עבודה' בעיבודו של יצחק גרציאני ובניצוחו. ההקלטה נעשתה במופע 'אנחנו שרים לך' שנערך בבנייני האומה בירושלים, במוצאי יום העצמאות תשל"ה (1975). המופע נערך על ידי דן אלמגור ועל ידי.

ללחן של מינדלין, שעלה ממנו הד קל של מַרְש גרמני, מיהרו והדביקו נוסח עממי וולגרי על היטלר ואשתו המטומטמת: 'ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד'. זו הוכחה חותכת לתפוצתו הרבה של השיר, שכן רק למנגינות שכל אחד הכִּיר נהגו להתאים גרסות רחוב.

לימים התבררו לי שלוש עובדות נוספות על השיר: ראשית, שזהו לחנו הראשון של מינדלין; שנית, שהשיר הולחן בשנת 1939, כאשר מינדלין היה בן ארבעים, כלומר הוא החל להלחין מאוחר יותר מכל מלחיני הזמר העברי בני זמנו; ושלישית, שבתי השיר, שהוקדשו לשלושה נושאים – אדמה, עבודה ושלום – תאמו לכתובת שעל סמל הנוער העובד: 'לעבודה, להגנה ולשלום'.

סמל הנוער העובד

ב. אין דבר חביבי

השיר 'אדמה עבודה' הסתיים בקריאה לשלום: 'לא יוּלַד לקרב עוד ילד, וכל חרב תכוּתַת'. מילים נבואיות אלה נכתבו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה מלחמה נוראה נטלו חלק כ-36,000 צעירים ארץ-ישראליים, בתוכם אלפי נשים, שהיו כשבעה אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב. הארץ כמעט התרוקנה מצעיריה.

מתוך עשרות שירי הזמר שחוברו לכבודם של החיילים המתנדבים, הלחין מינדלין לא פחות משמונָה-עשר שירים. חמישה מתוכם הוקדשו לחיילות שהתנדבו לשרת ב'חיל העזר לנשים' (ATS), שהיה חלק בלתי נפרד מחיל היבשה הבריטי. 

אחד השירים הללו היה 'אין דבר חביבי', פרי עטה של מרים ברנשטיין-כהן (1991-1895). ברנשטיין-כהן, ילידת קישינב, שאף זכרה היטב את חווית הפוגרום המפורסם בשנת 1903, הייתה אשת אשכולות: משוררת, סופרת, במאית, שחקנית וגם רופאה, ועל פועלה אף זכתה בפרס ישראל לתיאטרון (1975).

בימים שהשמיים היו זרועים עננים שחורים והניצחון לא נראה באופק, היא ביקשה לעודד את הרוחות ולהבטיח כי בוא יבוא הניצחון. השיר נכנס לקורפוס של השירה הארץ-ישראלית עוד לפני שהייתה לו הקלטה כלשהי, והוא חילחל אל לבו של כל חייל וחיילת שהתנדבו לשרת בחו"ל. 

אברהם מינדלין, 12 מנגינות לשירים ארץ-ישראליים, הוצאת חבר ידידים, 1942

בשנת 2008 הקליטה אותו 'חבורת שהם' והוא נכלל בתוך התקליטוֹר 'הגדודנים'.

ג. זמר אופרה

כמה פרטים ביוגרפיים על מינדלין: הוא נולד ברוסיה בשנת 1899 או 1900 ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון ביקטרינוסלב (היום דנייפרו באוקראינה). לארץ עלה בשנת 1921 ואת הקריירה שלו כאן החל כזמר צעיר באופרה הארץ-ישראלית שהקים מרדכי גולינקין (1963-1875).

חזונו של גולינקין, שעלה לארץ בשנת 1923 לאחר קריירה מוזיקלית מדהימה ברוסיה, היה ללא תקדים. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית הוצגו בארץ ישראל אופרות בין-לאומיות בשפה העברית. במשך ארבע שנים, משנת 1924 ועד שנת 1928, העלה גולינקין שמונֶה-עֶשרה אופרות, כולן בעברית. היישוב היהודי מנה בשנת 1924 פחות ממאה אלף איש, ומדובר אפוא בהישג תרבותי יוצא דופן.

מרדכי גולינקין על רקע 'קזינו גלי אביב' בחוף תל אביב, 1928 (צילום: שמעון קורבמן)

זאת ועוד, כל צופה קיבל תוכנייה שכללה את הליברטו המלא של האופרה בתרגום עברי מנוקד, כשבעמוד השער הופיעה רשימת ממלאי התפקידים העיקריים, וביניהם גם זמר הטנור אברהם מינדלין. 

תכניות האופרה הארץ-ישראלית, תל אביב [1925] (אוסף אליהו הכהן)

מינדלין, שסייע לגולינקין במפעלו, נעשה אצלו בן בית וסופו שגם נשא לאישה את שרה בתו... 

תקופה ארוכה הופיע מינדלין כזמר על במות שונות. שר אַרִיות אופראיות וסיים בשירים עבריים, בעיקר משל יואל אנגל.

באופרטה 'בר-כֹּכְבָּא' של אברהם גולדפדן, שהועלתה בתל אביב בשנת 1928, מילא מינדלין 
את תפקידו של שמעון בר-כוכבא. הפסנתרנית הייתה רעייתו שרה גולינקין (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

ד. יבורך היום, יבורך הליל

רק בעבוֹר כעשרים שנה החליט מינדלין לנסות את כוחו כמלחין. 

היו בארץ ישראל מלחינים שטווח פעילותם המוזיקלית השתרע על פני שישים שנה, משה וילנסקי וסשה ארגוב למשל. היו כאלה שפעלו כחמישים שנה, דוד זהבי ונחום נרדי למשל. היו שיצרו ארבעים שנה, מרדכי זעירא למשל. היו שהסתפקו בשלושים או בעשרים שנות יצירה. 

מינדלין יצר את רוב שיריו בעשור אחד: שנות הארבעים. אחדים מהם היו רבי תפוצה, והידוע שבהם הוא השיר 'יבורך היום, יבורך הליל', שנודע גם בשם 'לארצי'. מינדלין הלחין אותו בשנת 1944 למילותיו של אהרן רבינוביץ (2000-1911), משורר וגרפיקאי אמן, שנודע כמי שצייר מאות שלטים וכרזות ברחובות תל אביב, תחת השם 'ססגון', ואף הוא נעלם מן הזיכרון הקולקטיבי של אוהבי הזמר העברי.

דפרון 'יְבֹרַךְ היום יְבֹרַךְ הַלֵּיל', הוצאת נגונים, תל אביב 1948

זה היה שיר שהנשיא הראשון חיים וייצמן, כפי שהעיד באוזניי עוזרו הנאמן מאיר וייסגל, אהב לפזמו בשנותיו האחרונות, כשהיה מוקף חברים ונחה עליו הרוח.

הנה שושנה דמארי:

ה. פעילות מוזיקלית וספרותית

בשנת 1942 פרסם מינדלין חוברת שכללה את תריסר השירים הראשונים שהלחין בהוצאת 'חֶבֶר ידידים' – מן הסתם שם פיקטיבי שמציין הוצאה במימון עצמי. על עמוד השער של החוברת שברשותי הוא רשם  הקדשה למלחין יואל וַלְבֶּה ('כד קטן', 'הורה סחרחורת' ועוד רבים), שאותו כינה 'מורי ורבי, חלוץ הזמר העברי בארץ ישראל'.

מינדלין הלחין את שיריהם של מיטב משוררי התקופה, ובהם ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ואורלנד, רחל ואלישבע, ועוד רבים אחרים. הוא גם היה למלחין הראשון בתולדות הזמר העברי שהוציא בדפוס את אסופת כל שיריו, מאה במספר. וכל זאת עשה בשנת 1945, שש שנים בלבד לאחר שהחל להלחין. 

הוא קרא לספרו נגונים, בעקבות שיר בשם זה שכתבה באותם ימים פניה ברגשטיין. מינדלין הלחין את השיר מיד עם פרסומו ואף קבע את הבית הראשון שלו כמוטו בפתח ספרו. שלא כמו לחנו הידוע של דוד זהבי, לחנו של מינדלין ל'ניגונים' אינו מוכר. 

אברהם מינדלין, נגונים: מאה שירים ארץ-ישראליים, הוצאת יבנה, תל אביב 1945

בד בבד ערך מינדלין גם מופעי זמר ושירה בציבור, ניצח על מקהלות והקים חבורת זמר בשם 'צלילי-עם'.

'נשף הזמר העברי' עם להקת 'צלילי-עם' בניצוחו של מינדלין, תל אביב 1958 (אוסף אליהו הכהן)

ו. רעש בגינה

מינדלין הלחין שירי אהבה ושירי נוף, שירי מולדת ושירי עבודה, שירי ים ושירי מעפילים, שירי ערש וגם שירי ילדים. אחד משירי הילדים הנודעים שלו הוא 'רעש בגינה'. שיר זה נכתב על ידי אהרן רבינוביץ בראשית שנת 1944, לכבוד חנוכתו של 'גן מאיר' בתל אביב, ששימש מאז היווסדו גן השעשועים המרכזי של ילדי הסביבה. 

חנוכת 'גן מאיר', 10 במרס 1944 (פיקיוויקי)

בהקלטה הנדירה שלפנינו שרה את השיר זמרת האופרה הנשכחת חנה זמיר. היא משכה את הביצוע לכיוון הקלאסי-אופראי, אלא שהליווי הקליל של הפסנתרן שמואל פֶרְשְׁקוֹ, מלחין 'באב אל-וואד', העניק לשיר נופך עליז של ילדוּת. גם אם ממרחק השנים הביצוע הישן יעלה על פניכם חיוך, חשוב לזכור כי בשנות הארבעים זה היה תקליט מבוקש מאד, שעד מהרה אזל מן השוק. במשך שישים השנים האחרונות, לא הושמעה הקלטה זו ברדיו אפילו פעם אחת.

רַעַשׁ, רַעַשׁ בַּגִּנָּה, / יְלָדִים מִשְׁתּוֹבְבִים
בְּגִילָה וּבְרִנָּה, / רַעַשׁ בַּגִּנָּה, רַעַשׁ בַּגִּנָּה.

לְכָל יֶלֶד פֶּרַח קָט / הַפּוֹרֵחַ בָּאָבִיב,
וְכָל יֶלֶד דָּץ וְדָץ / מִסָּבִיב וּמִסָּבִיב,
מִתְקַפֵּץ וְרָץ הַכְּבִישׁ / כֹּה חָבִיב וְכֹה פָּזִיז,
הַחִיּוּךְ הוּא אֲבִיבִי / וְשָׂמֵחַ וְעַלִּיז.

מַה יָּפֶה הַיּוֹם הַזֶּה! / חַי, צוֹמֵחַ וְדוֹמֵם
מִשְׁתַּתְּפִים בַּמַּחֲזֶה / כָּךְ, בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם.
הוֹי, רִקְדוּ, רִקְדוּ, קְטַנִּים, / הַמִּשְׂחָק כָּל כָּךְ נָעִים,
הַפְּרָחִים גַּם הֵם עוֹנִים: / נְשַׂחֵקָה בְּמַחְבּוֹאִים.

תֶּלֶם, תֶּלֶם, עֲרוּגָה, / פֶּרַח, צֶמַח וְשִׁירִים,
הַיַּלְדוּת הָעֲנֻגָּה / דֶּרֶךְ אוֹר וְשׁוֹשַׁנִּים.
וּבְחֵיק הָאִמָּהוֹת / יְלָדִים יָנוּמוּ הַס
וְחוֹלְמִים עַל מִלְחָמוֹת, / עַל חַיָּל וְעַל טַיָּס.

ז. בן עשרים

מינדלין היה הראשון שהלחין בשנות הארבעים שיר לזכר הנופלים במערכה. זה היה השיר 'בן עשרים' מאת אהרון אשמן (1981-1896), מי שחיבר את 'הֵי ציוניוני הדרך' ו'עד אור הבוקר', והיה מן המחוננים שבין כותבי הזמר העברי. השיר הפך להיות מעין 'דגם' לשירי הזיכרון הרבים שנכתבו באותו עשור. הוא התפרסם והושר בימי מלחמת העצמאות עוד לפני שנכתבו השירים על דּוּדוּ ועל יוּדְקֶה, אבל בפועל, ולמרות הכותרת שנדפסה על הדפרון ('מוקדש לגבורינו במלחמת השחרור'), הוא חובר ב-1945 לזכר הצעירים הארץ-ישראלים שנפלו בימי מלחמת העולם השנייה.

דפרון 'בן עשרים', הוצאת נגונים, תל אביב 1949

נשמע את השיר הנשכח הזה מפי שרה יערי:

ח. בחורים בחורות

אם את השיר 'בן עשרים' הלחין מינדלין עוד לפני שהחלה מלחמת העצמאות, הרי שאת השיר הנשכח 'בחורים, בחורות', שנקרא גם 'בעמדה', חיבר בעיצומה של המלחמה. שיר זה, שהיה מן הנפוצים באותן שנים, נעלם באורח פלא משירת הארץ ואין משמיעים אותו עוד. שאלו-נא את ותיקי הלוחמים שעדיין חיים אתנו: מה שרתם בימיה הראשונים של המלחמה, עוד לפני שנפוצו שירי הצ'יזבטרון, החישטרון ושאר הלהקות הצבאיות? או אז הם ייזכרו בשיר הזה, שאותו שרו במשלטים, ביישובים, בהכשרות ובעיקר במקלחות... שמואל פישר ('ארצנו הקטנטונת') הוא שכתב את המילים.

דפרון 'בחורים בחורות', הוצאת נגונים, תל אביב 1948

הנה הקלטה נהדרת וקצבית של השיר מפי ניקו פלדמן, מזמרי הטנור הטובים שהיו עמנו בשנות החמישים:

   

ט. שחורה אני ונאווה

שנות הארבעים היו שנות הלחנה אינטנסיבית של פסוקים מתוך שיר השירים. שרה לוי-תנאי הלחינה אז את 'אל גינת אגוז', ונירה חן את 'דּוֹדִי לי' ו'אִתִּי מלבנון'. באותו עשור גם החלה מסורת הכנסים למחולות העם שנערכו בקיבוץ דליה, שבהם נרקדו ריקודים רבים על פי לחנים לפסוקי שיר השירים, שינקו את השראתם משירת המזרח. כמעט כל המלחינים שפעלו בתקופת היישוב הלחינו גם שירים בהשפעת צלילי המזרח, והבולט שבהם היה כמובן נחום נרדי. 

מינדלין גם הוא הושפע מסגנון פיוטי זה בעבודותיו, והדוגמה לכך היא השיר הנשכח 'שחורה אני ונאוה', שראוי להימנות עם מבחר שירי שיר השירים שהולחנו בארץ.

ההקלטה שלפנינו היא משנת 1954. מינדלין היה אז חולה ובודד ופרנסתו הייתה מצויה רק בקושי. על משכבו בביתו שברחוב יהודה הלוי 145 בתל אביב הלחין את 'שחורה אני ונאוה', וחש סיפוק רב כש'קול ישראל' הקליט את השיר מפי הזמרת חנה אהרוני, בת למשפחה יהודית מתימן.

י. אחרית דבר

אברהם מינדלין לא הילך בגדולות ולא התיימר לסלול נתיבות חדשות בזמר הארץ-ישראלי. תמיד ראה את עצמו כמי שכותב נעימות פשוטות וקליטות, ובקונצרטים שערך הדפיס תחת שמו את התואר 'זמר' או 'מלחין עממי'.

תכנית של קונצרט מיצירות מינדלין ובהשתתפותו, 1946 (אוסף אליהו הכהן)

יהיו מן הסתם מי שיטענו כי מינדלין היה מלחין שמרן שלא צעד עם הזמן. אבל לשבחו ייאמר, שבזכותו כל האחרים כן צעדו עם הזמן, ולוּ מן הסיבה הפשוטה שבמקצועו היה שען. רבים ממלחיני הארץ הביאו אליו את שעוניהם לתיקון, והוא שירת אותם ללא תמורה. בחנותו ברחוב שינקין 2 ישב מינדלין במשך עשרות שנים, זכוכית מגדלת עגולה תקועה בעינו, על שולחנו גלגלי שיניים זעירים וקפיצים ובמוחו מרצדות מנגינות שאותן זמזם תוך כדי עבודה.

תשע בערב, 26 באוגוסט 1937

שנות ראשיתה של המדינה החדשה היו תקופת שפל בחייו האישיים של מינדלין. הוא חלה, סגר את חנותו, הסתגר בלית בררה בביתו ונותר ללא אמצעי מחיה. הוא לא היה המלחין היחיד במצוקה כלכלית – גם משה וילנסקי נאלץ לנגן מוזיקה לריקודים בבתי קפה על שפת הים, ולמרדכי זעירא החרימו פעמיים את הפסנתר, כי לא עמד בתשלומי חובותיו. 

מינדלין, שנשבר מטה לחמו, שלח מכתב מצוקה נוגע ללב אל מורי ותלמידי בית הספר הדתי ביל"ו ששכן ליד מקום מגוריו. הוא ביקש מהם שיביאו לו לביתו את שעוניהם המקולקלים, כדי לאפשר לו לתקנם במחיר סמלי ולהתפרנס בכבוד. 'לפני כשנה וחצי' – כתב – 'חליתי במחלה קשה וכל לקוחותי נטשו אותי'...

אוסף אליהו הכהן

ב-24 בפברואר 1961 הלך מינדלין לעולמו והוא בן שישים ושתיים. 

חודשים אחדים קודם לכן התקיים פסטיבל הזמר הראשון, שבו אמורים היו להתחרות עשרת השירים הטובים ביותר. בפועל בחרו שופטי הפסטיבל רק תשעה שירים, בנימוק שלא נמצא שיר עשירי ראוי. בשארית כוחותיו ארגן מינדלין פסטיבל מחאה ('פסטיבל המקופחים'), ב'בית הסופר' בתל אביב ובו העמיד לבחירת הציבור עשרים וארבעה שירים מתוך מעל הארבע מאות שנדחו. הציבור הצביע ובחר מתוכם את 'השיר העשירי'...

דבר, 28 בנובמבר 1960

לא רבים היו המלחינים שפעלו בתקופת היישוב. יש ביניהם יוצרים שיצקו יסודות לבניין הזמר העברי, אחרים בנו קומות והציבו קירות, ויש כאלה שהניחו לבנה אחת או שתיים. גם לבנאים הפשוטים, שמינדלין בוודאי היה אחד מהם, עומדת הזכות לא להישכח ולתפוס את מקומם הראוי בתולדות עיצובו של הזמר העברי.

 קונצרט לזכרו של מינדלין, 1961 (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

______________________________________

רשימה זו היא עיבוד של דברים בעל-פה שהשמעתי בכנס 'מי אני? שיר ישראלי' (אוניברסיטת בר-אילן, 16 ביוני 2014). ההרצאה זמינה גם ברשת יו-טיוב.

בעלי התוספות

גלי נחמן הפנתה את תשומת לבנו לסרטון קצר, מלפני שנה בדיוק, ובו מאתרים חברי 'זמרשת' את מצבת קברו של מינדלין בבית העלמין בקרית שאול ומנקים אותה מסבך הצמחייה.

פה ושם בארץ ישראל: חידון בחרוזים, בקשה אישית, בוני הנבג ומשמר דוד

א. חניה רק לחרוזים

צילום: יואב בילר

רק לעשרה חרוזים מותר לחנות כאן?

לקח לי קצת זמן להבין מה הכוונה בשלט תמוה זה, אבל יואב בילר, שצילם, הסביר לי כי בסך הכל מדובר בכניסה לחניון של רחוב החרוזים מס' 10 ברמת גן...

ב. בקשה אישית מנטלי ויצחק

ועוד מרמת גן, מרחוב ביאליק. השלט הזה כבר מוצב שם זמן רב, ואולי נטלי ויצחק עברו בינתיים למקום אחר או יצאו לפנסיה. ובכל זאת, יש בו עדיין מידה נוגעת ללב של צניעות ואנושיות.

צילום: אבּי ניומן

ג. כנבגים בנגב

מטירת הכרמל, ככל הנראה, הנגב נראה רחוק.

במשרד מכירות שבאתר בנייה בטירת הכרמל הפכו את חברת הבנייה הוותיקה 'פרץ בוני הנגב' לפרץ בוני הנבג'...

צילום: חגית מאיר

ד. משמר המלך

בתור אחד ששמו הפרטי הוא דוד, אני רגיש לניוואנסים. בתנ"ך כתוב שם זה בשתי צורות: בכתיב חסר (דוד) וגם בכתיב מלא (דויד), ושתיהן כשרות. אני נוהג לכתוב את שמי בלי האות י' (ולמען האמת, אין לי מושג למה); ואילו הסופר דויד גרוסמן, למשל, מקפיד לכתוב את שמו עם י'.

אבל דומני שאין מחלוקת לגבי התעתיק הלועזי של השם, ועל כולם מוסכם שכותבים אותו David.

לא כן בשילוט שמפנה לקיבוץ (לשעבר) משמר דוד שבשפלה, שם החליטו שיש לכתוב Dawid

צילום: שקד חמדת נחלון

קיבוץ משמר דוד קרוי על שמו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון), קולונל יהודי אמריקני שנהרג בימי מלחמת העצמאות. האם כך כתב מרכוס את שמו?

לא ולא! על מצבתו, בבית הקברות הצבאי ווסט פוינט שבניו יורק, נכתב השם הרגיל David.

קברם של בני הזוג דוד ואמה מרקוס, ווסט פוינט, ניו יורק (ויקימדיה)

סיפורי רחובות: חפץ חיים ולב העיברי

לכבוד שבוע הספר העברי, שכרגיל נמשך לפחות שבועיים, נביא במדורנו הפעם שני שיבושים של שמות ספרים בשלטי חוצות ובשלטי רחובות.

א. חָפֵץ חיים או חֵפֶץ חיים?

לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן ראדין, המכונה 'חָפֵץ חיים' על שם ספרו הנודע, נקרא קיבוץ דתי ליד גדרה, שהקימו אנשי פועלי אגודת ישראל בשנת 1944.

המקור לשם הספר (והקיבוץ) הוא כמובן הפסוק הנודע בתהלים: 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (לד 13). אבל האחראים לשילוט לא ידעו זאת. הם חשבו שצריך לומר 'חֵפֶץ חיים'  – מי יודע, אולי חשבו שחפץ הוא שם המשפחה של חיים? – וכך תיעתקו את השם ללטינית: Hefets Hayim

צילומים: מנחם רוזנברג

ב. עברי או עיברי?

הרב עקיבא יוסף שלזינגר (1922-1837) היה תלמיד חכם סוער, צבעוני וקנאי. הוא נולד בפרסבורג שבסלובקיה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית), עלה לארץ בשנת 1870 וכאן רקם תכניות הזויות שונות ומשונות, התכתש עם בני כל החוגים והקבוצות, החרים והוחרם. למרות היותו חרדי קיצוני התנגד להסדרי 'החלוקה', תמך ביוזמות התיישבות שונות, בעבודה חקלאית ובתיעוש. ההיסטוריון יעקב כ"ץ קרא לו 'הסבא של הציונות ושל נטורי קרתא'... על שמו נקרא היישוב (והיום מועצה מקומית) בעל השם המשונה בני עַיִ"ש. אגב, הוא עצמו הקפיד לכתוב את שמותיו הפרטיים 'עקיבה יהוסף'.

ספרו לב העיברי, שנדפס לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ה (1864), הוא פירוש על צוואת החת"ם סופר, מי שנתפס כאבי החרדיות המודרנית. שלזינגר שרטט בספר זה כמה מעקרונות ההיבדלות האולטרה-אורתודקסיים, וכלשונו בשער הספר: 'ונכלל בו דברי מוסר, בפרט בעניינים הנוגעים לפרצת דורנו בעוונותינו הרבים, נגד המשנים והמתחדשים'. 'המשנים' הם היהודים הרפורמים שבגרמניה, 'המתחדשים' הם היהודים הנאולוגים שבהונגריה.

הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי' ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.

המהדורה השנייה של לב העיברי, למברג 1868

אבל בירושלים, שהקדישה לכבודו רחוב בשכונת טלביה, הלכו על הקל ועל המוּכּר: 'עברי'. יש רחוב הגדוד העברי, אז למה שלא יהיה רחוב לב העברי?

חמישה סוגי שלטים יש ברחוב ובכולם, בלי יוצא מהכלל, כתוב 'לב העברי' (על שיבושים אחרים ועל מגוון האפשרויות לתעתיק לטיני לא נרחיב את הדיבור).

בהסבר כתוב: 'ממחדשי ההתישבות בא"י (תקצ"ח-תרמ"ב)'. שלזינגר מת בתרפ"ב (1922) ולא בתרמ"ב (1882)

שימו לב איך כתבו כאן 'ההתיישבות' – 'ההיתישבות'. את שנת מותו המוטעית העתיקו גם כאן.

צילומים: מנחם רוזנברג