נתן אלתרמן 'המורה לטבע'?

מאת אליהו הכהן

צריך פעם לחקור מה הייתה תרומתם של הספרות, השירה והזֶמֶר לעובדה שישראל היא כיום אחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם בתחום החקלאות. מחקר כזה יגלה כי מי שהכשירו את עצמם לקידום הידע החקלאי בארץ, היו לא רק איכרים, אגרונומים, חוקרים ואנשי ההתיישבות העובדת, אלא גם פרחי סופרים, משוררים ומלחינים.

הנה רשימה חלקית, ולא בסדר כרונולוגי: המשוררת רחל בילתה שנתיים מחייה הקצרים (1914-1913) בלימודים אקדמיים בעיר טולוז שבצרפת. היא לא בחרה ללמוד את תחומי אמנות הפואטיקה, הכישרון שבו התברכה, או ציור, האמנות שבה ביקשה להשתלם באיטליה, אלא יצאה לשם במצוות חנה מייזל, מנהלת 'חוות העלמות' בכנרת, כדי להכשיר את עצמה במקצוע החקלאות ולשוב ארצה כאגרונומית.

משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, שנודע כסופר וכמתעד קורות היישוב החדש, החל את דרכו בארץ כפועל, איכר ופרדסן. במשך עשר שנים (1939-1929) ערך את כתב העת החקלאי בוסתנאי, שעודד וקידם את המחקר החקלאי בארץ. 

קדם

הסופר והמחנך אליעזר שמאלי למד בברלין מדעי הטבע (1936-1934) וכשחזר ארצה החל לעסוק בטיבוע עופות. חלקים גדולים מיצירתו מוקדשים לאהבת הטבע ועבודת האדמה.

המשורר ע. הלל, בן קיבוץ משמר העמק, מחבר ארץ הצהרים ויוצרם של עשרות שירים ופזמונים למבוגרים ולילדים, למד בצרפת אדריכלות גנים ונוף. לצד ספרי שירה כתב מאמרים מקצועיים על תכנון נוף וגננות וגם תכנן כמה מן היפים בגני הארץ.

הסופר שלמה צמח, חתן פרס ישראל לספרות ומראשוני העלייה השנייה, היה מהנדס חקלאי שהכשיר דורות של חקלאים, תחילה כמורה בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, כחוקר בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, שבה פרסם כמה ממחקריו, ואחר כך כמנהל בית הספר החקלאי כדורי.

הסופר נתן שחם, שחיבר קרוב לחמישים ספרים ומחזות ונפטר לפני כמה חודשים, ראה את עצמו כל שנות חייו כחקלאי וחבר משק. עד גיל שיבה עבד בשדות הפלחה של קיבוצו, בית אלפא, והקדיש לו את ספרו ההר והבית (1984).

חיים גורי, שאף הוא נסתלק מאתנו בתחילת 2018, למד בבית הספר החקלאי כדורי, וס. יזהר לימד במשך שנים אחדות בבית הספר החקלאי בכפר הנוער בן שמן. שניהם שיקפו ביצירותיהם זיקה עמוקה לעבודת האדמה, מאז 'אפרים חוזר לאספסת' (1938), ספרו הראשון של יזהר, ועד שירו של גורי 'על השדות הרחבים' (1951): 'זֶה שִׁיר אִכָּר עַל אַדְמָתוֹ / עַל לֶחֶם יְבוּלָיו'.

גם חלקים גדולים מיצרתו של הסופר מאיר שלו, ייבדל לחיים ארוכים, נטועים באדמת עמק יזרעאל והמושב נהלל. ספרו האחרון גינת בר (2017) הוא שיר הלל לטבע ולחקלאות הביתית.

ולא נרשום כאן כמובן את שמותיהם של מאות היוצרים (משוררים, מלחינים ומבצעים) שהיו קשורים בהתיישבות העובדת לדורותיה, בקיבוצים ובמושבים. במיזם האינטרנט 'שירה עובדת' נאספו עד היום כ-4,500 שירים מולחנים שנוצרו בקיבוצים.

איור של הגר חורן, 'שנה טובה', קיבוץ יפעת, תשכ"א (יפעת@אינטרנט)

לא פחות מן הספרות תרם גם הזֶמֶר העברי לתודעת חשיבות החקלאות ופיתוחה. עוד לפני שנוסדה המדינה והוקם משרד לחקלאות, כבר שרו בארץ שירים לכבוד העגבנייה ('עגבנייה, עגבנייה, אתמול רק באנו באנייה' של יהודה קרני ויואל אנגל), המלפפון ('מלפפון צמח בגן, מלפפון ירוק' של לוין קיפניס) והגזר ('אליעזר והגזר' של לוין קיפניס ומנשה רבינא). שלא לדבר על 'בגינה' של חיים נחמן ביאליק ורבינא, על ערוגת הגינה, שבה 'עמדו לרקד כרוב עם כרובית', ולצדם סלק ועַגְבָנית שמחים ופּוֹל עצוב. באיזו עוד ארץ בעולם שרים בהתלהבות 'הורה כרוב והורה תרד ... הורה חסה, הורה צנון', ובאיזו מדינה משפט כמו 'יודע חקלאי פיקח ... שאת הזן יש לשַׁבֵּחַ ולהיטיב בהרכבה', מופיע בשיר ('הורה האחזות' של יחיאל מוהר ודובי זלצר) ולא בדפי הוראות לחקלאים?

שירי הזמר המריצו את הפיתוח החקלאי של הארץ. כל משוררי הארץ ומלחיניה שרו שירי הלל לענפיה השונים של עבודת האדמה. דוד זהבי, חבר קיבוץ נען, הלחין שיר לקטיף ושיר לתפוחי הזהב, שיר לזורעים ושיר לקוצרים, שיר לבציר ושיר לאסיף, שיר לגורן ושיר להיט לאסם ('מלאו אסמינו בר ויקבינו יין'). זהבי, כמו מלחינים נוספים ובראשם מתתיהו שלם מרמת יוחנן ויהודה שרת מיגור, חיבר שירים וקנטטות לחגים החקלאיים, ולא שקט עד שהלחין את הפסוקים החותמים את ספר עמוס, המבשרים את שגשוגה העתידי של ההתיישבות החקלאית בארץ: 

הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִיגַשׁ חוֹרֵשׁ בַּקוֹצֵר וְדוֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמוֹשֵׁךְ הַזָרַע. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשָׁמוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַּנוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם.

השיר הנודע 'והטיפו ההרים עסיס', שהולחן על ידי זהבי בסוכות תרצ"ג (1932), הוא חלק מקנטטה זו.

יכולנו להמשיך עד אין קץ, אך עלינו להגיע סוף סוף לאלתרמן.

נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

נתן אלתרמן (1970-1910), שלכל הדעות נמנה עם גדולי המשוררים הישראליים בדורות האחרונים, היה גם הוא מאלה שנסעו בצעירותם לחו"ל כדי להשתלם באוניברסיטה, אך לא במדעי הרוח כי אם במדעי הטבע והחקלאות. 

בשנת 1929, והוא בן תשע-עשרה, יצא נתן הצעיר מארץ ישראל לצרפת כדי ללמוד מדעי הטבע בסורבון ואגרונומיה בננסי. שלוש שנים למד שם, וברביעית, בקיץ 1932, שב ארצה מצויד בתואר אקדמי של מהנדס חקלאי. יחד עם המשורר פנחס לנדר (לימים אלעד; מחבר המילים של 'מלאו אסמנו בר'), החל לעבוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, אך עד מהרה הבין שאינו כשיר לעבודה חקלאית. מכאן ואילך המיר אלתרמן את האת בעט.

ובינתיים, יצחק אלטרמן, אביו המודאג של נתן, שניהל באותה עת את מחלקת הגנים (גני הילדים, כמובן) בעיריית תל אביב, פנה אל שושנה פרסיץ (1969-1893), מנהלת מחלקת החינוך בעירייה ומייסדת הוצאת הספרים 'אמנות'. הוא ביקש ממנה שתסייע לבנו בצעדיו הראשונים בארץ כאגרונום. מן המכתב שיובא להלן מתברר שנתן סיפר לאביו, כי היה רוצה להשתלם בהוראה בחסותו של המחנך וחוקר הטבע יהושע מרגולין ('הדוד יהושע'). באותה עת לימד מרגולין טבע במקווה ישראל, וגם ניהל 'מכון ביולוגי-פדגוגי' בצריף שנבנה על מגרש ברחוב יהודה הלוי בתל אביב (שאותו קיבל בזכות התערבותה של שושנה פרסיץ). 

יהושע מרגולין (יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות ילדים בקיבוצים)

פרסיץ הכירה היטב את מרגולין, שגם פרסם חוברות בנושאי טבע בהוצאת 'אמנות', והריצה אליו מכתב בעניין ביום כ"ה בתשרי תרצ"ג (25 באוקטובר 1932). עותק ממכתב זה, הנמצא ברשותי, לא פורסם אף פעם ואינו מוכר. וזה לשונו:

למר יהושע מרגולין, כאן 

ידידי,  

בנו של מר אלטרמן, נתן, גמר את חק למודיו בתור אגרונום. אתה יודע שהוא גם משורר מחונן ומבטיח הרבה. רצונו להשתלם למען הוראה ללמודי הטבע בבתי-הספר. לשם זה היה רוצה לעב[ו]ד תחת הדרכתך ואצלך. היש איזו אפשרות לכך – אם לחש[ו]ב שהוא [גם] צריך להרויח איזה לירות 2-3 בשביל הדברים ההכרחיים. הלא היה מן ההגיון להזמינו במקום הילד הטבען – שאיננו טבען? 

 מה דעתך? 

שלך, שושנה פרסיץ

פרסיץ, שהייתה אשה נמרצת ורבת השפעה, לא הייתה צריכה לכתוב דברים במפורש. היא הסתפקה ברמזים, כולל השתיים-שלוש לירות שיש לשלם לבן של מר אלטרמן...

מיהו 'הילד הטבען שאיננו טבען', שפרסיץ רמזה כי רצוי להחליפו? לפי שעה לא נדע. אך 'טבען' הוא שוחר טבע. מרגולין עצמו ערך עיתון פנימי ומשוכפל בשם 'הטבען הצעיר', שבו פרסמו תלמידיו במקווה ישראל את מחקריהם (ראו: ק. [אורי קיסרי?], 'פנה-חיה', דאר היום, 15 באוגוסט 1928; עותק של עיתון זה, משנת תרפ"ט שמור בארכיונו של זאב סמילנסקי בספרייה הלאומית).

מי חידש את המילה העברית 'טבען' (שאינה רשומה במילוני בן יהודה ואבן שושן, ואף לא במאגר הלשון העברית ההיסטורית)? אולי מרגולין עצמו.

הטבען הצעיר, חוברת ב, ניסן תרפ"ט, יוצא לאור על ידי חוג הטבענים הצעירים
בביה"ס החקלאי 'מקוה ישראל'. 
בין הכותבים בחוברת י'[שראל] סמילנסקי, אחיו הבכור של ס. יזהר, שכתב על 'הירקון הסורי' 
(ארכיון זאב סמילנסקי, הספריה הלאומית; תודה לד"ר חזי עמיאור)

הקשר בין פרסיץ לבין מרגולין היה קשר הדוק של תלמידה למורֶה שלה. בזיכרונותיו היפים (דרכו של מחנך עברי: פרקי זכרונות, ספרית פועלים, 1948) סיפר מרגולין כי במשך שנתיים תמימות, מאז 1910, עוד כאשר הייתה שושנה נערה בת שש-עשרה, בבית אביה בקייב (היא הייתה בתו של הבנקאי והציוני הנודע הלל זלטופולסקי), הוא לימד אותה ואת אחיה לדבר עברית בהברה הספרדית. באותה עת גם העניק לה מרגולין את השם שושנה (שם נעוריה היה רוזה).

שושנה פרסיץ (ויקיפדיה)

מרגולין, שכבר שהה לפני כן בארץ (1907-1905), שב ארצה ב-1924 לאחר סיום לימודיו, ובאותה שנה גם עלתה פרסיץ עם בנותיה (עוד קודם לכן ערכו היא ובעלה ביקור קצר בארץ). מרגולין החל לעבוד במקווה ישראל כפועל, אך לאחר שבוע הציע לו אליהו קְרָאוּזֶה, מנהל בית הספר החקלאי, לקבל את משרת המורה לטבע, שעד אז מילא אותה שלמה צמח. מרגולין התלבט ולבסוף הסכים. לאחר שראה שבבית הספר אין אף אוסף לימודי מטבע הארץ, החליט לשתף את תלמידיו באיסוף מוצגים למה שנקרא בלשון מקווה 'פינה חיה' (בקיבוצים קראו לזה 'פינת חי'), ובהתמדה גדל האוסף והתפתח והפך למין מוזיאון קטן. חמש שנים לימד מרגולין במקווה ישראל.

'חיי הצמח בנסיונות' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"ב

'הפשוש' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"א

זהו הרקע לבקשתה של פרסיץ ממרגולין שיקבל את אלתרמן תחת חסותו. לשמחתנו, השתדלנות לא נשאה פרי. בסופו של דבר, ספק אם מערכת החינוך הארץ-ישראלית איבדה מורה לטבע שאין לו תחליף. אלתרמן המופנם, שסבל מקשיי דיבור, ממילא לא היה בנוי לעמוד בכיתה מול תלמידים וספק אם היה מתמיד במקצוע ההוראה. במקום זאת זכתה הספרות העברית במשורר 'במשרה מלאה', שלא היה צריך להשקיע את זמנו ומרצו בבדיקת מבחני תלמידים בשיעורי טבע.

שנתיים לאחר מכן, עוד לפני שפרסם את ספרי שיריו ואת מאות פזמוניו, כתב אלתרמן, המשורר העירוני והמהנדס החקלאי בדימוס, את 'שיר בוקר', שמבשר את פיתוחה ושגשוגה העתידי של הארץ, בנוסח המזכיר את נבואתו של עמוס:

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח  

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,  

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,  

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד  [...]

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת  

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הנה מקהלת צה"ל מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני, שרה את 'שיר בוקר' בלחנו האהוב של דניאל סמבורסקי:



חג סוכות שמח לקוראי הבלוג.