אין וואַלד (ביער) מאת לייב קוויטקאָ, ברלין 1921. ציור העטיפה: יששכר בער ריבאַק (קדם) |
מאת עדינה בר-אל
כמו בשפות רבות, גם ביידיש זכו סיפורי עם בינלאומיים ידועים לעיבודים ולתרגומים. את מאמרו החלוצי 'עיונים בדרכי הקליטה של ספרות-ילדים לא-יהודית ביידיש' (עיונים
בספרות: דברים שנאמרו בערב לכבוד דב סדן במלאת לו שמונים וחמש שנה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ח) פתח חנא שמרוק בשאלה: 'מה שם הילדה שכינוייה "כיפה אדומה"?'. הוא ציין כי המתרגמים ליידיש לא השתמשו בדרך כלל בשפת המקור, אלא בתרגומים לרוסית או לפולנית. לצד תרגומים נאמנים למקור היו גם עיבודים שנעשו עבור קהל
הקוראים היהודי והותאמו למציאות חייהם, תוך עריכת שינויים הן בתכנים הן באיורים הנלווים. כך אכן קרה בסיפור רויט מענטעלע (מעילון אדום), עיבוד ל'כיפה אדומה', שנדפס בוורשה בשנת 1921 בסדרה 'פֿאַר קליינע קינדער' (עבור ילדים קטנים). בסיפור,
שמתרחש בפורים, מביאה הילדה משלוח מנות לסבתה, ומי שמציל אותן משיני הזאב הוא שואב מים ולא צייד. שמה של הילדה הוא יענטעלע, שם יהודי שמתחרז עם 'מענטעלע' שבכותרת.
דוד קסל |
רייזן, גם היא משוררת וסופרת יידיש, להתגורר בוורשה, ושם חי ויצר עד מותו.
קסל תרגם ועיבד ליידיש יצירות רבות לילדים מספרות העולם, ביניהן של
אנדרסן, קיפלינג ופושקין. הוא הוציא סדרות ספרונים לילדים בהוצאות שונות, בהן, כאמור, 'קינדער-טעאַטער'.
כאן נעיין בשני מחזות קצרים ביידיש שעיבד קסל מתוך אגדות מפורסמות ונשווה אותם לנוסחים עבריים מוכרים: האחים גרים: מעשיות – האוסף המלא (ספריית פועלים, 1994), מכאן; ועיבוד של שלמה זלמן אריאל, בספרו 101 מעשיות, אגדות וסיפורים (אמנות, 1930, והדפסות רבות נוספות), מכאן.
בנוסח שליקטו האחים גרים לאגדת 'כיפה אדומה'
(עמ' 91-88) נותנת האם לבת פרוסת עוגה ובקבוק יין עבור סבתה החולה והחלשה, ומזהירה אותה לא לסטות מן הדרך פן תפיל את הבקבוק והוא יישבר. הילדה יוצאת לדרכה וכאשר היא פוגשת ביער את הזאב היא מספרת לו מה היא נושאת עמה ולאן היא הולכת. הזאב מציע לה להביט מסביב וליהנות מן הפרחים ומזמרת הציפורים. הזאב מגיע בינתיים לבית הסבתא ומזדהה כנכדתה. הוא נכנס פנימה, בולע את הסבתא, לובש את בגדיה וחובש את השביס על ראשו, ואז שוכב במיטתה. כאשר כיפה אדומה נכנסה פנימה התפתח דו-השיח המפורסם על הסיבות לאזניה הגדולות של סבתא, לעיניים ולידיים הגדולות וגם ללוע המאיים. לבסוף הזאב בלע גם את כיפה אדומה. מי שהציל את השתיים היה הצייד החשדן שנכנס לבדוק את שלום סבתא. כשראה הצייד את הזאב, לקח מספריים, חתך את בטנו והוציא ממנה את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך הם מילאו את בטנו של הזאב באבנים כבדות, וכאשר התעורר ורצה לזנק לדרכו, צנח מכובד האבנים ומת. בהמשך הובאה גרסה שונה ועל פיה כיפה אדומה לא התפתתה לשמוע לעצות הזאב. בבואה לסבתא הגיפו השתיים את הדלת ולא נתנו לו להיכנס, אך הזאב קפץ על הגג וארב להן. ובינתיים, בעצת הסבתא, לקחה כיפה אדומה את המים מסיר שבו בושלו קודם נקניקיות ושפכה אותם לשוקת שבחצר. הזאב, שריח הנקניקיות עלה באפו, הביט למטה עד שהחליק מהגג אל תוך השוקת וטבע בה.
פה אוסיף נוסח שאותו שמעתי בילדותי מפי אבי, יליד פולין. לפי סיפורו, לאחר שהוציאו את סבתא וכיפה אדומה מבטן הזאב, מילאו את כרסו של הזאב באבנים ובדג מלוח! המליחות הצמיאה את הזאב. הוא רכן אל פי הבאר כדי לשתות מתוכה מים ואז טבע מכובד האבנים...
(עמ' 91-88) נותנת האם לבת פרוסת עוגה ובקבוק יין עבור סבתה החולה והחלשה, ומזהירה אותה לא לסטות מן הדרך פן תפיל את הבקבוק והוא יישבר. הילדה יוצאת לדרכה וכאשר היא פוגשת ביער את הזאב היא מספרת לו מה היא נושאת עמה ולאן היא הולכת. הזאב מציע לה להביט מסביב וליהנות מן הפרחים ומזמרת הציפורים. הזאב מגיע בינתיים לבית הסבתא ומזדהה כנכדתה. הוא נכנס פנימה, בולע את הסבתא, לובש את בגדיה וחובש את השביס על ראשו, ואז שוכב במיטתה. כאשר כיפה אדומה נכנסה פנימה התפתח דו-השיח המפורסם על הסיבות לאזניה הגדולות של סבתא, לעיניים ולידיים הגדולות וגם ללוע המאיים. לבסוף הזאב בלע גם את כיפה אדומה. מי שהציל את השתיים היה הצייד החשדן שנכנס לבדוק את שלום סבתא. כשראה הצייד את הזאב, לקח מספריים, חתך את בטנו והוציא ממנה את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך הם מילאו את בטנו של הזאב באבנים כבדות, וכאשר התעורר ורצה לזנק לדרכו, צנח מכובד האבנים ומת. בהמשך הובאה גרסה שונה ועל פיה כיפה אדומה לא התפתתה לשמוע לעצות הזאב. בבואה לסבתא הגיפו השתיים את הדלת ולא נתנו לו להיכנס, אך הזאב קפץ על הגג וארב להן. ובינתיים, בעצת הסבתא, לקחה כיפה אדומה את המים מסיר שבו בושלו קודם נקניקיות ושפכה אותם לשוקת שבחצר. הזאב, שריח הנקניקיות עלה באפו, הביט למטה עד שהחליק מהגג אל תוך השוקת וטבע בה.
כיפה אדומה והזאב ביער (איור של גוסטב דורה, 1883; ויקיפדיה) |
פה אוסיף נוסח שאותו שמעתי בילדותי מפי אבי, יליד פולין. לפי סיפורו, לאחר שהוציאו את סבתא וכיפה אדומה מבטן הזאב, מילאו את כרסו של הזאב באבנים ובדג מלוח! המליחות הצמיאה את הזאב. הוא רכן אל פי הבאר כדי לשתות מתוכה מים ואז טבע מכובד האבנים...
2. נוסח שלמה זלמן אריאל
שלמה זלמן אריאל (1970-1895) היה מחנך, סופר ועורך יליד רוסיה הלבנה. הוא עלה ארצה בשנת 1926, גר בתל אביב והיה מורה ומנהל של בית ספר עממי. הוא פרסם יצירות רבות לילדים, רובן לוקטו, תורגמו ועובדו משפות אחרות.
שלמה זלמן אריאל |
שלמה זלמן אריאל (1970-1895) היה מחנך, סופר ועורך יליד רוסיה הלבנה. הוא עלה ארצה בשנת 1926, גר בתל אביב והיה מורה ומנהל של בית ספר עממי. הוא פרסם יצירות רבות לילדים, רובן לוקטו, תורגמו ועובדו משפות אחרות.
בנוסח זה נתנה האם
לכיפה אדומה בקבוק חלב ושני רקיקים והורתה לה ללכת לאט פן תשפוך את החלב, או
פן ייפול הבקבוק מידה ויישבר. עוד הזהירה האם, כי אל לה לעצור בדרך ובהיכנסה לבית סבתה לא לשכוח לברכה לשלום.
הזאב הרעב (כך במקור)
תכנן לאכול קודם את סבתא ורק אחר כך את הילדה, ולפיכך הוא משכנע את הילדה
לקטוף פרחים עבור סבתה. גם כאן הוא דופק בדלת, מזדהה ככיפה אדומה ובולע את הסבתא.
כאשר כיפה אדומה מגיעה, מתקיים אותו דו-שיח על המראה המשונה של הסבתא ולאחריו הזאב בולע את הילדה ונרדם. גם בנוסח זה מגיע צייד, שומע מבחוץ נחירות,
נכנס הביתה, חותך את בטנו של הזאב בסכין ומשחרר את כיפה אדומה וסבתה. אחר כך ממית הצייד את הזאב ומעורו השעיר הוא תופר לעצמו אדרת חמה לחורף. וכיפה אדומה? היא שבה שמחה
הביתה, סיפרה לאם את קורותיה ומאז אינה ממרה את פיה.
3. 'רויטהיטעלע' של קסל
כמו אצל האחים גרים גם במחזה ביידיש בשתי מערכות שעיבד קסל (ורשה, 1921; סריקה כאן) שׂמה אמא (מאַמעשי) בסל בקבוק יין וצלחת עוגיות ופירות. כיפה אדומה מגלה יוזמה ומכינה זר פרחים כחולים עבור סבתא (באָבעשי) ומוסיפה שני תפוחים אדומים. בניגוד לנוסחים לעיל, בשיחה בין כיפה אדומה לאימהּ הביעה הילדה חשש מן ההליכה ביער (כל התרגומים להלן הם שלי):
כמו אצל האחים גרים גם במחזה ביידיש בשתי מערכות שעיבד קסל (ורשה, 1921; סריקה כאן) שׂמה אמא (מאַמעשי) בסל בקבוק יין וצלחת עוגיות ופירות. כיפה אדומה מגלה יוזמה ומכינה זר פרחים כחולים עבור סבתא (באָבעשי) ומוסיפה שני תפוחים אדומים. בניגוד לנוסחים לעיל, בשיחה בין כיפה אדומה לאימהּ הביעה הילדה חשש מן ההליכה ביער (כל התרגומים להלן הם שלי):
את יודעת, אמא'לה, עצוב ללכת דרך היער... העצים, מרשרשים... תמיד הם מרשרשים...
ותשובתה המנחמת של
האם מבטאת את אמונתה הדתית:
אל תפחדי, ילדתי, אסור לפחד... אלוהים יושב בשמים ושומר על כל הילדים הקטנים בעולם... לכי בשלווה, יקירתי...היא מזכירה לה את הדרך לבית סבתא ומוסיפה אזהרה שלא לקטוף תותים ביער, שכן זה עלול לגרום לה לסטות מן הדרך ולאחר. כמו כן עליה להיזהר שהבקבוק לא יישבר.
כיפה אדומה יוצאת אפוא לדרכה ושיר עליז בפיה. לפי הנחיות המחזאי, הכתובות באותיות קטנות, כיפה אדומה לא
עומדת ושרה על הבמה, אלא השיר שלה נשמע ברקע , מאחורי הבמה, ומלווה את הליכתה. וזה השיר (ככל הנראה פרי עטו של קסל):
נצנצו, נצנצו, עיניים קטנות, / ריקדו, ריקדו, ציפורים זעירות,
במעגל, מעגלון, / בחבורה (?) קטנטונת.
שכולם סביב ישמחו,/ יעלזו, ישתובבו,
יער ושמים, וארבע רוחות שמיים,
שירו-שיר, שירו-נא!
טְרָלָלָה, טְרָלָלָה!...
השיר מזכיר שירי
מעגל או שירי משחק שבאמצעותם מפעילים ילדים.
בין כך ובין כך, בדרך פוגשת כיפה
אדומה את הזאב ומספרת לו מה יש לה בסל: יין, פירות, עוגות וגם עוף מטוגן (פריט שלא הוזכר במערכה הראשונה עם האם). במענה לשאלתו היכן מתגוררת הסבתא, היא מסבירה לו
את הדרך. לצורך העלאת מפלס
המתח של הצופים הצעירים במחזה, הזאב מדבר אל עצמו ואומר שילדה זו, עם הכובעון האדום, תתאים מאוד לארוחת הבוקר, אך הוא חושש לבלעה פן יפריעו לו חוטבי העצים
שמסתובבים ביער. הזאב מעדכן אפוא את תכניתו: לארוחת הבוקר הוא יאכל את הסבתא,
ולארוחת הערב – את הילדה עם הכובע. עתה הוא מתחיל לפתות את כיפה אדומה להשתהות ביער ובפיו תיאור פיוטי ביותר:
שמעי נא, נשמה שלי, את הולכת ביער ועינייך מביטות למטה. פוי, זה מגעיל. מוטב תביטי סביבך. ראי: העצים גבוהים ומגיעים אל השמים הכחולים; על הענפים יושבות ציפורים זהובות; על הדשא מקפצים להם סנאים וזנבותיהם מוּרמים; דבורים מחפשות דבש בפרחי היער הריחניים ויש ריח משכר באוויר. הקשיבי, כיצד ציפור אחת מצייצת: צִ'ירִיק-צִ'ירִיק-צִ'ירִיק! והשנייה: פִי-פִי-פִי! והשלישית: רֶל-רֶל-רֶל!, והרביעית: צוֹ-צוֹ-צוֹ! תענוג ביער, נשמה שלי!
כיפה אדומה אינה מתמסרת בקלות, אך בסופו של דבר הזאב מצליח לשכנעה והיא מחליטה לקטוף פרחים ולהכין לסבתא זר (קצת תמוה, כי במערכה הראשונה נאמר שאת זר הפרחים היא כבר
הכינה בבית). כאן מעניק קָסֶּל לזאב מידה של חוש הומור כאשר הוא אומר לעצמו:
קטפי, קטפי, נשמה שלי. את תקטפי כאן ובינתיים ארוץ לסבתך ואסיים את ארוחת הבוקר שלי. היא כבר תבריא אצלי, סבתא'לה שלך...
אלה הן המילים הראשונות של שיר ביידיש שכתב ביאליק והתפרסם באוגוסט 1901 בעיתון דער יוד, שנדפס בקרקוב בעריכת יהושע חנא רבניצקי. בנוסחו העברי השיר מוכר לנו בתרגומו של אהרן אשמן:
במערכה השנייה מגיע הזאב לבית סבתא ונכנס לתוכו אחרי שהזדהה ככיפה אדומה. סבתא רואה אותו וקוראת: 'אוי וויי איז מיר, אַ וואָלף!' (אוי ואבוי לי, זאב!). הוא קופץ על המיטה ומנסה לטרוף אותה, וסבתא בורחת לארון צדדי ומסתגרת בתוכו. כאשר כיפה אדומה מגיעה היא מיד מזהה את הזאב ומתחבאת גם היא באותו ארון. תגובתו של הזאב היא: 'שלעכטע געשעפֿטן מאַך איך דאָ' (יש לי פה עסק ביש). הזאב מביט סביב, שומע צעדים בחוץ, קופץ החוצה מבעד לחלון ונעלם.
בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים / מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים,
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה / יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה.
במערכה השנייה מגיע הזאב לבית סבתא ונכנס לתוכו אחרי שהזדהה ככיפה אדומה. סבתא רואה אותו וקוראת: 'אוי וויי איז מיר, אַ וואָלף!' (אוי ואבוי לי, זאב!). הוא קופץ על המיטה ומנסה לטרוף אותה, וסבתא בורחת לארון צדדי ומסתגרת בתוכו. כאשר כיפה אדומה מגיעה היא מיד מזהה את הזאב ומתחבאת גם היא באותו ארון. תגובתו של הזאב היא: 'שלעכטע געשעפֿטן מאַך איך דאָ' (יש לי פה עסק ביש). הזאב מביט סביב, שומע צעדים בחוץ, קופץ החוצה מבעד לחלון ונעלם.
אל הבית נכנס יואל שמש – כנראה שמש של בית כנסת – ומקל גדול בידו. הוא מתפלא שהבית ריק, ואז שומע קולות מן הארון. סבתא שואלת אם הזאב הלך, ולאחר שיואל מבטיח שאין בבית שום זאב יוצאות השתיים מן הארון. כיפה אדומה מבקשת סליחה מסבתא על שגרמה לזאב להגיע לביתה ומבטיחה שתמיד תשמע בקול אימהּ. סבתא, כמובן, סולחת, ויואל שמש מוציא את בקבוק היין מן הסל ומכריז תוך כדי צעדי ריקוד קטנים:
כ'מיין, אין האַלז איז טרוקן... דרויסן אַזאַ היץ... דאָס וויינעלע איז קאַלט און בעט זיך אין האַלז (לדעתי, הגרון יבש... בחוץ חם כל כך... היין הקטן הזה קריר ומתחנן שיישתו אותו).
כיפה אדומה צוחקת
ומתחילה לשיר:
היֹה היה זאב קטן, זאב קטן.
הוא אותי הוליך שולל, הוא אותי הוליך שולל...
אזי אני וסבתי
בארון נדחקנו.ויואל השמש עונה: 'בִּים-בּוֹם, בִּים-בּוֹם'. סביר להניח שגם את השיר הזה חיבר קסל בעצמו והתאימו לסיטואציה במחזה. האם גם הייתה מנגינה לשירים הללו? לא נדע.
המחזה מסתיים בשולחן
ערוך ובשתייה של השלושה – יואל השמש, כיפה אדומה וסבתא. כיפה אדומה שרה שוב
את השיר על הזאב ויואל שמש עונה לה: 'בים-בום, בים-בום'...
ב. הֶנְזֶל וּגְרֶטֶל
ב. הֶנְזֶל וּגְרֶטֶל
היער באגדת הנזל וגרטל. איור מסוף המאה ה-19 של קארל אופטרדינגר (ויקימדיה) |
1. נוסח האחים גרים
המעשייה 'הנזל וגרטל' (שמוכרת לילדי ישראל בשם 'עמי ותמי'), בגרסת האחים גרים, מתחילה בשיחה בין חוטב העצים העני לרעייתו. המשפחה ענייה ביותר וסובלת מרעב. האם מציעה להפקיר את ילדיהם הרעבים ביער, והאב – רחום וחנון שכמותו – נכנע לבסוף לתכניתה. הניסיון הראשון להשאירם ביער לא צלח, כי הנזל פיזר אבני חצץ לסימון הדרך חזרה הביתה. כאשר נשלחו הילדים ליער בפעם השנייה פיזר הנזל פירורי לחם, אך הציפורים אכלו אותם, ולפיכך הילדים נשארו ביער ותעו בו. כך הם הגיעו לבית המכשפה, שעשוי מלחם, מקורה בגג שהוא עוגה, וחלונותיו עשויים סוכר. המכשפה – זקנה עיוורת אך בעלת חוש ריח מפותח – תפסה את הנזל, סגרה אותו בלול והחלה לפטמו כדי שישמין וכך תהיה לה ארוחה דשנה. אבל גרטל מערימה עליה, דוחפת אותה לתוך תנור האפייה ושם נשרפת המכשפה למוות. או אז הילדים נכנסים לבית המכשפה ולוקחים ממנו פנינים ואבנים טובות ככל שהם יכולים לשאת. עם הגיעם הביתה מתברר שאמם (הרעה) מתה, אביהם (הטוב) שמח כמובן לשובם ומאז המשפחה חיה יחדיו באושר, ומסתבר שגם בעושר.
קסל עיבד את המעשייה הזו למחזה ביידיש וגם כאן שלד העלילה דומה: ילדים עניים מוצאים ביער את בית המכשפה העשוי מאכלים מתוקים. היא זוממת להתנכל להם, אך הם גוברים עליה ושבים בשלום לביתם. הדמויות נושאות שמות יהודיים מזרח-אירופיים, וגם כאן שיבץ קסל שירים ודקלומים.
המחזה נפתח בביתו של
חוטב עצים עני ורעייתו הנקראת יענטע (יֶנְטֶה); הילדים הם חנהלע ויאַנקעלע (חנה'לה
ויענק'לה). בפתיחה מתלוננת חנה'לה שהיא רעבה, ואחיה מנחם אותה ואומר כי למחרת יצאו
ליער לאסוף מפירותיו. כאשר הילדה ממשיכה להתלונן, מציע לה אחיה, בשמחה מעושה, לרקוד, כי טוב יותר לרקוד מלבכות:
אחות, אחות, רִקדי עמי,
שתי ידיים לך אושיט.
צַעַד לשם, צַעַד לכאן,
אוי, זה כלל כבר לא קשה.
אם נרקוד מהר, מהר,
הכול לעין יתבהר...
האב והאם משוחחים
ביניהם. האב אינו מוצא עבודה והם מודאגים שלא יהיה אוכל בבית. כדי לא לצער את הוריהם אומרים להם הילדים שהם אינם רעבים. יענק'לה מבטיח לאחותו שמחר הם יצאו ליער
כדי לקטוף מפירותיו. לפני השינה אומרת האם 'קריאת שמע' וחנה'לה שרה:
הארנבון, הארנבון,
ברח לו אל היער.
וילדים קטנים, קטנים
לנום כולם הולכים...במערכה השנייה, יענק'לה מעיר את אחותו בלילה כדי לצאת ליער. כשהיא חוששת מפני הזאבים, הוא אומר לה שאין זאבים ביער אלא רק מכשפה אחת. הם יתגנבו בשקט לביתה העשוי עוגיות ויאכלו ממנו. הם לוקחים עמם צנצנת כדי לאסוף לתוכה פירות יער עבור הוריהם, וחנה'לה שרה:
במערכה השלישית, חנה'לה מתלוננת שקשה לה ללכת ביער. הרי כבר עברו לילה ויום והם עדיין לא מצאו דבר. אמם בוודאי בוכה ואביהם עצוב. יענק'לה מעודד את אחותו: 'אחותי הקטנה, היי
חזקה. הרבי אומר שאסור לילל... אם מייללים, לא מוצאים דבר, ואם שמחים, אלוהים עוזר'. והנה הם מגיעים לבית
המכשפה. היא יוצאת מן הבית, מזמינה אותם להיכנס לביתה תוך כדי דיבור בחרוזים:
אוי, ילדים! אוי, נלבבים! אוי, חתלתולים, כלבלבים, ציפורים!
טרררררל, בים-בום! בים-בום!
בואו, בואו לביתי,
תקבלו ממני יין.
בואו, בואו, היכנסו!
אל תדברו, שיתקו!
השניים מתנגדים
וחנה'לה אומרת שהוריהם מחכים להם. על כך עונה המכשפה:
אל תדברו, רק שיתקו,
אלמד אתכם ניגון...
צ'וּפּ-צ'וּפּ-צ'וּפּ, צ'וּפּ-צ'וּפּ-צ'וּפּ!
מרק מוזהב [מרק עוף] כאן תקבלו...
וכשהם עומדים בסירובם,
היא אומרת:
היכנסו אל תוך להבות ירוקות,
ואתם תהיו למכשפים
ואת העולם, אוי, תהפכו.
כאן במרתף תשבו,
שם קופצים ברקים שחורים...
וכשהילדים עדיין ממאנים היא
מנסה לדחפם לתוך מרתף ליד הבית ואומרת:
שם מחכה המוות...
כאשר הדלת תיסגר,
בלילה הנצחי תשהו...
המכשפה לא מצליחה
במשימתה. יענק'לה משתחרר מידיה, דוחף אותה למרתף והילדים נועלים אחריה היטב את
הדלת. עתה הם מצטיידים באוכל ממנו עשוי הבית ושמים גם בצנצנת כדי
להביא להוריהם.
המערכה הרביעית והאחרונה נפתחת בבית חוטב העצים, שם יושבים ההורים המודאגים לגורל ילדיהם. לשמחתם הם שומעים את צעדיהם. השמחה גדולה וחוטב העצים אומר לרעייתו: 'נו, יענטע, גרייט צום טיש' (נו, ינטה, ערכי את השולחן)...
*
שתי המעשיות הבינלאומיות – 'כיפה אדומה' ו'הנזל וגרטל' – שימשו נקודות המוצא שמהן עיבד קסל את המחזות לילדים. שלד העלילה דומה לזה שלוקט על ידי האחים גרים, אך הסיפורים 'גויירו כהלכה': הדמויות קיבלו שמות יהודיים ומוטיבים יהודיים שונים הוטמעו בהם. וכך, אמהּ של כיפה אדומה קוראת 'קריאת שמע' לפני השינה ומבטאת את אמונתה באל שיעזור לבתה לחצות את היער בבטחה. ויענק'לה (הנזל) מעודד את אחותו בדברי הרבי. בשני המחזות רוככו או הושמטו מוטיבים אכזריים: הזאב לא בולע את סבתא ואת כיפה אדומה, וממילא בטנו לא נחתכת ולא יוצאים מתוכה אנשים בריאים ושלמים. הזאב גם לא נהרג בידי הצייד אלא נמלט על נפשו. אף אחד לא מת.
זה הבסיס לסיפורי הילדים שכיום מוצאים בחנויות באזורים החרדיים.
השבמחקנהניתי. תודה
אפרופו סיפורי ילדים חרדים, ישנה סדרה מאד פופלארית לגיל הרך של הסופרת החרדית מנוחה פוקס - שנקראת "נח בר-מוח", לקח לי כמה שנים עד שנתוודעתי למקור של השם, סדרת טלויזיה בשם נח רב-מח... (אני לא מכיר את תכני הסידרה כדי לדעת אם חוץ מהשם היא העתיקה משם עוד קצת)
מחקלא כל "מקור" הוא אכן מקור, החריזה נוח-מוח אינה הברקה כה נדירה שמכריחה אותנו לייחס את שם הסדרה של מנוחה פוקס ל"מקור" הטלוויזיוני.
מחקסקירה מרתקת ומהנה בהחלט! אוסיף ואספר על הגרסה המשפחתית שלנו ל'כיפה אדומה' [ דרך אגב, מעניין לעקוב אחר גלגוליה והתקבעותה של המילה 'כיפה' בגרסאות העבריות, שהרי מדובר כאן בכובע, אמנם כובע שצורתו מיוחדת]. בגרסה שסיפרנו לשתי בנותינו, כשהיו קטנות מאוד, הזאב הרע נתפס בידי הצייד הטוב, ואז, אחרי מאמצים רבים, הבטיח לתקן את דרכיו, ומאז נעשה צמחוני.
השבמחקואמי הייתה מספרת לי סיפור ששולבו בו מוטיבים של "כיפה אדומה" וסיפור "העז והגדיים"..:הסבתא הלכה לשוק לקנות דברים לילדים (ואז מנתה את שמי ושמות כל הילדים שהכרתי),והסבתא הזהירה את הילדים לבל יפתחו את הדלת לדב הרע שמסתובב ביער. אחרי שהלכה בא הדב "ילדים,ילדים פיתחו לי את הדלת!" ואני עניתי "אני לא רוצה"..וכך ילד אחרי ילד..והדב הלך להביא פטיש לשבור את הדלת ובלע את כל הילדים חוץ ממני שהתחבאתי בשעון הגדול..הדב השבע נרדם,הסבתא חזרה,יצאתי מהשעון ןסיפרתי מה קרה - ואז היא חתכה את בטן הדב..הוציאה את כולם בריאים ושלמים,חילקה את הממתקים לכולם והדב שמולא באבנים נפל לבור המים...חזרתי לילדות ושומעת באזני רוחי את "הילדים ילדים" באינטונציה המיוחדת של אמי..חהחהח - תודה על ההזדמנות להיזכר ולהזכיר.
השבמחקהמאמר של עדינה בר-אל מרתק!!
השבמחקתודה לך דויד שפירסמת!
אני מנסה להיזכר אם הייתה וורסיה אחרת אצלנו בקיבוץ לשני הסיפורים אבל לא מצליחה. מה שבטוח הוא שבית המכשפה העשוי ממתקים מהסיפור על "הנזל וגרטל" היה מרכיב מאד חשוב, בעיקר בתקופה שקיבלנו אחת לשבוע, בארוחת ארבע של יום ששי, בבית הילדים, מנה שבועית של 3 קוביות שוקולד (שורה) וזהו!!!
אז כשהאזנו לסיפור שסיפרו ההורים או הגננת המריאו הפנטזיות אל ממתקים טעימים בהרבה...
סבתא שלי היתה משלבת בין סיפור כיפה אדומה לעז והגדיים בכמה נוסחים שמערבים ידיש ועברית אבל תמיד בסיפור היו 3 גדיים אץ דץ ורץ .
השבמחקמזמן לא נהניתי כל כך ממאמר העוסק בספרות (שזה מלכתחילה מהנה אותי...) האידיש נהדרת, החיוך לא ירד מפי. אין לי אלא להודות מעומק הלב על המאמר וגם על ההערות שהוסיפו בחלקן תבלינים טעימים. תודה תודה . עשיתם לי את השבת. לזה באמת אפשר לקרוא עונג שבת. תודה תודה.
השבמחקהסיפור כפה אדומה פורסם בנוסחים רבים ויכול לשמש כמודל לאבולוציה של סיפור לילדים. מן הנוסחים השונים אפשר ללמוד על הזיקה שבין המושגים השונים של הילד והילדות לבין הטקסטים שנכתבו עבור ילדים.
השבמחקעל פי זהר שביט בספרה "מעשה ילדות, מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים" נוסח 'הכיפה האדומה הקטנה' שהועלה על הכתב לראשונה ע"י Charles Perrault בסוף המאה ה 17 מדגים כמה מאפייני כתיבה של מעשיות עם שרווחו בתקופה זו. הסיפור, ולצדו מוסר השכל המכוון אל ילָדות ונערות בקריאה להיזהר מזאבים "ומכל מיני טיפוסים" הוא סיפור אירוני בעל כוונות פרודיות וסטיריות. Perrault כתב טקסט בו מושג הילד ומעשיית-עם משמשים רק לכאורה לכתיבה עבור ילד כנמען. הטקסט אינו נקרא באופן תמים ופשוט כמעשיית-עם על ילדה חביבה אלא מציג תיאור של היחסים בין נערת כפר תמימה לבין האדון מן העיר, בן המעמד הגבוה, ההולך אחריה עד לבית, עד למיטה. לשון הטקסט, החזרות, השימוש במלים עתיקות ובלשון דיבור אמנם מקנים לטקסט אותנטיות של מעשיית עם ומודל של כתיבה אל ילד כנמען, אך למעשה זוהי סאטירה חברתית בה הנמען האמתי של הטקסט הוא בן המעמד הגבוה. הדמויות והרקע שייכים לסוגת מעשיות העם, אך התחכום רב מדי עבור ילדים. מוסר ההשכל הסאטירי, בניגוד למוסר השכל המבטא חוכמה וניסיון כמקובל במשל או במעשיית-עם מקורית יוצר את האפקט האירוני. אף הסיום הטרגי של הסיפור, המנוגד למסורת המעשייה העממית, מלמד כי Perrault כיוון את הסיפור אל קהל מבוגר. גם מראיה ולבושה של כפה אדומה משמשים את הכותב באפיון המעשייה כסטירה; מבין תכונותיה של הילדה מודגש יופייה, והצבע האדום של לבושה הוא בעל משמעות ארוטית ברורה. תיאור סצנת הסיום, בה מזמין הזאב את הילדה לשכב לצידו במיטה והיא נדהמת מערומיו ומאבריו הגדולים – רחוק מלהוות חומר קריאה מתאים לילדים.
"אַ קאַרעדעלע" בשיר דוד קַסֶּל (אני מנקד בדגש, בגלל ה-S הכפולה במקור השם גרמנית – Kassel...) היא כנראה צורת דימינוּטיב (הזערה) של "קאַראַהאָד" (או, בצורה אחרת:" קאַרעהאָד") ומקורה ברוסית. ידועה ברוסית המילה: хоровод – מחול רוסי עממי בשירה במעגל, ולצדו היה קיים, כנראה, וריאנט – хороход (כי המילה хор ברוסית פירושה מקהלה, אבל המילה χορος ביוונית פירושה מחול! הפועל водить פירושו לנהוג, להוביל, ואילו ход ברוסית פירושו מַהֲלָך, כי ходить פירושו לְהַלֵּך!
השבמחקלפיכך, לשירו של דוד קַסֶּל אני מציע את התרגום הבא:
בִּרְקוּ בָּרוֹק עֵינַיִם,
בְּמָחוֹל סֹב עוֹף-שָׁמַיִם,
שָׁמַיִם, יְעָרוֹת, הַכֹּל
בְּמַעֲגָל צְאוּ בְמָחוֹל !
בְּמָחוֹל וּבְזֶמֶר
סֹבּוּ עַד אֵין גֶּמֶר.
שִׁירוּ, שִׁירוּ בְגִילָה,
טְרַלַּלָה, טְרַלַּלָה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחקתודה על התרגום היפה והנכון.
מחקנהניתי עד בלי די. אני חברה בקבוצת צוזאמן בהרצליה. אנחנו גמלאים הנפגשים אחת לשבוע לשיחה וקריאה ביידיש. אשמח אם תוכל לומר לי היכן ניתן להשיג את הסיפורים ביידיש על מנת לקרוא אותם בשיעורים. שנה טובה
השבמחקסיפורים אלו ניתן למצוא בספרייה הלאומית בירושלים. אם תרצו חומר נוסף לקריאה בשיעורים, נא התקשרו אלי במייל: adinabarel@gmail.com
השבמחק