חדש על המדף: תערובת קורונה, ימי פומפי ופומבדיתא, יפן הסינית

א. תערובת נגד קורונה

למה להעשיר במיליארדים את חברת 'פייזר' או 'מודרנה', כשאפשר בכמה שקלים גם לפתור את בעיית הקורונה וגם להשאיר את כל הכסף הגדול בארץ?

התשובה הניצחת והזולה לקורונה נמצאת בשוק מחנה יהודה.

המעבדות של בית הכנסת מוסאיוף, שבהן פותחה תערובת זו, נמצאות ברחוב יואל 25 בשכונת הבוכרים בירושלים.

צילום: ישורון פישר

בעלי התוספות

דותן גורן הפנה את תשומת לבי לסרטון זה של הגרב"ץ מוצפי, שמסביר את טיבה המופלא של התערובת. 'גם אחרי תחיית המתים לא תהיה לך שפעת', קבע מוצפי.

 

ד"ר אפי הלפרין, בעצמו רופא למחלות זיהומיות, התעודד כאשר ראה מודעת קיר בשכונת מגוריו (זכרון משה בירושלים), כי נמצאה תרופת פלא נוספת לקורונה. תרופת המלך 26 (26 בגימטרייה הוא שם הויה) היא הפתרון 'לסילוק הנגיף באופן מוחלט'. יש גם המלצות מגדולי הרבנים ומ'רופא משפחה חשוב'... 

'אבותינו לא טעו'. איך לא חשבנו על זה קודם?

  ב. המבדיל בין פומפה לפומפיה

כתב לי זאב קינן:

בתי נכנסה לגן העדן של שופינג ב'מקס סטוק' בירושלים וחיפשה 'פומפה', משאבת הגומי הפשוטה שנועדה לפתיחת סתימות. הזבנית שלחה אותה למחלקת כלי המטבח. לאחר שחיפשה שם לשווא, הגיעה אל מחלקת כלי העבודה ושם מצאה את הפומפה המיוחלת. אבל מתברר שב'מקס סטוק' עדיין לא למדו להבדיל בין 'פומפה' (פַּמְפֶּמֶת) ל'פומפיה' (מִגְרֶרֶת או מִגְרֶדֶת).

הו, מי יגול עפר מעיניך יוסל ברגנר...

הצייר יוסל ברגנר (2017-1920) אהב לצייר פומפיות. 'אני אוהב פומפיות כי זה כמו יהודי; כואב לו – הוא נותן כאב', כך התבטא ('ביקור בסטודיו של יוסל ברגנר', הארץ, 18 ביוני 2010). 

'הקדשת פומפיה' שהעניק יוסל ברגנר לד"ר עדינה בר-אל, 2011

ג. יין פומפדיתא

אם לא די לנו ב'פומפיה' וב'פומפה' הנה עוד קוריוז מאותה חזית לשונית.

מישיבות בבל המפוארות נודעו במיוחד ישיבות סוּרָא ופּוּמְבְּדִיתָא, שפעלו בתקופת האמוראים והגאונים, במשך כשמונה מאות שנים. ישיבת פומבדיתא נקראה כך, משום שמקומה היה בעיר בשם זה (בארמית 'פומא בדיתא' פירושו פי התעלה).

ישיבות בבל בתקופת התלמוד (ויקיפדיה)

על חכמי ישיבת פומבדיתא נאמר שהם יודעים לפלפל היטב ומצליחים בכוחם זה אף להכניס פִּיל לקוּף של מחט ('דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא?'; בבא מציעא, לח עמוד ב). 

אולי הם היו יכולים לתרץ שיבוש כל כך מביך כמו 'יין פומפדיתא' המיוצר ביקבי 'אליעז' בבנימינה?

צילומים: יריב שיזף

אגב, היין ה'ממותק' הזה ממש לא מומלץ לאניני טעם. לפי רשימת הרכיבים יש בו בסך הכל 65% יין. ואין בררה אלא לחזור שוב על הבדיחה הלעוסה על אותו בעל יקב שגילה לצאצאיו ערב מותו כי יין אפשר לעשות גם מענבים...

ד. צלחת יפנית מסין

ועוד מזאב קינן:

מתנה נאה קיבלתי לחג: 'צלחת יפנית'. אבל מהתווית שהודבקה מאחורי הצלחת מתברר שהצלחת בכלל יוצרה בסין. קצת מזכיר את השלטים שהיו נפוצים פעם בחנוית לכלי בית וחומרי בניין: פח [אשפה] מפלסטיק...

מן הגורן ומן היקב: כשר לפסח

'לוח ילדים ארץ-ישראלי תש"ז', עם ציורים של פרץ רושקוביץ, 1947

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

מה לא נאמר כבר על פסח שנוכל להוסיף עליו? הרי זהו החג האהוב, מאז ומעולם, על עם ישראל (ובמיוחד על ילדי ישראל) בכל מקום שהם. יש בחג הזה מוזרויות רבות: ניקוי היסטרי של הבית משרידי חמץ במשפחות דתיות, שבוע בלי לחם ומוצריו גם במשפחות מסורתיות (לא כולל הפיתות שבמקפיא), הטקס השנתי של קריאת ההגדה על חלקיה הביזאריים (כולל החישובים המתמטיים כמה מכות לקו המצרים על הים), שמשותף לכל עם ישראל – דתיים וחילוניים (כולל הקונסרבטיבים והרפורמים המשוקצים), וכמובן המשפחתיות שעשויה להלחיץ רבים וטובים (החל משאלת המחץ המקדימה 'אז איפה תהיו בַּסדר?', וכלה במפגש עם 'הדודה' המיתולוגית, שבודקת מתי כבר תתחתנו או מתי יהיו ילדים).

אבל כל אלה מתגמדים נוכח שמחת האביב המתפרצת בטבע ושבוע החופש (מינימום שבוע!) מעבודה ולימודים. וכמובן, השירים הנפלאים של החג ושל ליל הסדר, ובמיוחד 'מה נשתנה', המתוק מדבש, שמזייף הילד הקטן של כל משפחה, הארוחה הטעימה ומתנות האפיקומן, המחולקות לילדים שכביכול הצליחו למצוא את פיסת המצה שהמבוגרים החביאו. ומעל הכל – הבה נודה – גם הסיפור התנ"כי עצמו של יציאת מצרים, מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול, שמפעים את לב העולם שוחר החופש כבר אלפיים שנה, ומהווה מקור לא אכזב לעולמות הרוח, המוזיקה, האמנות והתרבות של הציוויליזציה המערבית.

לשמחת הפסח יש כמובן היבטים נוסטלגיים, וכרגיל האוספים של הָדי אור מספקים את הסחורה. אין ליל סדר בלי 'הגדה של פסח' ואין פסח בלי 'כשר לפסח'. מן השפע הגדול החלטנו להתמקד בפריטים שיש להם הקשר מסחרי: הגדות או מיני מזונות, כולם כמובן כשרים לפסח, אבל עם פרסומת קטנה בצד...

בנק לאומי למשל, על גלגוליו השונים, ניכס את חג האביב ואת המסורת לקידום הבנק ולהאדרתו.

אלפי הגדות שונות יצאו לאור מאז ראשית הדפוס ועד ימינו. יש אספנים שכל עניינם הוא רק הגדות, אך ספק אם יש אדם או ספרייה בעולם שיש להם אוסף מושלם של כולן. זהו ים שאין לו סוף ועשרות ספרים ומחקרים נכתבו עליו. בעידן הקפיטליסטי הפכו ההגדות המסורתיות גם למוצר לוואי של חברות מסחריות, שמעניקות אותן כשי לעובדים או ללקוחות. הנה למשל הגדות שהוציאה חברת היינות 'כרמל מזרחי', שהקשר שלה לפסח הוא ברור מאליו. 'ארבע כוסות' כבר אמרנו?

בראשית ימיה של הציונות עשתה חברת 'כרמל' הון עתק מיינות כשרים לפסח ששווקו ברחבי הגולה. התוויות הצבעוניות עשו כמובן רושם רב. על הטעם קצת פחות הקפידו.

בקבוק 'כרמל' מראשית המאה העשרים עם תווית 'כשר לפסח'

תווית כשר לפסח של יין 'כרמל אורגינל' תוצרת יקב פרידמן ובניו בפתח תקווה, 1924

ארגז יינות 'כרמל'

היו חברות יין פחות ידועות, כמו 'יינות כורמי התקוה' מפתח תקווה, שתוצרתם נמכרה בירושלים, סמוך לשער יפו. לפי אזכור שמו של הרב דב ימיני מפתח תקווה (נפטר 1939) אפשר לתארך את הכרוז לשנות העשרים או השלושים.

והנה מקבץ מודעות מסחריות לכבוד פסח. חברת 'שמן' למשל השקיעה במיוחד...

דבר, 19 באפריל 1946

אזכור של המצור על ירושלים, 1948-1947

לאשה, 29 במארס 1950

ומה נשתנה בית החרושת 'אלפא' מכל המכבסות? 

המסקנה ברורה: ניקוי יבש רק עם 'אלפא' (מודעה שנדפסה בחוברת ההומוריסטית ביד חזקה, שיצאה לכבוד פסח תרצ"ד):

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וכנגד ארבעה סוגי יין דיברה חברת 'כרמל מזרחי' (מודעה מ-1934):

והאמינו או לא, היו גם ארבע בנות ('ארבע נשים'). פרסומת שמן הסתם חברת 'שמן' לא הייתה מתגאה בה היום. שימו לב לאשה המרשעת, ש'כפרה בעקרון העבודה העברית השלמה הנהוגה בבית החרושת שמן'.

9 בערב, 1940

בשנות החמישים והשישים, מי שלא היו לו קרובי משפחה באחד הקיבוצים ולא התחשק לו לעשות סדר בבית, היה סומך על בית מלון שיארגן לו ליל סדר כמו שצריך (כולל חזן מקצועי שינחה את הסדר וכמובן סעודה מפוארת, שבסופה אנשים אחרים ישטפו את הכלים).

הבה נדמיין סעודת חג נוסטלגית כזו.

בשנת 1940 יכולתם להירשם למלון 'הר הכרמל' בחיפה (פנסיון זלצמן), או לבית ההבראה 'החלמה' ברמת גן (המודעות הן מהשבועון 9 בָּעֶרֶב, שערך אורי קיסרי).

אבל עם כל הכבוד לליל הסדר ולהגדה המסורתית, אנו רוצים גם נשף. 'נשף פסח ת"ש', שהכנסותיו הוקדשו 'לנוער המוזנח' (שם 'מכובס' לנוער שמוצאו בארצות המזרח), נערך בחצר בית הספר 'אליאנס' בחיפה מטעם אגודת 'דגל ציון'. 'תזמורת טייך' ניגנה 'על הגיתית', וארבע כוסות הוגשו למשתתפים.

'תזמורת טייך הידועה לשם' הייתה הרכב מוזיקלי שייסד אריך טייך (1983-1908), שאז גר בחיפה. לימים התפרסם טייך כמי שהקים את תזמורת חיל האוויר ועמד בראשה 34 שנים, למן שנת 1948 ועד מותו הטרגי בתאונת דרכים.

נקפוץ שני עשורים, לשנת 1961 ונבקר בליל הסדר של מלון שרתון בתל אביב שאותו ערך החזן המהולל לייב גלנץ (שלוש שנים אחר כך הלך גלנץ במפתיע לעולמו והוא בן 65). 

כהגדה נשתמש בזו שעיטר דוד גלבוע (1976-1901) עבור חברת 'אל על' בשנות החמישים. ההגדה בצורת מגילה הוכנסה לאריזת גליל מיוחדת.

מי שמעוניין רק בכופתאות יצטרף לארוחת ליל הסדר שערכה בשנת 1963 חברת הספנות 'צים' לעובדיה במלון כפר המכביה.

את קערת הפסח לסעודה המדומינת שלנו תרמה חברת 'אל על'.

את המצות ניקח מבית החרושת של דוד זליבנסקי ובניו בשכונת נווה צדק שבתל אביב. בית החרושת נוסד כבר בשנת תרמ"ט (1899), והמצה שלהם, כפי שמעיד הנחתום על עיסתו, היא 'המצטיינת ביותר בכשרות, טיב וטעם'.

אם חשקה נפשכם במצות לתה ('מצות לטה'), 'הטחנות הגדולות של ארץ ישראל' יעמידו לרשותכם מצות מיוחדות (וגם 'פתותים'). את המצות אפשר לרכוש ברחובות אלנבי והרצל, לב-לבה של 'תל אביב הקטנה'. 

המודעה נדפסה בחוברת הסאטירית החרטומים, שנדפסה לקראת פסח תרפ"ט (1929).

והנה עוד כמה מודעות חשובות לחובבי המצות:

באשר ליין, אנו סומכים על 'חברת הכרם', שמתחייבת בחרוזים לא למכור לנו יין מזויף או מהול (מודעה בעיתון החרטומים):

חברת 'כרמל מזרחי' הנפיקה מפיות מצויירות מיוחדות לפסח; שם האמן לא נזכר:

וגם חברת המזון 'מטע' הדפיסה מפיות מצויירות לפסח. מטע התמחתה בהדפסות על נייר דק מן הדק, שלא ניקה מאומה.

ולקינוח הסעודה נשתה כוס תה וננגוס לתיאבון בשוקולדה הכשרה לפסח, של 'ליבר' או של 'צֶ-דֶ':

ובעוד אנו מניחים לתה המהביל להצטנן קמעא, נפצח בזמר לכבוד חברה התה הבריטית 'ליפטון'. מעניין מי חיבר את השיר הזה, שהוכיח כשרון רב בחריזת 'און' ו'ליפטון', 'עוז' ו'גזוז' (המודעות של 'ליבר' ו'ליפטון' נדפסו בחוברת ההומוריסטית ביד חזקה, שראתה אור לכבוד פסח תרצ"ד).

חג שמח!

פה ושם בארץ ישראל: יקירי העיר, הר-ציון, שטעטל, ויסעו ויקנו

א. כבוד למייסדים 

בכניסה לרעננה (רחוב התדהר, קרוב לרחוב החרושת) העמידה העירייה בשנת 2010 מסגרת ובתוכה ציור (או שמא צילום), שכותרתו 'חורשת יקירי העיר'.

הציור או מה שלא היה בתוך המסגרת – נעלם ואיננו. אולי נפל, אולי נגזל, ונותרה רק המסגרת. אבל צריך להודות שהתוצאה לא כל כך גרועה. אמנם חורשה זה לא, אבל גם עץ ירוק אחד או שניים, שנכנסו למסגרת, עושים את העבודה כמיטב יכולתם.

צילום: גדעון נח

ב. מורשת קרב

רמת חן היא שכונה נאה בשולי רמת גן, ורבים מרחובותיה קרויים על שם יחידות צבאיות. אפילו שמה 'חן' הוא ראשי תיבות של 'חֵילוֹת ונביאים' (תודו שחשבתם שמדובר בסתם נקודת חן). אחד הרחובות נקרא בשם 'רחוב המאה ואחד', על שם יחידת הקומנדו הצבאית 101, קצרת המועד אך עטורת התהילה, שפעלה בשנות החמישים ובה שירתו לוחמים אמיצים שהיו 'גדולים מהחיים'.

ראש וראשון להם היה מאיר הר-ציון (2014-1934).

אבל אפילו ההיסטוריון (אל"מ במיל') משה גבעתי, שכתב את הביוגרפיה על הר-ציון (תשע"ט), הופתע לשמוע ממני כי ברחוב המאה ואחד 39 גרה משפחת הר-ציון. הוא פנה למשה הר-ציון, בנו הבכור של מאיר, וגם הוא לא ידע על כך.

האמנם צירוף מקרים?

אגב, מעניין לבדוק אם יש בית מס' 101 ברחוב המאה ואחד...

צילום: יואב בילר

בעלי התוספות

כפי שלמדתי מהתגובות, רחוב המאה ואחד לא נקרא על שם היחידה המהוללת אלא על שם 101 חללי רמת גן במלחמת העצמאות. ובכל זאת, הקוריוז נשאר קוריוז...

ג. חרקירי בשטעטל

בכפר חסידים שליד קרית טבעון יש מוזיאון קצת הזוי שנקרא 'יענק'לס שטעטל: אתר העיירה היהודית'.

מילא הערבוביה חסרת ההיגיון של שמות מקומות מצויירים על שלטים בעברית, אבל מי יכול להראות לי על המפה מקום ושמו 'חאראקרוב'? מן הסתם הכוונה היא לעיר חרקוב אשר באוקראינה, עיר גדולה שמעולם לא הייתה שטעטל.

צילום: אמיר גרדוס (תודה לאבישי ליוביץ')

ד. ויסעו ויחנו ויקנו (כמה שיותר)

ומה יותר מתאים לימים אלו של פסח מלסיים בשילוב של זכר נדודי בני ישראל במדבר סיני עם תאוות הקניות של צאצאיהם.

במפגש ציפורה שבכביש הבקעה (כביש 90), על יד מושב ארגמן, הודבק השלט הזה:

צילום: צבי יפה

וזה המקום להיזכר בשיר היפה 'ויסעו ויחנו', שכתבה תלמה אליגון רוז והלחין קובי אושרת עבור להקת פיקוד הדרום. השיר מציע שילוב אחר: הקשר ההיסטורי שבין בני ישראל הנודדים במדבר לבין יורשיהם, חיילי צה"ל המשרתים בסיני. השיר נכתב ב-1973 עבור התכנית 'חול בקפה' שהועלתה ב-1974 לאחר מלחמת יום כיפור.

 

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם אָרְזוּ אֶת הַכֹּל
וְיָצְאוּ בְּעַם כָּבֵד לְמַסָּע לֵילִי גָּדוֹל
הַבָּצֵק עוֹד לֹא נֶחְמַץ
וְהַצֹּאן בְּשׁוֹט הוּאַץ
אֶל לֹעוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר
וְאֶל הַחוֹל.

אָז שָׁלַח פַּרְעֹה אֶת כָּל רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו
יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל צָעַק: מָה יִקְרֶה לָנוּ עַכְשָׁו?
הָעַמּוּד הָיָה מַחְסוֹם
וְהַיָּם יָבַשׁ פִּתְאוֹם
וְהָלְכוּ כְּמוֹ מְלָכִים בַּיַּבָּשָׁה.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
וְעַמּוּד עָשָׁן בַּיּוֹם
וְעַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בַּלֵּיל
אֶת הַדֶּרֶךְ סִמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל.

אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ, וְהַיּוֹם כֹּה קָצָר
וְנָחִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ תָּמָר
הֵם הֵלִינוּ בְּסִינַי
לֹא יָכְלוּ יוֹתֵר וְדַי
לֹא פָּשׁוּט לִחְיוֹת בַּחֹם בְּלִי סִיר בָּשָׂר.


אָז הוֹרִיד הָאֵל מִשָּׁמַיִם מָן צָחוֹר
וּבָעֶרֶב בָּא הַשְּׂלָו, שֶׁבְּשָׂרוֹ טָהוֹר טָהוֹר
הֵם הִגִּיעוּ לִרְפִידִים
אַךְ אֵין מַיִם לַיְּהוּדִים
וּמשֶׁה שֶׁלָּנוּ אָז הִכָּה בַּצּוּר.

וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ...

לִרְפִידִים הִגִּיעַ עֲמָלֵק הַמְּאַיֵּם
בְּחֻצְפָּה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ הוּא רָצָה לְהִלָּחֵם
אָז הֵרִים משֶׁה יָדָיו
עֲמָלֵק פָּשׁוּט נִגַּף
אֵיזֶה יֹפִי שֶׁל תַּכְסִיס הָיָה לָהֶם.

אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ
אַרְבָּעִים שָׁנָה מִדְבָּר, זֶה בִּכְלָל לֹא תַּעֲנוּג
כְּשֶׁלִּכְנַעַן הֵם עָלוּ
כֹּה שָׂמְחוּ וְצָהֲלוּ
וְהוֹרִישׁוּ לָנוּ אֶת הַצִּיּוֹנוּת.

(המילים מתוך אתר הבית של תלמה אליגון-רוז)