צילם וכתב דנצ'וּ ארנון
בישראל כבר לא מגדלים כבשים לצמר, ויחזקאל הוא אולי היהודי האחרון שמקצועו הוא גוזז כבשים. יחזקאל הוא לא סתם גוזז, הוא שייך לחצר 'תולדות אהרן' (תו"א), החסידות הסגורה והקיצונית שמרכזה בבתי אוּנְגָרִין בירושלים. הכרתי את יחזקאל לפני שנתיים, כשנסעתי בפעם הראשונה לצלם אותו גוזז כבשים. בפעם השנייה, לפני כשבועיים, הצטרפו ל'משלחת' חברים נוספים: נתן, בחור צעיר מ'תולדות אהרן', יהושע, תייר מארה"ב הקשור לחצר תו"א, וישראל, ידידי רב הפעלים מחצר חסידות ויז'ניץ בבני ברק. צילומי הגז הם מעכשיו (26 במאי 2021), צילומי הכנת החוטים הם מלפני שנתיים.
מצוות ראשית הגז, כלומר הגיזה הראשונה, אמורה בתורה, והיא מן המתנות הניתנות לכהנים, שנאמר 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ' (דברים, יח 4). שלא כמצוות אחרות שבטלו לגמרי עם חורבן בית המקדש, מצווה זו לא בטלה – גם לא בחו"ל – וחובבי המצוות הנדירות ממשיכים לשמור עליה גם בימינו.
לפי ההלכה 'צאן' הוא לפחות חמישה כבשים (זכרים או נקבות). לאנשי תו"א לא כל כך מסתדר לפנות לדירי צאן בקיבוצים חילוניים, ולכן הם מצאו כמה מגדלי כבשים בדואים שהסכימו לשתף פעולה. נסענו אפוא ל'פזורה' בדואית ליד גבעון מוכנים ומזומנים לקיים מצוות עשה.
משכנות עוני בנויים מגרוטאות. כך נראית 'פזורה' בדואית... כתם על מדינת ישראל שמניחה לתושביה לחיות כך |
צריך להודות על האמת: דירי כבשים זה עסק די מסריח, ולמי שלא הרגיל את אפו בריח הניחוח, החוויה קצת לא נעימה. עוד ימים לאחר שחזרנו מהמשימה, ולאחר מקלחות רבות, עדיין נדף ממני ריחם של הכבשים.
ברקע משמאל אפשר לראות את הצריח של נבי סמואל |
תחילה יחזקאל בדק ביסודיות את צמר הכבשים. כבשה שצמרה נראה לו משובח, ארוך סיבים ולבן ללא כתמי צבע, סומנה בספריי בצבע ירוק. כבשה שצמרה גרוע – בצבע אדום. אחר כך סיכם עם בעל העדר (מימין במכנסי ג'ינס) על מחיר כל כבש. 55 ש"ח לכבש, שהופך עם התשלום לקניינם של הגוזזים, אבל כמו בהסדרי מכירת חמץ, בסוף חוזרים הכבשים אל בעליהם, שמוותר רק על הגיזה. בעל העדר עושה עסק טוב, משום שלגיזה אין כל ערך כלכלי או מעשי. בארץ לא משתמשים בצמר הגס של הכבשים המקומיות.
בידיהם של החסידים מיכלי ספריי בצבעים שונים |
אז מה עושים עם הצמר שנגזז?
מהי הציצית? לכאורה כולם יודעים ומכירים. בתורה נכתב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (במדבר, טו 39-38)
המפעל של ישראל נקרא 'פלך' וחוץ ממנו עובד בו רק פועל נוסף. הם מנקים את הצמר מלכלוך וסורקים אותו במסרקות מתכת כדי להפריד בין הסיבים. אחר כך טווים מן הצמר חוט ארוך בעזרת פלך שאותו מסובב גלגל גדול.
כשישראל רוצה לדקדק יותר במצווה הוא טווה את החוט בפלך נייד, כזה שראו פעם אצל פלאחיות ערביות.
תמונה משלהי המאה ה-19 ובה רואים ערבייה טווה צמר בפלך יד, תוך כדי הליכה (אוסף צילומי 'אמריקן קולוני') |
צריך הרבה מומחיות כדי לסלול חוט צמר בעובי אחיד בעזרת פלך. את החוטים המוכנים מעבירים למפעל ציציות הנמצא במושב זנוח. אין צריך לומר שהציציות של 'פלך' יקרות יותר מציציות רגילות של צמר מסחרי שנעשות במפעל.
בכל טלית או טלית קטן יש 16 חוטים, ומכל גיזת כבש אחד אפשר להכין כשלושים חבילות שבכל אחת 16 חוטים. במילים אחרות, בסופו של יום עבודה מפרך הביא צוות הגוזזים חומר גלם לכ-300 טליתות. בכל שנה הם גוזזים כ-120 כבשים.
בקיבוץ אצלנו בעמק יזרעאל חג הגז היה קשור לפסח. משך השנים הענף נעשה לא רווחי והיום הדיר נהפך לארוות סוסים מקצועיים לרכיבה. בשנים עברו דור ההורים שלי ואף יותר צעירים ידעו היטב את מלאכת הגז.
השבמחקתודה על הכתבה המעניינת ותודה לדנצ'ו על חיבורה וצילומיה. אבל! רציתי לתקן תיקון קטן: מסתבר שאבותינו (לפחות בסוף ימי בית שני) הלכו עם טלית קטן אבל מעל הבגדים כאשר גם נשים חויבו בכך!! יותר מזה: לנשים הייתה טלית עם סמל מיוחד ולגברים גם כן הייתה טלית כזאת עם סמל מיוחד לה. למען האמת הספור הזה הוביל גם לבדיחה היסטורית: בכנסיה בדורא אירופוס יש ציור של ישוע והוא מופיע שם עם טלית קטן ועליו סמל של נשים!!! (בזמן בניית הכנסייה - במאה הרביעית או החמישית - כבר עברה הטלית הזאת אל מתחת לבגדים מפחד הנוצרים כך שהצייר הנוצרי לא יכול היה לדעת מה הוא הסמל הנכון ולכן התבלבל).
השבמחקאפשר אסמכתאות או איורים, בעניין של נשים הולכות עם טלית קטן והסמל המיוחד לגברים והמיוחד לנשים?
מחקלגבי נשים זה חידוש בשבילי, מעולם לא שמעתי. אבל לגבי ציצית מעל הבגדים, אולי לא ידוע לך שהחסידים הולכים כך עד היום. כלומר, לא מעל החליפה שלובשים כשיוצאים לרחוב, אבל מעל החולצה.
מחקאין מה לדבר על טלית קטן בזמן הבית. טלית קטן להבדיל מטלית גדול היא המצאה שהתחילה אצל חסידי אשכנז ואצל רבינו יונה החסיד מגירונדי, כשהלבוש השתנה וטלית לא היתה עוד פריט לבוש קבוע.
מחקhttp://podcast.headlinesbook.com/e/6521/ on the current techeilet debate https://www.tekhelet.com/ the mechon where Murex trunculus techelet may be obtained
השבמחקאין מונח כזה פלסטין, אלא בראשם של כמה יהודים.
השבמחקפלסטין היא מדינת ישראל
אלו שאותם יהודים ממציאים עבורם ארץ אינם יכולים בכלל לומר את שם הארץ ...
האירוניה במיטבה , אכן, פ דגושה זו לא בהגיה
בלסתין ... עיוות של כמה יהודים שקוראים בשמות למי שהוא לא.
נתגבר גם עליהם
טוב שעדין קיימת בושה בעולמנו שכן מן הסתם רק בשל בושה מבין המגיב (או מבינה המגיבה) דילעיל שמוטב להסתתר מאחורי אותיות (ועוד לועזיות) כשמפגינים בורות והכחשת המציאות בשער בת רבים ואין צריך לומר, בצל קורתה של האכסניה הנוכחית.
מחקהשם "פלסטיניי" כשנה של מה שהיהודים מכנים "ארץ ישראל" מופיע כבר בכתבי "אבי ההיסטוריונים" הרודוטוס מהליקרנסוס שחי במאה ה-5 לפסה"נ. לדבריו יש על מה שיסמכו שכן הוא סייר במזרח הקרוב מאיזור מולדתו אסיה הקטנה (תורכיה של ימינו) ועד מצריים הגיע. הוא ביקר בארץ במהלך מסעותיו באיזור. על אף שמדובר בתקופה שלאחר שיבת ציון (הרודוטוס נפטר כנראה לאחר 425 לפסה"נ) הוא אינו מזכיר את היהודים אף ברמז. מן ההסיטוריוגרפיה היוונית ירשו הרומאים את השם PALESTINA ומן המאה ה-4 לסה"נ מוזכרים כבר יושבי הארץ הלא יהודים (כלומר הנוצרים דוברי הארמית הפלסטינאית ) כ"PALESTINOI" בכתבי ההיסטוריונים הכנסיתיים כותבי היוונית אוזביוס (בישוף קיסריה, 260-339) וסוזומנוס, יליד בתליה (היא בית להיא שליד עזה בערך 370-450). הזהות הפלסטינית התגבשה עוד תחת השלטון הביזנטי ולאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים היא עברה תהליך ערביזציה שכדברי מורי ורבי פרופ' יהושע פראוור המנוח, "היתה חזקה עוד יותר מן האיסלאמיזציה" ויעידו על כך הקהילות הנוצריות דוברות הערבית בארץ שחלקן כמו המרונים למשל, עדין משתמש בליטורגיה בארמית בתפילותיהם. כמובן שהעם הפלסטיני אינו זקוק לתעודת כשרות ממכחישי עצם קיומו. כבר ב-1908 התכנסה בחיפה הוועידה הפלסטינית הלאומית הראשונה ושלוש שנים אח"כ החל לצאת העיתון הפלסטיני הראשון ששמו היה - איך לא - "פלסטין". וכפי שההיסטוריה של 54 השנים האחרונות מלמדת, הכיבוש הישראלי רק גיבש וליכד את זהותו הקולקטיבית עוד יותר מלפנים. מי שרוצה להמשיך ולחיות בהכחשה מזיק רק לעצמו ומצטרף בזה למכחישים בספרי הנביאים עמוס וירמיהו. כולנו יודעים כיצד זה נגמר.
"צאו וראו כמה עבודה מושקעת בקיומה של מצווה אחת...".
השבמחקככה זה כשיש זמן.
זה הפרנסה שלהם
מחקהכותרת היתה צריכה להיות: חרדים עובדים.
השבמחקזה גבעון מתקופת השופטים! זיכרון אישי: הגז שאני נכחתי, לפני 54 שנה בארץ האש, במסגרת טיול טרמפים לדרום היבשת. באולם הגז הכי גדול בעולם, בחווה של משפחת בראון-מננדס, יהודים מומרים לשעבר מהגרים מגרודנה [רוסיה ההצארית]. באולם הזה השתלשלו מעין מכונות דימוי מכונות גילוח, מהחוטים [חשמל] לאורך התקרה. למטה, עבר הצאן - "כבני מרון" - וכל אחד מהפועלים החזיק בין הרגליים שלו שה/עז וגילח את הצמר. צמר שהלך ונערם ברצפה. מחזה יפה, אסטטי!
מחקזאת הפעם אודה את "עונ"ש" – על העונג והמיית-הלב והתוגה למקרא הרשימה של דנצ'ו ארנון, ראשית הגז ואגודת עושי ציצית ותגובות המגיבים עליה.
השבמחקב"תולדות אהרון" המסוגרת ב"מאה שערים" ודאי אומרים בתהילים "יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ" (תה' סה, יג-יד) או את דימוי האל לרועה הטוב והנאמן, ה-pastor fido: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי, נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ.גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי..." (תה' כג, א-ד). מה היחס בין החסידים הללו לצאן? רק הפעולה ה"מיכנית" של קיום המצווה – "ראשית הגז". ראו, איך זה תופש בכבשה ברגלה, מאחור. הם נוגעים בכבשים בכפפות – מה לעשות? יש מצווה...
הייתי רועה צאן בקיבוץ הדתי "עין הנציב" בעמק בית-שאן, בשנים 1954 – 1959. את הרעיון הגה והגשים מספר חודשים לפני שהגעתי, חבר הקיבוץ הוותיק צבי נהלוני, זכרו לברכה, איש בעל רעיונות (שאף הסב שם משפחתו על שום "ינהלני"...), שהתנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וכמעט טבע מול חוף טוברוק.
השתתפתי בגז המשותף של קיבוצי העמקים – יזרעאל ובית-שאן, שביום או יומיים גוזזים את כל עדר ונוסעים הלאה. בשעת הגז הכבשה בדרך כלל שוכבת בשקט, כלשון הכתוב: "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיה נג, יז), וכשכבשה אחת קצת השתוללה וסטרתי לה, העיר לי רועה ותיק מבית-אלפא: "זה לי כבר עשרות שנים שאני רועה, ומימיי לא הנפתי יד על כבשה..."
לא היו משוגעים נוספים להצטרף לעבודה בצאן. אך שניים היינו ברעיון, וצבי אף מטופל היה באישה וטפליא. ועבודה בצאן אינה קלה – מרעה בשרב וחליבות לילה, ככתוב "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב... וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לד, מ), וגם כמו שכתב דנצ'ו: "צריך להודות על האמת: דירי כבשים זה עסק די מסריח, ולמי שלא הרגיל את אפו בריח הניחוח, החוויה קצת לא נעימה"... – לבסוף החליט הקיבוץ לחסל את הענף, אף על פי שהוא היה בהחלט רווחי. ואז קיבלנו מכתב תוכחה מאת צבי זמיר, איש קיבוץ השומר הצעיר מרחביה, שהוא נדהם להחלטה זו. "ללכת בדרכי אבות", כתב, "אין פירושו רק קיום פורמלי של מצוות, אלא לחיות כמו אבותינו, לרעות צאן...
ידעתי שהיו כאלה, מאנשי העליות הראשונות, שחלמו על ציונות של השתלבות בחיי יושבי הארץ, במקום כיבוש, "ירושה" וחלוקה לשבטים, שהתקיימה רק בבדיון ספרותי. אכן, אבותינו היו שבטי נוודים, בדואים, קרובי משפחתה של שבטי המדיינים והאדומים, שאמנם פורצים ביניהם גם סכסוכים קשים (אבל אל נשכח, בספר שופטים פרקים כ – כא, מסופר על מלחמה קשה של שבטי ישראל נגד שבט בנימין, עד שכמעט השמידו אותו! ככה זה בין השטים – "אלאקריב – עקאריב" (הקרובים – עקרבים זה לזה). חותן משה הוא יתרו – כהן מדיין" (שמות ג, א ועוד) או "חובב בן רעואל המדיני" (במדבר י, כט), אבל כיון שפרצו סכסוכים עם המדיינים ועם עמלק, כמו שאנו קוראים בסיפור גדעון, חובב חותן משה מיוחס לחבר הקיני, משבט הקיני, כמו שאנו קוראים למשל בסיפור דבורה הנביאה.
יפה כתב בתגובתו Cyril. אכן, מאז אדריאנוס קיסר נקרא האזר Provincia Syria Palaestina, ועם הכיבוש המוסלמי רבים מיושבי הארץ – יהודים, שומרונים, נוצרים התאסלמו והסתערבו. אז מה, אם הפלסטינים קוראים לעצמם בשם של אזור מאז אדריאנוס "פלסטינים"- משמע שהם עם בדוי?
הציונים לא באו אל ארץ ריקה מיושב; החרדים ברובם אף התנגדו לרעיון. באנו הנה בהתגנבות יחידים וצמחנו להיות אומה, שיש לה זכות קיום, שהוכרה והוכרזה "במשפט גלוי" של האומות. זה נכון. התודעה הלאומית הפלסטינית התעוררה עקב הלאומיות הציונית – גם זה נכון. ציוני מסור ונאמן כיצחק אפשטיין בנאומו בקונגרס הציוני של 1905 וב"שאלה נעלמה" (השילוח 1907) ניסה לפתור הבעיה ללא סכסוך. אולי זה היה אפשרי, אבל הדברים התגלגלו אחרת. יש כמה עמים בארץ הזאת, "האלוהים או הטבע" גזר עליהם לחיות ביחד. די להתחכמויות! אולי היום אנחנו על סף תקוה זהירה לדרך חדשה.
תמיהני על יוסי, שמעיד כי בקיבוץ שלו בעמק יזרעאל נקשר "חג הגז" לפסח. בני דרום גרמניה בקיבוץ שלי, שהיו להם זיכרונות על צאן בארץ מוצאם, העידו: In Emor schört man die Lömmer – בפרשת "אמור" גוזזים את הכבשים, וזה הרבה אחרי פסח...
מישהו יכול להרחיב ולספר על מה שכתוב על תוית המוצר המוגמר
השבמחקוואלעס המקורי"?
בשנת תר"ע, החל את המפעל הזה של ציצית מהודרת, ר' חיים וואלעס. וממשיכיו בני משפחתו משמרים את המוניטין.
מחק