יומן קריאה: עגונה עברייה מי יידע חייך?

מאת עמנואל אטקס

א. אלמנה ועגונה

משורר ההשכלה יהודה ליב גורדון (יל"ג) פתח את הפואמה המפורסמת שלו 'קוצו של יוד' בשאלה רטורית – 'אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?', ובשורות שאחר כך תיאר את גורלה המר של האישה היהודייה, המוּדרת מלימוד תורה ומקיום מרבית המצוות. ואולם את עיקר הפואמה הוא הקדיש לאישה בשם בת שׁוּעַ, שבעלה נטשה לאנחות והותירה עגונה. משכיל יהודי בשם פַאבִּי ('פייביש שמו לפָנים', מציין המשורר), שהתאהב בעגונה, הצליח לאתר את הבעל הנוטש ולשכנעו שישלח לאשתו גט. השליח עם הגט הגיע ועוד מעט קט ובת שוע תצא לחופשי ותוכל להינשא לפאבי. ואולם הרב וָפְסִי, הרב של קהילת אילון (וילנא בשיכול אותיות) ואב בית הדין, חשב אחרת. וכך תיאר גורדון את תגובתו:     

אַךְ כִּמְעַט שָׂם רַב וָפְסִי בַּגֵּט עַיִן

קָרָא אֶל הַשָּׁלִיחַ: אַל תִּקְרַב לָגֶשֶׁת!

הֲטֶרֶם תִּרְאוּ כִּי הַגֵּט אֵינֶנּוּ כָּשֵׁר:

הַשֵּׁם הִלֵּל כָּתוּב בּוֹ בְּלִי יוּ"ד, חָסֵר.

האומנם הגט נפסל בגלל חסרונה של אות אחת? יהודה פרידלנדר, חוקר ספרות ההשכלה, בדק ומצא שמרבית הפוסקים קבעו שגט כשר בין אם השם הילל כתוב מלא ובין אם הוא כתוב חסר. חוקרים אחרים הוכיחו שבן דמותו של 'ופסי הכזרי', הרב יוסף זכריה שטרן משאוולי, דווקא נחשב לפוסק מקל. אכן, יל"ג, שביקש להעצים את הדימוי של הרבנים כמחמירים שלא לצורך (וגם היה מסוכסך עם הרב שטרן), לא דקדק בעובדות, ואולם השאלה במקומה עומדת: כיצד התמודדו פוסקי ההלכה במהלך הדורות עם סוגיית העגינות? שלא כיל"ג, חוקרי ספרות ההלכה טוענים בעקביות כי הפוסקים היו מודעים היטב לכובד האחריות ועשו תמיד כמיטב יכולתם כדי להתיר את הנשים העגונות. ד"ר נועה ששר דנה בשאלה זו בפרקים האחרונים של ספרה החדש וקוראת תיגר על קביעה זאת. נשוב לכך בהמשך. 

הספר גברים נעלמים: עגונות במרחב האשכנזי, 1648–1850 (הוצאת כרמל, 2020) הוא ניסיון ראשון להעמיד שחזור היסטורי מקיף של תופעת הנשים העגונות על היבטיה ההלכתיים מכאן, והחברתיים-התרבותיים מכאן. שחזור זה נפרש על פני כמאתיים שנה, מאמצע המאה ה-17 (כלומר תקופת גזרות ת"ח ות"ט [1649-1648], שבעקבותיהן נוצרה מציאות כאוטית גם בדיני משפחה) ועד לאמצע המאה ה-19 – לב התקופה המודרנית. התיחום הגאוגרפי של הדיון הוא 'המרחב האשכנזי', כלומר מרכז אירופה ומזרחה, שהיו באותה עת הריכוזים הגדולים ביותר של העם היהודי. מדובר אם כן במפעל מחקר נועז ביומרנותו. כדי לעמוד במשימתה ריכזה ששר גוף מקורות עשיר ומגוון, שכולל מאות שאלות-ותשובות רבניות, פנקסי קהילות ופנקסי בתי דין, מכתבים, ספרי זיכרונות, ספרי מוסר ועוד. 

השאיפה למצות את הנושא הובילה את המחברת להקדיש את הפרקים הראשונים של הספר לבחינת מעמדה ההלכתי והחברתי של האלמנה בכלל ושל האישה הזקוקה לחליצה בפרט. הבחירה הזאת מתבססת על ההנחה, שאלמנה הזקוקה לחליצה גם היא סוג של עגונה, לפחות כל עוד לא נמצא היבם המוכן לשחררה בטקס החליצה.

על פי מושגי החברה האשכנזית בתקופה זו נתפסה האלמנה כאומללה, אך בה בעת גם מסוכנת. אומללה הייתה, מפני שנותרה בגפה ובמקרים רבים איבדה את מקור פרנסתה; מסוכנת, מפני שעצם קיומה של אישה פנויה עלול לערער על החיוניות של מוסד הנישואין, שלא לומר שאישה הפנויה זמן רב מדי חשודה בפתיינות ואף בגרוע מכך. ששר מקדישה דיון רחב למעמדה הכלכלי של האלמנה בראי ההלכה, באפשרות של נישואים חוזרים, ביציאה לשוק העבודה ועוד. אחת המסקנות שעולות מן הדיון היא שאין מה להשוות: גברים יהודים שהתאלמנו היו פטורים מן הקשיים הרבים שהיו מנת חלקן של נשים אלמנות.

דיון מקיף בהלכות ייבום וחליצה הוא רקע לפרק המתאר את גורל הנשים הזקוקות לחליצה. לא לחינם בחרה ששר להכתיר פרק זה בכותרת 'עגונות במלכודת החליצה'. הייתה זו מלכודת של ממש, מפני שבתנאי התקשורת ודרכי התחבורה באותם ימים היה זה קשה עד בלתי אפשרי לאתר את היבם. ואולם גם כאשר היבם נמצא, לא תמיד היה מוכן להעמיד את עצמו לרשות גיסתו האלמנה ללא תמורה כספית. כדי להקדים רפואה למכה התבקשו לעתים אֶחיו של חתן לחתום מראש על שטר התחייבות לחליצה בחינם. אף על פי כן, לא נדירים היו המקרים שנשים שנזקקו לחליצה נאלצו לקנות את חירותן על ידי תשלום כספי ליבם.

נעל חליצה מן המאה ה-19 (ויקיפדיה)

ב. לאן נעלמו הגברים?

'התרת עגונות היא מהתחומים ההלכתיים הנחשבים סבוכים ביותר' (עמ' 133). כך פותחת ששר את הפרק שבו היא מציעה סקירה תמציתית ובהירה של ההלכות הקשורות להתרת עגונות, החל בתלמוד וכלה בספרות הפוסקים הראשונים והאחרונים. פרק זה הוא לדעתי הישג למדני וספרותי ממדרגה ראשונה.

ולעצם העניין, מתברר שביסוד ההלכות הדנות בהתרת עגונות עומד מתח בין שתי מגמות: מצד אחד, הרצון להקל על ההליך; מצד שני, החשש הכבד מפני טעות שתגרום לעגונה להינשא בעוד בעלה חי, שהרי מדובר באיסורי עריות. וכך הקלו הפוסקים, בין השאר, בקבלת עדותה של אישה המעידה על מות בעלה, אף על פי שהיא נוגעת בדבר; בהסתמכות על עד אחד ובקבלת עדות של גוי 'המסיח לפי תומו'. לעומת זאת, עדות אישה על מות בעלה עוררה חשד שמא היא עושה זאת ממניעים כלכליים. חשדנות זו מתבטאת בפסיקת השולחן ערוך, שאישה שהעידה בפני בית הדין שמת בעלה ולא הזכירה את עניין הכתובה, 'מתירין אותה'; אך אם העידה על מות בעלה והוסיפה 'תנו לי את כתובתי', אין מתירין אותה היות 'שעל עסקי הכתובה באה'. בעקבות פסיקה זו ודומות לה הגיעה ששר למסקנה, שהסיכוי לזכות בהיתר היה גבוה יותר אם הייתה העגונה בקיאה בהלכה. דא עקא, שבשל הדרתן מלימוד תורה מרבית הנשים היו רחוקות מכך.

אחד הביטויים לחשש מפני טעות בהתרת עגונות נמצא בדברי הרב יצחק בר ששת (ריב"ש), חכם ספרדי בן המאה ה-14. בעקבות מקרה מסוים שבו הותרה העגונה להינשא כתב: 'והיה ראוי שישאלו על זה כל חכמי הגלילות ובראשם מורנו הרב ר' נסים ... ולא שחכם אחד יסמוך על סברתו להקל'. חשש זה בא לידי ביטוי גם בפסיקת השולחן ערוך, שעגונה שהותרה על פי עד אחד 'לא תינשא אלא ברשות בית דין'. החשש מפני טעות עמד גם ביסוד קביעות רבות של בעלי הלכה, שההיתר שהתירו עגונה אינו תקף אלא אם יצטרפו אליו עוד כמה מגדולי הרבנים שבדור. 

החלק העיקרי של גברים נעלמים דן בגורלן של העגונות עצמן ומה היו הנסיבות שגרמו למצבן. כך מוקדש פרק אחד לנשים שאיבדו את בעליהן בעקבות מלחמות ופרעות, בעיקר במהלך גזירות ת"ח ות"ט. פרק אחר, שכותרתו 'שני מקרי רצח', דן בפרשיות רצח שאירעו באלטונה בשלהי המאה ה-17. פרטי האירועים נרשמו בזיכרונותיה של גליקל מהמלין, ואלה עיקרי הדברים: בשלהי שנת 1683 יצא מביתו, לרגל עסקיו, חלפן כספים בשם אברהם זימלא מיץ, ולא שב. מאמצי אשתו לגלות מה עלה בגורלו עלו בתוהו. למרות שבני התקופה היו מודעים לסכנות האורבות להם בסביבה העוינת, התחילו בני הקהילה להפיץ שמועות על הנעלם ועל אשתו, כביכול הדבר נבע ממתחים שהיו בין בני הזוג. בהקשר זה מצביעה ששר על התפקיד שמילאה הרכילות כאמצעי של פיקוח חברתי. כעבור ארבע שנים נעלם יהודי בשם אהרן, גם הוא חלפן כספים, וגם במקרה זה לא עלה ביד אשתו לגלות מה עלה בגורלו. שני מקרי הרצח כמעט נשכחו, ואנשי הקהילה, שחששו לערב את השלטונות בשל יחסם העוין, המשיכו בשגרת חייהם. ואולם, אישה אחת מנשות הקהילה בשם רבקה הייתה נחושה לגלות את זהות הרוצח. בעקבות שמועות שהגיעו לאוזניה היא פנתה אל המשרתת של החשוד ברצח והצליחה לחלץ ממנה הודאה שהביאה ללכידתו, לגילוי גופות הנרצחים ולהתרת העגונות. הנחישות האובססיבית של אותה אישה לגילוי הרוצח התפרשה בעיני בעלה ואחרים מאנשי הקהילה כשיגעון. ששר גורסת ששיגעון זה, שיוחס לעתים לנשים, הוא שאפשר להן לפעול בדרכים בלתי שגרתיות שהגברים נרתעו מפניהן. 

'תמונות מחיי נישואין מסוכסכים' הוא שם הפרק שבו פורשת ששר שורה של מקרים שבהם הפכו נשים לעגונות לא בשל מות הבעל אלא בשל החלטתו לנטוש את אשתו ללא גירושין. המשותף למקרים אלה הוא, שהליכי הגירושין על פי ההלכה, כמו גם יחס החברה לגירושין, הובילו גברים שנישואיהם עלו על שרטון למסקנה, שנטישת האישה ללא הסדרת הגירושין היא פתרון ראוי. בעקבות ממצאי פרק זה מערערת ששר על קביעתו של יעקב כ"ץ בספרו מסורת ומשבר, שבני זוג העדיפו בדרך כלל לשמר את חיי הנישואין גם במחיר כבד.   

בעיתון המגיד, 20 באוגוסט 1873, עמ' 310 התפרסמו שלושה מקרי עגונות זה אחר זה

מקריאת הפרק שכותרתו 'על דבר העגונה שבעלה הרחיק נדוד ממנה' אנו למדים שהתופעה של גברים שהתרחקו מנשותיהם וילדיהם למשך תקופות ממושכות הייתה שכיחה באותם ימים. עם הנודדים נמנו סוחרים שנסעו למרחקים, מלמדים בני פולין שמצאו תעסוקה בקהילות יהודיות בגרמניה, יהודים ששירתו כחיילים או שנלוו לצבאות כספקים. ומכיוון שמדובר בתופעה שכיחה מתעוררת השאלה, מתי הפכה אישה שבעלה נדד למרחקים לעגונה? על כך משיבה ששר, כי 'כל עוד ראתה האישה את היעדרותו של הבעל כסבירה ולא ביקשה להתיר את נישואיה בגין ההיעדרות – נחשבה אישה נשואה לכל דבר; משביקשה להתיר את קשר הנישואין – הוגדרה כעגונה' (עמ' 292).

כאמור, בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת יש ספרי זיכרונות של בני התקופה. מיעוטם של ספרים מן הסוג הזה מעצים כמובן את חשיבותם. מה לא נאמר ונכתב על ערכם של זיכרונות גליקל מהמלין כמקור היסטורי? האישה המשכילה, השנונה וחדת-העין הזאת, העמידה בזיכרונותיה תמונה עשירה של החברה שבתוכה חיה, על אמונותיה ועל ערכיה. אין זה מקרה כמובן שהמחברת שבה ומסתמכת על ספר זה, תוך שהיא מסתייעת במהדורה החשובה של חוה טורניאנסקי.

ספר זיכרונות נוסף שנדון הוא חיי שלמה מימון, חיבור אוטוביוגרפי של תלמיד חכם שמוצאו מעיירה קטנה בליטא, שלאחר גלגולים רבים הגיע לברלין והפך שם לפילוסוף נחשב. שלמה מימון נולד בשנת 1753 ליד העיירה מיר, והוריו השיאוהו בהיותו בן 11. לדבריו, סבל מרורים מידי חמותו, מה שגרם בהכרח גם למתחים עם אשתו. בשנת 1777, בהיותו בן 24, עזב מימון את אשתו וילדיו בעיירה נייסוויז (Nieśwież; היום בבלארוס) ויצא לבדו לארצות גרמניה כדי לקנות השכלה. לאחר הרפתקאות רבות התקרב לחוגו של משה  מנדלסון בברלין ושם התפרסם כפילוסוף. את ספרו האוטוביוגרפי הדפיס מימון בשנת 1792 בגרמנית וברור שייעד אותו לקהל קוראי שפה זו, יהודים ולא יהודים כאחד.

בספרו העיד מימון, שאשתו, שאותה נטש מזה שנים ארוכות, פנתה אליו פעמיים בדרישה לשוב הביתה או לחילופין לתת לה גט באמצעות שליח. וכך כתב מימון באטימות רגש אופינית:

אשתי דורשת ממני או לחזור תיכף ומיד הביתה או לשלוח לה ביד האיש הזה גט פטורין. אני לא יכולתי לעשות אז אף אחת משתי אלה. לגרש את אשתי בלא שום סיבה לא אביתי, ולשוב מיד לפולין, כשאין לי שום סיכוי למצוא שם את פרנסתי ולחיות חיים שיש בהם טעם, אי אפשר היה לי (עמ' 324).     

כעבור שנתיים הגיעה אליו אשתו בכבודה ובעצמה, בלוויית בנם הבכור, ודרשה ממנו לשוב לביתו או לתת לה גט. גם הפעם ניסה מימון להתחמק בתואנות שונות ומשונות. בין השאר טען, שהוא מתקשה להיפרד מאישה שאותה אהב בעבר, וכי אינו רוצה שהגירושין ייעשו מתוך קלות דעת. בסופו של דבר הוא נעתר לתחינת אשתו ונתן לה גט. ששר מציינת שלאורך הסיפור כולו התעלם מימון ממחשבותיה של אשתו ומרגשותיה, וכי בחר להעלים מקוראיו את ההשלכות ההלכתיות והמוסריות החמורות של נטישת אישה ועיגונה.

ג. עגונות ורבנים

תקצר היריעה מלסקור כאן את המון המקרים של עגונות הנדונים בספר. מדובר במנעד רחב מאוד של נסיבות, של הקשרים, של סיפורים אישיים ושל דרכי פעולה שנקטו בעלי הלכה. ואולם המכנה המשותף לכולם הם הקשיים העצומים שבפניהם ניצבו אותן עגונות שביקשו להתיר את עצמן מכבליהן. קשיים אלה נבעו הן מחמת הרקע והנסיבות השונות של כל עגונה ועגונה הן מן הקושי לעמוד בדרישות ההלכה כדי להתירן. 

נסתפק בדוגמה אחת: מי שהיו בקיאים בזיהוי מתים בחברה האשכנזית היו אנשי החברה קדישא. אם איתרע מזלה של העגונה וגופת הבעל נמצאה על ידי אנשים אלה, חזקה עליהם שידעו לזהותה בהתאם לדרישות ההלכה. ואולם, שונה היה המצב במקרים שבהם נמצאה הגופה על ידי מי שאינו יהודי. עדותו של גוי הייתה קבילה רק כאשר הוגדר כ'מסיח לפי תומו', ואילו הודאה מפורשת של מי שרצח יהודי, במסגרת חקירה שנערכה מטעם השלטונות, לא הייתה קבילה. מקרים כאלה מבליטים את המלכוד ההלכתי שעמו נאלצו עגונות להתמודד בנסיבות החיים של התקופה. ההליכים שהיו כרוכים בפענוח מעשי רצח ובזיהוי גופות עירבו בהכרח את השלטונות, כך שבמקרים רבים דרישת ההלכה, שעדות גוי לגבי נסיבות המוות חייבת להיות בגדר של 'מסיח לפי תומו', לא הייתה מציאותית.

שני הפרקים האחרונים של הספר מוקדשים ל'עגונות ורבנים', והשאלה העומדת במרכזם היא כיצד התנהלו בעלי ההלכה כאשר התבקשו להתיר נשים מעגינותן. כנקודת מוצא לדיון זה מציגה ששר את מה שהיא מכנה 'חידת המקורות'. וזו החידה: בספרות השאלות-ותשובות (שו"ת), שהתחברה במהלך תקופה זו, יש מאות היתרי עגונה. ואולם, בפנקסי בתי הדין, שבהם נרשמו היתרי עגונות שניתנו בפועל, צוינו רק היתרים מעטים. להלן נראה מהו הפתרון שמציעה ששר לחידה זו.

בהמשך הפרק הציגה ששר את השיקולים המתודולוגיים שהדריכו אותה בבחירת 435 התשובות שאותן בחנה לעומק, ואלו הם: השיקול הגיאוגרפי, היינו תשובות מאזורים שונים של המרחב האשכנזי; השיקול הכרונולוגי, היינו תשובות שנכתבו לכל אורך התקופה הנדונה; וכן השיקול של מעמד הפוסק והשתייכותו הרעיונית, שהוביל לבחירת תשובות שנכתבו הן על ידי פוסקים שנחשבו לגדולי הדור הן על ידי פוסקים מקומיים.

דיון נוסף הקדישה ששר לשיטות השונות הנוהגות בחקר ספרות ההלכה. וכך סיכמה את עמדתה:

נקטתי בגישת החוקרת העומדת בחוץ, בתפיסה מטא-הלכתית הכופרת בטענה שההלכה היא מערכת בלתי משתנה ... תוך כדי ניתוח המקרים נראה כיצד גורמים חברתיים ותרבותיים השפיעו על מהלך התפתחותה של ההלכה ... נוסף על כך, איני מקבלת את הטענה שהמערכת ההלכתית אינה ניתנת לשיפוט ולהערכה חיצוניים. גישה זו ... נובעת ממסקנות שעלו הן ממחקרים שעסקו בהיסטוריה של ההלכה והצביעו על התפתחותה בזיקה לנסיבות היסטוריות ולגורמים סוציולוגיים, הן ממחקר פמיניסטי של ההלכה, שהצביע על הטיות מגדריות הקיימות בה ופיתח כלים לחשיפתן (עמ' 359).    

עתה חוזרת ששר למה שכינתה 'חידת המקורות', היינו הפער הבולט בין מספרם הרב של היתרי העגונות בספרות השו"ת ובין מספרם המועט בפנקסי בתי הדין. אומנם, אפשר להסביר את הפער הזה בכך שלא כל פנקסי בתי הדין שרדו. עם זאת, העובדה שיש בידינו פנקסים של כמה מן הקהילות החשובות ביותר, ושגם בהם מועטים ההיתרים, מותירה את החידה במקומה. אין אפוא מנוס מן המסקנה, שרבות מן העגונות שנדונו בספרות השו"ת לא זכו להיתר בפועל.

כאמור, חוקרים של ספרות ההלכה קבעו, שרוב הפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להקל על העגונות ולהתירן מעגינותן. מתברר שביסוד קביעה זו עמדו הרטוריקה של הפוסקים, שתיארו את העגונה כאישה אומללה ובוכייה, והעובדה שמרבית התשובות שנדפסו אכן מתירות את העגונה מכבליה. ששר קוראת תיגר על מוסכמה זו, שלדעתה היא מכלילה מדי ומתעלמת מן הגישות השונות שרווחו בין הפוסקים. לשם כך היא מבחינה בין ארבעה דגמי פסיקה בסוגיית העגונות: הדגם המחמיר, פוסקים המסרבים מלכתחילה לעסוק בהיתר עגונות מחשש לטעות; הפוסק המצטרף, שאמנם מעדיף לא לעסוק בנושא, ועם זאת במקרים מסוימים מוכנים להצטרף ולתמוך בהיתר שנתן פוסק אחר; הדגם האמביוולנטי, פוסקים המוכנים להתיר עגונה רק בדיעבד, אך לא מלכתחילה, מתוך חשש שמא ייצא להם שם של מקלים בדיני עגונות; הדגם המקל, פוסקים שראו מלכתחילה בהיתר עגונות מצווה חשובה והתאמצו להקל בה.

ששר דנה בכל הדגמים האלה, תוך הבאת דוגמאות שממחישות את מגוון העמדות ואת הלכי המחשבה שביסודן. מסקנתה היא, שדגמים אלה 'מסמנים את טווח העמדות שנתפס כלגיטימי במסגרת הפסיקה בתקופה הנדונה' (עמ' 373). חוקרי הלכה שגרסו כי רוב הפוסקים התאמצו להקל עם העגונות הסתמכו על כך שמרבית הדיונים שנדפסו בספרות השו"ת הסתיימו בהיתר. ואולם, ששר טוענת כי מסקנה זו שגויה, שכן כמעט כל היתרי העגונה (לפחות אלה שנדונו בספרה) הסתיימו בהצהרה של הפוסק שההיתר יקבל תוקף רק אם יזכה באישורם של פוסקים נוספים. לעתים נקב הפוסק בשמותיהם של פוסקים אלה, לעתים התנה את ההיתר בהצטרפות 'שני גאונים מפורסמים'. אפשר כמובן להבין את הדרישה הזאת בשל החשש מטעות, ואולם, ששר הצביעה על מקרים שבהם הפוסק משוכנע בצדקת ההיתר, ובכל זאת התנה אותו בהצטרפות פוסקים נוספים, מה שעשוי – לפחות סטטיסטית – להביא לקיומן של חוות דעת שליליות שיחסלו את סיכוייה של האומללה לזכות בהיתר. מתברר שהססנות ומורך לב אינן תכונות הנגלות רק בשדה הקרב אלא הן קיימות גם בשדה ההלכה.

נקל לשער את הקשיים שבפניהם מצאו עצמן העגונות שנאלצו לכתת רגליהן למקומות מרוחקים כדי לזכות בתמיכה של פוסקים מפורסמים בהיתר שקיבלו. ששר הביאה מקרים אחדים הממחישים זאת. כיצד אפוא יש להסביר את העובדה שפוסקים רבים התנו את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, וזאת למרות שבוודאי היו ערים לקושי שהם מציבים בשל כך בפני העגונה? ההסבר העולה על הדעת הוא החשש מפני טעות. יתר על כן, היו פוסקים שסברו כי היתר עגונה הוא עניין כה חמור שההלכה מחייבת שיהיה נדון על ידי פוסקים אחדים. ששר מציעה כי ביסוד תופעה זו עמד גורם נוסף, והוא שאיפת הפוסק לקנות מוניטין רבני ולהשביח את מקחו. ששר הביאה מקורות שמהם עולה, כי במהלך תקופה זו הלכה והשתרשה הדעה כי רק פוסקים מן המדרגה העליונה רשאים לעסוק בהתרת עגונות. מכאן, שהפוסק שמתנה את ההיתר בהצטרפות פוסקים אחרים, מציג את עצמו בפני הציבור כמי שנמנה עם השורה הבכירה של הפוסקים שנחשבים מומחים בתחום זה. השבחת המוניטין הרבני אינו רק צורך אנושי בסיפוק של יצר הכבוד והגאווה אלא גם היה עשוי לסייע לו לזכות במשרת רבנות נחשקת ובמקור פרנסה יציב. המחברת חותמת את הפרק בציטוט מדבריו (המאוחרים) של הנצי"ב מוולוז'ין (1893), שנכללו בתשובה שכתב בעניין התרת עגונה: 'דתקנת חכמי ישראל היא קלקלתן, היינו מה שמפלפלים להתיר היתרים בקונטרסים ארוכים דווקא, הוא גורם לקלקולן' (עמ' 390).    

בפרק האחרון, שהוא גם 'אחרית דבר', מתפלמסת ששר עם טענת חוקרי ההלכה, שביסוד התנהלות הפוסקים עמדה אתיקה של מניעת סבל מן העגונות. אין כאן מקום להביא את מכלול טיעוניה והמקרים שעליהם הסתמכה ונסתפק במסקנתה:

מוסד הרבנות בכללו הציב מכשולים קשים בדרכן של עגונות שחפצו לקבל היתרים, וזאת פחות מתוך שיקולים הלכתיים ענייניים ויותר משיקולים תועלתיים. בעובדה זו אני רואה את הגורם המרכזי לאפשרות ... שרבות מן העגונות שעליהן סופר במחקר זה מעולם לא הותרו (עמ' 405).

ואולם המחברת אין די לה בדחיית הטענה שהפוסקים עשו כמיטב יכולתם כדי להתיר את העגונות. בעקבות מחקרה היא מציעה מסקנות מרחיקות לכת על אופיו של מוסד הנישואים בכלל והשלכותיו על גברים ועל נשים בתקופה שאותה חקרה. וכך היא מסיימת את ספרה:

התמונה העגומה העולה ממחקרי זה מגלה שאף על פי שגברים ונשים גם יחד התחנכו לאורה של התפיסה שנישואין הם המסגרת המשפחתית הראויה, המסרים הלא-מפורשים ותלויי המגדר שהונחלו להם ביחס למוסד הנישואין הקנו למוסד זה משמעות שונה בתכלית בחייהם ... גברים היו מודעים לכך שנישואין מעניקים להם ביטחון, חירות ושליטה בגורל נשותיהם, ואילו בתודעתן של נשים נכחה תמיד האפשרות המאיימת שהנישואין יהפכו למלכודת ... לעובדה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על מעמדן של נשים בחברה היהודית בתקופה זו בפרט ובחברות יהודיות מסורתיות בכלל. במילים אחרות, עצם קיומו של מושג העיגון בתודעתם של בני החברה הגדיר את מרחבי הפעולה שלהם ... אותה חברה שביססה את אורחות חייה על היעדרות ממושכת של בעלים מבתיהם, שאפשרה להם לנטוש את נשותיהם ולא נקטה יד קשה כנגד אלה שעשו זאת, הקריבה לא רק את העגונות עצמן אלא גם את ציבור הנשים בכלל על מזבח חירותם של הגברים (עמ' 406). 

נועה ששר

השורה התחתונה בספרה של ששר אינה מותירה מקום לספק: ספרה נכתב מנקודת מבט פמיניסטית מובהקת. ואולם, אין מדובר בכתב פולמוס. ששר אינה משכילה רדיקלית הנלחמת ברבנים אלא היסטוריונית המחויבת לאמת, ככל שהמחקר ההיסטורי מאפשר לשחזרה, ומסקנותיה מתבססות על מחקר איכותי, מתועד ומנומק. היא הסתמכה על גוף מקורות עצום בהיקפו ועשיר ומגוון באופיו. הניתוח ההיסטורי של המקורות הללו, והדברים אמורים בעיקר בספרות השו"ת, כרוך בקשיים מתודולוגים ידועים שעמם הצליחה להתמודד בצורה משכנעת. 

קושי מיוחד שעמד בפני ששר היה הניסיון לחלץ את קולן של העגונות מתוך טקסטים שנכתבו על ידי גברים ונועדו לעיני גברים. בזכות קריאה רגישה ויצירתית של מקורות אלה, והצלבתם עם מקורות אחרים, מהם שנכתבו בידי נשים, היא הצליחה לתת ביטוי משכנע ומרשים לקולן של הנשים שנפלו קרבן למלכוד העיגון על סוגיו השונים. אל הניתוח המתוחכם והרגיש של המקורות הצטרף ידע היסטורי מקיף שבאמצעותו הצליחה להעמיד את התופעות הנדונות בתוך הקשרים היסטוריים חברתיים נרחבים. זאת ועוד, אף על פי שסיפורי העגונות הנדונים בספרה מתייחסים למקרים פרטיים וחד-פעמיים, ששר השכילה לחשוף את זיקתם לערכים, למוסכמות ולדפוסים שנהגו באותה חברה ובכך הפכה אותם לפרטים היכולים ללמד על הכלל.

הרומן 'העגונה' מתאר את גורלה של עגונה צעירה בווילנה
שנקלעה למשחקי כבוד של רבנים ופרנסים

פתחנו את הרשימה בציטוט השורה המפורסמת של יל"ג, 'אישה עברייה מי יידע חייך?'. אם הייתה נחה עליה בת השיר, הייתה ששר יכולה לפתוח את ספרה במילים 'אישה עגונה מי יידע חייך?'. בספרה קרעה לנו ששר צוהר לחייה ולמצוקותיה של האישה העגונה בחברה האשכנזית, ומתוך כך מצטיירים בפנינו חיי הנישואין בחברה זו וכיצד היא מתמודדת עם משברים המערערים את מוסדותיה.

____________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הופעת הספר (מכון שוקן למחקר היהדות, ירושלים, 22 ביוני 2021)