יום שישי, 26 בינואר 2024

מוכרחים ממש להתאהב: דרמות הנישואים של א"ב יהושע

איקה ובולי יהושע בצעירותם (ארכיון א"ב יהושע, הספרייה הלאומית)

מאת אבנר הולצמן

הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה יהושע, שכל יודעיה הכירו אותה בשם אִיקָה, הלכה לעולמה אחרי מחלה קצרה ב-12 בספטמבר 2016, והיא בת 76. בטקס הלוויה, יומיים אחר כך, נשא בעלה, הסופר אברהם ב. יהושע, הספד מיוחד במינו. בפתח דבריו ציטט את המשפט הראשון מן הרומן מולכו (1987), שפרסם שלושים שנה לפני כן, בהיותו בן חמישים. מתואר בו רגע המוות של אשת מולכו ממחלת הסרטן, בעוד הוא, בעלה, יושב ליד מיטתה ומלווה את נשימותיה האחרונות. הרומן עצמו מתאר את שנת האבל הראשונה, ובלבה שרשרת הניסיונות הכושלים, המוזרים ואפילו הקומיים, לשדך לאלמן הטרי נשים אחרות. רק בתום אותה שנה הוא מרגיש שאחיזתה של אשתו בו רפתה, והוא כנראה כשיר לדבוק באשה אחרת. 'מוכרחים ממש להתאהב', הן המילים החותמות את הרומן, שעבור קוראים רבים, ואני בתוכם, הוא האהוב והנוגע ללב מבין ספריו הרבים של יהושע. 

'כאשר הייתי מציג את הרומן הזה בראיונות או בערבים ספרותיים', סיפר יהושע באותו הספד, 'הייתי מקפיד להוסיף שסופר נשוי שכותב ספר כזה, חייב שנישואיו יהיו חזקים ובטוחים כדי להעז ולדמיין את אלמנותו כלפי בת זוגו'. ואכן, מאז שנישאו, כאשר איקה הייתה בת 19 וחצי בלבד, ובמשך 56 שנותיהם יחד, נודעו השניים כזוג בלתי נפרד, סימביוטי. 'ועדיין ה"סימביוזה" בינינו', אמר יהושע, 'שרבים חוזרים ומדברים בה כעובדה ידועה, הותירה מרחב חירות לכל אחד מאתנו לעסוק בעצמאות גמורה במקצועו, אם זו הספרות או העבודה הקלינית'. 

מטבע הדברים איקה הייתה לא רק הקוראת הראשונה של כל דבר שכתב, אלא גם העורכת הראשונה. 'כמו בכל מה שכתבתי', סיפר, 'היא עברה על כתב היד, שייפה, דייקה, גזמה, עוד לפני שהעברתי אותו לעורך הנפלא והוותיק שלי, מנחם פרי'. לדברי יהושע, דווקא את הרומן מולכו היא לא אהבה. היא טענה שהמחבר לועג לגיבור שלו, אלמן פסיבי כבד הליכות, רואה חשבון בעל אופק תרבותי מוגבל. אבל גם את הרומן הזה היא ליטשה בהקפדה, כדרכה. 

רבקה (איקה) יהושע (2016-1940)

אכן, אותו קשר נישואים ממושך, בטוח וחזק, העניק ליהושע בסיס מוצק לרקום כמה וכמה פרשיות נישואים שונות ומשונות הממלאות את ספריו. מדובר גם בתיאורים של טקסי נישואים וגירושים וגם בפרישֹה סיפורית של חיי זוג המתמשכים על פני שנים רבות. כבר ב-1960, שנת נישואיו, פרסם יהושע את הסיפור 'חתונתה של גליה'. אחרי שורה של סיפורים סוראליסטיים, נטולי זמן ומקום מזוהים, זו יצירתו הראשונה המתרחשת בסביבה ישראלית קונקרטית. הסיפור נכתב בהשראה עגנונית מפורשת: גרעינו והמוטו שלו לקוחים מן הסיפור 'הרופא וגרושתו' של ש"י עגנון. מודעה קטנה בעיתון מבשרת על חתונתם של גליה ודני שתתקיים בקיבוץ הדרומי שדות אור. בעקבותיה נאספים אל הטקס ארבעת הגברים הקודמים בחייה של גליה, שעדיין מתייסרים באהבתם אליה ובעלבון עזיבתה אותם. אחרי החופה הם מכלים את זעמם וקנאתם בחתן המבועת, עד שמשאירים אותו מוטל שותת דם על מיטת הכלולות ועדיין חוגג את ניצחונו עליהם. המספר עצמו מייחל למותו של הבעל הטרי, ומבטיח לגליה שיחכה בסבלנות עד אותו רגע נכסף. בינתיים הוא עוזב את הקיבוץ בנסיעת בלהות לילית מטלטלת עצמות, מובל באוטובוס רפאים אימתני בלב מישור שחור ענקי בידי נהג בעל חזות מפלצתית. 

חיי נישואים שבאו עד משבר והידרדרו למופעים של שנאה הדדית אלימה עומדים במרכז הסיפור 'בסיס טילים 612' (1974)  פנינה אמנותית שכמדומני נשכחה כליל. הגיבור, מרצה לפילוסופיה, שמעיינו המחקרי יבש, נמלט מדירתו הרעילה אל מסע הרצאות לחיילים בסיני. הוא נוטש מאחוריו את אשתו, הבורחת מצידה לתרדמות ממושכות, ואת בנם הקטן הנשחק בין מריבותיהם של הוריו. 'פעם היו מסוגלים להתכתש יום שלם, לא מרפים זה מזה', נאמר בסיפור. 'לפעמים אף שוכחים לצאת לעבודה, ועד עומק הלילה, בחימה שפוכה, שוברים כפעם בפעם איזה כלי זכוכית שמזדמן לידיים. עכשיו כל אחד לנפשו' (עד חורף 1974, עמ' 255-254). 

אבל ההתמודדות העיקרית של יהושע עם טקסי נישואים וחיי נישואים התרחשה ברומנים שלו, והחל בראשון שבהם, המאהב (1977). תמונת הנישואים המצטיירת בו היא אחת המוזרות ביותר העולות על הדעת. אדם ואסיה, שהיו חברים לכיתה בבית הספר וחזרו ונפגשו אחרי שנים, לכודים בנישואים שכמעט מלכתחילה איבדו את טעמם. הוא מכונאי, בעל מוסך משגשג, והיא מורה בתיכון, אישה כבויה וסגפנית שחייה הפנימיים מתנהלים בחלומות מסובכים. כל אחד מהם חי בעולם משלו. 'אולי להיפרד?' מהרהר אדם (עמ' 104), אבל במקום להיפרד הוא נוקט בפעולה בלתי צפויה ומביא הביתה איש צעיר, גבריאל ארדיטי, כדי להפכו למאהב של אשתו. האורח נהיה מעין בן משפחה והבעל מעודד את הקשר בינו לבין אשתו ומפקח עליו. כאשר המאהב נעלם במהומת מלחמת יום הכיפורים, אדם נאחז דיבוק ומקדיש שבועות וחודשים לשיטוטים ליליים בכבישי הארץ בניסיון לעלות על עקבותיו. 'ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב', כך נפתח הרומן. 'היה לנו מאהב ומאז המלחמה הוא איננו. פשוט נעלם' (עמ' 9). בריאיון לרגל הופעת הרומן סיפר יהושע, שהגרעין הראשוני שהצמיח את הסבך העלילתי העשיר היה משפט בן ארבע מילים: 'אדם מביא מאהב לאשתו'. זהו, לדבריו, חלק ממשיכתו הקבועה לפרדוקסים לוגיים בסיפוריו הקודמים: 'ב"שלושה ימים וילד" מי שאמור לשמור על הילד רוצה להרוג אותו. שומר היערות שורף אותם. הבן פגוע הנפש של המשורר כותב שירים. גם שם וגם כאן זו הייתה מערכת לוגית מתהפכת. המלחמה הדליקה אותי על עניין ההיעלמות, והגרעין היסודי נוצר דרך המערכת הזאת: המאהב שנעלם' ('נחוץ אומץ לב לכתוב על מקומות מוכרים', מעריב, 18 בפברואר 1977).

אותה מערכת לוגית מהופכת, שמשכה את יהושע אל המוזר והמשובש, נתנה את אותותיה בעיצובם של קשרי אהבה ונישואים גם ברומנים הבאים שלו. כך ברומן השני, גירושים מאוחרים (1982), ששמו החלופי הוא 'קנטטת הגירושים'. יהודה קמינקא נמלט לארצות הברית אחרי שאשתו ואם ילדיו הבוגרים, נעמי, ניסתה לרצוח אותו בנעיצת סכין. כל זה התרחש בתום עשרות שנים של נישואים רעילים, שהחדירו יסוד של טירוף לחיי המשפחה כולה. כעת הוא חוזר אחרי חמש שנים כדי להסדיר את מתן הגט לנעמי, שאושפזה בעקבות ניסיון הרצח בבית חולים לחולי נפש. אחרי שלל סיבוכים והשהיות נעמי נעתרת וחותמת על מסמכי הגירושים. ערב טיסתו חזרה אל משפחתו החדשה באמריקה, יהודה מתגנב אל בית החולים כדי להעלים את מכתב הוויתור שלו על ביתו, שהיה אחד מתנאי הגט. שם, מחופש בבגדי אישה, בעוד נפשו מתערערת והולכת, הוא מוצא את סופו הנורא, כאשר אחד המאושפזים מתנפל עליו ורוצח אותו בנעיצת קלשון. מי הטריף את מי? יהודה את נעמי או להפך? זו אחת השאלות המרחפות על הסבך המשפחתי המפותל הנרקם ברומן. גרשון שקד סיכם זאת בכותרת מאמרו על הספר: 'מאחורי כל זה מסתתר שיגעון גדול', והוסיף: 'אין תימה שבארץ מטורפת כשלנו נכתבים ספרים על משפחות מטורפות' (גל אחר גל בסיפורת העברית, 1985, עמ' 64).

מרקחת זוגית-משפחתית מוזרה לא פחות נרקמה ברומן השיבה מהודו (1994). בנג'י, רופא מתמחה צעיר הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית, נקרא ללוות להודו את לזר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, ואת אשתו דורי, כדי להחזיר משם את בתם עינת שחלתה בצהבת קשה. מתעוררת ציפייה טבעית שבנג'י ידבק לאהבה בחולה הצעירה שבהשגחתו, אבל הפלא ופלא, זה לא מה שקורה. מתוך התבוננותו הנפעמת בזוגיות החזקה של הוריה הוא נמשך בכוח עז דווקא אל אמהּ, דורי, המבוגרת ממנו בעשרים שנה. היא נשבית לבסוף בעוצמת תשוקתו מבלי לרופף כלל את הקשר הסימביוטי שלה עם בעלה. בתוך המערך המסתבך והולך נשזר הקשר של בנג'י עם מיכאלה, חברתה של עינת, המוליך לנישואים וללידת בת, אבל הזרות היסודית שנשמרה בין בני הזוג מוליכה לבסוף לפרידתם. 

דוגמה נוספת, ייחודית ונועזת, היא הרומן מסע אל תום האלף (1997), שבו צלל יהושע אל עולמן של קהילות יהודיות בצפון אפריקה, בצרפת ובאשכנז בימי הביניים. החוט המקשר בין האירועים הוא פרשה של נישואים ודיני אישות בעלת משמעות היסטורית עקרונית. על סִפָּהּ של שנת אלף לספירה יוצא ממרוקו סוחר יהודי בשם בן-עטר, מלווה בשתי נשותיו, למסע מסוכן בים וביבשה לפריז ולוורמס (היא וורמייזא). מטרת המסע לפייס את אסתר מינה, אשת אחיינו ובת אשכנז, שהטילה עליו חרם בשל נישואיו לשתי נשים. יהושע העמיק כאן אל שורשי הפיצול ההיסטורי בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז, ערב הטלת 'חרם דרבנו גרשום' שאסר בין השאר כפל נישואים. אבל בצד הרובד ההלכתי המורכב, המטלטל את קהילות אשכנז, נרקם ברומן עולם מוחשי של חיים יהודיים, לרבות יחסי אחווה ורעות בין שתי הנשים. בן-עטר עצמו שוקד על מילוי חובת הבעל, ופוקד בלילות כל אישה בתורה. הרומן מגיע לאחד משיאיו הפרובוקטיביים כאשר האישה השנייה מתקוממת ושואלת מדוע לא תורשה גם היא להיות נשואה לשני גברים בעת ובעונה אחת. 'לא רק שהיא מוכנה להיות מוכפלת', היא אומרת, 'אלא היא רוצה להיות גם מכפילה'. ובהמשך: 'הולכת ומתלקחת בה דווקא קנאה נוראה בבעל יחיד שיש לו שתי נשים שלהן יש רק בעל אחד' (עמ' 216). 

די בדוגמאות האלה כדי להמחיש את רוחב הדמיון של יהושע ואת תנופתו. יצירותיו תמיד מפתיעות במקוריותו של כוח ההמצאה ששוּקַע בהן. כוח הדמיון הגרוטסקי הוא בעיניי המחצב הראשוני, שעל גביו מוקמים מרכיביה האחרים של כל יצירה: המשחקיוּת, הפסיכולוגיה, הסגנון, הסטרוקטורה, ההומור, העלילה וההגות. יהושע איננו סופר אוטוביוגרפי במובן הישיר. הוא לא חיבר יצירה וידויית מקיפה בנוסח החיים כמשל של פנחס שדה, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, חבלים של חיים באר או פוסט מורטם של יורם קניוק, כלומר סיפור ארוך בגוף ראשון על צמיחתו של המחבר מילדותו בבית הוריו. 'אינני חושב שהיה מעניין לכתוב ישירות על עצמי', אמר באחד הריאיונות. 'לכתוב ישירות על עצמי לא יתן שום דבר לאף אחד, ודאי שלא לי'. אבל, הוסיף, 'אני חושב שאני כותב על עצמי. מי שיודע לקרוא יכול למצוא חלק ממני בכתיבתי'. הוא אפילו נהג לדבר באירוניה עדינה על חבריו הסופרים, שהעידו על איזה פצע אישי עמוק המזין את כתיבתם. אין לו שום פצע ושום טראומה ביוגרפית, הצהיר. הוא חי חיים נורמליים, לא מעניינים במיוחד. לספרות הגיע כמעט במקרה. מילדותו דווקא נמשך לעולם המשפט בזכות ההיבטים הלוגיים השכלתניים שביסוד הדיסציפלינה הזו, וחשב שיהיה עורך דין.

אבל מאיזה שורש נבעו בכל זאת חוויות החיים האינטימיות המפרנסות את כתיבתו? בהחלט לא רק ממרחבי הדמיון. לפני כארבעים שנה, בטקס שבו הוענק לו פרס ברנר לספרות, יהושע נשא נאום מרתק תחת הכותרת 'אשתו של יוסף חיים ברנר – כמטאפורה'. הוא דיבר בו לא על ברנר, אלא על אשתו, וליתר דיוק על פרשת נישואיו הקצרים והמושכחים למחצה עם חיה ברוידא, שהסתיימו בפרידה כואבת חודשים אחדים לפני שנרצח (כיום אנו יודעים על פרשה זו הרבה מאוד בזכות הביוגרפיה המצוינת ברנר: סיפור חיים, שחיברה אניטה שפירא בשנת 2008). 

יוסף חיים ברנר ורעייתו חיה ברוידא, 1912

השאלה שיהושע בחר לדון בה היא: 'מה הייתה בדיוק הזווית שאישה זו הסתכלה במשך כל השנים על ברנר. לא על ברנר עצמו, האיש, אלא על יצירותיו של ברנר, על גיבוריו הספרותיים ועולמם הנפשי. ישנה זווית כזאת, מאוד מיוחדת לדעתי, הזווית שממנה רואים בני המשפחה הקרובים והאינטימיים או ידידי הנפש את יצירותיו של הסופר'. אין צריך לומר, שבאמצעות ההשלכה על אשתו של ברנר יהושע אמר כאן דברים עמוקים על עצמו, ולא פחות מכך על הקשר בינו לבין אשתו. 

מה עובר על בת הזוג או בן הזוג של הסופר? כנראה חוויה לא קלה. 'לגלות את המוכר להם, או מה שחשבו שהוא מוכר להם, והנה הוא מרוסק בתוך מוטציות חדשות שונות ומוזרות. הם נדהמים לגלות חומרים אינטימיים, סודות חשוכים מתוך חייהם והנה הם נחשפים במין ברוטאליות, לפעמים גם בגרוטסקה ואירוניה. הם מופתעים, נעלבים, מרגישים מרומים ... הם מגלים שהם עצמם הפכו ל"חומר", שמשתמשים בהם, נוטלים חלקים מהם ומחברים בשרירות לב עם חלקי דמויות אחרות' (הקיר וההר, 1989, עמ' 176). בהמשך הרחיב יהושע את הדיבור על התפקיד המיוחד של הנפש הקרובה ביותר לסופר, בן או בת הזוג, שמוטל עליה לעמוד לצִדו ולהשתתף באופן כלשהו במאבקו הבודד עם החומר, גם כאשר נגלים לעיניה החביונות האפלים ביותר. 

האתגר הזה שינה את צורתו עם השנים. ביצירותיו המוקדמות יותר של יהושע, הסבך הנפשי וההפלגות העלילתיות הקיצוניות הוקמו בעיקר מכוחו של הדמיון היוצר, והקשר אל חיי הסופר ומשפחתו נותר רחוק וסמוי מן העין. לא כך הדבר ברומנים שחיבר בעשרים שנותיו האחרונות. ברובם מסתמן דגם אחר: קשר נישואים ארוך, שמתחיו וסערותיו כבושים, ולפעמים מבצבצים מתחת לִפְּנֵי שטח הרמוניים ושפויים לכאורה. אתמקד בשלושה מהם. 

הכלה המשחררת (2001) הוא הרומן הארוך, הנינוח, ההטרוגני וגם הפרום ביותר מבחינה מבנית של א"ב יהושע. גיבורו הוא הפרופסור יוחנן ריבלין, מזרחן בעל שם מאוניברסיטת חיפה, וסביבו קבוצה מגוונת של עמיתים למקצוע הנמנים עם אסכולות שונות ויריבות בחקר העולם הערבי וספרותו. ריבלין שרוי מזה כחמש שנים בחוסר מנוחה, בשיתוק יצירתי, וכנראה גם בדיכאון מחמת סוד משפחתי אפל המוסתר מפניו. בנו יקירו עופר אולץ לפתע להיפרד מאשתו גליה אחרי שנת נישואים אחת, שבה הצטיירו כזוג מאושר. איש משותפי הסוד אינו מוכן לגלות לו את הסיבה לגירושים, שהרסו את הבן והוליכו אותו לגלות עצובה ועקרה בפריז. מכיוון שגליה היא בתו של בעל פנסיון משגשג בשכונת תלפיות בירושלים, ריבלין, המנסה לפצח את ליבת הסוד, חוזר ונמשך בלא שליטה למסעות חקירה גלויים וחשאיים באותו פנסיון ובסביבתו, למורת רוחם ואף לזעמם של אשתו ושל בנו. 

סוד הנישואים והזוגיות הוא אחד מנושאי היסוד של הרומן. לא במקרה הוא נפתח בפרק הקרוי 'חתונה בכפר', שבו ריבלין מוזמן עם אשתו לחתונתה של אחת הסטודנטיות הערביות שלו בכפר גלילי. אבל בעוד אשתו מקסימה את כל רואיה ברוחה הטובה, הוא נאחז קנאה ותסכול, כפי שקורה לו בכל חתונה, בהיזכרו בחורבן נישואיו של בנו.

אכן, אחד מקווי הסיפור הבולטים מגולל את הקשר האמיץ בין ריבלין לאשתו חגית, שופטת מחוזית חכמה, מעשית ונמרצת. בצד האינטימיות העמוקה, התשוקה ההדדית וההיזקקות העזה זה לזו, היא שופטת בלא הרף את חולשותיו, תסכוליו המקצועיים והתנהגויותיו החריגות. 'אני עוזבת אותך ליומיים שלושה ואתה יוצא מדעתך', היא גוערת בו בשובה מנסיעה מקצועית קצרה לחו"ל, שבמהלכה יצא ריבלין למסע תמוה ומסוכן בשטחי הרשות הפלסטינית (עמ' 276). הרגע הדרמטי ביותר ביחסים ביניהם מתרחש בלשכתה בבית המשפט, שהם באים אליה לפי הצעתו באחת השבתות כדי להשליט סדר במגירותיה הפרועות. פליטת פה של הבעל מגלה לחגית שהוא מוסיף לנהל מאחורי גבה חקירה חשאית בפרשת גירושי בנו. חמתה ניצתת, בעיקר על הפרת האמון ביניהם, והמריבה מידרדרת לא רק להטחת מילים חריפות ואיומים אלא לתגרת ידיים ממש. בשעות הבאות, בשוך הסערה, יורדת על ריבלין ההכרה, שעל אף התפרצות הזעם והאיבה אין לו קיום בלי השופטת של חייו, והברית ביניהם תשרוד כל משבר. 'במשך השנים הרבות אהבתי אליה רק מתחזקת, ובכל יום משירה מעצמה תנאי נוסף', הוא מהרהר (עמ' 310). עם זאת, הוא שואל את עצמו כיצד יצליח להעמיד מפעם לפעם מחסום בפני שליטתה בו. כל זה הוא קמצוץ ממרקם היחסים המסובך בין בני הזוג, המוקף שלל סיפורי משנה על פרשיות נישואים אחרות כהדהודים של העלילה הראשית. הרושם הוא שברומן זה יהושע התיר לעצמו לחשוף ולהיחשף אולי יותר מבכל יצירה אחרת, על אף המסווה הבדיוני של נישואי המזרחן והשופטת. 

זוג סימביוטי נוסף, דניאלה ואמוץ יערי, עומד במרכז הרומן אש ידידותית (2007). כותרת המשנה שלו, 'דואט', מכוונת אל עיקרון המבנה הראשי של הרומן. הוא עשוי יותר ממאה פרקים קצרים, המדלגים לסירוגין בין תודעת הבעל לתודעת האישה. החלחול ההדדי בין שתי העלילות, גם כאשר בני הזוג מצויים אלפי קילומטרים זה מזו, ממחיש את הקשר המיסטי כמעט ביניהם אחרי 37 שנות נישואים, ואת משיכתו אליה שרק מתעצמת והולכת. כנאמר: 'שליטת האהבה, מסכם הבעל בחיוך עצוב את גלעין חייו ומחבק את אשתו. עוד שלוש שנים ימלאו לה ששים ... אבל ישותה ממשיכה ללבב אותו ולרתקו כבימים ראשונים' (עמ' 10). 

אמוץ הוא מהנדס מעליות מצליח ודניאלה מורה ותיקה. הוא המגשר והמפשר, הדואג והחומל, המנחם, המרגיע, מתקן התקלות, המטפל טיפול אישי בכל אחד מבני המשפחה וגם באנשים זרים. הוא איש ארוטי פעיל הספוּג תשוקה מתמדת, ולעולם לא מסופקת, לאשתו. הוא מייצג את הוויית הביטחון היומיומי והעונג הבורגני השופע. באמצעות דמותו, הרומן מצביע על המשפחה כמקום שבו מתנהלים החיים האמתיים, לא במרחב הציבורי הסואן. לעומתו, דניאלה היא לכאורה אישיות תלותית, והמספר אינו נמנע מלהציג בעדינות את חולשותיה – האישיות המוֹרָתִית המקובעת, פיזור הנפש המפונק של בת זקונים אהובה, התאווה הבלתי נשלטת למיני מתיקה – אולם דווקא בפיה ובתודעתה מושמות כמה מן האמירות הנוקבות ביותר ברומן. דניאלה היא מוקד של איזון, תקווה, פיכחון צלול, יצר חיים שפוי וחיבור אותנטי למציאות. מבין עשרות הזוגות המהלכים ביצירותיו של יהושע, דניאלה ואמוץ יערי הם המופת המובהק של חיי נישואים הרמוניים. האיתנות של קיומם יחד מעניקה משקל נגד לטרגדיה המשפחתית שבלב הרומן, מותו של אחיינם מאש חבריו במארב שהסתבך בטול כרם, וחורבנם הנפשי של הוריו אחרי האסון. 

את הזוג יערי אפשר להשוות אולי רק לזוג הרמוני אחר העומד במרכזו של הרומן האחרון של יהושע, המנהרה (2018). צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, מתחיל לגלות סממנים של שטיון, דמנציה. הרומן מלווה בווירטואוזיות את תהליך ההידרדרות שלו, הכרוך בכל מיני הרפתקאות, תוך כדי הימחקות הדרגתית של אישיותו. בכל אלה עומדת לצדו אשתו דינה, רופאת ילדים מנוסה, עוגן של שפיות ויציבות, שנוטלת אחריות לא רק על מחלתו אלא גם על תעלולי ההסוואה וההתחמקות שהוא נוקט כדי להסתיר ממנה את מצבו. 'אל תתחכם כל הזמן. דווקא תגיד, תדבר, תספר, לא רק את מה שאני לא יודעת אלא גם את מה שאני יודעת. תיזהר צבי, היא נסחפת במילותיה, אל תתחיל עכשיו לתעתע. אני חייבת לדעת ולהבין כל מה שקורה לך לפני שאתה מתדרדר לתהום ... "כן את צודקת" הוא משיב לה. "באמת את צודקת, אסור לתעתע, כן, תעמדי על המשמר ורק אל תרפי ממני, כי אין מישהו אחר לידי"' (עמ' 90). בתהפוכות העלילה לוריא המטופל נעשה למטפל, כאשר אשתו לוקה בחיידק אלים המסכן את חייה. בעודה מוטלת אין אונים הוא מגייס בתוכו כוחות לנהל במסירות את האשפוז שלה בבית החולים ואת החלמתה האיטית בבית. 

כתיבת הספר החלה לפני מחלתה של איקה יהושע והסתיימה אחרי מותה, ואפשר לשער שחודשי המחלה חלחלו בדרך כלשהי אל תוך הרומן. יהושע הציב בפתח הספר את ההקדשה: 'לאיקה שלי (2016-1940), אהובה אינסופית'. על מצבתה, בבית העלמין בקיבוץ עין כרמל, כתב את המילים הבאות: 'אצילותך הקורנת, תבונתך האנושית והמקצועית וחיוכך הנפלא נשמרים לעד בלב אוהבייך הרבים'. 

מצבת קבורתה של איקה יהושע (צילום: איתן גליקמן, Ynet)

אבל זה עדיין אינו סוף פסוק. דרמות הנישואים חזרו להעסיק את יהושע בגלגול סופי ביצירתו האחרונה, המקדש השלישי (2022). זהו מחזה (או 'נובלה דיאלוגית', כהגדרת המחבר) המתרחש במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב. נרקמת בו עלילה עזה של נישואים שטורפדו, שונה כל כך מסיפורי הזוגיות ההרמוניים שנפרשו בשלושת הספרים הקודמים שנזכרו לעיל וקרובה יותר לדרמות המשפחתיות האפלות שקדמו להם. אישה בשם אסתר אזולאי מתייצבת לקחת נקם מרב מושחת, שמנע ממנה להינשא מתוך מניעים אפלים והרס בזדון את חייה אחרי שקלע אותה ואת אהוב לבה לסבך הלכתי בלתי פתיר. לא זו בלבד, אלא שבסיפור הפרטי הזה משולב חזון נועז על פתרונו של סכסוך דתי עתיק יומין, שיאפשר את הקמת בית המקדש השלישי בשולי הר הבית ולא במרכזו. היצירה הזו חוברה על ערש דווי והושלמה שבועות אחדים לפני מותו. יהושע התגלה בה במלוא כוח הדמיון וההמצאה שלו ובמלוא חיוניותו כהוגה מקורי. היא מעידה, שמסתרי הזוגיות והנישואים הוסיפו לאתגר ולהפרות את כוחו היוצר מראשית עד אחרית.

___________________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בהרצאה בסדרה 'משפט וספר' בעריכת פרופ' נילי כהן, אוניברסיטת תל-אביב, 11 בינואר 2024

פרופ' אבנר הולצמן הוא חוקר ספרות עברית ומלמד באוניברסיטת תל אביב  avnerhol@gmail.com


יום חמישי, 25 בינואר 2024

סיבוב בתל אביב: קרפיף, אהבת חסד ואהבה לכולם, הפִּטְמָה האגדית, חכמת רחוב

צילומים: איתמר לויתן

א. למד לשונך

וכך כתב ח"נ ביאליק בסיפור הנפלא 'מאחורי הגדר': 

מעבר לירכתי החצר של חנינא-ליפא וגַנהּ של שקוריפינשטישיכא, מאחורי השכונה היהודית והלאה, שם יש כעין עולם חשאין בפני עצמו – קרפף שמם וּרחב ידים. הקרפף נתון כולו בתוך מקשאות וּמדלעות וּמוקף מחיצות מכל צד. מגיעים אליו במשעול צר, בין שתי גדרות, ונכנסים לתוכו דרך פרצה שבגדרו שלו [...]  
יש באותו קרפף איזה כֹּחַ טמיר, מאַיֵּם וּמוֹשך כאחד. מעֵין נפש חיה נעלמה יש בו והיא מושכת ומושכת, מכל המחבואים, מכל השִׁיחין והבּורוֹת.  
וּבאחד מימי התמוז נכנס נֹח לקרפף. היום בער כתנור, מקוצי הקרפף נִתּזוּ ניצוצות אש – עלה נֹח וישב באילן. זה לו ימים אחדים שאינו מוצא את מארינקא אצל הנקב: שומרת היא עתה את הפירות הבשלים בגן – ונפשו עגמה לה. צופה הוא מעל האילן – והִנה גנה הגדול של שקוריפנשטיכא נגלה לפניו. זוית אחת של הגן נוגעת במחיצת הקרפף וּשנים שלשה נסרים של המחיצה משותפים לשניהם. 

מה זה קרפף (וברבים: קרפיפות) כולם יודעים? 

אם לא, מניחי הרכבת הקלה בתל אביב באים לעזרתכם:

וכי תשאלו, מה בין נח ומאריאנקה והחצר המגודרת של זו שאי אפשר להגות את שמה (שקוריפינשטישיכא) לבין הדיפּוֹ של הרכבת הקלה? הנה תשובת האקדמיה ללשון העברית:

המילה העתיקה קַרְפִּיף, המציינת במקורה שטח גדור או חצר גדורה, יוחדה בימינו לציון שטח מסילתי המשמש לתחזוקת רכבות, לחנייתן או לתפעולן (בלועזית: דִּיפּוֹ). כך למשל הקרפיף של הרכבת הקלה של גוש דן הוקם בפתח תקווה ובו גם שוכן מרכז הבקרה של הקו האדום.  
מקור המילה במשנה, וצורתה המקורית קַרְפֵּף, כעולה מכתיבה ומניקודה בכתבי היד של המשנה.  
את המילה אפשר למצוא בספרות העברית לאורך הדורות וגם בספרות החדשה לציון חצר מגודרת. בסיפור "מאחורי הגדר" מאת חיים נחמן ביאליק הקרפיף הוא זירה מרכזית של ההתרחשויות ... המונח קרפיף נקבע במונחי תחבורה מסילתית בשנת תשנ"ח (1998).

ב. אהבת חסד

ברחוב אברבנאל 46 בשכונת פלורנטין פועל כבר עשרות שנים בית הכנסת 'אהבת חסד' על שם הרב פרנקל. להגיד שבית הכנסת מט לנפול זו כבר גמילות חסד בפני עצמה.

היו ימים מפוארים לבית הכנסת הזה, כפי שעולה מעמוד הפייסבוק שלו. כאן היה מקום תפילתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, לימים רבה של העיר, וכאן הוא ייסד בשמחת תורה תש"ג (1942) את מנהג 'ההקפות השניות', שמקורו ברצון להזדהות עם קהילות ישראל באירופה הכבושה.

הרב י"י פרנקל ויהודים בוכרים בהקפות שניות מחוץ לבית הכנסת, ראשית שנות השישים (פייסבוק)

כך נראתה החזית עד לפני כמה שנים...

וכך זה נראה היום.

מי שייכנס פנימה יפגוש ערבוביה של ספק דירת מגורים, ספק חנות ('תמשישי קדושה'), ספק בית כנסת בתוכנית 'הישרדות'. 

עצוב.


ג. אהבה לכולם

פסאג' פנסק (פֶּנְסְק, לא פִּינְסְק) הוא מן המבנים היפים של תל אביב בימיה הראשונים. הוא הוקם בשנת 1925 כמרכז מסחרי, ולמרות התהפוכות שעבר האזור הוא שרד בשלמותו ברחוב הרצל 16.

לאחרונה כוסתה חזיתו של הבית בשתי כרזות ענק עם המנון לסובלנות שכתב משורר אנונימי.


ד. פינה בעיר: הפִּטְמָה האגדית

ספק אם מישהו מחוץ לתל-אביבים שמע על 'הפטמה האגדית'  אני למשל לא שמעתי עליה מעולם. 

הפטמה הזו חשופה לעיני כל. היא נמצאת ברחוב וינגייט בשכונת יד אליהו, בלב מגרש הסקייטבורד והרולר-בליידס הנקרא 'סקייטפארק גלית'

הסקייט פארק בנוי בטון, הוא ענק בגודלו (כמעט שלושה דונם) ומקצועי בגימורו. בני נוער מכל רחבי העיר מגיעים אליו וכלי רכיבתם בידם. 

חוץ מהשם הקסום, שנלקח מן המחוזות הרוחניים של חנוך לוין ודודו גבע, אין לסיפור הזה פואנטה...


ה. חכמת רחוב


יום שישי, 19 בינואר 2024

סיפורו הנשכח של בית הספר לבנות ב' בירושלים

מבנה גג הרעפים בצד ימין הוא, כנראה, בית הספר לבנות ב'. בימינו לא נותר זכר מהמבנה, ומיקומו היום בתחום מגרש החנייה הצפוני של הר ציון. ברקע: החומה הדרומית של העיר העתיקה, הכותל הדרומי של הר הבית והר הזיתים
(
British Official Photograph, 1917-1921; תודה לגיל שלו)

מאת איל דודסון

בית הספר לבנות ב' נוסד בירושלים בראשית תקופת המנדט, כנראה בשנת תרע"ט (1919-1918), בידי מחלקת החינוך של ועד הצירים לארץ ישראל של ההסתדרות הציונית. בית הספר, שיועד לבנות יהודיות דתיות שגרו בעיר העתיקה ובסביבותיה, פעל בתחילה בין החומות, ולימים עבר למבנה בעל שתי קומות, חצר מרוצפת וגינת נוי בהר ציון, מחוץ לחומות העיר

בית הספר לבנות ב' (מוקף בעיגול צהוב), 1935
(
The Survey of Palestine, 1947; ארכיון העיר ירושלים, תא 8056 מפה 48)

מוסדות לחינוך בנות דתיות פעלו זה מכבר בירושלים, אבל הם היו מעטים ונתפסו מתירנים מדי עבור אנשי היישוב 'הישן' השמרנים. כך תיארה זאת אשת החינוך החרדית חנה שפיצר (1955-1886): 

מה היה המצב בארץ ישראל עם ראשית התחדשותה בתקופתנו? היישוב הישן בארץ ישראל היה מורכב ברובו הגדול ממשפחות שעזבו זה עכשיו את הגולה. הן [לא] נרתעו מפני הסכנות והקשיים שעברו עליהם בדרכם ובארץ, ובאו במטרה כפולה: להניח את היסוד לבניין הארץ ולהציל את נפשם הם ובייחוד את נפש ילדיהם מהשפעת תרבות זרה. והנה גברה ההתעניינות ביישוב הארץ מצד חוגים מתקדמים והתחילו נפתחים בתי ספר חילוניים, ואז גברה ביותר חרדתם של נאמני הדת והמסורת ביישוב והתחילו מתעמקים בבעיה, כיצד להציל את בניהם מהשפעה זו. אולם גם אז היתה סכנת הבנים פחותה מזו של הבנות, מכיון שרוב הבנים ינקו ממקורות ישראליים נאמנים משחר ילדותם, בעוד שהבת הסתפקה בעל כורחה בקריאה בסידור התפילה, ולכל היותר בלימוד כתיבת קצת יידיש, וברוב היישוב – בייחוד בעדות המזרח – לא ניתן גם זה, כיון שלפי דעתם הבת אינה צריכה לדעת כלום. וכך גדלה הבת ללא תורה וללא דרך ארץ. 
חנה שפיצר (ויקימדיה)
כל זמן שהיישוב היה מצומצם והצליח לשמור על צביונו הדתי והמסורתי, התחנכה הבת כאמה-מורתה ונשתמרה, אפוא, פחות או יותר בכנותה [בטהרתה], אבל עם התפתחות היישוב החדש והתפתחותה של התרבות החילונית גברה הסכנה: ללמוד לא ניתן לה, והשפעה מן החוץ קיבלה כמובן ללא כל הבחנה (חנה שפיצר, 'העבודה החנוכית של ת"ת לבנות א', ספר היובל של בית הספר ת"ת לבנות א' בירושלים,   תש"ג, עמ' 10-9). 

הכותבת הייתה בעצמה בת היישוב הישן בירושלים. בשנת 1918 ייסדה בשכונת הבוכרים את תלמוד התורה (!) לבנות א', וניהלה אותו במשך שנים רבות, עד שהמקום זוהה בפי הירושלמים הוותיקים עם דמותה וכונה 'בית הספר שפיצר'.  

מעבר לחשדנות שגילו אנשי היישוב הישן כלפי מוסד חינוכי לבנות, נתקלו מייסדיו בקשיים כלכליים חמורים, שנבעו בראש ובראשונה ממצבם הכלכלי של הורי התלמידות. הללו היו בדרך כלל בני מעמד כלכלי נמוך וידם לא השיגה את דמי שכר הלימוד. מצב זה הגדיר, הלכה למעשה, את אוכלוסיית היעד של בית הספר – בנות משפחות מצוקה, על פי רוב מעדות המזרח.

בדו"ח מפורט שהתפרסם בשנת 1934 בעיתון דבר כתבה 'ברכה' (מדובר מן הסתם בחברת המערכת ברכה חבס):

ברכה חבס בשנות העשרים (ויקימדיה)
למעלה מ-250 ילדות. רק 6 הוא מספר הכתות ומהן שתיים מקבילות. עד סוף שנת הלימודים הרביעית, לא יותר. למעלה מזה אין השכלת הבנות בעיר העתיקה מגעת. ללוקסוס ייחשב ... הן לא על נקלה נאותים הם גם לשלוח אל בית הספר של 'הציונים' בכלל, ביחוד ההורים האשכנזים, אנשי הכוללים למיניהם, משפחות הרבנים והמיוחסים ונותני הטון לסוגיהם. 
גדול כאן אחוז התלמידות מבין העדות המזרחיות, בנות שואבי מים, סבלים, כובסות, רוכלים וכדומה. ילדוֹת אשר תנאי דירתן והזנתן ירודים מאוד והרמה התרבותית של בתיהן נמוכה מאוד. גדול כאן האחוז של ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך. רבים הילדים העזובים והמוזנחים וגדול מאוד העוני. שכר הלמוד המועט המוטל על הילדות נכנס בקושי רב, גם לאחר ההנחות המרובות. ועם כל ההקלות לא מעטים ההורים שאינם שולחים את בניהם לבית הספר 'בעד שאין כסף' ... 
בית הספר הזה קיים כבר שנים רבות. מורים באו, או נשלחו הנה בעל כרחם, ומורים הלכו. נתחלפו ההנהלות זו אחר זו. לעבוד בעיר העתיקה – מעין 'גזירה' היא. לא רבים המתנדבים, ומעט מאוד נעשה. והן כה רב הערך אשר יכול להיות למוסד חינוכי מתאים כאן, וכה גדולה ההשפעה על הסביבה כולה (ברכה, 'בעיר העתיקה [בין ילדי ירושלים]'דבר, 15 באוקטובר 1934, עמ' 3).
בימינו, הנייר לא היה סובל ביטויים כמו 'ילדים דפקטיביים וכבדי חנוך', אבל באותם ימים, לא היה זה יוצא דופן. ברכה אף טענה שמאופיו של בית הספר נגזרה גם איכות הצוות החינוכי, שלא הצטיין בהתמדה ובהתמסרות לאתגר המורכב. 

כריכת גיליון הציונים של התלמידה פנינה שטמפר בכיתה א', 1919
(מיכה ובתיה כרמון, סבתא פנינה כרמון לבית שטמפפר ומשפחתה מצד אביה, ירושלים 2014, עמ' 285)
 
חבס ציינה, בנימה ביקורתית, את התחלופה הגבוהה של הנהלת בית הספר. נראה כי ניהול המוסד הופקד תחילה בידי המחנך יצחק פלר (1967-1889), איש העלייה השנייה, שהיה מורה לעברית ולחשבון. כעבור שנים אחדות עזב פלר את ירושלים ועבר לנהל את בית הספר תל נורדוי בתל אביב.

בית הספר לבנות ב' נרשם ברשימת 'בתי ספר נמוכים' (יסודיים). המנהל הוא יצחק פלר.
ספר הכתובות ('אדריסאות') של ירושלים, 1921
, בעריכת א' אוסקוטסקי, עמ' 67

ישעיהו פְּרֵס (ויקימדיה)
בשנים 1923-1921 נוהל בית הספר לבנות על ידי הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874). לאחר מכן עבר פרס לנהל את בית הספר לֶמֶל בשכונת זכרון משה. 

בשלהי 1921 פנה פְּרֵס אל הנרייטה סאלד, פעילה ציונית אמריקנית, שייסדה בניו יורק את 'הדסה' (הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה) ואז כבר גרה בירושלים, בבקשה לסיוע כלכלי נוכח ליקויי התזונה החמורים של התלמידות. פרס תיאר בפניה את חרפת הרעב של תלמידותיו ואת השפעתה על בריאותן ותפקודן. הוא הפציר בה לגייס מימון לארוחות צהריים בבית הספר, אך ארגון 'הדסה' סבל באותם ימים בעצמו מקשיי תקציב וסאלד נאלצה לדחות את בקשתו.

בראשית 1922 נמצא פתרון מפתיע לבעיית התזונה. בירושלים ביקר אז הרב ד"ר מוריס הריס מניו יורק (1930-1859). מצבם של בתי הספר בעיר זעזע אותו ולאחר שנפגש עם סאלד הוא קיבל על עצמו את האחריות לגיוס תרומות להזנת התלמידים. 'מפעל ההזנה' – כך כינו אותו – השתלב בתוך שנים מעטות עם תכנית הלימודים שבה הוקדשו שעות לימוד להכשרת התלמידות בשיעורי בישול ותזונה. מודל מוצלח זה, בניצוחה ובהכוונתה של 'הדסה', יוּשׂם עד מהרה בבתי ספר נוספים, ועד סוף תקופת המנדט כבר הקיף 236 מוסדות חינוך ברחבי הארץ (צפורה שחורי-רובין, 'ה"קפטריה": מפעל ההזנה של "הדסה" בבתי הספר העבריים', קתדרה, 92 [תשנ"ט], עמ' 134-107). 

במרוצת השנים הוטב מצבו של בית הספר בהדרגה, במיוחד בשנים 1943-1930 שבהן ניהלה שרה גליקליך את בית הספר. גליקליך הייתה ציונית-סוציאליסטית, מנשות העלייה השנייה, שעלתה בשנת 1906 מניקולאייב שברוסיה (כיום באוקראינה). לאחר שצברה ניסיון בהוראה בבתי ספר יהודיים בביירות וביפו, קיבלה על עצמה את ניהול בית הספר לבנות ב', וכן את הוראת מקצועות החשבון, ההנדסה, התנ"ך וההיסטוריה. 

גליקליך, שהייתה בעלת תודעה פמיניסטית מפותחת, התמסרה למשימה בכל מאודה, כשהטיפול האכפתי והרגישות האימהית אפיינו את דרכה החינוכית. בתקופתה הפך בית הספר מארבע-שנתי (כיתות א'-ד') לשבע-שנתי (עד כיתה ז'), צומצם מספר התלמידות בכיתה, נפתחה כיתה לחינוך מיוחד ומסלולי הכשרה מקצועית. בהשפעתה ניתן דגש מיוחד על שמירת הבריאות וההיגיינה (צפורה שחורי-רובין, 'שרה גליקליך: דיוקנה של מנהלת בית ספר  מנהיגה חינוכית מוסרית בראי העבר', עיונים בחינוך, 5 [תשע"ב], עמ' 213-184).

המנהלת שרה גליקליך בין תלמידותיה בבית הספר לבנות ב' (באדיבות מוזיאון חצר היישוב הישן)

אל האתגרים החינוכיים, החברתיים והכלכליים של בית הספר נוספו עד מהרה אתגרי הביטחון. כאמור, בית הספר שכן בהר ציון, שבאותה עת היה מיושב בעיקר בערבים. במאורעות תרפ"ט (1929) לא נרשמו אירועים מיוחדים באזור זה, אבל הטבח הנורא שהתחולל מעברה הצפוני של העיר העתיקה (בתי ניסן ב"ק) הותיר רושם עז. בשל החששות מהתנפלות ערבים, שנת הלימודים תר"ץ לא נפתחה במועדה ולבית הספר נמצא מקום זמני חדש (המיקום החדש לא נרשם):

דבר, 15 בינואר 1930

בימי המרד הערבי הגדול (1939-1936) המצב הביטחוני החמיר עוד יותר, במיוחד במרחב העיר העתיקה. הדרך שעשו הבנות הצעירות מבתיהן שברובע היהודי או בעיר החדשה אל בית הספר לֻוותה בפחד מתמיד. כך סיפרה לבנה גורן (לבית אריאל):

הלכתי לבית ספר בעיר העתיקה, זה היה נקרא בית ספר לבנות ב', ובית הספר היה בדיוק בקירבת קבר דוד, ואנחנו היינו הולכים. לאמא שלי היו רעיונות מיוחדים, עשתה לנו מטפחות עם מגן דוד ... פעם הרביצו לנו, קיללו אותנו, כי ראו לפי המגן דוד שאנחנו יהודים. אבל לכי תתווכחי עם אמא ... היא עשתה כאילו זה לטובתנו. היינו שם עד למאורעות 1936. פעם הגענו לבית ספר, פתאום אני רואה המנהלת מביאה מונית, ולא ידענו מה הסיבה, כי לשמוע רדיו, טלוויזיה, לא היה אז. היו שמועות, כל מיני שמועות. אנחנו מגיעים, ואנחנו לא היינו הרבה ילדים בשכונה בבית הספר לבנות ב' ... אז המנהלת הזמינה מונית ולקחה אותנו עד ימין משה שלא נלך ברגל חזרה הביתה. חזרנו הביתה, ואחר כך ידענו ושמענו מה היה, התחילו מאורעות 39-36 (ראיון עם נכדהּ, ד"ר דותן גורן).
 דבריה מקבלים אישור מידיעות שהתפרסמו בעיתונות בת הזמן:

דבר, 20 בדצמבר 1936 

החשש הביטחוני בהר ציון הפך מוחשי במיוחד לאחר רצח אבינֹעם ילין, המפקח על החינוך העברי בארץ ישראל, בפתח משרדו בהר ציון, ב-22 באוקטובר 1937. אביבה גלי, בתה של שרה גליקליך, תיארה לימים את אימת הפחד בבית הספר בהר ציון באותם ימים ואת התמודדותה של אמהּ עמו: 

יצאה את החצר וסגרה אחריה את השער. הרחוב היה ריק. רחוב זה הוביל משער ציון דרומה, מקיף את הר ציון עד לקבר דוד הלך (על פי האגדה) ומסתיים בירידה לדרך חברון. לא היו יהודים בסביבה ... פנתה בצעדים מהירים לעבר שער ציון, מרחק דקתיים. לבה רעד ולא משום דאגה לעצמה; על חייה לא נתנה את דעתה, אלא על חוסר האחריות בשהייה ארוכה כל כך כשהיא לבדה בכל האזור. שער ציון אפל הוא ואין יודע מי מסתתר באחת מפנותיו. אמנם, צעדים אחדים בלבד, ארבעה, חמישה מן הכניסה עד ליציאה ממנו, ואף על פי כן, באותם הימים גם צעד אחד עלול להיות הצעד האחרון ... נשמע רחש מאי-שם מאחור. לבה דפק, עלה בזכרונה רצח אבינעם ילין שנרצח לא מכבר ברחוב הארמנים ולאור היום! ועם הזכרון הקשה עלו בה יסורי מצפון: 'מה יהיה על הילדים אם...', אותו קונפליקט עמוק שמלווה אותה כל חייה, ובמיוחד מאז קיבלה עליה את ניהול בית הספר בעיר העתיקה, לבין האחריות כלפי ילדיה. לעולם נתונה בצבת המלחמה המוסרית בין חובתה לילדיה לבין מחויבויותיה לתלמידותיה... (אביבה גלי, העיר שאיננה עוד: ירושלים שלי, 1940-1920, אריאל, תשס"ה, עמ' 30-29).

לטענת שמואל אבן-אור (2013-1929), יליד העיר העתיקה וחוקר ירושלים (שמעתי מפיו), זה היה הרקע לכך שבימי המאורעות עבר המוסד אל בין החומות והשתכן בבית שהושכר מידי משפחת חלאדי. בחלקו הצפוני (כיום רחוב אור החיים 1) שכנו כיתות הלימוד, בעוד שבחלקו הדרומי (כיום רחוב אור החיים 6, ודרומה ממנו) היה אגף המנהלה, שכלל את המטבח, חדר האוכל וחדר המתפרה (תודה למשה ויינגרטן על המידע).

מאז 1940 פעל בבית הספר מועדון של חברי 'יַבְנֶה' – קבוצת סטודנטים דתיים שזכו במלגת קיום ובמגורים בתמורה לניהול פעילות חינוכית קהילתית. הם מנו בדרך כלל שבעה עד עשרה בחורים ובחורות שהתחלפו מפעם לפעם. פעילות זו הייתה פרי יזמתו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' יהודה ליב מאגנס, על מנת לחזק את תושבי הרובע היהודי. במשך למעלה משבע שנים הפעילו חברי 'יבנה' קייטנות, חוגי בית ומועדון וסייעו בשיעורי עזר. עם ההחרפה במצב הביטחוני שולבו חברי 'יבנה' במערך לוחמי ה'הגנה' והשתתפו בפעילותם. 

פעילות ספורטיבית בהנחיית הסטודנטים של 'יבנה', ראשית שנות הארבעים

(צילום: יהושע מרקוביץ'; מוזיאון חצר היישוב הישן)

בשלהי תקופת המנדט היה בית הספר לבנות ב' המוסד החינוכי הגדול ביותר בעיר העתיקה. ב־1943 התחנכו בו 210 תלמידות, ובסוף 1947 – 185 תלמידות. באותם ימים כבר הייתה מלחמת העצמאות בעיצומה, והצוות החינוכי התלבט כיצד להתנהל בשעה שהעיר נתונה במצור. חנה הלנה טהון, נציגת הצרכים הסוציאליים בוועד הלאומי, ביקרה ברובע היהודי כמה פעמים, וכך כתבה בדו"ח השני שלה, מ-22 בדצמבר 1947:

המנהלת של בית הספר לבנות ירדה רק לארגן את בית הספר והיא חוזרת אל ביתה יחד עם עוד מורה בעלת משפחה גם היא, והיא סוברת שהעבודה בבית הספר צריכה להסתדר כמו בימים נורמליים, ושאי אפשר להסכים לחִלופי מורים, ובעצמה היא חוזרת אל העיר כי יש לה תינוקות בבית. הח'[בר] א.א., מורה בבית הספר לבנות בעיר העתיקה, נתמנה לאחראי בכלל ולמקשר עם כוחות הבטחון. הוא חייל משוחרר, וסובר מנסיונו שיש להתחשב עם מצב המצור שבו נתונה העיר כעת, ולהשתמש במדריכים שירדו אל העיר לטפל בעבודה התרבותית בין הנוער וגם לעבודה בבית הספר. צורה זו או אחרת של עבודה, בתי הספר צריכים להיות פתוחים, כי גם זה עודד בהרבה את היישוב. 
(שמואל אבן-אור אורנשטיין ומשה ארנוולד [עורכים], תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמותת מגיני הרובע היהודי בתש"ח, תשס"ד, עמ' 142) 

מסמך על מצב בתי הספר בעיר העתיקה בימי מלחמת השחרור, דצמבר 1947 
(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, עמ' 220)

באותה עת הוחלט לאחד את בית הספר לבנות עם בית הספר לבנים – במתחם תלמוד התורה הספרדי. זו הייתה החלטה גורלית, שכן חודשים מעטים אחר כך, ב-16 במאי 1948, נהרס לחלוטין חלקו הדרומי של בית הספר לבנות מפגיעת פגז. למחרת החלו הקרבות המכריעים ברובע היהודי, שהסתיימו בנפילתו כעבור כשבועיים. בהיעדר לוחמים, גויסו גם ילדים וילדות למאמץ המלחמתי ושימשו קַשָּׁרים בין העמדות. 

הקֶשר בין העמדות נותק. המגע היחיד הוא באמצעות ילדים־שליחים. נערים רצים או זוחלים בין עיי החרבות מעמדה לעמדה, ונושאים שקים קטנים מלאים רימוני יד מתוצרת בית, או כמה כדורים, או מודיעים על המצב בשאר העמדות. הם חולפים מבית לבית בהתלהבות ילדותית, ללא תשומת לב לסכנה הכרוכה בכך.
 (דב יוסף, קריה נאמנה: מצור ירושלים 1948, שוקן, תש"ך, עמ' 174)

בני נוער נוספים שימשו יצרנים של אמצעי לחימה מאולתרים. אלה שהגיעו לגיל נערוּת הצטרפו לצוות הרפואי וללוחמים, ומקצתם גויסו לגדנ"ע (גדודי נוער) שנחשב לזרוע של ה'הגנה'. מפקדם של בני הנוער היה המורה שאול טוויל (לימים תובל). רבות מן הנערות הלוחמות היו תלמידות בית הספר לבנות ב', אחת מהן הייתה שושנה קובי, ואלה זיכרונותיה (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שושנה קובי הייתה אפוא עדה למות אחותה שולמית, שנפצעה אנושות בקרבות. כשלושה חודשים וחצי קודם לכן איבדה שושנה גם את אחיה שמעון, שנפל ב'עמדת המַצוֹת' שבדרום הרובע. הלווייתו נערכה בהר הזיתים, אך היא ובני משפחתה לא יכלו לצאת מן העיר העתיקה וצפו בטקס הקבורה ממרחק, מעל החומה. 

זיכרונותיה נמצאים בחוברת המשוכפלת העומדים בחומה, שהתפרסמה על ידי בית הספר לבנות ב' לאחר המלחמה (שמורה בארכיון המדינה, תיק ג-20/840). 

בימי הסער הללו נוהל בית הספר בידי הדסה בריל (לימים נועם), ילידת צאנז (פולין) ובוגרת הסמינר למורים 'תרבות' שבווילנה, שעלתה ארצה בשנת 1935 והשתלבה בצוות ההוראה של בית הספר לבנות ב'. לאחר נפילת העיר העתיקה החליטה בריל לבנות את בית הספר מחדש. היא איתרה מבנה ערבי נטוש בשכונת קטמון שהתרוקנה מדייריה הערביים בימי המלחמה ואוכלסה מחדש בפליטי הרובע היהודי. בית הספר נקרא 'לוריא' (היום ברחוב הפלמ"ח 57), ובו שולבו תלמידים נוספים משכבות מצוקה בירושלים. 

תמונת מחזור של בית ספר לוריא, 1960 בהנהלת הדסה בריל. בין המורים: יהודה עמיחי, חוה שטרן ומלאכי בית אריה (פייסבוק)

בית הספר לוריא סבל מתשתיות לקויות ומהיעדר תקציבים, שכן אוכלוסיית התלמידות באה ברובה מרקע כלכלי קשה. הדסה בריל נאבקה להשגת תנאי קיום מינימליים לבית הספר ואף הצליחה לייצבו ולהביא את תלמידיה להישגים. אחת הבעיות הקשות הייתה ההתמודדות עם הטראומה ואבדן כושר הלימוד של התלמידות שחוו את הלחימה ברובע היהודי ואת נפילתו בידי הירדנים. באחד ממכתביה הביעה בריל את דאגתה ממצב 'התלמידות המפגרות' בבית הספר, תוך שהסבירה כי 'הנני להדגיש שהפִּגוּר בא עקב המצור בירושלים העתיקה'. 

ארכיון המדינה, תיק ג-20/840

אחת המורות שגייסה הדסה בריל הייתה חוה שטרן (אחייניתו של הסופר יוסף חיים ברנר ורעייתו של ההיסטוריון פרופ' מנחם שטרן, שנרצח בעמק המצלבה בשנת 1989), וכך היא סיפרה בזיכרונותיה שהוציאו בני משפחה לאור לאחר מותה:

חוה שטרן לבית ברנר: סיפורים ופרקי זיכרונות מן העיזבון, תשע"ג, עמ' 133

בנות כיתה ח' בבית הספר לבנות ב' בשכונת קטמון, 1949 

(תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח,  עמ' 235) 

בית הספר לבנות ב' היה מאבות מוסדות החינוך לבנות בירושלים החדשה. הוא לא זכה למפעל הנצחה, גם חוקרי התקופה כמעט ולא נתנו דעתם עליו, ונדמה כי נעלם בתהום הַנְּשִׁיָּה. עתה שמנו לו יד ושם.

____________________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.com

תודה רבה לאורה פיקל צברי, מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן, ולחוקר ירושלים ד"ר דותן גורן על עזרתם