הכניסה למעיין הגיחון, ציור של דיוויד רוברטס, 1842 (ויקימדיה) |
מאת איל דודסון
א. היש קשר בין מעיין הגיחון לבין הר הבית?
היכן נובע מעיין הגיחון? לכאורה, כל מי שביקר בעיר דוד יודע לומר שהמעיין נובע לרגלי הצלע המזרחית של גבעת העיר, מטרים ספורים מראשיתה של נקבת השילוח (נקבת חזקיהו). מתברר שהתשובה אינה כה פשוטה ובעבר היו דעות שונות לחלוטין באשר למקור מימיו של המעיין הנודע.
במה שנראה במבט ראשון תמוה למדי, כמה תעודות היסטוריות קושרות בין מקורות מעיין הגיחון לבין מקורות מים בהר הבית. הראשון שהעלה אפשרות כזו הוא אל-הַרַוִי, דרשן מוסלמי בעירק ובסוריה בתקופה האַיוּבית (מת ב-1215), בספרו 'ההנחיות להכרת יעדי העלייה לרגל': 'ישנו עין סלואן [מעיין השילוח], שמימיו כמו מימי הזמזם. הוא נובע מתחת לכיפת הסלע ומופיע בגיא דרומית לעיר (אורי טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634): אסופת תרגומים, יד יצחק בן צבי, 2014, עמ' 124).
'הזָמְזָם' היא באר קדושה במכה, בקרבת הכעבה, והשתייה
ממימיה היא חלק ממערכת הטקסים שעורכים עולי הרגל המוסלמים במכה בעת קיום מצוות החאג'.
הם מכנים אותה גם 'באר ישמעאל', שכן לפי מסורתם לכאן הנחה המלאך גבריאל את הגר
וישמעאל כדי להרוות את צמאונם כאשר תעו במדבר. המוסלמים מאמינים בקיומו של מעבר תת-קרקעי המחבר בין מעיין הגיחון לבין הזמזם, כלומר בין ירושלים למכה. כאמור, לדברי אל-הרוי, מעיין
הגיחון 'נובע מתחת לכיפת הסלע' בהר הבית.
המבנה המכסה את באר זמזם במכה, 1888 (ויקימדיה) |
קדושת מי השילוח ויכולת הטהרה שטמונה בהם מוכרות גם במסורות דתיות שאינן מוסלמיות: מסורת יהודית גורסת שכאן טבל אדם הראשון כשבקש להיטהר מחטאו (פרקי דרבי אליעזר, כ), ועל פי מסורת נוצרית לכאן שלח ישו את האיש שריפא כדי שירחץ וייטהר (יוחנן, ט 11). אבל אנו נתמקד רק במסורת הקושרת בין המעיין לבין הר הבית, שמופיעה במקורות יהודיים למן ימי הביניים ואילך (לראשונה מופיעה מסורת זו בסוף המאה ה-13 בחיבור תוצאות ארץ ישראל, שרשם תלמיד אלמוני של הרמב"ן). הנה, כך למשל כתב בצלאל אשכנזי, רב ופוסק חשוב במצרים ובארץ ישראל במאה ה-16: 'יען מאסם את מי הנהר העצומים ובחרו במֵי השִׁלוח ההולכים לאט, אשר מן המקדש המה יוצאים, פריו למאכל ועלהו לתרופה' (בצלאל אשכנזי, שאלות ותשובות, ונציה שנ"ה, עט ע"ב).
במילים אלו שיבח החכם את הציבור שבחר ללכת בדרך הקשה, אך האמיתית, המשולה למי השילוח, שאמנם 'הולכים לאט' (ישעיהו, ח 6), אבל 'מן המקדש המה יוצאים'. אפשר להניח שלדעתו מקורם של מי הגיחון הוא בהר הבית.
'יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט' (ישעיהו, ח 6) נקבת חזקיהו סביב 1900 (תמר הירדני; ויקיפדיה) |
ב. היכן מקורותיו של הגיחון?
הגאוגרף הירושלמי יהוסף שוורץ (1865-1804) לא פקפק בזיהויו של מעיין הגיחון בעמק הקדרון, אך טען שאין זה 'הגיחון' היחיד בירושלים. טענתו נשענה על הפסוק 'וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד, וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ' (דברי הימים ב, לב 30). אם יש 'מימי גיחון העליון' – שנסתמו בידי חזקיהו בימי מתקפת הצבא האשורי נגדו (מסע סנחריב) – הרי שיש מן הסתם גם 'גיחון התחתון', שהמשיך בזרימתו הרגילה. מסקנתו של שוורץ מן הנאמר 'וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד' הייתה מרחיקת לכת אף יותר: חזקיהו לא עסק כלל במעיין הגיחון הנודע שבעיר דוד, אלא ב'גיחון העליון', שנמצא למעלה, וזהו המעיין העליון שנסתם ומימיו הוטו אל מעברים תת קרקעיים.
שוורץ לא התעצל ויצא לחקור בעצמו את מקורות מעיין הגיחון:
ומצאתי בורות הרבה בעיר שטעם מימיהם כטעם מי שילוח, מלוחים וכבדים וסרת טעם, וטבעם לשלשל, ומוכח שתחתית בורות אלה מחוברת עם גידֵי מעיין זה (ובכל בורות אלה לא יפסיק ולא יכלה המים גם אם לא ירד גשם). גם סמוך לבניני וחורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור אחד אצל מרחץ הנקרא בלשון ערבי 'חמם אל-שפע' (וכעת ביתי וישיבתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה), שהוא עמוק הרבה ומימיו גם כן כטעם מי השילוח. והנה מוכח שכל משיכת ומרוצת המים אלה תחת הארץ הם מלאכת יחזקיהו שהביא מי השילוח העירה. ובזמן ההוא ירד עין זה בתוך העיר, אולם כעת הזאת לא נראה כי הוא מתחת לארץ (תבואות הארץ, ירושלים תר"ה, דף קנד ע"ב-קנה ע"א)
אומנם, שוורץ שילם על כך בקלקול קיבה, אבל המאמץ היה כדאי: הוא מצא דמיון בין טעמם הרע של מי השילוח שנבעו בעיר דוד לבין מי הבורות בסביבת הר הבית, וכך, לשיטתו, 'הוכיח' את הקשר ביניהם. את אחד הבורות הללו זיהה גם בשמו: 'חמאם אל-שפע', ששימש לדעתו 'תחנה' למֵי המעיין בדרכם מהר הבית לעיר דוד.
טיבה המדעי של 'הוכחה' זו מפוקפק למדי, אבל חוקרים לא-יהודים שפעלו בירושלים באותם ימים ניסו גם הם לחקור את הקשר בין מימי חמאם א-שיפא (מרחץ הרפואה) לבין מי השילוח והשקיעו בכך מאמץ לא מבוטל. כך למשל, הרופא השוויצרי טיטוס טוֹבְּלֶר חיפש דמיון בטמפרטורה של המים בשני האתרים, בעוד הארכאולוגים הבריטים צ'ארלס וילסון וצ'ארלס ווֹרְן חיפשו את הדמיון בתופעת הגיחות שנצפתה בשני המקומות (בן-ציון לוריא, 'ומעין מבית ה' יצא', בית מקרא, 15, תש"ל, עמ' 13-3).
חמאם א-שיפא היה בית מרחץ נודע בירושלים העות'מאנית. מקומו בצדו הדרומי של שוק עושי הכותנה (סוק אל-קטאנין), והוא רחוק כחמישים מטרים בלבד משער מוכרי הכותנה המוביל להר הבית. כפי שהעיד שוורץ, ביתו שלו היה לא הרחק משם – עליו ועל ביתו כתבתי כאן בעבר. לאחר מלחמת ששת הימים חדל החמאם לתפקד. כיום הוואקף המוסלמי מחזיק במבנה ובתכולתו, ומסווה את הכניסה אליו בשער ברזל נעול ובדוכן סוחרים מקומי.
חמאם א-שיפא – מבט מבפנים (צילום: עמי מיטב) |
מהו מקור המים של חמאם א-שיפא? שאלה זו סיקרנה את ראשוני החוקרים של ירושלים. חוקר המקרא, הכומר והארכאולוג האמריקני אדוארד רובינסון לא ויתר על ביקור מעמיק בחמאם בשנת 1838:
זמן מועט לאחר הגיענו לירושלים נודע לנו מפי ידידינו, כי בשיחה עם מוסלמים נאורים סופר להם על מעיין מים חיים מתחת לחראם א-שריף, ממנו מקבל בית מרחץ סמוך חלק ממימיו. המשכנו להתענין בדבר ושמענו אותם הדברים מצדדים שונים ... בית המרחץ נקרא חמם א-שפע – מרחץ הרפואה ... מצאנו בחדר מקומר שני אנשים כשהם שואבים מים בדלי עור, התלוי מעל קורה. עומק הבאר – לפי המדידות – 82 רגל או 65 רגל מעל פני הקרקע שמסביב. עומק המים בבאר – 3 רגל. המרחק מהבאר עד לחומת הר הבית – 135 רגל (מצוטט אצל לוריא, 'ומעין מבית ה' יצא', עמ' 7).
רובינסון שמע מפיו בני שיחו המוסלמים כי חמאם א-שיפא ניזון ממעיין הנובע בהר הבית (חראם א-שריף). אומנם מידע זה עורר את סקרנותו, אך הוא לא ניצל את שעת הכושר וכשחזר למקום כעבור ימים אחדים כבר לא הורשה לרדת ולבחון את הפיר שמתחת לחמאם. כמה שנים אחר כך הצליח טובלר לרדת אל הפיר בבית המרחץ, ואת ההרפתקה שעבר תיעד ביומנו:
היה לי חשק לחקור יותר את הבאר. ב-14 במרס 1846, מר ג'יימס נתן ואני, יחד עם מתורגמן, הלכנו לבאר ופגשנו שני תושבי סילואן ששאבו מים בעזרת דליים קשורים בחבל. בעזרת בקשיש של 50 פיאסטר שכנענו אותם לעזור לנו. אמנם זה לא היה קל, כי בתחילה טענו שיש לקבל את רשותו של האחראי למרחץ. ניסיונות שכנוע רבים הביאו אותם רק להתעקש יותר ויותר על דרישתם ... התפשטתי עד הגופייה, קשרתי בד סביב הצוואר כדי לתקוע בו נר ומצפן ... לא לקחנו איתנו חבל וסולם, והיה עליי לסמוך על המתקן של אנשי סילואן. התיישבתי על דלי העור והצלבתי רגליים בצידו האחד, תפסתי בחבל שעליו היה קשור הדלי, וליתר ביטחון כרכתי סביב הגוף חבל נוסף ... ככל שרציתי להקדיש זמן רב יותר לצורך דיוק המדידות, היה לי אסור לשהות יותר מדי זמן, מחשש שאם אתעכב יתר על המידה תתגלה המשימה שלי. התיישבתי אפוא בניחותא על הדלי, ותוך כדי בדיקת כוח השרירים של האנשים, הם משכו אותי למעלה ללא תאונה. רק פעם אחת נתקל הראש שלי בדלי ריק שירד למטה. היה לזה גם היתרון, כי זה הזכיר לי להיזהר מדופן הפיר הצר ולא להתקרב אליו יתר על המידה. המצפן שלי הגיע בשלום, הפעם הוא התחבא בשרוול החולצה. פני שואבי המים נעשו שמחים רק כאשר הייתי לבוש לגמרי, והסכנה של הפתעה חלפה. איך יכולתי להסתיר את שמחתי אני, כשנשמתי שמח וחופשי יותר? מן הסתם, כל אחד יבין שבעזרת החקירות שלי התקדמנו, אך הן לא הושלמו (טיטוס טובלר, דפי מזכרת מירושלים, תרגם מגרמנית שמעון שטרן, תשפ"ב, עמ' 70-68).
טובלר הספיק לבצע מדידות ולזהות גופי מים נוספים המסתעפים מתחתית הפיר. ב-1865 הצליח צ'ארלס וילסון, חוקר שפעל בחסות הקרן לחקר ארץ ישראל (P.E.F), לרדת אל הפיר, וגם הוא מצא בתחתיתו תעלות מקוּרוֹת המוליכות מים אליו וממנו. כחמש שנים אחריו, ב-1870, הגיע לירושלים ד"ר תומאס צ'פלין, ששימש רופא של המיסיון הבריטי בעיר והיה רגיש מאוד לבעיות תברואה שנגרמו מזיהום מקורות המים. צ'פלין ירד גם הוא אל הפיר וחקר מחילה נוספת, שנמשכה דרומה כ-36 מטרים עד שנחסמה במפולת אבנים. איש מהם לא הצליח להוכיח את מקורות מימיו של הפיר בבית המרחץ. מסקנתם הייתה שמדובר במֵי גשמים המחלחלים דרך גלי אשפה וחורבות, ואין קשר מוכח בין מקורות המים.
סביל קאית ביי בהר הבית (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה) |
ארמטה פיירוטי (Ermete Pierotti), מהנדס איטלקי שפעל בירושלים בשירות העות'מאנים בשנים 1866-1854, סבר שבית המרחץ הסמוך להר הבית ניזון ממעיין של ממש, כפי ששיער לפניו רובינסון. לפי המפה שצייר, מעיין זה מזוהה בסביל קָאית בֵּיי – מתקן השקייה ממלוכי במערב הר הבית, למרגלות הרמה המוגבהת של כיפת הסלע. זהו מתקן השקייה מן התקופה הממלוכית, שנבנה מעל חלל של מעבר תת קרקעי קדמון אל הר הבית ההרודיאני (שער ווֹרְן), נאטם בשלב מאוחר והוסב לבור מים. הצעתו של פיירוטי הייתה יכולה להיות קצה חוט לפיתרון החידה, אלא שלפי שעה אין כל ידיעה שיש בה לאשר קיומו של מעיין שנובע בתחתית הסביל.
מפת הר הבית של ארמטה פיירוטי, משנת 1854. העיגול הסגול מציין את מקור המים בתוך הר הבית (מסומן בריבוע כחול) המזין את חמאם א-שיפא (מסומן בשחור) בתעלת מים מפותלת (בצבע כחול) מקור: www.pef.org.uk/collections/documents-maps |
חידת מקורות המים של חמאם א-שיפא נותרה אפוא בלתי פתורה. בשיחות שערכתי עם ארכאולוגים שחפרו במנהרות הכותל הועלו השערות על אפשרויות של היקוות מים מתחת לחמאם א-שיפא, אבל לא מידע ממשי אודות מוֹליךְ מים החוצה את הכותל המערבי מהר הבית בדרכו לבית המרחץ.
מאז ימי שוורץ, וילסון, פיירוטי וחבריהם עברו 150
שנה ויותר, וחמאם א-שיפא נסגר ולא נחקר עוד. לפיכך אין למחקר המודרני מידע חדש. ובכל זאת, זיהום קשה שהעכיר את מי השילוח בעיר דוד בשנת 2001 עשוי להסביר משהו מן הקשר שבין האתרים. בתום שבועות ארוכים בהם נקבת השילוח נסגרה לביקורים, הסתבר שמקור
הזיהום הוא קו ביוב שהתפוצץ מצפון לעיר העתיקה, באזור מוזאון רוקפלר. אירוע זה
הוכיח שמעיין הגיחון ניזון גם ממים שמקורם מצפון לעיר דוד, על רכס הר הבית. מי
הגשמים מחלחלים אל הרכס הזה, נישאים על גבי שכבות סלע אטימות, ומוצאים את נקודת
המוצא שלהם במעיין הגיחון. ייתכן שזהו גם ההסבר למקורות המים בחמאם א-שיפא,
שנמצא באותו אגן ניקוז של נֶגֶר מי הגשמים.
מיקום מקור זיהום המים בשנת 2001, ביחס לחמאם א-שיפא, להר הבית ולמעיין הגיחון |
ג. הזדמנות שהוחמצה
תעלומות מקורותיו של חמאם א-שיפא והקשר בינו לבין מעיין הגיחון קיבלו במסורת היהודית משמעות מפתיעה. חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), מחשובי חכמי ירושלים במאה ה-18 (נפטר ב-1806), ניסה לזהות את מקומו של מעיין הגיחון. לשם כך ציטט מדברי משה בן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-17 (נפטר ב-1696), שזיהה את מקורותיו הסתומים של המעיין בחמאם א-שיפא (גט פשוט, קושטא תע"ט, סימן קכח). אבל אל תוך שאלת הזיהוי הגאוגרפי הטיל החיד"א 'פצצה': בבית המרחץ המסתורי מסתתרים המפתחות לגאולה, ולוּ רק ידעו חכמי ישראל כיצד לאחוז בהם בנקודת הזמן המתאימה, כי אז היינו משחררים את חזקיהו מלך יהודה ממועקת מעשה סתימת הגיחון ואת העולם כולו ממצוקותיו.
החיד"א ציטט אגדה אפופת מסתורין שבה תוארה בריחתו של חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י מצפת, מפני אבו סייפין, כינויו מטיל האימה של המושל העות'מאני של ירושלים באותה עת. ויטאל חי ופעל בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-16 (נפטר בדמשק ב-1620), וסיפור המעשה מתחיל בהתייחסות לסתימת מי הגיחון בימי חזקיהו. לפי מסורת חז"ל, חכמי ישראל 'לא הוֹדוּ לו' (משנה פסחים, ד, ט), כלומר זכרו פעולה זו לגנותו ולא לשבחו:
אגלה מה שקבלתי מרבני זקני עיר הקודש ירושלם ת"ו. ידוע דחזקיה המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום, [ב]יום הששי בחצות [היום], שנסגרים פתחי שערי ירושלם, כי כל הישמעאלים [המוסלמים] הולכים בעוונותינו הרבים לבית המקדש [להר הבית (בשעת תפילת הצהריים)], נשארה העיר כמעט ריקנית, ומשום הכי סוגרים השערים. וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.
ובזמן שהרב ... חיים ויטאל היה בעיר הקודש ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי"ן וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפותחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם שהוא אלהי ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפותחו.
ושלח אחריו יום הששי ואמר לו: גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפותחו, ואם אין – דמך בראשך.
ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק, ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו: הִסְכָּלְתָ עַשׂה, כי זה השׂר היה גלגול [נשמתו של] סנחריב, וכן נקרא אבו סיפין, שבערבי[ת] פירושו אבי החרבות. ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך. והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון, כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך ע"ה, שהוא מהדברים שלא הודו [לו עליהם], ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח"ו: לא רציתי להשתמש בשמות הקֹדש [כדי לפתוח את המעיין הסתום]. ואמר לו האר"י: אלו לא נִשְׁתמשתָ לבֹא [בקפיצת הדרך] לדמשק החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפותחו, והיה קִדוּשׁ השם ותקון גדול. אמר לו מהרח"ו: אם כן אחזור לירושלם לפותחו. אמר לו: חליף שעתא ולאו זימניה הוא [חלפה השעה, ואין זה הזמן]. עד כאן שמעתי (חיד"א, שם הגדולים, ליוורנו, תקמ"ו, חלק ב, אות ח, סימן טז; פתחתי חלק מראשי התיבות).
לאור האמור, סביר להניח שמקור המים הנסתר ליד הר הבית, המתואר 'אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל' (הוא שער הכותנה, אם כי לא ברור לאיזה מגדל הכוונה), הוא חמאם א-שיפא, וגם אגדה זו משקפת את הקשר בינו לבין מי השילוח.
אבל מה עניין הגאולה אצל מעיין בירושלים?
הכניסה לנקבת השילוח, 1907 (ויקימדיה) |
ד. דימוייו הסמליים של הגיחון
במקורות יהודיים קדומים נזכר מעיין הנובע בהר הבית בהקשרים סמליים ואוטופיים, ולא כקביעה מציאותית. כך, למשל, יש להבין את נבואתו של יחזקאל: 'וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ' (יחזקאל, מז 1). נבואה זו אינה מבוססת על ידע ריאלי-היסטורי ואין היא אלא דברי חזון.
התייחסות דומה מופיעה בשלהי ימי הבית השני, כאשר התנא רבי אליעזר בן יעקב הסביר את מקור שמו של שער המים, אחד משערי המקדש: 'ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג [סוכות]. רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית' (משנה מידות ב, ו).
נפתלי הרץ בכרך, רב ומקובל אשכנזי בן המאה ה-17, שעסק גם במקומות שבהם הוסתרו כלי המקדש, ציטט מסורת קדומה שקשרה בין אותו מקור מים חיים עתידי ועלום בהר הבית לבין מעיין הגיחון:
וכל ישראל החביאו הכלים [כלי המקדש] עד שיקום מלך צדק לישראל, ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו ואלו שלא יגלו [מקום] הכלים האלה עד שיקום [משיח] בן דוד, וימסרו בידו כל כסף וזהב ומרגליות שהטמינו, בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מד' רוחות העולם ויעלו בגדולה ומעלה גדולה על ארץ ישראל. ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש הקדשים ששמו גיחון, וישטוף עד המדבר הגדול והנורא ויתערב בנהר פרת, ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים (עמק המלך, אמשטרדם ת"ח, יד ע"ב).
בשנת 1867 תיאר השד"ר הירושלמי משה ריישר את ההתרגשות שליוותה את בניית ההוספיס (האכסנייה) של הקונסוליה האוסטרית, ברחוב הגיא פינת ויה דולורוזה. בשנת 1856 החלו החפירות ליסודות, הוסרה שכבת אשפה של 13 מטרים ונחשפו עתיקות. בתום הבנייה, שנמשכה ארבע שנים, נחנך המבנה הגדול והמפואר ביותר ברובע המוסלמי. ריישר סיפר על מקור מים שהתגלה בתוך כך, יש להניח שמדובר בבריכת הסטרותיון ההרודיאנית:
בה מטריפולין [ארמון] של מלכים, שנבנה על שם הקיסר האדיר מאוסטרייך יר"ה [ירום הודו], והוא בנין נאה משובח ומפואר ... והרס וחפר היסודות ומצא מעיין אחד בעומק הארץ. והלכנו כולנו לראות הפלא ולשמוח, כי ידוע מכתבי רבינו האריז"ל בעת יפתח הגיחון אשר סתם חזקיהו מלך יהודה, סימן הוא על ביאת משיח צדקינו (משה ריישר, שערי ירושלים, למברג תרל"ו, לא ע"ב).
ריישר, כמו שוורץ וטובלר לפניו, חיפש את מקור המים המסתוריים בצפון העיר העתיקה, באזור שער שכם, משום שהבין שזהו אזור אגן הניקוז למים המחלחלים לחמאם א-שיפא ולמעיין הגיחון. גם הוא, כמותם, העיד כי טעם מן המים ומצא את זיקתם למי השילוח. אמנם, מה שכתב ריישר, שהדבר 'ידוע מכתבי רבינו האר"י', אינו נמצא בכתבי האר"י אלא זו מסורת מאוחרת על חיים ויטאל תלמידו, אבל חשובה לענייננו העובדה שמסורת זו הייתה מוכרת לו ולא נשכחה עד ימיו.
בשנת
1891, כ-300 שנה אחרי שחיים ויטאל ברח מירושלים והחמיץ את שעת הגאולה, החליטו אחרים שהגיע הזמן לקום ולעשות מעשה, ואם מעיין הגאולה לא מצא פנאי להתגלות עד
עכשיו, הרי שיש לסייע לו בכך. גם הם יצאו לחפש את מקור המעיין המסתורי באזור שער
שכם:
חבורה אחת גדולה כרתה אמנה את פקודות עירנו, שהיא תחפור פעה"ק [פה עיר הקודש] עד אשר תמצא מים חיים נוזלים ממעמקי האדמה, וחפצה לגלות את מי גיחון אשר סתם חזקיה מלך יהודה בימי המצור. ועד אשר חפצה יצליח בידה אין לה לקבל מבית הפקודות אף פרוטה אחת להוצאותיה. וכפי הנשמע כבר מצאה חורבות עתיקות בבטן האדמה על יד שער העמודים, הוא שער שכם, וגם מים נראו שמה, ובמקום ההוא תרבה לחפור בימים האלה. מי יתן וקמו כעת דברי החוזה, אשר 'ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים' (זכריה, יד 9), וראו כל העמים ולשונות כי פי ה' דיבר (מ"מ מיכלין, בראי הדורות, תל אביב תש"י, עמ' 71).
בסופו של דבר לא מצאו בני החבורה מעיין וגם לא מפתחות לגאולה, ונאלצו להסתפק ב'חורבות
עתיקות'. הגאולה עדיין לא הגיעה, והמעיין עדיין מסתתר ומחביא את סודותיו.
ובכל זאת, המסורת המסתורית על מעיין נעלם שיתגלה בירושלים בבוא הגאולה עברה מדור לדור בלחש, מפה לאוזן, והסעירה את רוחם של יהודי העיר. כך, למשל, העיד העיתונאי אליהו יהושע לבנון, שגדל בקרב בני היישוב הישן האשכנזי בירושלים, על מסורת ששמע ברובע היהודי קודם לנפילתו בתש"ח:
שמעתי בחצר חורבת ר' יהודה החסיד מפי זקנים וישישים, [כי] סמוך להר הבית נובע מעיין מים כמי הים מרים, 'ונרפאו המים' בבוא הגאולה והישועה במהרה, 'ומעין מבית ה' יֵצא והשקה את נחל השִׁטִים' (א"י לבנון, איכה אבדה ירושלים, ירושלים תשכ"ו, עמ' 2).
ה. מי אתה אבו סייפין?
בטרם ניפרד מתעלומת מי הגאולה, נחזור לסיפור בריחתו של חיים ויטאל מירושלים מאימת אבו סייפין. כפי שכבר ציין החיד"א, זה היה כינויו של השליט ולא שמו האמיתי (שלא הצלחתי לבררו), ופירושו אבי החרבות (סייף), ונראה שהרוויח את הכינוי ביושר. ימיו של שליט אכזר זה צרובים בתודעת יהודי ירושלים לדיראון עולם, שכן בזמנו, בשנת 1589, גם נסגר בית הכנסת היחידי שהיה פעיל בירושלים (זה המכונה בימינו בית הכנסת הרמב"ן). בעקבות מגפות שפקדו את ירושלים בימיו, ציווה אבו סייפין להרוג את כל הכלבים שנחשדו בהפצתן. אירוע זה הסתיים בהתנכלות נבזית במיוחד ליהודים, כפי שסיפר הכותב המוסלמי אל-קרוטי:
אחר ששחטו את כל הכלבים, שהיו נגועים בדֶבֶר, קברו אותם בבית הקברות של היהודים, והם התקוממו יחד ובאו בשחצנות ובעזות מצח, שהם רגילים בהם, באמרם שבית הקברות מיועד לגופותיהם ולא לכלבים, אך הם נענו בכך שהם כולם כלבים, ולכן רצה (אבו סייפין) שיהיו כולם מאוחדים במקום אחד (מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב תשמ"ה, עמ' 78).
אבו סייפין, כפי שגילה האר"י לתלמידו חיים ויטאל, היה גלגול נשמתו של סנחריב, המצביא האשורי שפלש לממלכת יהודה בימי חזקיהו. כנראה היה כה רשע, עד כדי כך שאחרי מותו היו יהודים שבאו להתפלל על קברו כדי להיוושע.
כך סיפר המקובל והפוסק יוסף חיים מבגדד, מחשובי הרבנים של יהודי המזרח בעת החדשה (נפטר ב-1909), אודות קברו של אבו סייפין בבגדד:
ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד. והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא [בזה], ואז עי"כ [על ידי כך] גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו באופן שהיה לו שם גדול. והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר. עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל ... ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר, ויתבודד שם ועשה יחודים וכוונות עד שבטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים. ולא היה שום אדם נכנס אליו, וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי [כוחו של אבו סייפין] שנעשה כאחד הריקים (בן יהוידע, למסכת פסחים נו ע"א, ירושלים תרנ"ח, ב, כד ע"ב-כה ע"א).
כיצד הפך קברו של גוי רשע לאתר תפילה מוסלמי ויהודי? התשובה היא: כח הקליפה – מושג קבלי שפירושו המעטפת השלילית של התוך החיובי, המונעת ממנו להתגלות. נשמת אבו סייפין הייתה התגלמות כח זה. למרבה המזל הצליח המקובל ששון מרדכי לבטל את כוחותיו הרעים של אבו סייפין וכך גם לבטל את המנהג היהודי המביך, ואפילו לגרום לחורבנו של האתר הקדוש.
___________________________
הרחבת דברים שהתפרסמו במאמרי 'סוד המעיין הנעלם: על מקורותיו העלומים של מעיין הגיחון', עת-מול, 184 (תשס"ו), עמ' 9-6. ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל eyaldav65@gmail.com