יום שישי, 31 במאי 2024

המעיין הנעלם: היכן נובע מעיין הגיחון?

הכניסה למעיין הגיחון, ציור של דיוויד רוברטס, 1842 (ויקימדיה)

מאת איל דודסון

א. היש קשר בין מעיין הגיחון לבין הר הבית? 

היכן נובע מעיין הגיחון? לכאורה, כל מי שביקר בעיר דוד יודע לומר שהמעיין נובע לרגלי הצלע המזרחית של גבעת העיר, מטרים ספורים מראשיתה של נקבת השילוח (נקבת חזקיהו). מתברר שהתשובה אינה כה פשוטה ובעבר היו דעות שונות לחלוטין באשר למקור מימיו של המעיין הנודע.

במה שנראה במבט ראשון תמוה למדי, כמה תעודות היסטוריות קושרות בין מקורות מעיין הגיחון לבין מקורות מים בהר הבית. הראשון שהעלה אפשרות כזו הוא אל-הַרַוִי, דרשן מוסלמי בעירק ובסוריה בתקופה האַיוּבית (מת ב-1215), בספרו 'ההנחיות להכרת יעדי העלייה לרגל': 'ישנו עין סלואן [מעיין השילוח], שמימיו כמו מימי הזמזם. הוא נובע מתחת לכיפת הסלע ומופיע בגיא דרומית לעיר (אורי טל, ארץ ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634): אסופת תרגומים, יד יצחק בן צבי, 2014, עמ' 124).

'הזָמְזָם' היא באר קדושה במכה, בקרבת הכעבה, והשתייה ממימיה היא חלק ממערכת הטקסים שעורכים עולי הרגל המוסלמים במכה בעת קיום מצוות החאג'. הם מכנים אותה גם 'באר ישמעאל', שכן לפי מסורתם לכאן הנחה המלאך גבריאל את הגר וישמעאל כדי להרוות את צמאונם כאשר תעו במדבר. המוסלמים מאמינים בקיומו של מעבר תת-קרקעי המחבר בין מעיין הגיחון לבין הזמזם, כלומר בין ירושלים למכה. כאמור, לדברי אל-הרוי, מעיין הגיחון 'נובע מתחת לכיפת הסלע' בהר הבית.

המבנה המכסה את באר זמזם במכה, 1888 (ויקימדיה)

קדושת מי השילוח ויכולת הטהרה שטמונה בהם מוכרות גם במסורות דתיות שאינן מוסלמיות: מסורת יהודית גורסת שכאן טבל אדם הראשון כשבקש להיטהר מחטאו (פרקי דרבי אליעזר, כ), ועל פי מסורת נוצרית לכאן שלח ישו את האיש שריפא כדי שירחץ וייטהר (יוחנן, ט 11). אבל אנו נתמקד רק במסורת הקושרת בין המעיין לבין הר הבית, שמופיעה במקורות יהודיים למן ימי הביניים ואילך (לראשונה מופיעה מסורת זו בסוף המאה ה-13 בחיבור תוצאות ארץ ישראל, שרשם תלמיד אלמוני של הרמב"ן). הנה, כך למשל כתב בצלאל אשכנזי, רב ופוסק חשוב במצרים ובארץ ישראל במאה ה-16: 'יען מאסם את מי הנהר העצומים ובחרו במֵי השִׁלוח ההולכים לאט, אשר מן המקדש המה יוצאים, פריו למאכל ועלהו לתרופה' (בצלאל אשכנזי, שאלות ותשובות, ונציה שנ"ה, עט ע"ב).

במילים אלו שיבח החכם את הציבור שבחר ללכת בדרך הקשה, אך האמיתית, המשולה למי השילוח, שאמנם 'הולכים לאט' (ישעיהו, ח 6), אבל 'מן המקדש המה יוצאים'. אפשר להניח שלדעתו מקורם של מי הגיחון הוא בהר הבית.

'יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט' (ישעיהו, ח 6) 
נקבת חזקיהו סביב 1900 (תמר הירדני; ויקיפדיה)

ב. היכן מקורותיו של הגיחון? 

הגאוגרף הירושלמי יהוסף שוורץ (1865-1804) לא פקפק בזיהויו של מעיין הגיחון בעמק הקדרון, אך טען שאין זה 'הגיחון' היחיד בירושלים. טענתו נשענה על הפסוק 'וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד, וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ' (דברי הימים ב, לב 30). אם יש 'מימי גיחון העליון' – שנסתמו בידי חזקיהו בימי מתקפת הצבא האשורי נגדו (מסע סנחריב) – הרי שיש מן הסתם גם 'גיחון התחתון', שהמשיך  בזרימתו הרגילה. מסקנתו של שוורץ מן הנאמר 'וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד' הייתה מרחיקת לכת אף יותר: חזקיהו לא עסק כלל במעיין הגיחון הנודע שבעיר דוד, אלא ב'גיחון העליון', שנמצא למעלה, וזהו המעיין העליון שנסתם ומימיו הוטו אל מעברים תת קרקעיים. 

שוורץ לא התעצל ויצא לחקור בעצמו את מקורות מעיין הגיחון:

ומצאתי בורות הרבה בעיר שטעם מימיהם כטעם מי שילוח, מלוחים וכבדים וסרת טעם, וטבעם לשלשל, ומוכח שתחתית בורות אלה מחוברת עם גידֵי מעיין זה (ובכל בורות אלה לא יפסיק ולא יכלה המים גם אם לא ירד גשם). גם סמוך לבניני וחורבות מקום המקדש בצד המערבי נמצא בור אחד אצל מרחץ הנקרא בלשון ערבי 'חמם אל-שפע' (וכעת ביתי וישיבתי סמוך למרחץ זה כעשרים אמה), שהוא עמוק הרבה ומימיו גם כן כטעם מי השילוח. והנה מוכח שכל משיכת ומרוצת המים אלה תחת הארץ הם מלאכת יחזקיהו שהביא מי השילוח העירה. ובזמן ההוא ירד עין זה בתוך העיר, אולם כעת הזאת לא נראה כי הוא מתחת לארץ (תבואות הארץ, ירושלים תר"ה, דף קנד ע"ב-קנה ע"א)

אומנם, שוורץ שילם על כך בקלקול קיבה, אבל המאמץ היה כדאי: הוא מצא דמיון בין טעמם הרע של מי השילוח שנבעו בעיר דוד לבין מי הבורות בסביבת הר הבית, וכך, לשיטתו, 'הוכיח' את הקשר ביניהם. את אחד הבורות הללו זיהה גם בשמו: 'חמאם אל-שפע', ששימש לדעתו 'תחנה' למֵי המעיין בדרכם מהר הבית לעיר דוד.

טיבה המדעי של 'הוכחה' זו מפוקפק למדי, אבל חוקרים לא-יהודים שפעלו בירושלים באותם ימים ניסו גם הם לחקור את הקשר בין מימי חמאם א-שיפא (מרחץ הרפואה) לבין מי השילוח והשקיעו בכך מאמץ לא מבוטל. כך למשל, הרופא השוויצרי טיטוס טוֹבְּלֶר חיפש דמיון בטמפרטורה של המים בשני האתרים, בעוד הארכאולוגים הבריטים צ'ארלס וילסון וצ'ארלס ווֹרְן חיפשו את הדמיון בתופעת הגיחות שנצפתה בשני המקומות (בן-ציון לוריא, 'ומעין מבית ה' יצא', בית מקרא, 15, תש"ל, עמ' 13-3).

חמאם א-שיפא היה בית מרחץ נודע בירושלים העות'מאנית. מקומו בצדו הדרומי של שוק עושי הכותנה (סוק אל-קטאנין), והוא רחוק כחמישים מטרים בלבד משער מוכרי הכותנה המוביל להר הבית. כפי שהעיד שוורץ, ביתו שלו היה לא הרחק משם – עליו ועל ביתו כתבתי כאן בעבר. לאחר מלחמת ששת הימים חדל החמאם לתפקד. כיום הוואקף המוסלמי מחזיק במבנה ובתכולתו, ומסווה את הכניסה אליו בשער ברזל נעול ובדוכן סוחרים מקומי.

חמאם א-שיפא – מבט מבפנים (צילום: עמי מיטב)

מהו מקור המים של חמאם א-שיפא? שאלה זו סיקרנה את ראשוני החוקרים של ירושלים. חוקר המקרא, הכומר והארכאולוג האמריקני אדוארד רובינסון לא ויתר על ביקור מעמיק בחמאם בשנת 1838:

זמן מועט לאחר הגיענו לירושלים נודע לנו מפי ידידינו, כי בשיחה עם מוסלמים נאורים סופר להם על מעיין מים חיים מתחת לחראם א-שריף, ממנו מקבל בית מרחץ סמוך חלק ממימיו. המשכנו להתענין בדבר ושמענו אותם הדברים מצדדים שונים ... בית המרחץ נקרא חמם א-שפע – מרחץ הרפואה ... מצאנו בחדר מקומר שני אנשים כשהם שואבים מים בדלי עור, התלוי מעל קורה. עומק הבאר – לפי המדידות – 82 רגל או 65 רגל מעל פני הקרקע שמסביב. עומק המים בבאר – 3 רגל. המרחק מהבאר עד לחומת הר הבית – 135 רגל (מצוטט אצל לוריא, 'ומעין מבית ה' יצא', עמ' 7).

רובינסון שמע מפיו בני שיחו המוסלמים כי חמאם א-שיפא ניזון ממעיין הנובע בהר הבית (חראם א-שריף). אומנם מידע זה עורר את סקרנותו, אך הוא לא ניצל את שעת הכושר וכשחזר למקום כעבור ימים אחדים כבר לא הורשה לרדת ולבחון את הפיר שמתחת לחמאם. כמה שנים אחר כך הצליח טובלר לרדת אל הפיר בבית המרחץ, ואת ההרפתקה שעבר תיעד ביומנו: 

היה לי חשק לחקור יותר את הבאר. ב-14 במרס 1846, מר ג'יימס נתן ואני, יחד עם מתורגמן, הלכנו לבאר ופגשנו שני תושבי סילואן ששאבו מים בעזרת דליים קשורים בחבל. בעזרת בקשיש של 50 פיאסטר שכנענו אותם לעזור לנו. אמנם זה לא היה קל, כי בתחילה טענו שיש לקבל את רשותו של האחראי למרחץ. ניסיונות שכנוע רבים הביאו אותם רק להתעקש יותר ויותר על דרישתם ... התפשטתי עד הגופייה, קשרתי בד סביב הצוואר כדי לתקוע בו נר ומצפן ... לא לקחנו איתנו חבל וסולם, והיה עליי לסמוך על המתקן של אנשי סילואן. התיישבתי על דלי העור והצלבתי רגליים בצידו האחד, תפסתי בחבל שעליו היה קשור הדלי, וליתר ביטחון כרכתי סביב הגוף חבל נוסף ... ככל שרציתי להקדיש זמן רב יותר לצורך דיוק המדידות, היה לי אסור לשהות יותר מדי זמן, מחשש שאם אתעכב יתר על המידה תתגלה המשימה שלי. התיישבתי אפוא בניחותא על הדלי, ותוך כדי בדיקת כוח השרירים של האנשים, הם משכו אותי למעלה ללא תאונה. רק פעם אחת נתקל הראש שלי בדלי ריק שירד למטה. היה לזה גם היתרון, כי זה הזכיר לי להיזהר מדופן הפיר הצר ולא להתקרב אליו יתר על המידה. המצפן שלי הגיע בשלום, הפעם הוא התחבא בשרוול החולצה. פני שואבי המים נעשו שמחים רק כאשר הייתי לבוש לגמרי, והסכנה של הפתעה חלפה. איך יכולתי להסתיר את שמחתי אני, כשנשמתי שמח וחופשי יותר? מן הסתם, כל אחד יבין שבעזרת החקירות שלי התקדמנו, אך הן לא הושלמו (טיטוס טובלר, דפי מזכרת מירושלים, תרגם מגרמנית שמעון שטרן, תשפ"ב, עמ' 70-68).

טובלר הספיק לבצע מדידות ולזהות גופי מים נוספים המסתעפים מתחתית הפיר. ב-1865 הצליח צ'ארלס וילסון, חוקר שפעל בחסות הקרן לחקר ארץ ישראל (P.E.F), לרדת אל הפיר, וגם הוא מצא בתחתיתו תעלות מקוּרוֹת המוליכות מים אליו וממנו. כחמש שנים אחריו, ב-1870, הגיע לירושלים ד"ר תומאס צ'פלין, ששימש רופא של המיסיון הבריטי בעיר והיה רגיש מאוד לבעיות תברואה שנגרמו מזיהום מקורות המים. צ'פלין ירד גם הוא אל הפיר וחקר מחילה נוספת, שנמשכה דרומה כ-36 מטרים עד שנחסמה במפולת אבנים. איש מהם לא הצליח להוכיח את מקורות מימיו של הפיר בבית המרחץ. מסקנתם הייתה שמדובר במֵי גשמים המחלחלים דרך גלי אשפה וחורבות, ואין קשר מוכח בין מקורות המים.

סביל קאית ביי בהר הבית (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

ארמטה פיירוטי (Ermete Pierotti), מהנדס איטלקי שפעל בירושלים בשירות העות'מאנים בשנים 1866-1854, סבר שבית המרחץ הסמוך להר הבית ניזון ממעיין של ממש, כפי ששיער לפניו רובינסון. לפי המפה שצייר, מעיין זה מזוהה בסביל קָאית בֵּיי – מתקן השקייה ממלוכי במערב הר הבית, למרגלות הרמה המוגבהת של כיפת הסלע. זהו מתקן השקייה מן התקופה הממלוכית, שנבנה מעל חלל של מעבר תת קרקעי קדמון אל הר הבית ההרודיאני (שער ווֹרְן), נאטם בשלב מאוחר והוסב לבור מים. הצעתו של פיירוטי הייתה יכולה להיות קצה חוט לפיתרון החידה, אלא שלפי שעה אין כל ידיעה שיש בה לאשר קיומו של מעיין שנובע בתחתית הסביל.

מפת הר הבית של ארמטה פיירוטי, משנת 1854. העיגול הסגול מציין את מקור המים בתוך הר הבית
(מסומן בריבוע כחול) המזין את חמאם א-שיפא (מסומן בשחור) בתעלת מים מפותלת (בצבע כחול) מקור: 
www.pef.org.uk/collections/documents-maps

חידת מקורות המים של חמאם א-שיפא נותרה אפוא בלתי פתורה. בשיחות שערכתי עם ארכאולוגים שחפרו במנהרות הכותל הועלו השערות על אפשרויות של היקוות מים מתחת לחמאם א-שיפא, אבל לא מידע ממשי אודות מוֹליךְ מים החוצה את הכותל המערבי מהר הבית בדרכו לבית המרחץ.

מאז ימי שוורץ, וילסון, פיירוטי וחבריהם עברו 150 שנה ויותר, וחמאם א-שיפא נסגר ולא נחקר עוד. לפיכך אין למחקר המודרני מידע חדש. ובכל זאת, זיהום קשה שהעכיר את מי השילוח בעיר דוד בשנת 2001 עשוי להסביר משהו מן הקשר שבין האתרים. בתום שבועות ארוכים בהם נקבת השילוח נסגרה לביקורים, הסתבר שמקור הזיהום הוא קו ביוב שהתפוצץ מצפון לעיר העתיקה, באזור מוזאון רוקפלר. אירוע זה הוכיח שמעיין הגיחון ניזון גם ממים שמקורם מצפון לעיר דוד, על רכס הר הבית. מי הגשמים מחלחלים אל הרכס הזה, נישאים על גבי שכבות סלע אטימות, ומוצאים את נקודת המוצא שלהם במעיין הגיחון. ייתכן שזהו גם ההסבר למקורות המים בחמאם א-שיפא, שנמצא באותו אגן ניקוז של נֶגֶר מי הגשמים.

מיקום מקור זיהום המים בשנת 2001, ביחס לחמאם א-שיפא, להר הבית ולמעיין הגיחון


ג. הזדמנות שהוחמצה

תעלומות מקורותיו של חמאם א-שיפא והקשר בינו לבין מעיין הגיחון קיבלו במסורת היהודית משמעות מפתיעה. חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), מחשובי חכמי ירושלים במאה ה-18 (נפטר ב-1806), ניסה לזהות את מקומו של מעיין הגיחון. לשם כך ציטט מדברי משה בן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-17 (נפטר ב-1696), שזיהה את מקורותיו הסתומים של המעיין בחמאם א-שיפא (גט פשוט, קושטא תע"ט, סימן קכח). אבל אל תוך שאלת הזיהוי הגאוגרפי הטיל החיד"א 'פצצה': בבית המרחץ המסתורי מסתתרים המפתחות לגאולה, ולוּ רק ידעו חכמי ישראל כיצד לאחוז בהם בנקודת הזמן המתאימה, כי אז היינו משחררים את חזקיהו מלך יהודה ממועקת מעשה סתימת הגיחון ואת העולם כולו ממצוקותיו. 

החיד"א ציטט אגדה אפופת מסתורין שבה תוארה בריחתו של חיים ויטאלתלמידו המובהק של האר"י מצפת, מפני אבו סייפין, כינויו מטיל האימה של המושל העות'מאני של ירושלים באותה עת. ויטאל חי ופעל בירושלים בשנות השמונים של המאה ה-16 (נפטר בדמשק ב-1620), וסיפור המעשה מתחיל בהתייחסות לסתימת מי הגיחון בימי חזקיהו. לפי מסורת חז"ל, חכמי ישראל 'לא הוֹדוּ לו' (משנה פסחים, ד, ט), כלומר זכרו פעולה זו לגנותו ולא לשבחו:

אגלה מה שקבלתי מרבני זקני עיר הקודש ירושלם ת"ו. ידוע דחזקיה המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום, [ב]יום הששי בחצות [היום], שנסגרים פתחי שערי ירושלם, כי כל הישמעאלים [המוסלמים] הולכים בעוונותינו הרבים לבית המקדש [להר הבית (בשעת תפילת הצהריים)], נשארה העיר כמעט ריקנית, ומשום הכי סוגרים השערים. וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ. 
ובזמן שהרב ... חיים ויטאל היה בעיר הקודש ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי"ן וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפותחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם שהוא אלהי ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפותחו. 
ושלח אחריו יום הששי ואמר לו: גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפותחו, ואם אין – דמך בראשך. 
ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק, ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו: הִסְכָּלְתָ עַשׂה, כי זה השׂר היה גלגול [נשמתו של] סנחריב, וכן נקרא אבו סיפין, שבערבי[ת] פירושו אבי החרבות. ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך. והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון, כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך ע"ה, שהוא מהדברים שלא הודו [לו עליהם], ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח"ו: לא רציתי להשתמש בשמות הקֹדש [כדי לפתוח את המעיין הסתום]. ואמר לו האר"י: אלו לא נִשְׁתמשתָ לבֹא [בקפיצת הדרך] לדמשק החרשתי, אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפותחו, והיה קִדוּשׁ השם ותקון גדול. אמר לו מהרח"ו: אם כן אחזור לירושלם לפותחו. אמר לו: חליף שעתא ולאו זימניה הוא [חלפה השעה, ואין זה הזמן]. עד כאן שמעתי (חיד"א, שם הגדולים, ליוורנו, תקמ"ו, חלק ב, אות ח, סימן טז; פתחתי חלק מראשי התיבות).

לאור האמור, סביר להניח שמקור המים הנסתר ליד הר הבית, המתואר 'אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל' (הוא שער הכותנה, אם כי לא ברור לאיזה מגדל הכוונה), הוא חמאם א-שיפא, וגם אגדה זו משקפת את הקשר בינו לבין מי השילוח.

אבל מה עניין הגאולה אצל מעיין בירושלים?

הכניסה לנקבת השילוח, 1907 (ויקימדיה)

ד. דימוייו הסמליים של הגיחון

במקורות יהודיים קדומים נזכר מעיין הנובע בהר הבית בהקשרים סמליים ואוטופיים, ולא כקביעה מציאותית. כך, למשל, יש להבין את נבואתו של יחזקאל: 'וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ' (יחזקאל, מז 1). נבואה זו אינה מבוססת על ידע ריאלי-היסטורי ואין היא אלא דברי חזון. 

התייחסות דומה מופיעה בשלהי ימי הבית השני, כאשר התנא רבי אליעזר בן יעקב הסביר את מקור שמו של שער המים, אחד משערי המקדש: 'ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג [סוכות]. רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית' (משנה מידות ב, ו).

נפתלי הרץ בכרך, רב ומקובל אשכנזי בן המאה ה-17, שעסק גם במקומות שבהם הוסתרו כלי המקדש, ציטט מסורת קדומה שקשרה בין אותו מקור מים חיים עתידי ועלום בהר הבית לבין מעיין הגיחון:

וכל ישראל החביאו הכלים [כלי המקדש] עד שיקום מלך צדק לישראל, ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו ואלו שלא יגלו [מקום] הכלים האלה עד שיקום [משיח] בן דוד, וימסרו בידו כל כסף וזהב ומרגליות שהטמינו, בשעה שיתקבצו גלויותיהם של ישראל מד' רוחות העולם ויעלו בגדולה ומעלה גדולה על ארץ ישראל. ובעת ההיא יצא נהר גדול מבית קודש הקדשים ששמו גיחון, וישטוף עד המדבר הגדול והנורא ויתערב בנהר פרת, ומיד יעלו ויתגלו כל הכלים (עמק המלך, אמשטרדם ת"ח, יד ע"ב).

בשנת 1867 תיאר השד"ר הירושלמי משה ריישר את ההתרגשות שליוותה את בניית ההוספיס (האכסנייה) של הקונסוליה האוסטרית, ברחוב הגיא פינת ויה דולורוזה. בשנת 1856 החלו החפירות ליסודות, הוסרה שכבת אשפה של 13 מטרים ונחשפו עתיקות. בתום הבנייה, שנמשכה ארבע שנים, נחנך המבנה הגדול והמפואר ביותר ברובע המוסלמי. ריישר סיפר על מקור מים שהתגלה בתוך כך, יש להניח שמדובר בבריכת הסטרותיון ההרודיאנית:

בה מטריפולין [ארמון] של מלכים, שנבנה על שם הקיסר האדיר מאוסטרייך יר"ה [ירום הודו], והוא בנין נאה משובח ומפואר ... והרס וחפר היסודות ומצא מעיין אחד בעומק הארץ. והלכנו כולנו לראות הפלא ולשמוח, כי ידוע מכתבי רבינו האריז"ל בעת יפתח הגיחון אשר סתם חזקיהו מלך יהודה, סימן הוא על ביאת משיח צדקינו (משה ריישר, שערי ירושלים, למברג תרל"ו, לא ע"ב).

ריישר, כמו שוורץ וטובלר לפניו, חיפש את מקור המים המסתוריים בצפון העיר העתיקה, באזור שער שכם, משום שהבין שזהו אזור אגן הניקוז למים המחלחלים לחמאם א-שיפא ולמעיין הגיחון. גם הוא, כמותם, העיד כי טעם מן המים ומצא את זיקתם למי השילוח. אמנם, מה שכתב ריישר, שהדבר 'ידוע מכתבי רבינו האר"י', אינו נמצא בכתבי האר"י אלא זו מסורת מאוחרת על חיים ויטאל תלמידו, אבל חשובה לענייננו העובדה שמסורת זו הייתה מוכרת לו ולא נשכחה עד ימיו.

בשנת 1891, כ-300 שנה אחרי שחיים ויטאל ברח מירושלים והחמיץ את שעת הגאולה, החליטו אחרים שהגיע הזמן לקום ולעשות מעשה, ואם מעיין הגאולה לא מצא פנאי להתגלות עד עכשיו, הרי שיש לסייע לו בכך. גם הם יצאו לחפש את מקור המעיין המסתורי באזור שער שכם:

חבורה אחת גדולה כרתה אמנה את פקודות עירנו, שהיא תחפור פעה"ק [פה עיר הקודש] עד אשר תמצא מים חיים נוזלים ממעמקי האדמה, וחפצה לגלות את מי גיחון אשר סתם חזקיה מלך יהודה בימי המצור. ועד אשר חפצה יצליח בידה אין לה לקבל מבית הפקודות אף פרוטה אחת להוצאותיה. וכפי הנשמע כבר מצאה חורבות עתיקות בבטן האדמה על יד שער העמודים, הוא שער שכם, וגם מים נראו שמה, ובמקום ההוא תרבה לחפור בימים האלה. מי יתן וקמו כעת דברי החוזה, אשר 'ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים' (זכריה, יד 9), וראו כל העמים ולשונות כי פי ה' דיבר (מ"מ מיכלין, בראי הדורות, תל אביב תש"י, עמ' 71).

בסופו של דבר לא מצאו בני החבורה מעיין וגם לא מפתחות לגאולה, ונאלצו להסתפק ב'חורבות עתיקות'. הגאולה עדיין לא הגיעה, והמעיין עדיין מסתתר ומחביא את סודותיו.

ובכל זאת, המסורת המסתורית על מעיין נעלם שיתגלה בירושלים בבוא הגאולה עברה מדור לדור בלחש, מפה לאוזן, והסעירה את רוחם של יהודי העיר. כך, למשל, העיד העיתונאי אליהו יהושע לבנון, שגדל בקרב בני היישוב הישן האשכנזי בירושלים, על מסורת ששמע ברובע היהודי קודם לנפילתו בתש"ח:

שמעתי בחצר חורבת ר' יהודה החסיד מפי זקנים וישישים, [כי] סמוך להר הבית נובע מעיין מים כמי הים מרים, 'ונרפאו המים' בבוא הגאולה והישועה במהרה, 'ומעין מבית ה' יֵצא והשקה את נחל השִׁטִים' (א"י לבנון, איכה אבדה ירושלים, ירושלים תשכ"ו, עמ' 2).

ה. מי אתה אבו סייפין? 

בטרם ניפרד מתעלומת מי הגאולה, נחזור לסיפור בריחתו של חיים ויטאל מירושלים מאימת אבו סייפין. כפי שכבר ציין החיד"א, זה היה כינויו של השליט ולא שמו האמיתי (שלא הצלחתי לבררו), ופירושו אבי החרבות (סייף), ונראה שהרוויח את הכינוי ביושר. ימיו של שליט אכזר זה צרובים בתודעת יהודי ירושלים לדיראון עולם, שכן בזמנו, בשנת 1589, גם נסגר בית הכנסת היחידי שהיה פעיל בירושלים (זה המכונה בימינו בית הכנסת הרמב"ן). בעקבות מגפות שפקדו את ירושלים בימיו, ציווה אבו סייפין להרוג את כל הכלבים שנחשדו בהפצתן. אירוע זה הסתיים בהתנכלות נבזית במיוחד ליהודים, כפי שסיפר הכותב המוסלמי אל-קרוטי:

אחר ששחטו את כל הכלבים, שהיו נגועים בדֶבֶר, קברו אותם בבית הקברות של היהודים, והם התקוממו יחד ובאו בשחצנות ובעזות מצח, שהם רגילים בהם, באמרם שבית הקברות מיועד לגופותיהם ולא לכלבים, אך הם נענו בכך שהם כולם כלבים, ולכן רצה (אבו סייפין) שיהיו כולם מאוחדים במקום אחד (מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב תשמ"ה, עמ' 78).

אבו סייפין, כפי שגילה האר"י לתלמידו חיים ויטאל, היה גלגול נשמתו של סנחריב, המצביא האשורי שפלש לממלכת יהודה בימי חזקיהו. כנראה היה כה רשע, עד כדי כך שאחרי מותו היו יהודים שבאו להתפלל על קברו כדי להיוושע. 

כך סיפר המקובל והפוסק יוסף חיים מבגדד, מחשובי הרבנים של יהודי המזרח בעת החדשה (נפטר ב-1909), אודות קברו של אבו סייפין בבגדד: 

ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד. והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא [בזה], ואז עי"כ [על ידי כך] גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו באופן שהיה לו שם גדול. והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר. עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל ... ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר, ויתבודד שם ועשה יחודים וכוונות עד שבטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים. ולא היה שום אדם נכנס אליו, וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי [כוחו של אבו סייפין] שנעשה כאחד הריקים (בן יהוידע, למסכת פסחים נו ע"א, ירושלים תרנ"ח, ב, כד ע"ב-כה ע"א).

כיצד הפך קברו של גוי רשע לאתר תפילה מוסלמי ויהודי? התשובה היא: כח הקליפה  מושג קבלי שפירושו המעטפת השלילית של התוך החיובי, המונעת ממנו להתגלות. נשמת אבו סייפין הייתה התגלמות כח זה. למרבה המזל הצליח המקובל ששון מרדכי לבטל את כוחותיו הרעים של אבו סייפין וכך גם לבטל את המנהג היהודי המביך, ואפילו לגרום לחורבנו של האתר הקדוש. 

___________________________ 

הרחבת דברים שהתפרסמו במאמרי 'סוד המעיין הנעלם: על מקורותיו העלומים של מעיין הגיחון', עת-מול, 184 (תשס"ו), עמ' 9-6. ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.com

יום חמישי, 30 במאי 2024

פרנסות של ירושלמים: נסיכים, טועמיה ומזויינס, דילוגים בקטנה, יידישקייט, חוט השערה, פוזמק וחצאית

כל ילדה  בת מלך, כל ילד  נסיך

אצל אחינו החרדים נע עולם השמות של הפרנסות, החנויות ובתי האוכל והמשקה בין געגועים לעולם הישן, בניחוחות השטעטל והיידיש, לבין שמות נפלאים בעברית מצוחצחת הקורצת אל המקורות מכאן ואל הסלנג הישראלי המעודכן מכאן. ההצטעצעות ביידיש אצל החרדים היא כמו היומרנות והקרתנות באנגלית אצל החילוניים – בדרך כלל מיותרת... 

הנה כמה דוגמאות. הצילומים של טובה הרצל (אלא אם צוין אחרת). מדור מורחב לרגל יום ירושלים תשפ"ד.

א. טועמיה 

בתל אביב קוראים לזה פיצוצייה, ברחוב צפניה בשכונת גאולה קוראים לזה בשם היפה 'טועמיה', שזה כמובן הדהוד הומוריסטי של 'טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ', כלשון הפיוט 'תִּכַּנְתָּ שַׁבָּת', שנאמר בתפילת מוסף בשבת.

'טועמיה' לא מסתפקים בשם הנחמד שמצאו לעצמם, ומרגישים חובה להוסיף גם איזו ארומה יידישאית: 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים). מה רע בסתם 'אוכל ביתי וטעים'?

מתברר שגם בק"ק מונסי, אשר בניו יורק המדינה, יש שלוחה של 'טועמיה' (ואולי ההיפך, והשלוחה היא בירושלים, ואולי אין שום קשר):

תודה לזאב וגנר

ב. מזויינֵס

ברחוב מלכי ישראל נמצאת חנות המאפה (הצרפתי!) 'מזויינֵס Bakery'. באיזו שפה זה? ביידיש אכן אומרים מזויינס, אך כותבים מזונות

וגם, 'טעם של פעם'? מתי 'פעם' אכלו אבות אבותינו במזרח אירופה באגטים וקרואסונים?

כשאומרים לחרדי 'מזויינס', כלומר 'מזונות', הוא מבין שמה שמוכרים לו כאן אינם לחמים למיניהם (שמחייבים נטילת ידיים, ברכת 'המוציא' וברכת המזון), אלא עוגות ומאפים שעליהם מברכים 'בורא מיני מזונות'. 


ג. דילוגים

ואם אוכלים מזויינס צרפתיים כדאי להתחיל לחשוב על דיאטה. אז הנה מכון חרדי להתעמלות ושמו היפה הוא 'דילוגים'. אני מניח שההתעמלות היא אותה התעמלות, ואילו החרדיות קשורה מן הסתם בכך שקהל היעד הוא חרדי והפעילות נעשית בהפרדה.


ד. בַּקְטַנָה

'בקטנה' (רחוב מלאכי, גאולה) מצליחה לשלב בין סלנג מעודכן, ענווה ויומרנות.


ה. יידישקייט בניקוד

בקניון רמות יש חנות ושמה 'יידישקייט'. 

צילום: מנחם רוזנברג

יפה. אבל מה הקשר בין ייִדישקייט לבין בגדים? 

ואם כבר יש קשר כזה, למה באנגלית? 

ואם כבר באנגלית, בשביל מה צריך לנקד אותה?

ו. חוט השערה

סלון ירושלמי ותיק של פאות 'שמתאימות לראש שלך', ושמו המבריק הוא 'חוט השערה'...


ז. פוזמק

צילום: גדעון נח

ברחוב שמואל הנביא 99 שוכנת חנות גרביים ושמה 'פוזמק'. לא רק שהחנות נהנית משם ארכאי ויפה, אלא שהיא חלק מהרשת המובילה לגרביים (בארץ או גם בעולם?).

בני דורי התוודעו למילה 'פוזמק' בהקשר האינדיאני שלה, דרך ספריו הבלתי נשכחים של ג'יימס פנימור קופר, אחרון המוהיקנים וכמובן פוזמק העור (תרגום רפאל אלגד, כתר, 1979)...


ח. חצאית המנשה

ולסיום, 'חצאית המנשה', חנות הבגדים הוותיקה לנשים דתיות, שעדיין לא קיבלה כאן את הכבוד המגיע לה על השם המקורי. השם מרמז לפילוג שהתחולל בשבט מנשה לפני כיבושה של ארץ ישראל מידי הכנענים. חצי מבני השבט דרשו וקיבלו נחלות בעבר הירדן המזרחי, לצד שבטי ראובן וגד.

אם עד כה חשבתי שמשכנה אך ורק ברחוב אגריפס / אבן ישראל בירושלים, הנה התברר לי כי החצאית האריכה את שוליה והגיעה עד אזור התעשייה סגולה שבפתח תקווה, כולל פתח תקווה עצמה.

ירושלים (צילום: צבי אורבך)
סגולה (צילום: יונית חגואל)
רחוב חובבי ציון, פתח תקווה (צילום: גרי רשף)

יום שישי, 24 במאי 2024

מקהלת צה"ל, הילד החורג של הלהקות הצבאיות

חברי המקהלה שרים 'אילו ציפורים', 1978 (שימו לב לכפפות הלבנות). בין המצולמים: נתן דטנר, נתן נתנזון, חני נחמיאס, דורון מזר, אבי דור, רחלי חיים, חדוה מלר וברוריה לקנר 

מאת ארנון וגדעון גרייף

הלהקות הצבאיות הגיעו לשיא תהילתן ופירסומן בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. שנים אלה היו תור הזהב של הלהקות, הגדולות והקטנות (צוותי ההווי). שיריהן הובילו את מצעדי הפזמונים והושרו בפי כל, בוגריהן שהשתחררו נקלטו מיד בשוק האזרחי והפכו כוכבים מבוקשים. להיטי ענק, שליחם לא נס נוצרו באותן שנים והפכו חלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי. הם מושמעים עד היום בערוצי הרדיו והטלוויזיה, כולל גרסאות חדשות ומעודכנות של מקצתם. זה היה מעיין יצירתי שהיו שותפים בו מאות יוצרים ויוצרות מוכשרים מכל תחומי הבידור. מתנה שלא הפסיקה לתת. 

לכאורה לא הייתה סיבה בעולם שתהליך מוצלח זה לא יימשך באין מפריע, אבל לא כן היה. התהליך נקטע באבחת חרב חדה, בגלל שיגיונו של אדם אחד, שבידיו היו הסמכויות להחליט על גורל הלהקות, על אף שלא היה לו את הרקע המוזיקלי הדרוש להעריך את משמעות החלטותיו. זה היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רב אלוף רפאל איתן (רפול), לוחם נועז ואיכר קשוח, אך לא בדיוק דמות בעלת הבנה של תהליכים תרבותיים. 

זהו סיפור עלייתה, ובעיקר נפילתה, של מקהלת צה"ל, יציר כפיו של רפול, שנולדה ב-1978 וסיימה את חייה ב-1984.

ידידיו של רפול סיפרו, כי המודל שניצב לנגד עיניו היה מקהלת הצבא האדום הנודעת, שהפכה סמל לפטריוטיות, צבאיות נוקשה ורשמיות. כך רצה רפול לראות את הלהקות הצבאיות כולן: ניצבות בדום מתוח בטקסים ממלכתיים ולאומיים, שרות בהרמוניה ומקפידות על לבוש, משמעת והופעה צבאית. כידוע לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ניסו להקים מקהלה צבאית, והמפורסמת שבהן הייתה מקהלת גברי השריון, שיזם שאול ביבר, אז קצין החינוך של גייסות השריון, והשתתפו בה כ-300 טנקיסטים.

אלא שחזון לחוד ומציאות לחוד. חלומו של רפול לא התגשם, למרות שניסה לכפות אותו על קצין החינוך הראשי דאז. במציאות הישראלית של שלהי שנות השבעים לא היה לכך כל סיכוי.

המקהלה, שנקראה גם 'מחזור 78', אוישה בכוכבי הלהקות שפורקו ונותר להם עדיין זמן שירות בצבא. לאחר הקמתה הופעלה המקהלה על ידי מפקדת קצין חינוך ראשי של צה"ל בשני ערוצים: הראשון, בהרכב מלא, כשהרפרטואר הושתת בעיקרו על להיטים ישנים נושנים של להקות צה"ל (בעיקר להקת הנח"ל), שירי עם, שירים בעלי ניחוח צבאי ו'שירי סוכנות', זאת לצד רפרטואר אד-הוק לצורך השתתפות בטקסים ממלכתיים רשמיים, אזרחיים וצבאיים (זו הרי הייתה הסיבה המקורית להקמת המקהלה); הערוץ השני היה של הופעות בהרכב גמיש, בין ארבעה לשישה חיילות וחיילים, שנשלחו לבסיסים קטנים ותפקדו למעשה כצוותי הווי מוקטנים. בהמשך הדרך חזרה המקהלה לנתיב הבטוח ובהופעותיה השמיעו חבריה להיטי עבר נודעים ולצדם גם מעט שירים חדשים שנכתבו במיוחד עבורם.

גולת הכותרת בהיסטוריה של המקהלה הייתה הופעה במשדר הטלוויזיה החגיגי של יום העצמאות תשל"ח (1978), שנקרא '30 שנות זמר בצה"ל'. משדר זה הופק על ידי רשות השידור ושודר בערוץ הראשון (כיום 'כאן 11' של תאגיד השידור) בהנחייתו של חיים טופול. זו הייתה תוכנית הבידור המרכזית של החג ומטבע הדברים הייתה עמוסה לעייפה ולפיכך ההרכב ששובץ להופעת המקהלה היה מצומצם.

התוכנית המלאה של '30 שנות זמר' נשמרה בארכיון והיא מרגשת לצפייה עד היום:

ערכנו ריאיונות עם כמה מחברי המקהלה ומתוכם דלינו לא מעט פרטים וריכזנו את שמותיהם של רבים מחברי המקהלה לאורך שנות פעילותה (לדברי נתן נתנזון היו בה לאורך השנים בין שמונים למאה משתתפים וכן הרכב תזמורתי גדול שמנה כעשרים נגנים, לרבות חצוצרות, כלי הקשה וכלי נשיפה). הנה מקצת השמות (בסדר א"ב): טל אמיר, אודי בוכמן, אפי בן ישראל, מיכל גור, ורדה גורן, ברק גליל, אבי דור, נתן דטנר, משה דץ, הגר הפטר, ירון חדד, רחלי חיים, ענת טופול, רומי לחמי, ברוריה לקנר, דורון מזר, מילי מירן, חדוה מלר, בני נדלר, ורדה נוגה, חני נחמיאס, נתן נתנזון, אבי סינגולדה, סימה עמיאל, עירית ענבי, אהרן פררה, יורם צדוק, אבי קושניר, רמי קליינשטיין, חנוך רוזן, ריטה, עופר שפריר. 

הפקה נוספת שנבעה מתוך ההרכב הגדול הייתה המופע 'בצל ירוק', בבימויו של חנן גולדבלט, שהעלתה חולייה בת שמונה זמרים שהגיעו מן המקהלה (ביניהם הייתה חני נחמיאס). ההפקה חידשה את להיטיה של להקת 'בצל ירוק', שהלהיבה את הארץ בסוף שנות החמישים ובשנות השישים.

כתבה שהופיעה בעיתון 'במחנה', 1979

התקליט היחיד של הלהקה, שנדפס בשנת 1978 בהוצאת CBS תחת הכותרת: 'השירים היפים של להקות צה"ל', לא בישר טובות. חברי המקהלה מחזרו בו כעשרים שירים אהובים ומוכרים מכל התקופות, אך מבחינה מוזיקלית זו הייתה אכזבה גדולה. ההקלטות היו חובבניות, הסאונד גרוע והעיבודים דלים וחסרי מעוף. אפילו השם 'מקהלת צה"ל' לא נדפס על עטיפת התקליט, וגם לא שמות המשתתפים (במקרים ספורים צויינו שמותיהם הפרטיים של הסולנים, כמו 'חדוה' [מלר] או 'רחלי' [חיים]). 

discogs

חברי המקהלה היו ממורמרים ולא אהבו את התפקיד שנועד להם, ועל רקע זה היו אירועי הפרת משמעת לא מעטים.

כתבה בעיתון 'מעריב' (התאריך לא ידוע)

כתבה שהתפרסמה בשבועון 'לאישה', 1979

התקוות שתלה רפול במקהלת צה"ל התנפצו עד מהרה. המקהלה לא הותירה חותם מעבר להופעות שגרתיות בפני חיילים. תחושות האכזבה וההחמצה בשל החלטתו של רפול לפרק את הלהקות הישנות הלכו וגברו בקרב גורמים בצבא ובתעשיית הבידור. לקראת 1980 הלכה וגברה ההכרה שרעיון המקהלה פשוט נכשל וצריך לוותר עליו ולשוב למודל הישן והטוב של להקות חיליות וצוותי הווי. כאמור, ב-1984 פורקה המקהלה ושבקה חיים לכל חי.

במבט לאחור אכן ניתן לקבוע, כי הקמת המקהלה לא רק שלא הביאה עמה בשורה מוזיקלית חדשה, אלא גם קטעה תהליך טבעי שבו היו הלהקות הצבאיות בשיא פריחתן. מאז פירוקן בידי הרמטכ"ל בשנת 1978 ועד היום, למרות נסיונות לחדשן, לא הצליחו הלהקות הצבאיות לשחזר את הצלחתן ההיסטורית. ועם זאת, שירי הלהקות הן עדיין חלק מפסקול הישראליות שאהבנו ועוד ילוו אותנו עשרות שנים.

______________________________________

ד"ר גדעון גרייף הוא היסטוריון, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ומוזיקאי. בנו ארנון הוא מוזיקאי ומומחה לזמר העברי   dr.gideon.greif@gmail.com

יום חמישי, 23 במאי 2024

הספרות והחיים: נעליים בזול, עלי שלכת, וביום השלישי, הפסיכולוג

א. ההיסטוריה הייתה שונה... 

מי בכלל (חוץ ממני) לומד היסטוריה או מההיסטוריה?

כך נראה חלון הראווה של חנות לנעליים ולמדרסים ברחוב סוקולוב ברמת השרון. הסטייליסטים שם מצאו שימוש מועיל לספרים. ללמדך מה באמת חשוב בחיים ומי נמצא מעל מי.

צילום: גדעון פליישמן

איכשהו זה הזכיר לי את שירו הישן נושן של דן אלמגור 'ההיסטוריה הייתה שונה' (1962), שהותאם ללחן צרפתי של שארל אַזְנַבוּר.


ב. ועתה נותרתי בשלכת...

צילום: רותי פריד

בפארק סן-סימון בירושלים (קטמון הישנה) יש מיכל לאיסוף עלי שלכת – לא ראיתי כמותו במקומות אחרים בעיר.

המיכל ריק. אולי זה בגלל שהעצים כבר מזמן אינם בשלכת והכול מלבלב, ואולי בגלל שגם בתקופת השלכת אין אף אחד שבאמת אוסף את העלים למיכל גדול כזה.

נכון שעכשיו כבר או-טו-טו קיץ, אבל כשראיתי את התמונה ששלחה לי רותי פריד נזכרתי בשיר היפהפה 'סתיו בחלונות' שכתב והלחין אמיתי נאמן (1962).

 

 ג. וביום השלישי... 

צילום: אבישי ליוביץ'

כתב לי אבישי ליוביץ': 

מכביש 553, המחבר בין צומת דרור למחלף נתניה דרום, מסתעפת כניסה דרומה לתל יצחק. סמוך למסעף נמצאת משתלה בעלת שם יצירתי: היום השלישי: משתלה מבראשית.

בשיחה עם הבעלים הוא אישר נכונות השערתי, שהשם נקבע על פי מה שנוצר ביום השלישי לבריאה: 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית, א 13-11).

גם כאן לא יכולתי שלא להיזכר בשיר המקפיץ של להקת חיל הים 'וביום השלישי', שכתב דני ליטאי והלחין יאיר רוזנבלום (1968):




ד. מספרה סימון 

צילום: אבישי ליוביץ'

ושוב כתב לי אבישי:

ברחוב עולי הגרדום בשכונת רמת החיל בתל אביב ממוקמת מספרת 'הפסיכולוג'. יושבי קרנות בסמוך הסבירו לי שהפסיכולוג הוא בעצם פסיכולוגית, אבל מאחר שה'קליניקה' הייתה סגורה לא עלה בידי לברר אם היא משתייכת לאסכולת יונג או לזו של אדלר.  
האסוציאציה המיידית שלי הייתה ל'שיר הטלפון' של הגשש החיוור, אשר ירון לונדון כתב ללחנו המקסים של ניקולה פאונה הגדול (1966). בשיר האהבה לז'קלין מהמספרה מופיעות המילים:  

דוקטור אייזן? מה אתה עושה במספרה?
 

עכשיו אנחנו יודעים...

יום שישי, 17 במאי 2024

'מטרתי להקים יחידת צנחנים גדולה': תזכיר של חיים גורי

חיים גורי (שני משמאל) מתאמן בקפא"פ עם חניכיו בהונגריה, 1947 (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עמוס רוּדנר

בסוף שנת 1971, אם לסמוך על זיכרוני, הזדמנתי להוצאת הספרים 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב. ניסיתי להציע לזרֻבבל גלעד, מנהל ההוצאה, להדפיס מהדורה שנייה של ספרון הרשימות שלי בכל הצניעות (הקיבוץ המאוחד, 1968). זרובבל נתן בי מבט אלכסוני יַגֵּעַ ואמר: 'יותר טוב בוא, אני אכיר לך את חיים גורי'. נכנסנו לחדר שבו ישב גורי על הגהות כלשהן. זרובבל אמר 'תכיר את עמוס רודנר מגבעת ברנר', וגורי, שהושיט ידו ללחיצה, אמר 'אני קורא אותך בשדמות'. 'כן', עניתי בענווה, 'וגם פָּצִ'י [אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל], עורך שדמות, כותב אצלי בבַּמַּעֲלֶה'. כך הסתיימה הכרותינו.

לימים, כאקורדיוניסט (שימושי בעיקר לענייני שירת רבים), שגם הפיק וערך את השירונים וגם התעניין ברקע ממנו צמחו שירי הזֶמֶר, ניצלתי את 'היכרותי' עם גורי כדי לאסוף טקסטים לשירי פלמ"ח שזכרתי ממדוּרוֹת מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ מכורתי, אבל כאלה שחיים חפר לא חיבר ולכן לא הופיעו באוסף שיריו תחמושת קלה (הקיבוץ המאוחד, 1949). עד צאתו לאור של הקובץ משפחת הפלמ"ח, שערכו שני החיימים, גורי וחפר (ידיעות אחרונות, 1977) לא הִכרתי שום מקור למילותיהם של שירים אלה. 

כך הגעתי לשירים כמו 'בְּסֻכָּה קְטַנָּה', 'הִיא עָמְדָה בַּחַלּוֹן וְהִבִּיטָה', 'תַּק תַּק תַּק מְתַקְתֵּק תַּת-מַקְלָע' או 'קוֹאוֹפֶּרֵיְשֶׁן' (שחפר חיבר ולא פרסם). גורי הקריא לי את השירים בטלפון ושר לפחות בית אחד. 

אני נזכר שלפחות שיר אחד משכתי מגורי אחרי שכבר הופיעו הספרים משפחת הפלמ"ח, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר של נתיבה בן יהודה (כתר, 1990) ואתרי 'שירונט' ו'זמרשת' כבר היו באוויר המרשתת. 

בשנת 2010, לקראת ערב זיכרון להורינו, תמר רעייתי המנוחה ואני תרגמנו (על גבי תרגום מילולי), את השיר הרוסי 'צ'ובצ'יק'. שיר זה, שהיה מאוד אהוב על הורינו, וכמובן ברוסית, מספר על פרחח עני, בעל בלורית פרועה המתבדרת ברוח, שמסתבך בגניבה, נתפס ונשלח לסיביר. כשצ'ובצ'יק שר (בתרגומנו): 'מִסִּיבִּיר לֹא פּוֹחֵד וְלֹא בּוֹרֵחַ / גַּם סִיבִּיר הִיא אֲדָמָה רוּסִית', נזכרתי שהפלמ"חניקים 'אצלנו' שרו, בעברית, כמה בתים במנגינת 'צ'ובצ'יק', כשכל בית הסתיים בשם של מחנה מעצר מנדטורי שאינו מפחיד, כיוון שהוא בארץ ישראל. למשל, 'לֹא אִכְפַּת לִי לָשֶׁבֶת בְּרָפִיחַ / גַּם רָפִיחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל', או 'גּ'וֹנִי קַח אוֹתִי אֲפִלּוּ לְקַפְרִיסִין / זֶה בַּדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'. לַזֶמֶר הזה לא היה זֶכֶר במשפחת הפלמ"ח ולא בשום מקור שהכרתי. חזרתי לגורי והזכרתי לו שאנחנו מכירים מזמן... שרתי לו בטלפון את סיומי הבתים שזכרתי וגורי המשיך מיד בשני בתים שזכרתי במעומעם את סיומיהם, על מעצר בעכו ועל מעצר בלטרון. הוא עוד הספיק לומר: 'אני בדלת. הנה הטלפון של רמה זוטא. היא תיתן לך את המילים שאלתרמן חיבר לאיזו מסיבה' (בינתיים גילו ב'זמרשת' שלפחות בית אחד חובר על ידי שלונסקי). רמה הכתיבה לי בטלפון את שני הבתים שגורי הזכיר, וסיפרה שלמדה אותם מאביה, יוסף אבידר, שהיה מראשי ההגנה ולימים אלוף בצה"ל.

ביום העצמאות של אותה שנה (2010), תמר ואני הגענו לבנייני האומה לטקס הענקת פרס ישראל למשורר אריה סיון (אחיה של תמר). על המישורת בין שני מהלכי מדרגות פגשנו את חיים גורי ורעייתו עליזה. כשסיון גילה, שגורי ואני מכירים, הוא הצביע עליי ואמר לגורי: 'אתה יודע שהוא היה בצנחנים?!'

גורי שאל 'מתי?', ואני השבתי כי היה זה בשירותי הסדיר ב-1954, ואחרי כן עוד כתריסר שנות מילואים. 'היכרת את שְׁוַורצִי? היכרת את ג'ורג'י? היכרת את סמי רפאל?', מנה גורי בהתרגשות שמות של צנחנים ומדריכי צניחה ותיקים, אלה שצ'כית, הונגרית ובולגרית היו שפות אימהותיהם. עניתי שכן, היכרתי... גורי התרגש וסיפר שבשנת 1948  בתחילת קשרי התמיכה הצבאית שהעניקה צ'כוסלובקיה (בפקודת סטלין!) למדינה היהודית שבדרך  הוא פיקד על קורס צניחה לצעירים יהודים בצבא הצ'כוסלובקי. הוא גם דיקלם – בצ'כית!  את כל הפקודות: מחגירת המצנח ועד היציאה מהמטוס והגִלגול הנכון בפגישה עם הקרקע. מדריכי הצניחה הוותיקים, שעל היכרותי איתם שאל, היו חניכיו, שהשתתפותם בתרגילים ובצניחות, יחד איתו, הצבר מארץ ישראל, הייתה מאוד משמעותית לו.

בסרטון קצר זה, שצולם באחרית ימיו, סיפר גורי בהתרגשות, כשדמעות בעיניו, על חוויותיו מקורס זה:

גורי סיפר לי שכאשר חזר ב-1948 משליחותו ארצה, כדי להצטרף לחבריו הלוחמים בקרבות, הציע לו יגאל ידין להקים יחידת צנחנים וביקש ממנו להכין הצעה בכתב. גורי הכין הצעה וידין אישר ושלח אותה לרמטכ"ל יעקב דורי, עם המלצה להציב את גורי בראש היחידה. 

יגאל ידין, סגן הרמטכ"ל ומחליפו (ויקימדיה)
'ידין הזמין אותי לפגישה', סיפר גורי, ואמר: 'בן גוריון התנגד והתעקש על יהודה הררי. לגורי לא היה ספק שבן גוריון לא אישר את המינוי מסיבות פוליטיות, בשל היותו איש פלמ"ח. 62 שנים אחרי האירועים עדיין חש גורי עלבון קשה. 'תן לי את המייל ואשלח לך את הצעתי לידין', אמר לי. שלחתי לו את המייל והוא שלח לי שני עמודים מצולמים, שמובאים כאן. לאחר מותו של גורי פרסם ארכיון צה"ל כמה תמונות ומסמכים הקשורים בגורי, ביניהם גם מסמך זה, אך קשה היה לפענחו וככל שידוע לי איש לא עשה זאת עדיין (צילום ופענוח של כמה שורות הובאו ברשימה שפורסמה ב-Ynetב-1 בפברואר 2018).

השתדלתי, וזה מה שהצלחתי להקליד מתוך התזכיר, למרות צלקות צילום המסמכים, תלאות הזמן והתייבשות צבע הדפוס בְּסִרְטֵי מכונת הכתיבה Hermes Baby  מ-1948). בפענוח הכנסתי סימני פיסוק שלא היו במקור וכן תיקוני כתיב קלים (כתיב מלא או חסר לפי העניין). מעט הוספות ניתנו בתוך סוגריים מרובעים. 

גורי לא היה הראשון או היחיד שהציע תוכנית כזו, וקדמו לו הצעות אחרות (ראו כאן), אך בין כך ובין כך חוקרי תולדות מלחמת העצמאות ותולדות חיל הצנחנים, כמו גם חוקרי יצירתו של גורי, עשויים למצוא עניין בתזכיר זה.

* * * 

השורות הקצרות למעלה מימין הן בכתב ידו של ידין:

לרמטכ"ל [יעקב דורי]                                                

זה בהמשך לשיחתנו.

אבקשך להטיל על אכ"א [אגף כח אדם],

או מח"א [מפקדת חיל אוויר], להקים את היחידה.

מציע את חיים גורי כמפקדה.

בשלב ראשון מציע שהיחידה תצורף לשירות המודיעין

                 [1948] 24.8  י. ידין

                                                                               תזכיר מס'

אל: י. ידין

מאת: חיים גורי

הנידון: הקמת יחידת צנחנים

כהמשך לשיחתנו מיום שישי, קיבלתי על עצמי להביא קווים לתכנית הקמת היחידה הנ"ל. חקרתי, במידת האפשר, את הבעייה ונפגשתי עם מספר אנשים לשם אינפורמציה. הריני רוצה לסכם בזאת את המצב הנוכחי ולהסיק מסקנות מעשיות מכך.

המצב כיום. נעשו עד היום ניסיונות שונים לגבש יחידת צנחנים, אבל רובם היו תוצאה מיוזמה אישית יותר מאשר כיוון והוראה מהמטכ"ל. בעיקר עסקו בכך אנשים שהיו קשורים, במישרין או בעקיפין, לחיל האוויר. נוסף לזאת נמצאים בשורות הצבא מספר אנשים, בעיקר מגח"ל [גיוס חוץ לארץ], שהיו צנחנים בזמן המלחמה השנייה [מלחמת העולם] בצבאות שונים. ע"י [על יד] לשכת המודיעין של אג"ם קיימת קבוצת אנשים (כעשרים), רובם אנשי מקי [פרטיזנים צרפתים], שחלקם היו צנחנים.

הפעולה הרצינית הראשונה נעשתה בצ'[כוסלובקיה], בבית ספר לצנחנים שליד הצבא. קורס זה הקיף כ-35 איש, מהם 15 ארץ-ישראליים המתחלקים ל-5 קצינים ארץ-ישראליים, 2 בד"א [בעלי דרגות אחרות] אמריקאים בעלי ניסיון רב בשטח זה, 4 רבי-טוראים. שאר האנשים אירופאים. הקצינים, כולל את האמריקאים, ממשיכים עתה בהשתלמות רצינית, ליד המטה, בכל הנוגע לארגון החיל, טקטיקה, הצנחת אספקה, בעיות הדרכה, אפסנאות, שלוב פעולות, תִכנון וכו', והם מהווים את הכתובת היחידה לשלד הפיקודי המסוגל לענות לרוב התפקידים הנדרשים ביחידה הנ"ל. בימים אלה מסתיים הקורס ורוב האנשים יחזור ארצה, מלבד מספר קצינים וסמלים שיישארו שם על מנת לקלוט ולארגן את המחזור השני שישלח מכאן.

לפיכך אנו רואים כי קיימת מסגרת ראשונית שתקיף, אחרי מיזוג כל יודעי צניחה מחוץ לארץ ומהארץ, כ-50 איש. דבר זה יקרה באם יאוּרגנו כל הקבוצות המכילות צנחנים ושעדיין מחפשות דרך אל העניין.

בפגישתי עם ראש מטה חיל האוויר, נאמר לי באופן המפורט ביותר כי חיל האוויר מצידו מסוגל למלא על הצד היותר טוב את הקשור בתפקידו הוא, ז.א. [זאת אומרת] הספקת מטוסים לאימון ולפעולה, מצנחים לאנשים ואספקה, מכשירי אימון וכו'. הוא קובע כי בשרות הח.א. [חיל אוויר] נמצאים כיום טייסים שיוכלו בביטחון גמור, לאחר אימון מסוים, לעסוק בהצנחת אנשים.

אי לכך אני מציע את ההצעות כדלקמן, בהנחה שמטכ"ל מעוניין להחיש ככל האפשר את הקמת היחידה, בעיקר בתקופת ההפוגה היחסית כיום.

1. חייב לקום מיד מטה היחידה שיתחיל מיד בארגונה. על המטה לכלול בתחילתו: א. מפקד היחידה; ב. קצין קשר עם מטכ"ל [ועם] מח"א; ג. אפסנאי.

2. יש להקים מיד בסיס ליחידה שישמש לקלט ומיון. בו יוכלו האנשים [להתארגן] לאימון ולפעולה ואליו יוחזרו מבית הספר [לצניחה בצ'כוסלובקיה]. בסיס זה חייב להכיל בתוכו את הדברים הדרושים לאימון ולארגון ראשוני. ראש מטה מח"א מציע לעשות זאת בקרבת שדה תעופה או בתוך שדה תעופה.

3. יש לקבוע איזה אגף במטכ"ל אחראי ליחידה באופן ישיר, לא רק בפעולתה אלא בשלבי התארגנותה ואימוניה, ולמי [תהיה] קשורה בכל הנוגע לאפסנאות וכספים.

4. יש להתחיל בגיוס אנשים מיד. לדעתי יש לארגן בשלב ראשון פלוגה שתכיל בתוכה את השלד למפקדה שלה: סמלים, קצינים, אלחוטאים וכו'. זאת כדי לשלוח אותם מיד לחוץ לארץ. כ"כ יש להתחיל למיין את המועמדים בשאר הדרגות. לבודקם, לקבוע את תאריך נסיעתם. על האנשים להיות מסוגלים לפעילות מיוחדת מבחינת נכונותם והתנדבותם. יש לצרף מיד את כל האנשים שעברו אימון בצניחה או הקשורים למקצוע ולהקים [?] לשם השתלמות מקצועית והתאמתם לתפקידם. 

5. יש להתחיל מיד בהקמת בי"ס לצנחנים בארץ ולקשור קשר ישיר עם חיל האוויר בכל הנוגע לתפקידם בעניין. יש בידינו התכנית המלאה לביה"ס ואין כל מניעה להקימו בארץ.

6. יש לשאוף להקנות אימון בצניחה לחלק מיחידות המשימה או הקומנדו, או יחידות מובחרות כחטיבות פלמ"ח. יחידות אלה פועלות ביחידות חיל רגלים או ג'יפים אבל מסוגלות לפעול כחיל מוטס או כצנחנים.*

[הערת כוכבית בתחתית המכתב בכתב ידו של גורי:] 

בשבוע שעבר נעשה ניסיון מעניין ???? בשדה תעופה בהפעלת יחידות חיִּל מוטס בפעולת פשיטה. בפשיטה זו שולבו אלמנטי הצנחה. יש לתאם את כל הניסיונות הנעשים בשטח זה עם אימוניה ותכניותיה של יחידת הצנחנים, לשם שילוב ולימוד הדדי, במידה שלא תאושר העברת יחידות אלה לחיל הצנחנים. 

7. יש לאשר את עמדת [מעמד] האנשים כאן ובצ'[כוסלובקיה] ולאשר את השתייכותם לחיל זה. כ"כ [כמו כן] יש ליפות את בא-כוחנו ליד מחלקת הרכישה שם [כדי] להתחיל מיד ברכישת חלקי ציוד הדרושים לנו. כ"כ יש לדאוג לקשר ישיר ומתמיד בין הארץ ושם [למתאמנים בצ'כוסלובקיה].

8. יש לשאוף להגיע במהירות הגדולה ביותר לתמרוני פעולות משולבות של מספר שירותים על מנת להכשיר את היחידה לקרב בתנאי הארץ, בעיקר [מפני] שחלק מהחומר האנושי הוא בן חו"ל. להלן תוספת מיוחדת הקשורה בבעיית אנשים לפעולות מיוחדות, הכוונה [ל]מסתערבים. 

כל הגורמים הנוגעים ליחידה זו הביאו את דרישתם להקנות אימון צנחנים למספר מסוים מאנשיה. אנשים אלה יפעלו בתפקידים שונים ולא יחשבו לצנחני קרב גרידא; הם יעמדו לפקודתה של לשכתם בכל הנוגע לתפקידם המיוחד, אבל בכל הקשור עם הקניית אימון הצניחה והפעלתה בפעולה [הם] חייבים להיות כפופים למפקד היחידה.

סיכום

חבר האנשים, הנמצא כיום בארץ, ובעיקר בצ'[כוסלובקיה], תוך תוספת המתנדבים החדשים, מסוגל לשמש התחלה רצינית לעניין, בהנחה שתנאי החוץ יחייבו את הגדלת הקף היחידה. במקרה שידרשו פרטים ותוספות, או פרטי פרטים, אני נכון למלאם בכל זמן [ובכל] דקה.

[אחרי הסיכום גורי הוסיף בכתב ידו:]

נ.ב. כל האמור בתזכיר זה אינו מבטל את מטרתי להקים בצבא ההגנה לישראל יחידת צנחנים גדולה בשילוב עם חיִל מוטס. יש לבנות את היחידה כיום בצורה שתוכל לענות על תפקידיה בעתיד.

 ___________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וגם צנחן בעברו  rudner-t@zahav.net.il