איור: עמוס בידרמן, 2019 (פייסבוק) |
את שירו של ביאליק, 'אם יש את נפשך לדעת', שנדפס בפעם הראשונה בשנת 1898, מכירים כל מעריציו לדורותיהם. רבים ציטטו מתוכו את השורות הנשגבות (גם אם מפותלות ופומפוזיות) על הערצת הלמדן הבודד, המוסר את נפשו על לימוד התורה בבית המדרש הישן. חוקרי ביאליק מצדם העירו כי יש לקרוא שיר זה בהקשר רחב, כשיר שבא 'לאזן' את הרושם הקשה שעוררה הפואמה 'המתמיד', שפורסמה כמה שנים קודם לכן, ובה מתח ביאליק ביקורת קטלנית על בית המדרש הישן.
![]() |
ח"נ ביאליק, השירים, מהדורת אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 143-141 |
מי היה מאמין שיצירתו של ביאליק תתחדש ותשתפר (כפי שנאמר בבדיחה הידועה על התרגום ליידיש של שייקספיר: 'פֿאַרטײַטשט און פֿאַרבעסערט', כלומר מתורגם ומשופר...). ועוד איפה? בגיליון חג השבועות תשפ"ה של העיתון החרדי יתד נאמן! בימים רגילים זו הייתה עילה להדחה ופיטורים או לכל הפחות פילוג פנימי בסיעה.
אבל אנחנו לא בימים רגילים. היום, כשענייני לומדי התורה, שהשתמטותם אומנותם, על הפרק, צריך ל'גייס' אפילו את ביאליק למערכה. אבל ביאליק?! אומנם ביאליק למד בישיבת וולוז'ין, אבל הוא סר מן הדרך והתפקר. אפיקורוס ששנה ופירש הוא כידוע הגרוע מכולם, וחס ושלום ששמו או פרי יצירתו ייזכרו בעיתון חרדי. מה עושים?
לעזרת השם בגיבורים קם משורר חדש ושמו מ' וינר, שרקח מרקחת עלובה, פלגיאט שקשה לטעות במקורו. אגב, אני חושד שבכלל מדובר באישה (כידוע נשים בעיתונות החרדית נאלצות לוותר על שמן הפרטי, שיש בו משום קלות דעת וראש ועשוי לזעזע את נפשו התמימה של הקורא ולגרום לו לחטוא ולהחטיא).
אז יש ביאליק האמיתי של 'אם יש את נפשך לדעת', ויש וינר, או וינרית, של 'אם הנך רוצה לדעת'. צחוק צחוק, אבל לדעתי זו חוצפה שאין כמותה, ואם זו מהתלה הרי היא בטעם רע.
![]() |
תודה לש"ש |
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ וְלֹא הִתְיָאֲשׁוּ אַף שֶׁאָרְכָה לָהֶם, אָרְכָה לָהֶם, שְׁעָתָם אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ אֶת אֱמוּנָתָם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת, סוֹד נִצְחִיּוּתָם סוֹד אַהֲבָתָם בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה, קֹשִׁי וְאָבְדָן, בִּימֵי רָעָה אִתָּם הָיָה בְּצָרָתָם נִסּוּ לְהַעֲבִירָם מֵעַל אֱמוּנָתָם. תָּמִיד יָדְעוּ, צוֹדֶקֶת הִיא דַּרְכָּם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת סוֹד אַהֲבָתָם, נִצְחִיּוּתָםאֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָש
![]() |
ביאליק הצעיר, 1903 |
הוֹ מֶה חָפַצְתִּי אֶת הַמִּיתוֹס לְאַתְגֵּר
השבמחקוּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ לַחֲזוֹת בֶּחָרָשׁ אוֹ בַּמַּסְגֵּר
עַל תַּלְמוּדוֹ רָכוּן כְּעֶלֶם - מִי יַאֲמִין?
כְּבָקִי וְרָגִיל עַל הַשְּׁטֶענְדֶּער כְּפִיפִין,
שׁוֹנֶה בְּסֻגְיַת 'שְׁנַיִם אוֹחֲזִין'
לֹא כְּעוֹבְרֵי אֹרַח אוֹ כְּאֻשְׁפִּיזִין,
אֶלָּא כִּבְנֵי תּוֹרָה, כַּדָּת וְכַדִּין.
...וְאָז הִתְעוֹרַרְתִּי, כֻּלִּי שְׁטוּף זֵעָה,
וּבַנְתִּי כִּי מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ נִזְדַּעְזְעָה,
וְלֹא יִמָּצֵא בְּכָל תֵּבֵל, מִפּוֹלִין וְעַד תֵּימָן,
מָה שֶׁהִמְצִיא הַיָּתֵד הַנֶּאֱמָן:
וּמָה שֶׁעַכְשָׁו בְּעַם יִשְׂרָאֵל נִדְרָשׁ
אֵינוֹ לִדְחֹס וּלְמַלֵּא אֶת בָּתֵּי הַמִּדְרָשׁ
כִּי-אִם לְקַיֵּם אֶת הַצִּוּוּי הַמְּפֹרָשׁ:
'הַאֲחֵיכֶם יָבוֹאוּ?' - לָצֵאת עִם סוּס, רַמָּךְ וּפָרָשׁ
לְהַפְסִיק לְפַלְפֵּל, לְהִתְחַמֵּק וּלְהִשְׁתַּמֵּט
וְלָבוֹא בַּצָּבָא. זוֹ כָּל הָאֱמֶת.
דווקא באתר החרדי כיכר השבת מופיע במפורש שהמילים לקוחות מביאליק(מניח שכך גם כתוב בעוד מקומות או אפילו יופיע תחת ערוץ היטוב הרשמי:
מחק״הזמר והיוצר אהרן רזאל בסינגל קליפ חדש מתוך אלבומו האחרון "עד אמצא מקום" - "אם יש את נפשך" בו משלב רזאל את מילותיו של ביאליק במילים מרגשות משלו (קליפים)״
יתד או לא נאמן, לעולם לא יוכל לחקות באמת את שירתו של החנ"ב כפי שהיא.
השבמחקביאליק, כפי שניתן להתרשם במקרים רבים, חצב את שיריו במשקל הטוני-סילבי האשכנזי. בהטעמה מלעילית. שאינה קיימת כיום בספרות החרדית בארץ.
כך שגם את “מופים וחופים - הכו בתופים! מללי, גללי - חליל אל פיכם!” יש לקרוא בהטעמה אשכנזיס כביידו.
בהצלחה.
אפילו קוראי היתד לא יצליחו.
מצד שני, תמיד משעשע לראות את הטנטרום סביב "השתמטותם אומנותם" ובחורי הישיבות דווקא מאותו חלק בעם שסרבנותו - אומנותו, שנאת המיליטריזם - אמונתו ומלשינותו לפריץ - פרנסות של יהודים בשבילו.
גלותיים הייתם. גלותיים נשארתם וגלותיים תישארו.
בתוספת מעט טנטרום מקציף שפתיים ל"אוֹי-ווֵיי" היהודי-גלותי החביב.
הטון ה"צפונבוני" עושה לו, לאוי-וויי, רק טוב.
Exurgr Bagatze, et iudica causam tuam!
השתמטותם אמונתם זה לא "טנטרום" - זאת מציאות מתריסה וכואבת; 'שנאת מיליטריזם' היא בתשתיחת דברי הנביאים ('וכיתתו חרבותם' וכו'); 'מלשינות לפריץ'? - מי כמו החרדים תופסים את שלטון החוק והמדינה כ"פריץ" שמצווה להתחנף אליו ולרמות אותו?
מחקחחחחחח
מחקהעיקר שאתה נוזף, מקפיד לקרוא כאן, מחטיא עיניך ונשמתך אפילו בצפייה בטקסטים הללו.
האמת, אפילו להתווכח אתך אין כבר כוח.
אתה צפוי כשמש מהלכה ללא שינוי, חידוד, הבלחה קלילה של הומור. כלום!
ואל תשטה לחשוב עצמך כקאטו הזקן, כי אינך.
המשך נא לשורר בסוגת Lorem ipsum. בזה אתה טוב יותר.
מחקExurge Bagatze, et iudica causam tuam!
ועל כך נאמר לפני עשור: "השמש זרחה, המצעד צעד, והשוחט שחט" - לזכרה של שירה בנקי הי"ד
השבמחקאה, יופי! אז עכשיו יש לדת המטורללת שלכם גם מרטירים!
מחקחבל רק שהרוצח עצמו כפי הנראה לא מודע לכך.
(ברור לך שאלמלא הזקן והפאות הוא היה נשאר באישפוז עוד אחרי ניסיון הרצח הראשון שלו ולא משתחרר כדי לבצע אותו בשנית?
אם לא ברור לך - לך וברר אצל מי שהכיר את הטיפוס הזה.
או שמא לכך כוונתך בהי"ד - שיקום ה' את דמה מידי הפרקליטות ומערכת המשפט שהתייחסה אליו כאל כל פושע 'נורמטיבי' אחר ואפשרו את הרצח?
לא אנונימי...אתה צריך אשפוז
מחקמארק טוויין: "כאשר אתה גונב מעבודה של אחר הרי זה פלגיאט. כאשר אתה גונב מעבודות של רבים הרי זה מחקר".
השבמחקאת נוסח השאלה "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם" יכולים היו אפילו חקייניו של ביאליק לקחת ישירות התנ"ך (בראשית כג, ח; מל"ב ט, טו). ואולם, ביאליק הוסיף את המילה "לדעת" ("אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת"), והפך את הנוסח המקראי לצירוף מקורי משלו.
השבמחקומִנַיין הגיע אליו הנוסח הזה? מתברר שכשנה לפני חיבור שירו "אם יש את נפשך לדעת", חיבר ביאליק את השיר "בשל תפוח", שיר קליל של המשורר הצרפתי אלפונס דודֶה בשם "Les Prunes" ("השזיפים"), שלחובר קשר אותו עם מועד פטירתו של דודֶה בסוף 1897. השיר הצרפתי פותח במילים הקלילות:
Si vous voulez savoir comment
Nous nous aimâmes pour des prunes - - -
[אם ברצונך לדעת כיצד התאהבנו בשל שזיפים - - -]
וביאליק תרגם בשינויים קלים, אך משמעותיים:
"הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?
אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ".
דרך הרוח מי יֵדע? חלפו כשנתיים ממעשה התרגום, וביאליק דלה משיר האהבה הצרפתי את נוסח הפנייה בין ידידים ("הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?"), ושילבוֹ בשירתו. פניות כאלה שילב בפתח שיריו מאותה עת: "אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת" ו"הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי?".
בשירו "אם יש את נפשך לדעת" חידש ביאליק גם את הצירוף "וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים" שהפך לניב קבוע במערכות ישראל לביטוי הערכת העם ללוחמיו. איך היה מגיב אילו ידע שצירופים משירו, הקושר כתרים לבית-המדרש כמקור חוסנו של העם, ישמשו אותם משתמטים, המוכנים להיהרג באוהלה של תורה (ומצהירים שהם מוכנים אפילו להיהרג, פשוטו כמשמעו ובלבד שלא לשרת את עמם ולהגן עליו)? מותר כמדומה להניח שהוא היה מתמלא בוז וחֵמה, ואפילו תובע את חקייניו הנִקלים על הפרת זכויות יוצרים.
לדעתי, ביאליק כבר בימי חייו ראה בטפילות החרדית משהו נורא, לכן בחר את "בית המדרש", מקום החיים ולא מקום התורה, האם סתם שם, בעקבות רשב"ג הסתתרה אותה שכינה-ציפור-אם בצילו של הלילה?
מחקלצערי מאוד נפוץ לתרגם ו"לשכוח" את המקור. למשל אוריאל עקביא "הן לא נשכח רגשי רעות" (old lang zine)
השבמחקרק כשהתלוננתי ל"בין סגול ובין תכלת " הודו שזה מעין תרגום. ויש עוד הרבה
Auld Lang Syne
מחקRobert Burns' lyrics, based on an older Scottish folk song.
Comment by Hadas
לי נדמה, שזו מסורת עוד מימי שפן הסופר. לקיחת מקורות ועיוותם [אופסייייי, התאמתם] לאידיאולוגיה השלטת. בשלב מסוים, לדעתי, משהבינו המקשקשים בענייני "רצון אלוהים" שהם מגזימים בעיוות ה"תורה", הם החלו לעוות את דברי עצמם ללא סוף.
השבמחקאז פלא שמצאו בביאליק תורם-על לתרבות הפלאגיאט, עיוול דברי האחר, הוצאה מהקשר??
האהבה או השנאה מקלקלים את השורה, ודומני שעל רקע זה יצא שלא בדין קצפו של מכובדינו היקר פרופ' דוד אסף על השיר "אם הנך רוצה לדעת" מאת מ' וינר. פרודיות וכתיבת שירים בעקבות ביאליק וגם כנגדו היו מאז ומעולם, אף בחיי המשורר. ונראה לי שאין לשלול משום אדם או קבוצת אנשים לעשות שימוש פואטי ביצירת ביאליק או בהשראתו – גם תוך קנייה בשינוי – אפילו אם הם חרדים, משתמטים ומוקצים. על התופעה הזאת הצבעתי בפרק "לגייס את המשורר בצו 8, לשכב איתו ולנאץ את שמו" שבספרי "כמה ביאליק יש?" (עמ׳ 497–502), והעמיק בכך פרופ' דוד פישלוב בספרו החשוב "כנפי ביאליק – מעמדו הקנוני ודיאלוגים עם יצירתו". כך לדוגמה כותב מאיר שלֵו בשיר אותו הכתיר בשם "ברכת עם 2011": "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כֹּל אַחֵינוּ הַמְּיַדִּים אֲבָנִים / עַל כֹל צַר וְאוֹיֵב בַּאֲשֶר הוּא שָם. / חַיָּלִים, עַרְבִים, שוֹטְרִים, חִילּוֹנִים, / כִּי אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן", ושלמה חסקי כותב שיר בשם "עדכון לביאליק": "יוסי בסכין, פסי באקדח / משה עם רימון, / והמה הרחוב ובאו לקטטה / גברים / ונערים / דקרו וירו / ויצאו על / תנאי".
השבמחקלא כל דבר הנכתב ומתפרסם הוא תעתיק. מילים נועדו להפוך בהן. כך עשה המשורר בהכניסו בין השורות מילה או שתיים ואף יותר ממקורות עתיקים. כך עושים אחרים הכותבים מילות שירה ומהפכים בין השיטין את יצירתו. זו זכותם! כי מרגע שהמשורר פרסם את שורותיו, מילותיו הם נחלת הכלל ומשקל כתיבתם יכול לבוא בהיסב אצל אחרים ולא משנה איך ומדוע נחה עליהם המוזה. כאן המקום לשאול: הרי ח"נ שהוגדר בימי טרום המדינה וגם לאחריהם כ"משורר הלאומי", אבוי נלקח ממנו תוארו והועבר לאחרת - נעמי שמר שבשודדי ישראל, שמעתי-במו אזני-מגדירים אותה כ"המשוררת הלאומית". איני מבקר לא את אלו ואף לא את האחרים כי לכל כותב גוונים משלו וזכותו לפרשם ולפרוסם באזני כל.
השבמחקדומה שנעמי שמר בדין זכתה בתואר 'המשוררת הלאומית', כי שיריה מבטאים את החיים בארץ הזאת, ומושרים (כמעט) בפי כול.
מחקאלא שהתואר 'המשורר הלאומי' היה צריך כבר מזמן להינתן לאלתרמן, ללא עוררין. אך משניתן כבר לביאליק עוד קודם לכן, אי אפשר להעבירו מדי דור למשורר/ת אחר/ת.
"משורר היתד" מ' וינר הנעלם לא עשה פראפרזה לשירו של ביאליק, ולא ציין זאת, וסביר גם שרוב קוראיו אינם מודעים למקור; זה פלאגיאט שקוף כל כך, דומה כל כך למקור, ולא "וריאציה" או "פרשנות". סתם גניבה, כמקובל במגזר. ועל כך יצא בצדק קצפו שלבעהמ"ח פרופ' אסף יצ"ו.