אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

איור: עמוס בידרמן, 2019 (פייסבוק)

את שירו של ביאליק, 'אם יש את נפשך לדעת', שנדפס בפעם הראשונה בשנת 1898, מכירים כל מעריציו לדורותיהם. רבים ציטטו מתוכו את השורות הנשגבות (גם אם מפותלות ופומפוזיות) על הערצת הלמדן הבודד, המוסר את נפשו על לימוד התורה בבית המדרש הישן. חוקרי ביאליק מצדם העירו כי יש לקרוא שיר זה בהקשר רחב, כשיר שבא 'לאזן' את הרושם הקשה שעוררה הפואמה 'המתמיד', שפורסמה כמה שנים קודם לכן, ובה מתח ביאליק ביקורת קטלנית על בית המדרש הישן.  

ח"נ ביאליק, השירים, מהדורת אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 143-141

            

מי היה מאמין שיצירתו של ביאליק תתחדש ותשתפר (כפי שנאמר בבדיחה הידועה על התרגום ליידיש של שייקספיר: 'פֿאַרטײַטשט און פֿאַרבעסערט', כלומר מתורגם ומשופר...). ועוד איפה? בגיליון חג השבועות תשפ"ה של העיתון החרדי יתד נאמן! בימים רגילים זו הייתה עילה להדחה ופיטורים או לכל הפחות פילוג פנימי בסיעה. 

אבל אנחנו לא בימים רגילים. היום, כשענייני לומדי התורה, שהשתמטותם אומנותם, על הפרק, צריך ל'גייס' אפילו את ביאליק למערכה. אבל ביאליק?! אומנם ביאליק למד בישיבת וולוז'ין, אבל הוא סר מן הדרך והתפקר. אפיקורוס ששנה ופירש הוא כידוע הגרוע מכולם, וחס ושלום ששמו או פרי יצירתו ייזכרו בעיתון חרדי. מה עושים?

לעזרת השם בגיבורים קם משורר חדש ושמו מ' וינר, שרקח מרקחת עלובה, פלגיאט שקשה לטעות במקורו. אגב, אני חושד שבכלל מדובר באישה (כידוע נשים בעיתונות החרדית נאלצות לוותר על שמן הפרטי, שיש בו משום קלות דעת וראש ועשוי לזעזע את נפשו התמימה של הקורא ולגרום לו לחטוא ולהחטיא).

אז יש ביאליק האמיתי של 'אם יש את נפשך לדעת', ויש וינר, או וינרית, של 'אם הנך רוצה לדעת'. צחוק צחוק, אבל לדעתי זו חוצפה שאין כמותה, ואם זו מהתלה הרי היא בטעם רע.

תודה לש"ש

אבל מ' וינר – תהא זהותו או זהותה אשר תהא – איננו הראשון (או הראשונה), ומן הסתם גם לא האחרון. 

הנה המלחין והזמר אהרן רזאל, ממובילי הסוגה הקרויה 'מוזיקה יהודית מקורית', שהוציא בשנת 2017 תקליט ושמו 'עד אמצא מקום', שאחד משיריו הוא 'אם יש את נפשך'. 

הלחנת שירי משוררים בכלל וביאליק בפרט היא דבר רצוי ומבורך, אך רזאל – הגם שלא הסתיר את מקורו הביאליקאי של השיר – לא שר ביאליק. הוא לקח את שתי השורות הראשונות, את השורה 'אל בית המדרש סור' ועוד כמה מטבעות לשון, ומכאן ואילך עשה בשיר המקורי כבשלו. שינה, השמיט והוסיף כראות עיניו, ואת כל הסלט הזה הלחין ברוב כישרון.

הנה לדוגמה כמה שורות שלו: 

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ וְלֹא הִתְיָאֲשׁוּ אַף שֶׁאָרְכָה לָהֶם, אָרְכָה לָהֶם, שְׁעָתָם אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ אֶת אֱמוּנָתָם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת, סוֹד נִצְחִיּוּתָם סוֹד אַהֲבָתָם בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה, קֹשִׁי וְאָבְדָן, בִּימֵי רָעָה אִתָּם הָיָה בְּצָרָתָם נִסּוּ לְהַעֲבִירָם מֵעַל אֱמוּנָתָם. תָּמִיד יָדְעוּ, צוֹדֶקֶת הִיא דַּרְכָּם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת סוֹד אַהֲבָתָם, נִצְחִיּוּתָם

אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָש

בלי להיכנס לדיון ספרותי על איכות כתיבתו של רזאל, ברור שהוא 'תפס טרמפ' על שירו הקאנוני של ביאליק והכניס לתוכו צירופי מילים שכלל לא עלו על דעתו של ביאליק (למשל, 'סוד נצחיותם סוד אהבתם', ועוד ועוד).

אגב, באתרי המרשתת החרדיים, ככל שבדקתי, השיר מיוחס בשלמותו לרזאל, ואף מילה על ביאליק...

הנה השיר של רזאל:

 

האם מותר ליוצר לעשות כך? איפה עובר הגבול בין מְקור-השראה לבין גניבה ספרותית (פלאגיאט) או עיוות המקור, שגם זכה למעמד קנוני? האם רזאל היה מעז לעשות וריאציה כזאת על טקסט מקודש מן התנ"ך או מסידור התפילה?

בזמר העברי מוכרות תופעות דומות. דוגמה שעולה על דעתי: זמן לא רב לאחר שכתבה נעמי שמר את 'ירושלים של זהב', כתב מאיר אריאל את 'ירושלים של ברזל', לאותו לחן. הוא כמובן לא הסתיר – וגם אי אפשר היה להסתיר – את הזיקה בין שיר המחאה הפרטי שלו, כצנחן שלחם בקרבות ירושלים במלחמת ששת הימים, לבין השיר הקנוני שכבר הפך לכמעט המנון. זה היה מהלך מוזיקלי חתרני המודע לעצמו ולמקורותיו. אנו יודעים כי נעמי שמר לא אהבה זאת, בלשון המעטה, ואף שקלה לתבוע את אריאל לדין על הפרת זכויותיה, אך בסופו של דבר נמלכה בדעתה. היא נפגשה עם מאיר אריאל ואישרה לו להמשיך ולהשמיע את שירו (ראו כאן).

מה היה ביאליק חושב על עבודתו של רזאל, האם היה כועס (שלא לומר מתרתח) או מביט בה בעין יפה? איני יודע, אבל אני כמעט בטוח שאת 'מ' וינר' הוא היה תובע לדין על התחזות ועל פגיעה בקניין הרוחני, שלו ושל התרבות העברית. 

ביאליק הצעיר, 1903