רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (ב): הבנאליות של הרצח

חיילים אמריקאים במחסן העדויות של משפטי נירנברג, 1945 או 1946 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

חלקה הראשון של רשימה זו פורסם כאן

א. על רשימות והיסטוריה

היסטוריונים אוהבים רשימות. ראשית, זו סוגת הכתיבה העתיקה ביותר המוכרת לנו: ככל הידוע, הטקסטים הכתובים הראשונים היו רשימות  של מוצרים וסחורות, כגון אלה שהתגלו, בכתב יתדות קדום, בחפירות בשרידי התרבות הַשּׁוּמֵרִית, ששגשגה לפני כ-5,000 שנים במסופוטמיה (דרום עיראק של היום). גם בשפות כתובות עתיקות אחרות הופיעו הרשימות תחילה, ורק אחר כך טקסטים נוספים – דתיים, ספרותיים ופילוסופיים. ואפילו בטקסטים הללו, כוללות הרשימות, לעתים קרובות, את בסיס הידע ההיסטורי הקדום ביותר הגלום בהם (כגון קטלוג הספינות, שנחשב לאחד המרכיבים העתיקים ביותר ב'איליאס' של הומרוס). ושנית, היא היותן של 'רשימות' (לפחות ביחס לסוגי טקסטים אחרים) חופשיות מהטיות סובייקטיביות של כותביהן. אמנם, גם ברשימות ניתן לעשות מניפולציות, בעיקר באמצעות החלטה מראש מה לכלול בהן ומה לא, אולם אופיין הענייני, התמציתי וה'משעמם', מקטין את הסיכוי שכותביהן ישלבו בהן במכוון פרשנויות אישיות שיעוותו את משמעותן.

גם במחקר ההיסטוריה היהודית נודעת לרשימות חשיבות רבה. התנ"ך והמשנה עשירים ברשימות: עשרת הדיברות; נחלות השבטים וגבולות ארץ ישראל; ענייני טומאה, טהרה וכשרות; סדרי עבודת הקורבנות ועוד ועוד. חלקים נכבדים בספר בראשית ובספרי דברי הימים גדושים ברשימות יוחסין ושושלות משפחה. חלק מן הרשימות הללו – כגון 'פיטום הקטורת' (רשימת המרכיבים שלדעת חז"ל נכללו בקטורת ששימשה בבית המקדש) – נכנסו גם לסידור התפילה. גם רשימות שנכתבו בשפות זרות תרמו לנו מידע חשוב. כך למשל, השם 'ישראל' נזכר בפעם הראשונה מחוץ למקרא בתוך רשימת ערים ועמים שהביס (לכאורה) פרעה מֶרְנֶפְּתָח במהלך מסע לארץ כנען, בסביבות שנת 1200 לפנה"ס; מלכי ישראל עמרי, אחאב ויהוא, ומלך יהודה יהויכין מופיעים ברשימות אשוריות ובבליות; האזכור הלא יהודי היחיד בן הזמן של אבי תנועת החסידות, הבעל שם טוב, התגלה ברשימות בפולנית מן המאה ה-18 של משלמי מיסים בעיירתו מֵזִ'יבּוּז'.

הרשימה הקצרה והאפלה שבה נעסוק כאן גם היא אינה מחדשת דבר בתחום חקר השואה. היא עצמה והרקע לכתיבתה מוכרים היטב לחוקרי התקופה, אם כי ידועים פחות לציבור הרחב. לטעמי, עיקר העניין שיש בה נוגע לאנשים שמאחוריה: בצד התליינים –  כמה מאות שעסקו ישירות ברצח (ורבים אחרים שסייעו), ובראשם רב המרצחים אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק, שבדמותו האפלה עסקנו ברשימה הקודמת; בצד הנטבחים – כ-1,700,000 יהודים, רובם המכריע מפולין, שלא זכו לקבר או למצבה. אירוניה אכזרית היא, שדווקא הרשימה שהכינו הרוצחים היא אחד השרידים המוחשיים היחידים שנותרו להעיד על סופם של יהודים מעונים אלה. 

ב. איך מסכמים רצח עם?

בחלק הראשון של הרשימה סקרנו את דמותו האפלה של גלובוצניק, מפקד מבצע ריינהרד, שבמסגרתו נרצחו רוב יהודי פולין. עם סיום המבצע, בנובמבר 1943, הועברו גלובוצניק ואנשיו מפולין לטְרִיאֶסְטֶה שבצפון-מזרח איטליה. רשמית היה תפקידם להילחם בפרטיזנים שבאזור, אולם נראה שהמטרה האמיתית הייתה להרחיקם מפולין ולהקל את הפיקוח עליהם נוכח סוד הרצח הנורא שנשאו עמם. אחד הצעדים הראשונים שנקט גלובוצניק עם הגיעו לטריאסטה היה לעדכן רשמית את הימלר פטרונו על סיומו של מבצע ריינהרד. במקביל, שלח לו תיק מסמכים, שריכז, בין השאר, העתקים של דו"חות שונים שהכין במהלך הרצח. מסמכים אלה (או לפחות מקצתם) נתפסו בידי בעלות הברית לאחר המלחמה, תורגמו לאנגלית ושימשו מוצג משפטי בידי התביעה במהלך משפטי נירנברג, שבהם עמדו לדין ראשי השלטון הנאצי שנפלו בשבי בעלות הברית. המסמכים המקוריים נכתבו בגרמנית בירוקרטית, מסורבלת ויבשה – הניכרת גם בתרגום לאנגלית – ללא הבעת רגש כלשהו. עם זאת, מבין שורותיהם עולה כמיהתו של גלובוצניק להכרה ולהערכה על התפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין. סביר שברקע לשליחת תיק המסמכים עמדה גם תחושת עלבון על כך שלא זכה לקידום של ממש בעקבות המבצע, אלא להפך – נשלח עם אנשיו לתפקיד שולי באזור נידח.

במסמכים התפאר גלובוצניק בשיטתיות וביעילות שבהן ניהל את המבצע ובחיסכון הגדול שהשיג במשאבים שנדרשו למימושו. מטעמי חשאיות, כמקובל במסמכים מסוג זה, הוא נמנע מלהתייחס במפורש לרצח או לשיטת הרצח, והשתמש במקום זאת במילים כמו 'גירוש' או 'פינוי'. הוא נתן תשומת לב מיוחדת לפירוט מדוקדק של שלל הביזה שנפל לידיו במהלך המבצע, והטיפול בו. קודם שנמשיך, כמה מילים על התפיסה העקרונית שעמדה מאחורי השוד השיטתי של רכוש היהודים בידי הנאצים, ומימושה בפועל של תפיסה זו.

שלל ביזת אומנות וספרים שאחסנו הנאצים בתוך כנסייה נטושה. צולם בידי חיילי ארה"ב, 1945 (ויקימדיה)

ג. שוד היהודים: הלכה ומעשה

הנאצים שדדו ובזזו רכוש בכלל הארצות שכבשו, הן מתוך צורך מעשי – כדי לממן את מאמץ המלחמה הגרמני ולתגמל משתפי פעולה בארצות הכבושות – הן על בסיס גישתם הגזענית, ולפיה כל עמי העולם צריכים לשרת את 'גזע האדונים' הארי ואת הישות המדינית המבטאת אותו – גרמניה הנאצית. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביהודים, שמלכתחילה נתפסו כטפילים לא יצרניים, שכל רכושם בא להם מגזל ועושק של העמים שבתוכם הם יושבים, בראש ובראשונה של בני הגזע הארי. על פי תפיסה זו, ביזת רכושם של היהודים היא מהלך מוסרי של תיקון, שנועד להשיב את הצדק על כנו ואת הרכוש הגזול לידי בעליו – הגרמנים הארים.

טבעות שנשדדו מאסירי מחנה הריכוז בוכנוואלד ונמצאו בידי הכוחות האמריקאיים לאחר שחרורו, 1945 (ויקימדיה)

ואכן, מייד עם עלייתם לשלטון בגרמניה, ב-30 בינואר 1933, החלו הנאצים בתהליך הדרגתי של 'אריזציה' – פעולות מאורגנות של השתלטות על רכוש יהודי, שהגיעו לשיאן לקראת סוף העשור. הם אילצו יהודים להכניס שותפים ארים לעסקיהם, ובהמשך להעבירם לידי שותפים אלה; עיקלו את חשבונות הבנק והקצבאות השונות של יהודי גרמניה והכריחו אותם לשלם כופר בהיקפים עצומים על 'פשעים' נגד העם הגרמני שיוחסו ליהודים. הנאצים נקטו מהלכים דומים נגד היהודים בכל שטח שעליו השתלטו, לפני המלחמה ובמהלכה, ובכלל זה כמובן, בפולין. יהודי פולין נדרשו לוותר על עסקיהם, על בתיהם ועל תכולתם של בתים אלה (שמקצתה הוחרמה בידי הגרמנים עוד קודם למעבר לגטאות, ויתרתה הושארה מאחור עם המעבר). בעת שהותם בגטאות נתבעו יהודים שוב ושוב למסור לשלטונות הגרמניים את כל חפצי הערך שברשותם, תוך איום בהוצאה להורג של מי שייתפסו אצלו חפצים כאלה. שיטה נוספת הייתה מאסר בני ערובה ואיום בהוצאתם להורג אם לא תמסור הקהילה כופר (בדרך כלל בזהב) לצורך שחרורם (בפועל, תכופות הוציאו את בני הערובה להורג גם אם שולם כופר).

השלב האחרון בשוד – במסגרת מבצע ריינהרד – התרחש ממש על סף הרצח ואפילו אחריו: עם הגיעם למחנות ההשמדה נצטוו הקורבנות למסור את הזהב, המזומנים וחפצי הערך שברשותם, באשנב שבצריף שהוקם לשם כך בתחנת הרכבת. לאחר מכן הורו להם להתפשט (בבגדים נערך בהמשך חיפוש לאיתור חפצי ערך שהוחבאו בהם ואז נאספו כשלל), שׂערן של הנשים נגזז ונאסף במטרה לשמש חומר בידוד במעילים צבאיים ובצוללות של הצי הגרמני, ושיני זהב של נרצחים נעקרו קודם שהועברו לקברי ההמונים. כלל הרכוש שנשדד נשלח למפקדתו של גלובוצניק בלובלין, שם נרשם וקוטלג ולאחר מכן אוחסן במתחם שהוקצה במיוחד לצורך זה. הזהב (כולל זהב השיניים), המזומנים וחפצי הערך הועברו לבנק המרכזי של גרמניה הנאצית ('רייכסבאנק') בברלין. חלק קטן מהכסף המזומן שימש, כאמור, למימון מבצע ריינהרד, השיער נשלח לתעשיות רלוונטיות בגרמניה, וחפצים בעלי ערך פחוּת, כגון שעונים פשוטים, נמסרו לידי פולנים ממוצא גרמני. חלק מן השלל – בעיקר נעליים – נותר בלובלין וניתן לראותו גם היום בכמה מן הצריפים במחנה מיידנק.

מחסני נעליים של קורבנות מבצע ריינהרד שאוחסנו במחנה מיידנק. על פי הערכה נשתמרו כאן כ-300,000 זוגות נעליים (ויקימדיה)

הזכרנו כבר כי שוד רכושם של היהודים נתפס בידי הנאצים כמהלך בעל משמעות אידיאולוגית שהיה לו גם מרכיב מעשי – תרומה למאמץ המלחמה הגרמני. משום כך התייחסה הנהגת האס אס – לפחות במוצהר – בחומרה רבה לכל ניסיון של אנשיהם לשלשל לכיסם חלק מן השלל. מבחינתה, מעבר לעובדה שמדובר בגניבת רכוש מדינה, הגניבה פוגמת בדמותו המוסרית של איש האס אס, שהיה אמור להיות סמל לשלמות (ודוק, רצח יהודים, על פי היגיון מעוות זה, לא פגם ב'שלמות' זו, אלא דווקא תרם לה).  איש אס אס שנחשד בגניבת שלל הועבר לטיפולו של בית דין מיוחד שהוקם לשם כך, ואם הוכחה אשמתו – הוצא להורג. בפועל, אנשי אס אס רבים, בייחוד (אך לא רק) בדרגות הנמוכות, נטלו שוחד, עסקו בסחר לא חוקי ברכוש יהודי ושלחו את ידם בביזה. זאת בעיקר במחנות מבצע ריינהרד, שבהם נערמו בחוסר סדר כמויות גדולות של שטרות ותכשיטים, שנבזזו מהקורבנות והמתינו להעברתם למחסנים בלובלין.

אין פלא שעל רקע זה נשמעו באס אס רינונים על כך שגם גלובוצניק עצמו היה מעורב בגניבת רכוש יהודי. זאת, בין השאר, נוכח העובדה שכבר בתחילת 1939, כאשר הודח ממשרתו כמושל מחוז וינה, הופנו כלפיו האשמות דומות. סביר שיריביו מצאו חיזוק לטענותיהם בכך שלא קוּדם בעקבות מבצע ריינהרד אלא נשלח עם אנשיו לטריאסטה. נראה כי רצונו של גלובוצניק להזֵם טענות אלה הזין במידה רבה את התמקדותו בשלל היהודי ובניסיונו להדגיש את המקצועיות והיושר שאפיינו את הטיפול בו. לדו"חות שהכין צירף גם מספר רשימות שפירטו את השלל לסוגיו השונים: מטילי זהב, מטבעות זהב וכסף ושטרות כסף, תכשיטים ומוצרים נוספים, ואת ערכם במטבע הרייכסמארק הגרמני. רשימות אלה הן המקום היחיד בתיק המסמכים של גלובוצניק Aבו מופיע אזכור כלשהו, אמנם עקיף, לקורבנות הרצח, וברשימה אחת כזו נתמקד כאן.

ככלל, יהודי פולין לא היו עשירים (למיתוס על עושרם לא היו רגליים). לאורך 800 שנות היסטוריה יהודית מתועדת בפולין, חיו רובם חיי עוני. מצבם אמנם השתפר מעט לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, על רקע התיעוש והצמיחה הכלכלית, בייחוד בגליציה (שהייתה עד לא מכבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), ובערי תעשייה כגון לודז', אך מלחמת העולם הראשונה והמלחמה הפולנית-סובייטית שאחריה (1921-1919) פגעו מאוד בכלכלה הפולנית ולוּווּ בפוגרומים ובשוד של רכוש יהודי. 

גם בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם סבלו יהודים מגזרות שפגעו במצבם הכלכלי ורוששו אותם (חוקי גרבסקי). לאחר מכן הגיע שוד הרכוש השיטתי בשטחי הכיבוש הגרמני ובגטאות. כסף ורכוש נוסף שימשו במהלך תקופה זו בידי היהודים כדי להשיג מזון ולשלם עבור הברחה והסתרה של בני משפחה מחוץ לגטאות. הרכוש שהביאו עמם יהודים אל מחנות ההשמדה מלכתחילה לא היה רב, וכלל בעיקר חפצים אישיים ומעט כסף ודברי ערך, שאותם שמרו מכל משמר – בין מתוך תקווה להשאיר בידם דבר מה שישמש אותם בעתיד, בין בשל ערכם הרגשי של תכשיטים שעברו בירושה או התקבלו במתנה.

בנקאים יהודים חוצים את ים סוף, לצד חיילים מתים. קריקטורה איטלקית אנטישמית, 1944 (מוזיאון השואה)

ד. הרשימה

הרשימה שאנו עוסקים בה נכתבה בראשית פברואר 1943 והיא חלק מדו"ח ארוך (31 עמודים בתרגום לאנגלית), מפורט וסודי ביותר ששלח גלובוצניק מטריאסטה להימלר בברלין ב-5 בינואר 1944. הדו"ח, שכאמור נמצא בתוך אוסף המסמכים שהוגשו לבית המשפט בנירנברג, תורגם בשלמותו לאנגלית והוא נמצא כאן.

גלובוצניק פתח את רשימת המצאי בפירוט המתכות היקרות שנכללו בשלל בצורת מטילים או מטבעות. לאחר מכן פירט את שטרות הכסף השונים שהביאו עמם הנרצחים למחנות ההשמדה. אלה כוללים שטרות מכל מדינות העולם – החל בפסו מקסיקני, עבור בדולרים וליש"ט וכלה ביֶן יפני. בולט אזכורן של כ-5,000 לירות ארץ-ישראליות – את מקצתן מן הסתם שלחו בני משפחה בארץ ישראל לקרוביהם בפולין, וחלק אחר היה שייך אולי לאזרחים ארץ-ישראלים חסרי מזל, שנסעו לביקור אצל משפחותיהם בפולין, 'נתקעו' שם בעקבות המלחמה ונשלחו להשמדה עם קרוביהם. לאחר מכן ציין גלובוצניק את התכשיטים ואת חפצי הערך למיניהם, וסיים ברישום מדויק של חפצי יום-יום כמו שעוני יד או משקפיים.

מטבע מארץ ישראל, תליון מגן דוד וטבעת נישואין שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במחנה המוות סוביבור
(באדיבות ד"ר יורם חיימי)

יהדות פולין הטבוחה חולפת לנגד עינינו בקוראנו את הרשימה: החל ב'גבירים' ובעלי הון, שרכסו את חפתי שרווליהם בכפתורים משובצי יהלומים ורכשו לנשותיהם שעוני יד מפלטינה, עבור בנשות ערים ועיירות שענדו טבעות נישואין יקרות או פשוטות ושמרו על תכשיטי המשפחה שעברו מדור לדור, וכלה ב'עמך בית ישראל', שהביאו אל מחנות המוות חפצים שימושיים כגון מספריים, שעונים מעוררים או מדחומים. על אלה ועל אלה עלה הכורת, עצמותיהם ורכושם התפזרו לכל רוח, והמעט שביכולתנו לעשות הוא לקרוא את הרשימה ולהעמיד את דמותם לנגד עינינו. הנה היא:

15,833 טבעות זהב משובצות ביהלומים

9,019 שעוני יד לנשים עשויים מזהב

3,681 שעוני כיס לגברים עשויים מזהב

353 צמידי זהב משובצים ביהלומים

1,716 עגילי זהב משובצים ביהלומים

2,497 סיכות לבגד משובצות ביהלומים

291 סיכות לעניבה משובצות ביהלומים [...] 

[...] 660 שעוני יד לגברים עשויים מזהב

458 שעוני כיס לנשים עשויים מזהב

362 שעונים לנשים משובצים ביהלומים

27 צמידים משובצים ביהלומים

40 סיכות לבגד עשויות מזהב

18 כפתורי חפתים משובצים ביהלומים...

[...] 63 קופסאות לשעוני יד עשויות מפלטינה ומשובצות ביהלומים

4 שעוני יד לנשים עשויים מפלטינה

3 שעוני כיס לגברים משובצים ביהלומים

4 מחרוזות יהלומים

8 שעוני יד מוזהבים לנשים

4 שעוני כיס לנשים משובצים בפנינים

18 עטים נובעים עשויים מזהב

5 עטים כדוריים עשויים מזהב

נרתיק אחד לסיגריות עשוי מזהב

60,125 שעוני יד [תקינים] מסוגים שונים [...]

[...] 3 קופסאות מוזהבות

103,614 שעוני יד הזקוקים לתיקון

29,391 זוגות משקפיים

350 ערכות גילוח

800 אולרים

3,240 ארנקים

1,315 תיקי יד

1,300 זוגות מספריים

230 פנסים

6,943 שעונים מעוררים הזקוקים לתיקון

2,343 שעונים מעוררים במצב תקין

627 זוגות של משקפי שמש

41 נרתיקים לסיגריות עשויים מכסף

230 מדחומים [...]

עמוד מתוך רשימת המצאי ששלח גלובוצניק להימלר (פרויקט מסמכי נירנברג)

בסיום תיק המסמכים רשם הימלר תשובה קצרה לגלובוצניק:

גלובוצניק היקר,

אני מאשר את קבלת מכתבך מיום 4 בנובמבר 43 ואת הודעתך בנוגע לסיומו של מבצע ריינהרד. אני מודה לך גם על תיק המסמכים ששלחת לי. ברצוני להביע בפניך את תודתי והערכתי על השירות הגדול והייחודי שעשית למען העם הגרמני כולו, בכך שהוצאת לפועל את מבצע ריינהרד.

הייל היטלר!

שלך, ה"ה

 

ה. מעט נחמה 

מכתב בפולנית שכתבה פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת לעיריית אוטווצק ובו ביקשה מידע על בני משפחתה, 1 במארס 1945 (פרויקט 'ניגונים')

קשה היה לכתוב את שני חלקי המאמר, ואני מניח שקשה היה גם לקרוא, ובכל זאת לא נוותר ונסיים בתקווה – ב'ניגונים', שירה המפורסם של פניה ברגשטיין, בלחנו הנפלא של דוד זהבי. 

השיר התפרסם לראשונה ב-1944 בירחון הנשים 'דבר הפועלת'. ברגשטיין כתבה אותו לאחר שהבינה כי משפחתה שנותרה בפולין נרצחה, והוא מבטא, בין היתר, את המשך שלשלת חייהם ומורשתם של הנרצחים בזיכרונם של צאצאיהם בארץ.

נאזין לביצועה המופתי של נחמה הנדל, שהוקלט ב-1962:

אני שב ומודה מקרב לב לבעל העונ"ש, פרופ' דוד אסף, על האכסניה המכובדת והעריכה המצויינת, ולפרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית של תקופת השואה מאוניברסיטת תל אביב, שהואילה בטובה לעבור על שני חלקי המאמר ולהעיר עליהם הערות חשובות ומועילות. אם נותרו טעויות וליקויים, הרי שרק אני אחראי להם.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com