ונמשכת שיירה? קריאה בשיר 'פָּארָן' של אריה סיון

מישור פארן (צילום: כ' אלון, ויקימדיה)

מאת שלמה הרציג

במלאת עשר שנים למותו של אריה סיון

(19 ביוני 2015)

חיים נחמן ביאליק, בסיפורו הכמו-אוטוביוגרפי הידוע 'ספיח' – ראשית פרסומו בשנת 1908, וגרסתו המלאה ב-1923 עם פרסום מהדורת היובל של כתבי ביאליק – העניק מקום מרכזי ל'חלום השיירות'. שיירות הירידים ההמוניות והרועשות השבות מן השוק, שהאני-המספר לכוד בתוכן, מועמדות בסיפור בניגוד חריף לדמותו הרומנטית של 'הפלאי', המתבודד לו בשלווה בין איבי הנחל. בתמונה סוגסטיבית זו נתן ביאליק ביטוי אופייני לחוויית 'אני' קרוע ושסוע, המצוי בלבה של השיירה הקולקטיבית הקשה והאכזרית, כשבה בעת הוא גם מתבונן בה מבחוץ, ונפשו נשאת אל עולם קסום ושונה. בחוויה זו של קרע פנימי, בהקשר של שיירה אחרת לחלוטין, תעסוק רשימה זו. 

קשה לחשוב על מושג המבטא טוב יותר את תחושת השייכות, ההמשכיות והאחדות הקהילתית מאשר המושג 'שיירה'. בהיסטוריוגרפיה הציונית שיירות למיניהן, ממשיות כמטפוריות, ידועות דווקא בשל היותן חלק מאתוס הגבורה וההקרבה למען היישוב העברי בארץ. שיאן הממשי והסמלי של השיירות היה במלחמת העצמאות, ונוכחות משמעותית להן – בדרך כלל, כסמל מיתי והרואי – בספרות הישראלית על כל ענפיה. כאלה הם השירים שהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית: 'שיירה שלנו' ('שוב יוצא הזמר אל הדרך') מאת נתן יונתן, שנכתב ב-1948 לזכרו של אהרון אגסי, חבר קיבוץ שריד, שהיה נהג משאית אספקה ונפל על יד הקסטל בשיירה שעשתה את דרכה מירושלים לשפלה (למעשה השיר התפרסם בציבור רק לאחר הלחנתו בידי יעקב שגיא מקיבוץ עין השופט סביב שנת 1958); 'באב אל-ואד' של חיים גורי, שנכתב בשנת 1949 והולחן סמוך לכך בידי שמואל פרשקו ובו העמיד גורי גל-עד נצחי, לאנשי השיירות ש'פרצו בדרך אל העיר' בימי המצור על ירושלים; וכמובן, 'שיר השיירה', שנכתב על ידי עלי מוהר בשנת 1987 והושר בפי אריק איינשטיין בלחן יווני. שיר זה, שזכה להצלחה רבה, הוא בבחינת הצדעה למפעל הציוני הרב-דורי, המרשים ביכולותיו לקבץ בארץ את נידחי תפוצותיה, וכלשון השיר: 'ונמשכת שיירה מן המאה שעברה'.

 

בתחום הסיפורת נזכיר את שיירה של חצות, סיפורו העוצמתי של ס. יזהר, שראה אור בשנת 1950. עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1948 ומתארת, בלשון פיוטית ונשגבת, שיירת לוחמים העומדת בפני משימה לילית חשאית: העברת אספקה ליישוב עברי מבודד ונצור בנגב. לא הממד ההרואי של המבצע מעסיק את יזהר, אלא לבטיו הרגשיים והמוסריים של איש המודיעין צביילה, בן דמותו המלנכולי של המחבר. 

לאור כל זאת נבחן את חיבוטי הנפש המרים המתגלים באחד משיריו הליריים והפוליטיים החזקים ביותר של אריה סיון (2015-1929), חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2010 (בשירו של סיון על הרצל כעובד מסילת ברזל כבר עסקנו ברשימה קודמת). השיר שבו ידובר נכתב בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת, תקופה שהייתה שיא יצירתו. 

בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה חיבר סיון את הסונט המשוכלל 'פָּארָן'. השיר התפרסם לראשונה במוסף לתרבות, ספרות ואמנות של העיתון ידיעות אחרונות (1 בספטמבר 1989), ואחר כך כונס לספרו כף הקלע (הקיבוץ המאוחד, 1989).

הספר כף הקלע כולל שירי מחאה שחיבר סיון נגד מדיניות ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה המערבית, והשיר 'פארן' נקבע בראשו. השיר זכה עם פרסומו לתשבחות של מבקרי ספרות שונים (כמו אריאל הירשפלד, רינה ליטווין, אורציון ברתנא ואילן שיינפלד), אך האם לאחר 36 שנה הוא עדיין אקטואלי?

הנה השיר:

אריה סיון, כף הקלע, הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 7

השיר נותן ביטוי מזוקק למשבר הזהות החריף שחווה המשורר במהלך האינתיפאדה הראשונה. מדבר פארן, המוזכר לפחות שש פעמים בתנ"ך, ובדרך כלל כשם כללי למדבריות חצי האי סיני, בהן צעדו וחנו בני ישראל בדרכם לארץ כנען, הוא הסמל המרכזי בשיר. מדבר פארן, מקום אקס-טריטוריאלי שאמור היה להיות רק שלב בדרך לכיבוש כנען, הופך בשיר למרחב ייעודי בפני עצמו, שבו מתרחש הקרע הדרמטי בלב המשורר בין חובת נאמנותו ל'שיירה הלאומית', לבין צרכיו ורצונותיו האישיים.

זאת ועוד, מדבר פארן הוא גם מקום מושבו של ישמעאל, לאחר שגורש עם אמו הגר בידי אברהם (בראשית, כא 21). ישמעאל הוא כידוע האנטגוניסט המובהק בדרמה הציונית בת זמננו. כך, באמצעות הבחירה בארצו של ישמעאל על מטענה הסימלי, כפי שנרמז משם השיר, מסמן סיון את עמדתו הנפשית, המוסרית והפוליטית, שיש בה קרבה רבה למעגלי השייכות של 'האחר' המוחלט של החברה הישראלית-יהודית. 

הבחירה בפארן כסמל מרכזי בשיר איננה מקרית מהיבט נוסף. בראשית שנות החמישים היה סיון חבר בקבוצת 'לקראת', ולצידם של משה דור ומשה בן שאול זוהה עם מגמת השירה הילידית, במה שמכונה 'שירת המדינה'. כפועל יוצא מכך, סיון מכונן דרך קבע ביצירתו הספרותית את זהותו המקומית באמצעות הטריטוריה המקראית בכלל והארץ-ישראלית בפרט.

ארבעה בתים בסך הכל יש ב'פארן'. השניים הראשונים (האוקטט) מתארים בדרך אינטנסיבית את השיירה הדרוכה, שכל כולה ממוקדת במשימה של חציית המדבר. המצלול הדחוס בבית הראשון (האות ש' השורקנית) מהדהד, בדרכי עקיפין, את דרישות המשמעת החמורות המאפיינות שיירה צבאית – 'הַשַּׁיָּרָה כְּבָר מִתְיַצֶּבֶת בְּשׁוּרָה / מְצֻיֶּדֶת בִּקְפִידָה שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ לְחֻמְרָה / בְּמָזוֹן וּבִשְׁתִיָּה וּבְהוֹרָאוֹת-שְׁמִירָה' – אך כבר בבית זה נרמז המלכוד בו נתון הדובר בשיר, היותו 'אֶחָד בַּשַּׁיָּרָה', כלומר, אנונימי, אחד מני רבים, מחד גיסא; אשר בו, כמו בכל אחד אחר מן ההולכים, תלוי גורל השיירה ('וְכָל אֶחָד מִן הַהוֹלְכִים הֻזְהַר וְשׁוּב הֻזְהַר: / הוּא חוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַשַּיָּרָה'), מאידך גיסא. 

שיירת אספקה עושה דרכה לירושלים בימי מלחמת העצמאות (ויקיפדיה)

בשני הבתים האחרונים בשיר (הססטט) מוצגת הדילמה האנושית-מוסרית של המשורר במלוא חריפותה. כבר בפתיחת הבית השלישי מתוודה המשורר על היותו חריג בקבוצה: 'וַאֲנִי שֶׁהִצְטָרַפְתִּי לַחוֹצִים אֶת הַמִּדְבָּר / כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַשִּׂיחַ שֶׁל הָגָר / עֲדַיִן לֹא רָמַזְתִּי עַל כַּוָּנוֹתַי'. מטרתו החתרנית שונה אפוא מזו של חבריו: הוא שואף להגיע אל אותו שיח – ספק ממשי, ספק מטפורי – שתחתיו השליכה הגר את בנה ישמעאל, כדי שלא לחזות במותו (בראשית, כא 16-15).

פרנצ'סקו קוזה, המלאך נגלה להגר ולישמעאל במדבר, 1665 (רייקסמוזיאום; ויקימדיה)

וכך, באמצעות דיאלוג עם הסיפור המקראי על גירושם של הגר ובנה אל המדבר, שוטח סיון, במקביל, הן מחאה מוסרית על הגירוש האכזרי, הן לבטים והתחבטויות אישיות בין תחושות של שייכות ומחויבות כלפי 'השיירה', שאחדותה היא תנאי לקיומה, לבין תחושות אשם, תסכול וחרדה.

כאמור, עמדתו הנפשית שונה לחלוטין מזו של חבריו לשיירה. הוא גם מודה במרומז בבית האחרון, שספק אם יהיה בו האומץ לבצע את המהלך הדרמטי של היפרדות מן השיירה הלאומית: 'וְאַף אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ וּבְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ וּמָתַי / אוּכַל לִפְרֹשׁ מִן הַשּׁוּרָה'. 

מטרת השיירה, כפי שעולה מן השיר, היא חציית המדבר, מה שמרמז בבירור למסעי בני ישראל לקראת כניסתם לארץ כנען. זוהי הגרסה המקראית הקדומה של הסיפור הציוני בן זמננו. השיר ביסודו משחזר אפוא את ניסיונות ההיחלצות של סיון מהשיירה הלאומית-'מרחבית', שיש לה מאפיינים מקומיים מובהקים ושהדבק המאחה אותה הוא היותה 'קהילה מדומיינת' שמתגבשת על בסיס חזון טריטוריאלי משותף. אך גם אם המשורר מוצא עצמו לפתע כנוכח-נפקד בשיירה הלאומית, אולי מסיבות הנעוצות בעולם החוץ-שירי – האופי הרצחני של הסכסוך היהודי-ערבי – ומטרותיו אחרות לחלוטין מאלה של חבריו לשיירה, הרי שקשה לו מאוד לדמיין את פרישתו ממנה. 

אפשר לקבוע כי בשיר 'פארן' מוּבְנה מתח בין הביטויים הליריים של מצוקתו האישית של המשורר, הרוויה רגשי אשם, לבין מה שעשוי להתפרש כקושי למתוח ביקורת 'פוליטית' ישירה על דרכה של השיירה. מיתוס המקום עושה זאת במקומו, שהרי 'השיח של הגר', שהוא שואף להגיע אליו, נושא עמו שכבת עומק של העוול המוסרי שגרם אברהם, אבי האומה העברית שהמשורר שייך אליה, להגר ולבנה ישמעאל, אבי האומה הערבית. 

בקריאה מחודשת בשיר אפשר לגלות עד כמה הוא רלוונטי לזמננו, לא פחות משהיה בתקופת פרסומו, ואולי אף יותר. המציאות הקשה והמסוכסכת שבה נתונה מדינת ישראל מאז טבח שבעה באוקטובר הופכת את חוויית הקרע והכמיהה להיפרדות מן ה'שיירה' הלאומית (ושמא הלאומנית) לחריפה ביותר, ולכזו הנוכחת היטב בחברה הישראלית הקרועה והמשוסעת. סיסמת 'ביחד ננצח', הקלושה והתלושה, יותר משהיא מעידה על אחדוּת השורות בשיירה הישראלית, מבטאת יאוש ומצוקה קיומיים ופוליטיים, ממש כמו השיר 'פארן' של אריה סיון, שהשבוע אנו מציינים עשור למותו.

אריה סיון (צילום: מוטי קיקיון; ויקיפדיה)

______________________________________________

ד"ר שלמה הרציג הוא מרצה לספרות ולתרבות shlomozo@bezeqint.net

מִשׁוּט בארץ: מרכז העולם, 'קמה', פינת סיפור, חוק מנגלה, חצי חינם

א. עין חרוד (שם טוב מאוד)

על מגדל התערובת (סילו) של קיבוץ עין חרוד (איחוד) יש כתובת אופטימית.

'החיטה צומחת שוב', הוא ציטוט משירה של דורית צמרת מקיבוץ בית השיטה הסמוך. 

ובתצפית 'נוף הרי גלבוע' שבקיבוץ אפשר לקבל קצת פרופורציות עלינו ועל העולם.

צילומים: יוחנן פלוטקין

המרחק מכאן ('מרכז העולם') לטהרן הוא בסך הכל 1,557 ק"מ...

ב. שער העמקים

הסטודיו של עמרי שהפך אחר מותו לגלרית תערוכות פעילה (צילום: עמירם אורן, 'עמירם במשעולי ישראל')

ואגב ענייני חיטה.

על הצייר והגרפיקאי אברהם עמרי (2009-1914) לא רבים שמעו (למרבית הכלימה אפילו אין עליו ערך בוויקיפדיה העברית). הוא היה חבר קיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר (היום תק"ם), ששוכן בעמק זבולון והוא שיתופי עד היום. עמרי השתייך לאסכולת האמנות הקיבוצית, שעמה נמנו יוחנן סימון, חיה גרץ-רן, יעקב וכסלר, שלום סבא ורבים אחרים. במאגר המדהים של יד יצחק בן צבי 'סקר אמנות הקיר בישראל', רשומות 47 יצירות שלו שצויירו על קירות.

אברהם עמרי בסטודיו שלו (אלבום משפחתי)

בכניסה לקיבוץ עומדת עד היום טחנת הקמח הענקית. על המבנה שלצד הארובה השתמרו ארבע עבודות סגרפיטו (טכניקה של ציור על קירות ב'גירוד לעומק') של עמרי, שאינן רשומות ב'סקר', וכנראה נוצרו לרגל חנוכתה של הטחנה. 

טחנת הקמח בכניסה לקיבוץ (צילומים כאן ובהמשך: איתמר לויתן)

מבט בוחן בשלושת המלבנים העליונים יגלה ששמה העברי היפה של הטחנה היה 'קמה'.

במלבן האורכי התחתון צייר עמרי דמות אישה עם חיטה בצורת קני מנורה חדים וישרים. מה פירוש האות ט שנחרטה שם איני יודע. 

ככל שמצאתי, היחיד שעסק בעמרי ובאמנות שלו הוא מיכאל יעקבסון בבלוג המשובח שלו 'חלון אחורי', שבו תיאר את הסטודיו של עמרי בקיבוץ שלאחר מותו הפך גלריה. יעקבסון תיעד גם את טחנת הקמח ואת היצירות ששמרו עדיין על צבעיהן המקוריים: אדום, כחול וצהוב.

בעלי התוספות

סמדר ברק, רכזת התיעוד של 'סקר אמנות הקיר בישראל', העמידה אותי על טעותי. הסגרפיטו של עמרי על טחנת הקמח של שער העמקים מתועד גם מתועד בסקר (מס' #0251), וכאן מובאים צילומים שלו, כולל כמה צילומי ארכיון. 

כמו כן, בשנת 2024 עבר הסגרפיטו של אברהם עמרי שימור חלקי בידי אמני 'סטודיו תכלת' בהובלתו של המְשַמֵּר שי פרקש.  במהלך העבודה הוחלט לשמר קטע אחד מן התבליט בשינוי מן המקור: במקום השיבולת שיצר עמרי עיצב האמן נמרוד ראובני, חבר שער העמקים, את סמליל הטחנה (מס' #7441). ראו כאן.

ג. אבא סיפור, אני לא יכול לישון

צילום: יוחנן פלוטקין

איפה שהוא בחורשת נצר סרני, ליד נס ציונה, נמצאת הפינה החמודה הזו. מיקרוגל ישן וממוחזר, שהפך מחסן קטן לסיפורים שאפשר לספר לילדים (ולמבוגרים) שמתכנסים סביבך.

ד. חוק מנגלה

צילומים: טל סגל

ובק"ק בני ברק, כצפוי, 'כמו מאומה לא קרה'...

על קירות העיר הודבקו מודעות זוועה נתעבות על 'חוק מנגלה', לא פחות ולא יותר (התמונות צולמו שלשום). ומה הם חוקי מנגלה? כמובן גיוס בחורי הישיבות לצה"ל. אפס באינטליגנציה רגשית.

בדרך כלל, כך אומרים, יש גבול לטעם הרע, לבורות ההיסטורית ולכפיות הטובה. אבל בבני ברק ('העגלה המלאה') כנראה אין גבול.

בקטנה נעיר, שאם מנסחי המודעה (מן הסתם 'ליטאים', על פי בחירת השם יצחק אלחנן) היו לומדים קצת עברית ('לימודי ליבה' קוראים לזה), מן הסתם לא היו נכשלים ב'ומה עם זה היה הבן שלך'.

ה. הנחה על חניה בחינם

כדי שלא נקפח את עילגותם של החילוניים ('העגלה הריקה'), הנה להנאתכם כותרת שפורסמה השבוע בעיתון הירושלמי החשוב כל העיר.

אתר כל העיר (תודה ליחזקאל חובב)

מתי ואיפה מת הרמח"ל?

שרידי בית הקברות היהודי בכפר יסיף (ויקימדיה)

ר' משה חיים לוצאטו, יליד פדובה שבאיטליה, המוכר כרמח"ל, הוא מדמויות המופת של ההיסטוריה היהודית. תלמיד חכם, רב ומשכיל, מקובל ומשיחיסט, משורר ובלשן, פילוסוף ומחזאי, וגם מורה דרך  נערץ של קהילת תלמידים מוכשרים שהלכו בדרכו. מה לא? אלה שאף פעם לא שמעו את שמו יכולים לקרוא עליו בקיצור בוויקיפדיה העברית. 

ספר המוסר שחיבר, מסילת ישרים, שאותו קראתי בנעוריי בהעלם אחד, הוא מן החיבורים היחידים שהתקבלו בכל הקבוצות והחוגים של העולם היהודי. מאז ראה אור בראשונה, באמסטרדם 1740, הוא נדפס בעשרות מהדורות. לשונו העברית נהדרת ושווה לכל נפש, ותוכנו עוסק בדרך המומלצת לאדם מישראל להתקדם, צעד אחר צעד, כדי לתקן את נפשו, להשיג מידות טובות ולהתקרב לאל. הוא מתאר את המדרגות השונות של קיום רוחני עד הגעה למדרגת הקדושה, הנעלה מכולן.

והנה, למרות שעל רמח"ל הוצא בימי חייו שם רע של שבתאי ומשיחי, והוא וכתביו הוחרמו בידי רבני ונציה (פולמוס רמח"ל), החרם לא ממש תפס. בשל איכויותיו הספרותיות מסילת ישרים נלמד בשקיקה ובהערצה, מאז ועד היום, בקרב חסידים ומשכילים, בישיבות ובאקדמיה, בקרב בני ישיבות ליטאיות, תלמידי חכמים ובעלי בתים, ציונים דתיים וחילוניים גמורים.

הדפוס הראשון של מסילת ישרים, אמסטרדם 1740 (ויקימדיה)

מסילת ישרים היה גם אחד הספרים האהובים על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והוא נהג ללמדו בחוג תלמידיו ושומעי לקחו, שבסוף שנות השבעים של המאה הקודמת התכנסו מדי שבוע בביתו שברחוב אוסישקין בירושלים ובספריית בית הכנסת ישורון (ברחוב שמואל הנגיד). אגב, הספרייה היפה הזו כבר נסגרה בשנת 2007 וספריה פוזרו בעולם. 

בראשית 1977 השתחררתי מצה"ל והגעתי לירושלים. גרתי בבית הוריי ברחוב בצלאל, ובית הכנסת 'ישורון', שבו התפלל אבי, היה במרחק הליכה של כמה דקות. ליבוביץ, שהיה גם הוא ממתפללי בית הכנסת, לימד שם בכל שבוע במשך שנים (בעיקר את מורה נבוכים לרמב"ם ואת מסילת ישרים). הכניסה הייתה חופשית וכמובן שניצלתי את ההזדמנות וזכיתי לחוויה אינטלקטואלית מסעירה. מאז אותן שנים שמורה לי חיבה לספר זה. שיעוריו של ליבוביץ ראו אור ב-1997, שלוש שנים לאחר מותו בספר שהתבסס על תמלול הקלטות של המפגשים הללו. זהו עונג ממדרגה ראשונה לעיין במסילת ישרים לאור תובנותיו החריפות של ליבוביץ.

רמח"ל – 'הבחור מפאדובה' בלשונו של ביאליק – גם חיבר מחזות בעברית, ובכלל היה מחבר פורה מאוד שכתב עשרות חיבורים (לפחות מחציתם אבדו). בשנת 1743 הוא עלה לארץ ישראל, עם רעייתו ובנו, ממקום מושבו האחרון באמסטרדם – אולי בגלל הרדיפות נגדו – וקבע את מושבו בעכו. הוא לא הספיק לעשות הרבה בארץ ושנה אחר כך, ב-1744 (תק"ד) ויש אומרים תק"ז (1747), מת במגפת דֶּבֶר שהשתוללה בעיר, והוא (כנראה) בן 37 או 40.

היכן נקבר? על כך יש שתי מסורות שונות. רוב החוקרים מסכימים שנקבר בבית הקברות היהודי שבכפר יסיף, הסמוך לעכו. ההצבעה על כפר יסיף משכנעת, כי זה היה המקום שבו נקברו יהודי עכו במאה ה-18. תאמינו או לא, אבל עכו נחשבה – עוד בימי התלמוד – מקום הנמצא מחוץ לגבולות הקדושה של ארץ ישראל. זו הייתה הסיבה שיהודי העיר העדיפו להיקבר 'על בטוח', כשבעה קילומטר מזרחה, בבית הקברות היהודי של כפר יסיף, שהוא לכל הדעות בתוך גבולות ארץ ישראל. זאת ועוד, בזמן מגפה ממהרים לקבור את המתים, לא רק בגלל ההלכה שאוסרת הלנת המת אלא כדי לנסות ולמנוע את התפשטות ההדבקה.

ציון מחודש של מצבת קבר רמח"ל בכפר יסיף (ויקימדיה)

פרופ' יעקב ברנאי הזכיר לי את העבודה המקיפה על בית הקברות בכפר יסיף שכתב תלמידו המנוח אורי כהנא מקיבוץ בית העמק. היא נדפסה כספר ב-1986:

מסורת אחרת טוענת כי נקבר בטבריה. למה טבריה? אולי כדי להיות במחיצתם של גדולי ישראל אחרים, בראשם רבי עקיבא והרמב"ם, שיש מסורות על קבורתם בעיר הקודש טבריה. מחקר מעמיק הוכיח כי מדובר בבדיה המבוססת על טקסטים מזוייפים וציון הקבר בטבריה הומצא לראשונה רק לאחר הקמת המדינה – ראו בפירוט כאן.

בין כך ובין כך הגענו לעילת כתיבתה של רשימה זו. 

על ציון קברו (הבדוי) של רמח"ל בטבריה הונחה פרוכת שהכיתוב עליה קצת מוזר. אם לוקחים ברצינות את מה שנרקם שם מתברר שהוא נפטר לפני הולדתו או אולי נולד אחרי מותו... 

צילום: משה הררי

האם היה כאן גלגול נשמות ורמח"ל נולד מחדש?

האפשרות אכן קיימת, אבל יותר מסתבר שהרוקם – שאולי הוא בכלל מבני שבט אפרים, שבימי התנ"ך החליפו 'שיבולת' ב'סיבולת' – קצת התבלבל, ונתחלפה לו שנת תס"ז (1707) עם תש"ז (1947). קורה... 

ארץ הקודש: קרקפת טורקית, בדיקת גברא, קדושי מירון, ממלכת הדרייברים

גבר עצור! תפילין הנחת? (צילום: טובה הרצל)

א. כך הולכים המושתלים

תפילין והנחתם נהיו בזמנים הללו עניין אופנתי. ממצווה המכוונת ליחיד, בינו לבין עצמו או בתפילת שחרית בבית הכנסת, הפכה הנחת התפילין לטקס פומבי ('דוכן / עמדה להנחת תפילין') המתנהל בצורה מוחצנת ברחובה של עיר או בבתי הספר. 

אני לא זוכר שבבתי הספר הדתיים שבהם למדתי מישהו העלה על הדעת להניח תפילין בכיתה או במסדרונות, ובטח ובטח לא היו 'עמדות'. לשם ההגינות צריך גם לומר שדוכני הנחת תפילין בפרהסיה מטעמם של חסידי חב"ד מוכרים כבר עשרות שנים ואינם תופעה חדשה. מה שחדש הוא שנושא זה קיבל, כנהוג במקומותינו בשנים האחרונות, גוון פוליטי מפלג והפך מקור לסכסוכים ולמחלוקות ולתקיעת אצבע בעין. 

הביטוי 'קרקפתא דלא מנח תפילין', כלומר קרקפת (חלק הראש שעליו צומח השיער) שלא מונחים עליה תפילין של ראש, לקוח מהתלמוד הבבלי (ראש השנה, יז, ע"א), כדוגמה שהביא האמורא הבבלי רב למיהו 'פושע ישראל בגופו'. ניחא. בהמשך יש דוגמאות נוספות לפושעי ישראל כאלה, ואחת מהן מעניינת במיוחד: 

אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם.

ובכן, הדברים הבאים נועדו לבעלי הקרחות שבתוכנו, אלה הנושאים עיניהם מעלה בתחינה אילמת לנס גדילת השיער מחדש. דעו לכם: טורקיה היא לא המקום שלכם. בנוסף לכל הצרות הידועות, המשתילים דורשים מהמושתל לא להניח תפילין של ראש חמישה ימים לפחות (תפילין של יד זה בסדר)! וגם השיער המושתל או המודבק ('כמשל היה לדשא סנטטי על ראשו של המושתל') יוצר בעיה הלכתית של 'חציצה' בין התפילין לבין הקרקפת.

וישנם יהודים תמימים אשר אינם מודעים למכשול זה!

צילום: טל סגל

אהבתי במיוחד את השורה הדיבורית האחרונה, בה מוטחת שאלה בפני הקורא, בעירוב של עברית ויידיש: 'הייתכן רֶבּ ייִד'?!

ב. בדיקת גברא 

צילום: טל סגל

מה זה 'בדיקת גברא'? שאל אותי טל סגל בדאגה מסוימת. מה בדיוק בודקים שם במכון של איציק חזות?

ובכן, בדיקת גברא פירושה בדיקה אנושית, בידי אדם ולא בידי מחשב. ומה בודקים? את מלאכת סופרי סת"ם: ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אלה נחשבים לחפצי קודש וחלים עליהם כללי הלכה מחמירים שעשויים לפסול אותם (כמו אותיות מחוקות, טעויות בכתיבת הטקסט, גוויל קרוע). הבודק (גבר, גבר) אמור להיות מומחה בתחום, שביכולתו להבחין בבעיות שבדיקה ממוחשבת לא תגלה.

אגב, שימו לב לכתובת הג'ימייל הקוריוזית של מכון ברכת ה': birkathm ולא birkathashem כפי שאפשר היה לצפות. הסיבה אינה קשורה לרצון בקיצור, אלא פשוט מהימנעות מכתיבת שם הטאבו 'השם' (שהוא כשלעצמו הסתרה של השם המפורש), ועוד באנגלית (כמו שיש המקפידים לכתוב G-d, במקום השם המפורש כביכול God). 

ג. לא נשכח ולא נסלח

מתוך רשת X (ותודה לטובה הרצל)

ומשהו אחר לגמרי. זוכרים את אסון הר מירון? למה שתזכרו, בסך הכל 45 אנשים שילמו בחייהם על הברדק הישראלי. עברו  מאז כארבע שנים, הוקמה ועדת חקירה ונמצאו האחראים, אבל איש לא נתן את הדין בבית המשפט. מי שמכהן היום כיו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, היה אז השר לבטחון פנים, ואחרי האירוע קיבל על עצמו אחריות וטבע את מטבע הלשון שמאפיין את ממשלת ישראל הנוכחית: 'אחריות אין פירושה אשמה'.

מי כן אשם? כולם חוץ ממני... תכנית ההתנתקות, השמאל, יצחק רבין וכמובן אהרן ברק והיועמ"שית.

אבל עכשיו סוף סוף נמצא האשם האמיתי: אלה שהעזו להשתמש בסמארטפון ובאינטרנט בהר הקודש מירון!

ד. צדק תחבורתי

צילום: טובה הרצל

ה'דרייוערס' היא כנראה הפרנסה הצומחת ביותר בחצרות החרדים, בישראל ובאמריקה, ומדי פעם אנו נדרשים לה (כאן למשל). מדובר בשירות מוניות לכל דבר, שמתנהל ומתבצע בידי חרדים ('נהגים יראי שמים', בלי סמארטפון ועם פיקוח רבנים). הדרייווערס מסיעים את החפצים בכך על פי כללי ההפרדה המגדרית (נשים, אל תיעלבו. אפשר גם לקבל נהגת על פי דרישה). השבוע הדרייברים גם עלו לכותרות כשאחד מחברי הכנסת של יהדות התורה, משה רוט, ניסה במסגרת המו"מ הקואליציוני להכשיר את מעמדם החוקי.

דעת לנבון נקל שמדובר בפרנסה קלה ונקייה, או מה שקוראים אצלנו כסף שחור, בלי מסים ובלי קבלות. במודעה שלמעלה מצוינת, בין שאר המעלות, 'אפשרות לקבלה'. אפשרות...

ככל הנראה הדרייברים גם לא משלמים על רישיון למונית, ביטוח ועוד שטויות כאלה, אז מה הפלא שמדובר ב'מחירים של פעם'?

מה שעוד יפה במודעה זו יקרוץ לחובבי הלשון העברית: השילוב התלת-לשוני של עברית-יידיש-אנגלית: ממלכע'ס הדרייברים...

אם הנך רוצה לדעת: משפרים את ביאליק

איור: עמוס בידרמן, 2019 (פייסבוק)

את שירו של ביאליק, 'אם יש את נפשך לדעת', שנדפס בפעם הראשונה בשנת 1898, מכירים כל מעריציו לדורותיהם. רבים ציטטו מתוכו את השורות הנשגבות (גם אם מפותלות ופומפוזיות) על הערצת הלמדן הבודד, המוסר את נפשו על לימוד התורה בבית המדרש הישן. חוקרי ביאליק מצדם העירו כי יש לקרוא שיר זה בהקשר רחב, כשיר שבא 'לאזן' את הרושם הקשה שעוררה הפואמה 'המתמיד', שפורסמה כמה שנים קודם לכן, ובה מתח ביאליק ביקורת קטלנית על בית המדרש הישן.  

ח"נ ביאליק, השירים, מהדורת אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 143-141

            

מי היה מאמין שיצירתו של ביאליק תתחדש ותשתפר (כפי שנאמר בבדיחה הידועה על התרגום ליידיש של שייקספיר: 'פֿאַרטײַטשט און פֿאַרבעסערט', כלומר מתורגם ומשופר...). ועוד איפה? בגיליון חג השבועות תשפ"ה של העיתון החרדי יתד נאמן! בימים רגילים זו הייתה עילה להדחה ופיטורים או לכל הפחות פילוג פנימי בסיעה. 

אבל אנחנו לא בימים רגילים. היום, כשענייני לומדי התורה, שהשתמטותם אומנותם, על הפרק, צריך ל'גייס' אפילו את ביאליק למערכה. אבל ביאליק?! אומנם ביאליק למד בישיבת וולוז'ין, אבל הוא סר מן הדרך והתפקר. אפיקורוס ששנה ופירש הוא כידוע הגרוע מכולם, וחס ושלום ששמו או פרי יצירתו ייזכרו בעיתון חרדי. מה עושים?

לעזרת השם בגיבורים קם משורר חדש ושמו מ' וינר, שרקח מרקחת עלובה, פלגיאט שקשה לטעות במקורו. אגב, אני חושד שבכלל מדובר באישה (כידוע נשים בעיתונות החרדית נאלצות לוותר על שמן הפרטי, שיש בו משום קלות דעת וראש ועשוי לזעזע את נפשו התמימה של הקורא ולגרום לו לחטוא ולהחטיא).

אז יש ביאליק האמיתי של 'אם יש את נפשך לדעת', ויש וינר, או וינרית, של 'אם הנך רוצה לדעת'. צחוק צחוק, אבל לדעתי זו חוצפה שאין כמותה, ואם זו מהתלה הרי היא בטעם רע.

תודה לש"ש

אבל מ' וינר – תהא זהותו או זהותה אשר תהא – איננו הראשון (או הראשונה), ומן הסתם גם לא האחרון. 

הנה המלחין והזמר אהרן רזאל, ממובילי הסוגה הקרויה 'מוזיקה יהודית מקורית', שהוציא בשנת 2017 תקליט ושמו 'עד אמצא מקום', שאחד משיריו הוא 'אם יש את נפשך'. 

הלחנת שירי משוררים בכלל וביאליק בפרט היא דבר רצוי ומבורך, אך רזאל – הגם שלא הסתיר את מקורו הביאליקאי של השיר – לא שר ביאליק. הוא לקח את שתי השורות הראשונות, את השורה 'אל בית המדרש סור' ועוד כמה מטבעות לשון, ומכאן ואילך עשה בשיר המקורי כבשלו. שינה, השמיט והוסיף כראות עיניו, ואת כל הסלט הזה הלחין ברוב כישרון.

הנה לדוגמה כמה שורות שלו: 

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ וְלֹא הִתְיָאֲשׁוּ אַף שֶׁאָרְכָה לָהֶם, אָרְכָה לָהֶם, שְׁעָתָם אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ אֶת אֱמוּנָתָם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת, סוֹד נִצְחִיּוּתָם סוֹד אַהֲבָתָם בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה, קֹשִׁי וְאָבְדָן, בִּימֵי רָעָה אִתָּם הָיָה בְּצָרָתָם נִסּוּ לְהַעֲבִירָם מֵעַל אֱמוּנָתָם. תָּמִיד יָדְעוּ, צוֹדֶקֶת הִיא דַּרְכָּם אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת סוֹד אַהֲבָתָם, נִצְחִיּוּתָם

אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, אֶל בֵּית הַמִּדְרָש

בלי להיכנס לדיון ספרותי על איכות כתיבתו של רזאל, ברור שהוא 'תפס טרמפ' על שירו הקאנוני של ביאליק והכניס לתוכו צירופי מילים שכלל לא עלו על דעתו של ביאליק (למשל, 'סוד נצחיותם סוד אהבתם', ועוד ועוד).

אגב, באתרי המרשתת החרדיים, ככל שבדקתי, השיר מיוחס בשלמותו לרזאל, ואף מילה על ביאליק...

הנה השיר של רזאל:

 

האם מותר ליוצר לעשות כך? איפה עובר הגבול בין מְקור-השראה לבין גניבה ספרותית (פלאגיאט) או עיוות המקור, שגם זכה למעמד קנוני? האם רזאל היה מעז לעשות וריאציה כזאת על טקסט מקודש מן התנ"ך או מסידור התפילה?

בזמר העברי מוכרות תופעות דומות. דוגמה שעולה על דעתי: זמן לא רב לאחר שכתבה נעמי שמר את 'ירושלים של זהב', כתב מאיר אריאל את 'ירושלים של ברזל', לאותו לחן. הוא כמובן לא הסתיר – וגם אי אפשר היה להסתיר – את הזיקה בין שיר המחאה הפרטי שלו, כצנחן שלחם בקרבות ירושלים במלחמת ששת הימים, לבין השיר הקנוני שכבר הפך לכמעט המנון. זה היה מהלך מוזיקלי חתרני המודע לעצמו ולמקורותיו. אנו יודעים כי נעמי שמר לא אהבה זאת, בלשון המעטה, ואף שקלה לתבוע את אריאל לדין על הפרת זכויותיה, אך בסופו של דבר נמלכה בדעתה. היא נפגשה עם מאיר אריאל ואישרה לו להמשיך ולהשמיע את שירו (ראו כאן).

מה היה ביאליק חושב על עבודתו של רזאל, האם היה כועס (שלא לומר מתרתח) או מביט בה בעין יפה? איני יודע, אבל אני כמעט בטוח שאת 'מ' וינר' הוא היה תובע לדין על התחזות ועל פגיעה בקניין הרוחני, שלו ושל התרבות העברית. 

ביאליק הצעיר, 1903

אַלטע זאַכן (ה): החור שבגרוש ועוד ביטויים שאבדו

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

ד. מי יבנה בית?

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

לא רק חפצים אלא גם מושגים שהיו ואינם עוד שמורים בזיכרוני, מכוסים באבק ומונחים בבוידעם שבראשי. אלו מושגים או ביטויים שמוכרים רק לבני גילי (המתקרב לתשעים) ומאחוריהם מסתתר סיפורם של הימים בהם היה בגרוש חור. מי יודע היום מה זה בכלל גרוש, ועוד עם חור?

עשרה מיל הם גרוש

יוסי גמזו היטיב לנסח זאת בשיר שכתב בשנת 1965 'איפה הן הבחורות ההן?', השיר, על פי לחן רוסי עממי, נפתח במילים האלה: 

כשבגרוש היה חור והוצאנו

את הזמן על ביצות וכבישים
לא היו חתיכות בארצנו

אך היו, יא חביבי, נשים...

הנה יהורם גאון. פסקול חביב לקריאת רשימה זו...

במטולה שמעתי ילד צועק 'אוֹי מָיי גוֹד!', וילד באילת קילל את 'הפַקִינְג מורה למתמטיקה'. בעולם הגלובלי, שיש בו בליל שפות שאפילו במגדל בבל לא הכירו, שוב אין מושג שהוא רק לוקאלי.

בימי העליות הראשונות דיברו בני הגליל בבּ' דגושה בעקבות המורה יצחק אפשטיין שלימד בראש פינה ('בּוֹבֵּע, יָא בּוֹבֵּע, תְכַּנְסִי בַּבָּיִת לִפְנֵי שֶׁיוּכְלוּ אוֹתָךְ הַזְבּוּבִּים' – שייקה אופיר במערכון 'המושבניק'). בילדותי הילדים בחיפה, בתל אביב או בירושלים  דיברו קצת אחרת. 'בָּלוֹרוֹת' בחיפה של ילדותי, היו 'ג'וּלִים' או 'גוּלוּת' בתל אביב או בירושלים, ו'שִׂיחִים' או 'סילקים' (חישורים בגלגלי האופניים) היו 'שְפִּיצִים' בפי ילדי ירושלים, שבנוסף לכל גם השוויצו עם ה'מאאתיים' שלהם. 

תעודה על רכישת אופניים (נוסטלגיה אונליין)

א. חַארת אל-טאנק

'חארת אל-טאנק' היה פעם ביטוי נפוץ שפירושו חור נידח. 'המוצב שלנו היה תקוע בחארת אל-טאנק, אפילו כלב לא הגיע לשם', היו אומרים בפלמ"ח. ובכן, חארת אל-טאנק זה שם של מקום קיים, שכונה בירושלים שבהחלט שווה ביקור.

בעברית ובערבית מתחלפות האותיות ת' וש'. חארת מקורה בשורש חַרְש, ופירושה חלקת אדמה, שטח שאפשר לחרוש בעזרת צמד שוורים. מכאן הושאלה המילה, וכיום 'חארת' פירושה בערבית שכונה. המילה טאנק מקורה במילה האנגלית Tin (פח). הצירוף חארת אל-טאנק פירושו אפוא 'שכונת הפחים'.

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בכספי עיזבונו של יהודי-אמריקני עשיר בשם יהודה טורא, את השטח שממערב לעיר העתיקה, שמכאן ואילך נקרא 'כרם משה ויהודית'. על מקצת השטח נבנו בתי משכנות שאננים, ולידם טחנת הרוח המפורסמת, והיתר גודר אך נשאר ריק.

כשנפטר מונטיפיורי לא נמצאו בצוואתו הוראות לגבי השטח, ואם כך הרי ברור שזהו שטח הפקר. בקיץ 1886 פלשו אליו עניי העיר והקימו שכונה שנקראה 'חַאפּ' (ביידיש: לחטוף). באותם ימים העץ לבנייה היה יקר ועניים בנו לעצמם בקתות מיריעות פח שאותן לקחו מפחי נפט שהתרוקנו. זו הייתה שכונת פחים צפופה ומכוערת. רק בשנת 1892 הצליחו מנהלי עיזבון מונטיפיורי לפנות את הפולשים ולהקים על אדמתם את שכונת 'ימין משה'.

מה עושים עם העניים שפונו? נאספו תרומות ונקנה שטח באזור מרוחק ושומם, מעבר לשכונת מחנה יהודה, שהייתה אז השכונה הקיצונית במערב העיר. לשם העבירו את בקתות הפח ומאז נקראה השכונה בשם הנאה 'שֶׁבֶת צדק' (אולי כי במקור תושביה ישבו שלא בצדק על אדמת מונטיפיורי). אבל בפי העם נקראה השכונה חארת אל-טנק, שכונת הפחים, ומאחר שהייתה הנידחת והעלובה בשכונות ירושלים, הפכה שם נרדף למקום הנמצא בקצה העולם, חור נידח. 

בית בשבת צדק עם קיר מפחי נפט (צילמתי בשנות השמונים)

ב. מִסְפָּר

גם גסויות, כך כינו פעם ניבול פה ('ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים', כתב יהונתן גפן בשירו 'אתם זוכרים את השירים'), שייכות להיסטוריה של התרבות. בסופו של דבר, בני אדם, מאז שנוצרו על ידי אלוהים או האבולוציה, התרבו בכוחות עצמם. 

מי שנפשו עדינה מדי לדיון הומוריסטי בסלנג מיני יכול להפסיק כאן.

כשהייתי צעיר אמרו 'לעשות מספר', כאשר הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. אחד מחברי הקיבוץ שלי שאל את נורית אם יש לה מספריים. 'יש לי, אתה רוצה?', היא ענתה בשאלה. – 'כן, מספר אחד לי, ומספר אחד לאורי'. ידידי המנוח יוז'י, ששירת במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של מצרים, סיפר לי על מקור הביטוי.

החיילים בצבא הבריטי קיבלו פעם בחודש 'אפטר דיוטי'. משאית הסיעה אותם לאלכסנדריה, לבית בושת גדול שהיה תחת פיקוח צבאי. רופא ישב בכניסה, רשם את הפרטים של כל חייל ונתן לו פתק עם מספר – זה היה המספר של הבחורה שאיתה הוא אמור לבלות, וכך יכלו רשויות הבריאות של הצבא לעקוב, ככל שהיה צורך בכך, אחרי הפצת מחלות מין. במשאית, בדרכם חזרה לבסיס, חלקו החיילים את חוויותיהם, משהו כמו '58 היא מספר משהו משהו', וכך חדר המונח 'מספר' לסלנג העברי. 

מאוחר יותר עברנו לביטויים כמו 'להרים' או 'מתרוממת'. היו שאמרו שזה בא מהאמרה הגברברית 'בואי אתי לשפת הים וארים אותך עד שתראי את קפריסין'. אכן שוביניסטי, אבל באותם ימים לא היה דבר כזה 'פוליטיקלי קורקט'...

בית הקברות הצבאי הבריטי באל-עלמיין (צילמתי ב-2010)

 

ג. לנסוע לרחובות

האוטובוס לרחובות, 'דרום יהודה' (צילום: נח סלוצקי, דני גולדשמידט, ויקימדיה)

כמה צנועים היינו! הבנות הלכו בדרך כלל בחצאיות קצרות, ובימות הקיץ הציגו רגליים שזופות עם מכנסי התעמלות קצרים וצמודים שהיו להם גומיות במוצא הרגליים. כשישבנו במעגל בפעולה בתנועת הנוער, קרה לעיתים שבגלל חצאית קצרה מדי ראו לנערה, אוי ואבוי, את התחתונים. לבנות הייתה מילת קוד להודיע לאותה נערה שהיא מושכת את מבטי הבנים: 'את נוסעת לרחובות'...

למה לרחובות? ובכן, כל תחתוני הבנות היו אז בצבע ורוד. זה היה גם צבעו של כרטיס הנסיעה באוטובוס מתל אביב לרחובות...

הנה כך נראינו פעם. זהו הצילום הראשון שצילמתי במצלמת קודק-בוקסה שקיבלתי מהורי בשנת 1946. תיעדתי את המחנה הראשון של הקבוצה שלי מקן השומר הצעיר בקריית חיים. זה היה ליד כפר ביאליק.

ד. לקשור את החמור

באמצע הפעולה מישהו היה צריך פיפי. קורה. 'אני יוצא לקשור את החמור', הוא היה מכריז ויוצא להשקות בחֲשֵׁכָה את עץ הברוש ליד הקן. כולם הבינו לאן הוא הולך, אבל אף אחד לא טרח לשאול את עצמו מהו המקור של הביטוי. 

ובכן, כנראה שמישהו בימים ההם למד מהבדווים. הבדווים מקפידים על לשון צנועה בחברה מכובדת. כך למשל, אם לבדווי, היושב על השטיח בשיכול רגליים, מציץ מתחת לעבאיה קצהו של איבר מינו (הבדואים לא לבשו תחתונים) יגידו לו בלשון רמז 'רואים לך את האף'. וכך, אם יושבים המכובדים באוהל האירוח, לוגמים תה חריף ומדברים בוליטיקה ואחד נצרך לנקביו – הוא יתנצל ויגיד שהוא הולך לקשור את החמור שלו. 

חמור בדווי קשור במדבר יהודה (ברקע: מנזר מר סבא, 2018)

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

'מרד הָאַקְדָּמוּת': סיפור לשבועות מאת אברהם רייזן

'אקדמות' במחזור וורמס, 1272 (ויקימדיה)

אמר העורך:

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876), יליד העיירה קוּיְדָאנוּב שבפלך מינסק, היה מגדולי המשוררים ביידיש, ובנוסף מספר, סופר ילדים ומחזאי, עורך, עיתונאי ופעיל פוליטי, שהיקף יצירתו בכל התחומים היה אדיר. הוא היגר לניו יורק בשנת 1911 ומאז חי בה עד מותו. בבלוג עונג שבת כבר הבאנו בשעתו תרגומים לכמה מסיפוריו: 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ו'שכר הסופרים הראשון שלי'. על השיר האהוב שחיבר, 'אין סוכּה' (בסוכה), ועל גלגוליו המרתקים פרסמתי בשעתו רשימה ארוכה בבלוג. 

הוא נולד בבית למדני-משכילי. אביו, קלמן רייזן (1921-1848), שמופיע בסיפור ללא אזכור שמו, היה סוחר תבואה ופשתן שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש. הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1893, והוא גם שחיבר את המילים ל'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב), השיר הנודע למוצאי שבת (המבדיל בין קודש לחול ... שבוע טוב, שבוע טוב), כפי שכבר הראיתי באריכות כאן. גם אחותו שרה ואחיו הצעיר זלמן היו אנשי רוח ויוצרים: שרה הייתה משוררת יידיש שהיגרה לאמריקה ב-1933, וזלמן היה בלשן, מתרגם ועורך נודע, שנמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה. הוא נרצח בווילנה ב-1939 בנסיבות עלומות, כנראה בידי הסובייטים. 

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

סיפור 'מרד הָאַקְדָּמוּת' מתרחש בעולמם של ילדי החדר בעיירה שבה נולד רייזן. המלמד – המכונה 'רבי' (אִמְרוּ: רֶבֶּה) – נחשב בעיני בני העיירה למדן גדול, אבל זו הייתה הצגה: הוא היה רחוק מלמדנות ובקיאותו בגמרא הייתה חיצונית בלבד. ידיעותיו בלשון הקודש (עברית וארמית) היו מועטות, וכשהפתיעו אותו הילדים בדרישה שילמד אותם 'אַקְדָמוּת מִלִּין', הפיוט העתיק (נכתב כנראה בוורמס שבגרמניה במאה ה-11), שאותו קוראים בשבועות בתחילת הקריאה בתורה – נהוג שהחזן והקהל קוראים את הפיוט לסירוגין בנעימה מיוחדת: שתי שורות קורא החזן והקהל עונה לו בשתי שורות נוספות – הוא איבד את עשתונותיו. 

התברר שאין למלמד מושג מה פשר המילים הארמיות. הוא נזקק למחזור 'עברי-טײַטש' – כזה שנדפסו בו ביאורי המילים ליידיש עתיקה – ובלי ספר עזר הוא פשוט הלך לאיבוד. התלמידים, שחשו בכך, התמלאו באומץ ולעגו לו. המלמד ההמום והפגוע עזב את החדר, פנה לכמה מן ההורים וסיפר להם כי תלמידיו הכו אותו, מה שכמובן היה שקר גמור: הנוהג שבעולם הרי הפוך – המלמד הוא שמכה את תלמידיו. ההורים הצדיקו את המלמד, והילדים הנזופים ספגו עונש של עשר מלקות.

הסיפור 'די מרידה בײַ אקדמות' פורסם בפעם הראשונה בעיתון דער פֿרײַנד, שראה אור בסנקט פטרבורג, ב-18 [31] במאי 1903. שנה אחר כך תרגם אותו רייזן בעצמו לעברית ותרגומו נדפס בספרו קבץ ספורים לבני הנעורים, ורשה: האור, תרס"ה (1904), עמ' 20-15. לימים כינס רייזן את הסיפור ביידיש לסדרת כל כתביו: אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, אַכטער באַנד: אָרימע געמיינדן, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 78-72. 

תרגום מחודש מיידיש: אבישי ליוביץ'

עריכת התרגום, המבוא וההערות: דוד אסף

*

מרד האקדמות

היו אלה שלושת ימי ההגבלה ולבנו עלץ לקראת החופשה שלפתחנו. שלושה ימי לימודים רק עד הצהריים וחופש מלא בארבעת הימים שאחריהם: ערב החג, שני ימי שבועות, ואִסְרוּ חג.

אה, חופש, חופש! כך אני זועק עכשיו. ואז נעור בי לפתע זיכרון המרד, כשאנו, ילדי החדר, מרדנו ברבי שלנו, שעה שכבר הרחנו את החופש המתקרב. אני נזכר גם בדיכוי המרד, שהיה, כנהוג, במלקות.

המלמד שלנו, ר' משה חיים בנו של ברוך, היה גדול למדני העיירה ויהודים חשובים ועטורי זקן התיחסו אליו ביראת כבוד. הוא היה גם קפדן ורגזן ואנו, ילדי החדר, פחדנו ממנו. די היה שיצווה עלינו בקול שקט 'קחו את הגמרות', ולבותינו החלו לפרפר באימה.

אכן, למדן גדול היה. חשנו זאת כאשר למדנו אצלו מסכת בבא קמא, ובפרט את פרק 'מְרֻבָּה'. בפרק זה הוא הראה נפלאות. על אמירה אחת של ריש לקיש התעכב שעות ועל דברי הַתַּנָּאִים דרש כל חציו השני של היום. הוא יישב את מחלוקותיהם ותירץ את כל קושיותיהם. במקום שבו זה התבקש, הוא נעזר בתוספות, במהר"ם שיף, בפני יהושע[1], באר יצחק ועוד ועוד. עד שחש שצלחה דרכו, ובתחושת נצחון התרווח לרגע וליטף את קצות זקנו.

ואנו, ילדי החדר, חשבנו שאין בעולם כולו גדול מרבנו בלמדנות, והפחד שלנו ממנו גדל מיום ליום. אגב, את הפחד הזה הוא דאג לתחזק בעזרת מכה, הצלפה ושאר אמצעים של שליט.

מובן מאליו שהתקוממנו נגד המכות. איזו חוצפה יש לו להכות אותנו, ילדים שהם כבר בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה?! אבל המחאה שלנו, למרבית הבושה, הייתה במסתרים. מול עיניו של המלמד לא העזנו לומר מילה והביתה שבנו בצלעות חבוטות ובלחיים סטורות. איך בכלל אפשר להתקומם מול למדן כמו ר' משה חיים! אין לזה צורה. כולם היו צוחקים עלינו.

אבל למזלנו הטוב או הרע, מעשה שהיה כך היה. אבי, ששילם עשרים רובל ל'זמן' [2] – ושילם היטב, כל חודש ארבעה רובל – חשקה נפשו כי בשלשת ימי ההגבלה הרבי ילמד אותנו את פיוטי האקדמות ואת מגילת רות.

בבואי בבוקר לחדר מסרתי למלמד את פקודתו של אבי: 'רבי, אבא ציווה שתלמד אותנו אקדמות ורות'.

'אקדמות...', העווה הרבי פניו. 'לשם מה נחוצות לכם אקדמות?'

'אבא דרש', עמדתי על שלי. ידעתי שהמלמד מחשיב מאוד את דעתו של אבי.

'נו מילא. אבא רוצה אקדמות, שיהיה אקדמות, למה לא?', אמר הרבי בחוסר רצון ושלח הביתה את התלמידים שגרו בקרבת מקום כדי שיביאו מחזורים לשבועות.

נהיה שמח. הילדים זינקו מהשולחן, יצאו  אל הרחוב ושם נשמע קולם הצוהל: 'אקדמות!'

'אקדמות', רטן הרבי, כאילו המילה עצמה גרמה לו לחוסר שקט.

חיש מהר חזרו ארבעה נערים עם המחזורים. המלמד בחן את המחזורים במבט עקום ובחר אחד לעצמו.

זה ארך כמה דקות. הוא חיפש משהו, אבל לא מצא את מבוקשו. מאוחר יותר התברר לנו כי הרבי הלמדן שלנו, נעבעך, חיפש מחזור עם 'עברי-טייטש'. 

בכעס נטל את המחזור שהביא יושקה בנו של חייקל עם פירושי 'מטה לוי', 'בית לוי' ו'מעשה אורג' [3] – זה היה מספר מכובד של פירושים, אבל הרבי חיפש פירוש רביעי, פירוש שנועד לנשים – עוד קצת 'עברי טייטש'... זה היה מוסיף לו בריאות. ברור שרק יותר מאוחר הבנו זאת.

דף השער של מחזור לשבועות עם פירושי בית לוי, מטה לוי ומעשה ארג, ורשה תרל"ב

'נו, קחו את הספרים ומיצאו את האקדמות', ציווה הרבי ברוגז בלתי רגיל.

איני יודע אם היה זה בגלל שכבר חשנו חופש למחצה, או שהפחד של רבנו הלמדן מפני הפירוש המוזר ל'אקדמות' הוא שהאיץ בנו. בין כך או בין כך לא ידענו פחד והתחלנו לשיר:

אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא / אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא [ראשית מילים ומִפתח שיח, תחילה אקח הסכמה ורשות]

 

אקדמות מילין עם פירושי בית לוי ומטה לוי ובתרגום 'אשכנזי' ליידיש, וילנה תקפ"ה (חב"דפדיה)

כאן עצרנו וחיכינו שהמלמד יפרש לנו. אבל הוא היה שקוע, ראשו ורובו וזקנו, ב'מטה לוי', מחפש שם דבר מה במבט פראי ומפחיד.

'נו, רבי, מה הפירוש?', קראתי.

'קיראו, ילדים, המשיכו הלאה', אמר הרבי בנועם, תוך שהוא שקוע ב'מטה לוי'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמענו מרבנו הרגזן את המילה 'קינדערלעך'. לראשונה נשמע קולו נעים ורך.

אבל, ללא הועיל. כולנו כאילו עשינו יד אחת, ולא זזנו ממקומנו עד אשר יבאר לנו כל מילה בנפרד.

'נו, רבי', אמר אחד התלמידים בעזות מצח. 'תסביר לנו!'.

הרבי הרים את עיניו ואת זקנו מ'מטה לוי' ובקושי מלמל: 'אקדמות – בטרם אתחיל; מלין – מילים; ושריות שותא... נו, קיראו הלאה, ילדים', התחנן הרבי ומחה זיעה ממצחו.

פרצנו בצחוק, שבזמנים אחרים היינו חוטפים בגללו מכות הגונות, והמשכנו לשיר:

גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא [אילו היו השמים גוויל וכל היערות קולמוסים]

'רקיעי – אלה השמים', תירגם לנו הרבי והמשיך לדרבן אותנו: 'קיראו, ילדים, קיראו. הזמן אינו עומד מלכת.  אנחנו עוד צריכים ללמוד גם את מגילת רות, והיום לומדים רק חצי יום... אחר הצהריים יש לכם חופש'.

הרבי ביטא את המילה "חופש" כאילו רצה לקנות אותנו באמצעותה, כדי שלא נדרוש ממנו תרגומים נוספים. מצד אחד זה הצליח לו, אך מצד שני זה רק החמיר את מצבו. ככל שהתענגנו על ה'חופש' הקרוב כך התחשק לנו גם לעשות צחוק מהרבי  העצבני שלנו. כל תלמיד שאל אפוא שאלה על מילה אחרת:

– מה פירוש 'כְּלוּל גַּפֵּי' [כלולים בשש כנפיים]?

– מה פירוש 'בְּאַדִּשְׁתָּא' [בדממה]?

– מה פירוש 'טְרָשׁוּתָא' [אמונה]?

ולאחר כל שאלה נשמע צחוק רם מכל פה.

הרבי הכעסן מחה בחוסר אונים את הזיעה הקרה ממצחו. הוא תירגם שתי מילים, דילג על עשר, והפציר בנו: 'קיראו, קינדערלעך, קיראו! עוד מעט אתם יוצאים לחופש, ולא למדתם כלום ממגילת רות'.

ואנו ממשיכים לקרוא ונעצרים על כל מילה קשה, מכריחים את הרבי להוציא את פרצופו מ'מטה לוי', והוא מחפש ישועה ואינו מוצא.

לבסוף, כשהגענו לאמצע 'אקדמות', צץ רעיון במוחו של המלמד (טיפש הוא לא היה), והוא הודיע בקולו הקשוח הרגיל: 'נו, מספיק! נגמור את זה מחר. כעת הביאו את מגילת רות'.

חשתי מעין גזירה משמיים. מה זאת אומרת, מה פתאום שנסיים עכשיו משחק כל כך שמח? דרכתי על כף רגלו של חברי והסתתי אותו:  'צריך לסיים את האקדמות!'

החבר שלי גם הוא לא  טפש, והוא מצדו המריד את שכנו, והשני את השלישי, וכך הלאה עד שכל תלמידי החדר צעקו בקול אחד: 'לסיים אקדמות! לסיים אקדמות! לסיים אקדמות!'

הרבי הזועם, שראה את ההתנהגות החצופה של תלמידיו, שעד כה היו שקטים וממושמעים, איבד את זה לגמרי. עיניו האדימו, פניו נפלו, והוא רעד כולו מחוסר אונים. כיצד להרגיע את המרד? הוא בקושי נשם.

– 'רות, אני אומר לכם. רות!'

– 'אקדמות, אקדמות!', התעקשנו.

*

סוף המעשה היה רע ומר.

הרבי עזב את החדר כתרנגול כעוס וחזר אחרי חצי שעה מלווה בשלושה אבות מהורי התלמידים.

'פעם ראשונה קורה דבר כזה. פעם ראשונה!' – אמר.

– 'אז מה, ילדים, אתם מרביצים לרבי?', אמר לנו אחד ההורים בנועם. 'יפה, יפה, יפה! אין מה להגיד'.

היה ברור שהרבי שיקר להם, וכדי להגדיל את חטאנו העליל עלינו כי הרבצנו לו.

– 'נו, מה תגידו', שאל הרבי את ההורים. 'תעזרו לי?'

'איזו שאלה!', הם ענו פה אחד. 'יש להלקותם עד זוב דם'.

דמנו לא זב, הם ריחמו עלינו וקיבלנו עשר מלקות בלבד. אבל ההשפלה הכאיבה לנו הרבה יותר. שני ימי החופש של החג כאילו נעלמו ואנו החלטנו שבפעם הבאה נעשה את המרד עם קצת יותר שכל.

 

הערות

1. במקור 'נחל יהושע', אך אין ספר כזה.

2. 'זמן' הוא הסמסטר, פרק זמן של כמה חודשים שבו לומדים בחדרים או בישיבות, ובסיומו אפשר לסיים או להחליף מקום.

3. פירושים אלה, שנכתבו בידי ר' אהרן בן יחיאל מיכל הלוי, נדפסו לראשונה במחזור קרבן אהרן, סלוויטה תקפ"ג (1823), ומשם הועתקו במחזורים רבים. 

__________________________________________

העמוד הראשון של הסיפור בתרגום לעברית של אברהם רייזין