מאת רוביק רוזנטל
ב-11 באוקטובר 1973 נפל גידי אחי בשדות הבזלת של רמת הגולן הסורית. אחרי שנפגע הטנק שלו הוא ניסה להגיע עם חבריו לצוות אל מחנה ח'אן-ארנבה, שאורותיו נצצו מרחוק. בחשכה, לאורו של הירח המלא של ערב סוכות תשל"ד, פילחו כדורי מקלעים סוריים את גופו והוא נותר לשכב שם חודשים ארוכים, עד שמה שנותר ממנו הובא לקבר ישראל. מצוות הטנק שרד חייל אחד שידע לספר את הסיפור.
גידי היה תלמיד בחוג לתיאטרון
באוניברסיטת תל אביב, בשנתון שבו לימדה המורה הנערצת נוֹלה צ'לטון שחקנים צעירים כמו איציק
ויינגרטן, מוני מושונוב, חוה אורטמן, דליק ווליניץ ושלמה בראבא. על גידי אמרה שיהיה מבקר התיאטרון המוביל של ישראל. הוא זכה ללמוד שנה אחת. בשנה השלישית הגישו חבריו
לשנתון את עבודת הגמר שלהם, דוקו-מחזה על פי תפיסתה של נולה, 'חברים מדברים עם גידי'.
גידי זכה שכמה משיריו הולחנו לאחר מותו, ובטרם נמשיך נקשיב לאחר הידועים בהם: 'האהבה פנים רבות לה', שהלחין יוני רכטר ושר אריק איינשטיין.
כמה שבועות אחרי שנפל ישבנו, כל בני המשפחה, בבית אמי בתל אביב. כיאה למשפחה מאופקת של יוצאי גרמניה וצאצאיהם, הצער והאבל לא כללו קולות בכי וצווחה. ממגירות ארונו של גידי בן העשרים, שגר בבית אמא באותם ימים, נשפכו דפים-דפים בכתב ידו, שירים שכתב ותרגומים שהריק משפות שונות, של משוררים שדיברו אל ליבו ובהם ברטולט ברכט, ז'אק פרוור, בוב דילן, ג'ון לנון ופול מקרטני. בת דודתי דינה קראה את אחד מהם, את השיר 'רק בן עשרים', שגם אותו, כמו רוב מה שנמצא במגירות, לא הכרנו. היה ברור לנו שמן הערימה הזו חייב להיוולד ספר, והיה גם ברור שמי שיעשה זאת יהיה אני, האח הבכור שנותר.
 |
| מימין לשמאל: לאה רוזנטל, רוביק, חנן (בני הבכור), תמר נרקיס, גידי. תמונה משפחתית, 1971 |
מאותו יום ולאורך שנה וחצי, שבמהלכה כיהנתי כמזכיר קיבוץ נחשון ואחר כך כסטודנט באוניברסיטת תל אביב, היו כל מעייניי מכוונים למטרה אחת: הספר של גידי. הספר שהוא גידי. לא ספר זיכרון, לא מזכרת למשפחה, אלא ספר שירה, מקורית ומתורגמת. קראתי לו על שם שורה בתרגומו של גידי לשירו של ז'אק פְּרֶוֶור (Prévert) 'ברברה': 'הה ברברה, איזו זְנוּת המלחמה' (Oh Barbara, quelle connerie la guerre). את המילה connerie תרגם גידי ל'זְנוּת'. בתרגומים אחרים נבחרו מילים שונות, כך למשל תרגמה נעמי שמר: 'הו ברברה, הקרב היה איוולת', ודוד ברבי תרגם (וגם הלחין): 'אח ברברה, זו שטות מזוינת, המלחמה'.
הנה אחד הביצועים הידועים של השיר המקורי בצרפתית. הלחן הוא של ז'וֹזֶף קוֹסְמָה ושר אִיב מוֹנְטַאן:
עמלתי על מבנה הספר, על בחירת השירים והתרגומים, והתעקשתי להיות גם המעצב. אילן זיו, חברו הקרוב של גידי מקיבוץ בית קמה, היה פנטומימאי. ירדנו עם הצלם גדעון רז מקיבוץ שובל למרתף בקיבוץ, ורז צילם את אילן במבחר תנוחות, בהשראת השירים שבספר. חתמתי את הספר במילותיי שלי, 'מילים לאח שאבד', טקסט שאליו הוספתי נדבכים נוספים בעשורים שיבואו.
במרץ 1975 יצא הספר לאור בספרית פועלים, והיה באחת לספר פולחן. הוא נרכש בהמוניו בידי בני הדור האבוד של מלחמת 1973, דור שחווה את מלחמת ההתשה, שגבתה חיים מדי יום ביומו ונשכחה, ואת שלושת השבועות הנוראים של מלחמת יום הכיפורים. האופוריה של מלחמת ששת הימים כבר גוועה בקרב בני אותו דור, ורק הציתה אש זרה בין תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. מהדורה אחר מהדורה של הספר יצאה ונחטפה. היו מורות שרצו להעניק אותו כמתנת סיום לבוגרי כיתה י"ב, אבל הציבו תנאי מן המנהל: לשנות את שם הספר. הן ידעו שאסרב. אחרי חמש מהדורות הודיעו לי אנשי ההוצאה לאור שאין להם אמצעים להדפיס מהדורות נוספות. תמהתי מעט. הספר מומן כולו, על כל מהדורותיו, מכספה של אמי, וההכנסות הגיעו כולן לידי ההוצאה, אבל לא עשינו עניין והשלמנו עם ההחלטה.
לאחר שיצא הספר שמתי פעמיי לבית הספר 'תיכון חדש' שבו למדנו, גידי ואני, מהכיתה החמישית ועד לשמינית. פקדתי את הספרייה, שאותה ניהלה אז מיקה וייזל, ממשפחת וייזל רבת השלוחות בשבט השומר הצעיר. נתתי לה את הספר והדבקתי על עמודו הראשון הקדשה בכתב ידי:
לבי"ס תיכון-חדש, ספר שירים ותרגומים של גידי רוזנטל ז"ל, שלמד בתיכון-חדש בשנים 1964-68, ונפל במלחמת יום-כיפור. רוביק (האח), נחשון.
מיקה חיבקה את הספר, תחבה בו את כרטיס ההשאלות והניחה אותו במקום הראוי לו.
מותו של גידי הוליך אותי
לעיסוק בשכול מנקודות מבט שונות: בתחום הקיומי, בתחום הנפשי ובתחום הפוליטי, שהרי שכול
המלחמות הוא תוצר של מנגנוני הכוח של המדינה, ובאופן מעורר פלצות גם מניע למלחמות נוספות. כתבתי כמה ספרים בנושא השכול, אבל בשלב מסוים העיסוק המחקרי והפופולרי בשפה העברית כבש את סדר היום שלי, עד עצם היום הזה.
אבל הה ברברה חזר אליי תמיד והציע לי מפתחות לפִתְרוֹן חידת מותו של גידי. השירים והתרגומים פענחו את מה שלא יכולתי לדעת בחייו. המוות והאובדן היו לוז חייו, מחשבותיו ופחדיו. אולי גם משום שאבא שלנו, הנס, מת בשבוע שבו גידי נולד, ביולי 1950. אבל דווקא לי, שחוויתי את מות אבי כילד בן ארבע, לא היה שיח עם המוות עד מותו של גידי. על כך יש להוסיף את צלקות מלחמת ההתשה שבה איבד גידי חברים, ועליהם כתב את 'רק בן עשרים'. שירים רבים בספר מנבאים את מותו שלו ובהם הוא מתאבל על עצמו.
שלושה שירים של ברטולט ברכט, שאותם תרגם גידי, צפו במדויק את סיפור מותו. הם רמזו לי, חילוני אדוק ומפוכח, שאולי בכל זאת יש איזה מסתורין שאני מכחיש, תת-מודע של הגורל, סדר יום קוסמי נסתר. השיר 'הגברים של פורט דונלד', הבורחים מהסופה אך היא לוכדת אותם, סיפר על בריחתו עם חבריו מהטנק; השיר 'מת אדם ביער' סיפר על מי שנותר גוסס במהלך בריחה וחבריו נוטשים אותו וממשיכים הלאה, כפי שאכן היה. כאשר נמצאו שרידי גופתו הם נטמנו בבית קברות ארעי בצפון. אחרי זמן הועבר הארון לבית העלמין הקבוע בקריית שאול בטקס צבאי, וגידי נקבר כמה מאות מטרים מקברו של אבינו. על כך כתב ברכט את 'האגדה על החייל המת', ש'זכה' לקבורה חסרת כבוד, ועל כן הלבישוהו במדים והורו לו להצדיע לקיסר בדרך לקברו הקבוע. גידי תרגם את כל אלה, לצד שירים הזועקים נגד אדוני המלחמה, ההרס וחוסר הטעם שאליו גוררים אותנו מנהיגים קצרי ראות.
 |
| ברטולט ברכט, 'האגדה על החייל המת', בתרגומו של גידי רוזנטל |
אחר כך נמשכו החיים, ואיתם נמשך היגון במשפחתנו. מאירה, בת זוגו של גידי, שעליה כתב את השיר 'האהבה פנים רבות לה', הייתה ציירת. היא כאבה את מותו של אהובה, עד שנטלה את חייה שלה, חמש עשרה שנים אחריו. שירים מהספר, ובראשם 'רק בן עשרים', זכו ללחנים ולביצועים שונים. ביום מותו של השחקן רמי הויברגר, שודרה עליו כתבה בערוץ הטלוויזיה 'כאן'. נדהמתי לגלות כי שלושים שנה קודם לכן קרא רמי את 'רק בן עשרים' בפרויקט משחק כלשהו. מדי פעם פגשו אותי אנשים שלא הכרתי ודיברו על גידי שלהם ועל הספר המונח ליד מיטתם. מוני מושונוב, שכני, סיפר לי על גידי: 'הוא היה נקי. גידי היה נקי. הוא היה אדם נקי'. ולא יסף.
הנה דודו טסה שר את 'פשוט להמשיך לחיות', עיבוד של 'רק בן עשרים', בלחן של רונית רולנד ואליאנה קרמרמן:
המסתורין לא חדל לרחף מעל הה ברברה. נהגתי לתת את הספר לאנשים שעוררו בי עניין, ובין היתר הענקתי אותו ב-1979 לעיתונאית גרמנייה, אולריקה קולב, שהגיעה לקיבוץ נחשון, מקום מגוריי אז, לצורך כתבה על קומונות ברחבי העולם. חתמתי to Ulrike, with love''. רצה הגורל ובנובמבר 1989 נשלחתי לסמינר קצר בפרנקפורט על המיין. זה היה השבוע שבו נפלה חומת ברלין, ובסוף השבוע טסתי לעיר החצויה שחוברה לה יחדיו. יום לפני כן ישבתי במוזיאון היהודי בפרנקפורט ולפתע נכנסה למקום אישה נלהבת שזה עתה חזרה מברלין. היא סיפרה על מה שחוותה שם וגם הציעה לי הצעות מועילות לקראת נסיעתי. בדרך למארחיי בפרנקפורט היא הציעה לי טרמפ במכוניתה ואז הביטה בי ואמרה: 'אני מכירה אותך!'. בהיתי בה. 'אתה נתת לי ספר עם הקדשה'. זו הייתה אולריקה. על כוס קפה בביתה פתחנו את הספר, ההקדשה זרחה ממנו ולא נס לֵחה אחרי עשר השנים מאז נכתבה.
השנים חלפו. אני ורעייתי עדנה (פרק ב' בחיי) עזבנו את הקיבוץ ועברנו לתל אביב. ב-1993, אחרי חמש שנים בעיר הגדולה, חיפשנו דירה חדשה שתתאים לילד שעמד להיוולד, ארנון, שאליו עוד נשוב. במודעה שמצאנו בעיתון הוצעה דירה בת חמישה חדרים במחיר נמוך. התקשרנו מייד למתווכת והיינו הראשונים שפקדו את הדירה. הדירה הייתה ריקה. שנה שלמה לא גר בה איש, והאבק כיסה את הרצפה. באמצע אחד החדרים הייתה מונחת ערימה גבוהה של ספרים ובראשה הה ברברה. פתחתי את הספר, ומהעמוד הראשון הציצה בי, דבוקה בסלוטייפ בן עשרים שנה, ההקדשה. מהעמוד השני נשלף כרטיס הקורא של ספריית תיכון חדש, ריק משמות שואלים. הדייר הקודם היה כנראה הראשון ששאל את הספר, אך לא טרח להחזירו. ממרחק השנים הודיתי לו על כך, אבל ההרהורים על המסתורין שצופנים החיים רק התעצמו. את הדירה רכשנו ואנו גרים בה עד היום.
באירוע ליד בית הסראיה ביפו עמד דוכן ספרי יד שנייה של חנות 'קרון הספרים' מקריית טבעון. 'רוצה לרכוש את הה ברברה?', שאל המוכר, שזיהה אותי. 'אני מעדיף שאחרים ירכשו', אמרתי, אבל פתחתי את הספר. עוד הקדשה, כתובה בעברית יֵקית קמצנית: 'לקתה ואלברט, מלוטה'. קֶתֶה היא אחותו של סבי קורט. לוֹטֶה היא אימי, לאה רוזנטל לבית פרייער (Freyer), שחייתה שלושים שנה אחרי נפילתו של גידי ונהגה לומר בפסקנות: 'החיים חשובים מהכול. אני לא מתאבדת'.
ארנון רוזנטל בננו גדל והיה תפארת לכל
רואיו. חיידק התיאטרון פקד גם אותו. מיד לאחר השירות הלאומי נרשם ללימודי תיאטרון
ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וסיים בהצטיינות שני תארים. ביום הראשון ללימודים
נכנס לכיתה בבניין מקסיקו. הוא ידע שדודו המנוח גידי ישב כאן, בכיתה הזו, ארבעים שנה לפניו,
ואפילו מערכת השיעורים שהייתה תלויה על הקיר הייתה אותה מערכת שיעורים. לימים התוודע ארנון לנולה צ'לטון, המורה של גידי, שהייתה אז בשנות התשעים לחייה. הוא הספיק ללמוד גם אצלה.
כשבאה השעה להגיש את עבודת הגמר לתואר השני בתיאטרון, הוא הכין מופע העוסק כולו בגידי,
שדמותו ריחפה תמיד מעל חייו. לצורך ההופעה אסף בשקידה את כל העותקים של הה ברברה שמצא בחנויות יד שנייה, ובתחילת המופע חילק אותם לנוכחים.
גידי איננו. ככל הידוע לי הוא לא יושב בין מלאכים למרגלות כיסא הכבוד ולא נהנה מסעודה של שור הבר ולווייתן, למרות שבהחלט מגיע לו. נשמתו לא התגלגלה באחר. הוא עדיין חי בזיכרון אוהביו שהכירוהו, וגם לאחר לכתם, ולכתי, הוא יישאר, ספון בספר כתום ומתבלה, שהזמן כאילו לא נגע בדפיו.
הספר סרוק במלואו באתר 'הזירה הלשונית' של כותב שורות אלה, כאן.
_____________________________
