א. מתחת לעץ
כתב לי עפר גביש:
חיפשתי לי חניה בתל אביב (ליד רחוב לאה גולדברג צומת בני אפרים). דווקא מצאתי מקום, אלא שאז הבחנתי בשלט: 'חניה פרטית מתחת לעץ' היה כתוב בו.
 |
| צילומים: עפר גביש |
שאלתי את עצמי: האם כאן, מתחת לעץ, זו חניה פרטית ואסור לי לחנות בה?
האם מציעים לי ללכת כמה מטרים ימינה, שם באמת צומח עץ, כדי שאחנה שם? לא הבנתי.
עוד אני מתחבט בסוגיה הגיעה למקום צעירה נחמדה שנראתה נטועה במקום. שאלתי אותה לפשר השלט המוזר, והיא הסבירה: 'פשוט מאוד. יש לנו כאן מסעדה ששמה "מתחת לעץ", וזאת החניה שלנו'.
נו, על זה לא חשבתי...
ב. גשר העצבים הרופפים
רחוב אלנבי בתל אביב הוא אתר בנייה ארוך ומתמשך של הרכבת הקלה. כדי לאפשר חצייה של הרחוב הותקנו לרוחבו מספר גשרי עץ.
לאחרונה, אזרח כועס קיבע את השלטים האלה על כל הגשרים. מיותר לציין שהשרידות של השלטים נמוכה ובקושי איתרתי שרידי שלט אחד שלם.
 |
| צילומים: טל סגל |
אולי, אבל רק אולי, הגשרים האלה הם הכנה לחידוש תעלת בלאומילך, שכידוע זרמה לא רחוק מכאן?
ג. בית הכנסת הגדול בשיפוצים
ואכן, כל רחוב אלנבי מחופף ומשופשף, משופץ ומנופץ, ואווירת אחרית הימים שורה בין מדרכותיו ובנייניו. אם תשוטטו בין ההריסות ופתאום תיזכרו שלא התפללתם שחרית או מנחה, אל תחשבו אפילו לסור לבית הכנסת הגדול והוותיק ברחוב אלנבי 110, מן היפים והמעניינים שבמבני הרחוב.
כך הוא נראה עד לא מכבר (צולם ב-2014):
 |
| צילום: יאיר חקלאי (ויקימדיה) |
אבל בימים אלה בית הכנסת הרוס ונמצא בשיפוץ, שמי יודע מתי יסתיים ומה תהיינה תוצאותיו. בינתיים הנה כמה תמונות מלב המאפליה:
 |
| צילומים: איתמר לויתן |
ד. חוכמת רחוב: אמא
כנראה לכבוד הופעת ספרי אמא יקרה לי, הגיעו לידיי לאחרונה כמה שירי רחוב העוסקים באמא.
בפארק המסילה ליד נווה צדק נמצא שיר מוצלח וחמוד במיוחד שכתבה נטלי שיר. האם זה שמה האמיתי או שמה הספרותי? שאלתי את טל סגל, שמחזיק בתיק הגרפיטי של הבלוג, והוא אישר כי מדובר בשם אמיתי וזהו השיר היחיד שלה שפורסם עלי קיר.
אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת מָהִיריָכוֹל גַּם לִקְפֹּץ בָּאֲוִיראֲנִי יָכוֹל לְטַפֵּסעַד צַמֶּרֶת הָעֵץוּלְהִתְנַדְנֵד בְּנַדְנֵדָהעַד הָעֲנָנִים וּבַחֲזָרָהאֲבָל כְּדֵי שֶׁזֶּה יַצְלִיחַכְּדֵי שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת יִקְרֶהאֲנִי חַיָּב שֶׁאִמָּאתָּבוֹא וְתִרְאֶה!
 |
| צילום: יוסי נובק |
וברחוב אלנבי, באזור בית הכנסת הגדול, נמצא השיר הזה – פרי עטו של המתקרא 'דברים שלא אמרתי' – שמשלב את אמא עם תחילת עונת הרחצה והכרזותיהם של המצילים ברמקולים על ילדים שהלכו לאיבוד...
אלוהים, אלוהיםאמא מחכה לךבסוכת ההצלה,תודה.
 |
| צילום: איתמר לויתן |
ולסיום, שיר של 'כתיבה תמרה', חברת 'אגודת משוררות הרחוב' (שעליה נרחיב בהזדמנות קרובה), שצויר על קיר בקריית המלאכה ליד סמטת המפעל:
מבועתתכמו אישה שנגעו בה יותר מדיכמו אישה שלא נגעו בה מספיקכמו ילדה שמחפשת אמא אבאכמו כזו שנכוותה מאמא אבאכמו משוררת אוחזת מילהמשוררת פוחדת בורחת ממילהרוצה לעוף עד אליהכמו כלוםכמו הכל
 |
| צילום: טל סגל |
תודה - מרתק
השבמחקמקסים
השבמחק"גשר העצבים הרופפים" זה שם נהדר
השבמחקוהעיקר לא לפחד כלל.
מחקטל, אוהב את זוית ראיית הפרטים שלך...
מחקאכן הגיעה העת וטוב שפרנסי העיר העברית החליטו למחוק את הקשתות והקולונדות הגרוטסקיות שהקיפו את ביהכנ הגדול, ולהשיב לו את הסגנון המקורי הנאו-ביזנטי (או פסוודו-ביזנטי) של הארדיכל מגידוביץ'.
השבמחקוממילא בית תפילה זה עמד שומם בריקנותו רוב ימות השבוע זה מכבר. אז אם פיל לבן, לפחות שיהיה פיל עם אופי.
דווקא מאוד הופתעתי שהקשתות הורדו אני לא יודע מה אני חושב על זה
מחקבמחשבה שנייה הקשתות זאת אולי העתקה מאוסקר ניימר אני לא אדריכל אבל נראה שאתה צודק וראוי היה לחזור למקור
מחקגליון נהדר!! 🥇
השבמחקנראה לי שהשיר אני יכול הוא של יהודה אטלס או של יונתן גפן
השבמחקואולי מוסיפים לבית הכנסת הגדול ballroom?
השבמחקנישאלתי באופן פרטי לגבי המיקום המדויק של השיר "מבועתת". התשובה: בקרית המלאכה בת"א, רחוב המפעל 1. ואני שמח לבשר לכולם, שנכון להבוקר (9/5/26), השיר עדיין מתנוסס בגאון על הקיר.
השבמחקכיף לקרוא.
השבמחק