'אט זורם הנחל'... הגרסה הסינית

כרזת הסרט 'כשתקראי בשמך'

קוראי עונ"ש הוותיקים זוכרים מן הסתם את הרשימה על גלגולי השיר האהוב 'אט זורם הנחל' - החל במקורו הרוסי (מילים: מיכאיל פיליפנקו; לחן: יבגני רודיגין), עבור בגרסתו המוכרת של אפי נצר, וכלה בגלגול החרדי ('בני תורה אנחנו').

היה שם גם גלגול פיני, ועכשיו הגיע תורו של הגלגול הסיני.

דורון טימור הפנה את תשומת לבי לסרטו של הבמאי הסיני המהולל ז'אנג יימו (Zhang Yimou) משנת 2010, Under The Hawthorn Tree (תחת עץ העוזרד). הסרט מוצג בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל תחת הכותרת 'כשתקראי בשמך', ושירנו הוא שיר הנושא שלו.

הסרט עניינו בסיפור אהבה בלתי אפשרי למימוש, שמתרחש בסין הקומוניסטית של שנות השישים, תקופת המהפכה האדומה של מאו. הביקורות משבחות, אבל אני עדיין לא ראיתי.

הנה קטע מהסרט ובו השיר שלנו:

שלטים מקומיים / מחכים למשה כהן

צילם וכתב איתמר וכסלר

הוא עוד ישוב. רחוב ריב"ל 17 א, תל אביב, דצמבר 2010

את מה שאפשר ללמוד כשמסתכלים על המקום של משה כהן אפשר לנסח ככה: כה מעט אנחנו יודעים עליו ועם זאת כה הרבה. לכאורה אין כאן יותר מאוסף הצהרות שמשה כהן שירטט במו ידיו בצבע שחור על חומת פח בעלת גוונים פטריוטיים. החומה, שחלק ממנה מהווה גם שער כניסה, חוסמת כל אפשרות להציץ לתוך העסק עצמו, שאינו אלא סככה מרוטה שלא ידעה אפילו יום אחד של נחת בכל שנות קיומה. מעל לחומת הפח מתנוסס מלבן דיקט כתום, שמהווה כותרת שאין מתאימה ממנה לסיפור, ועליו שרטטה אותה יד את מספר הבית, או יותר נכון – הסככה.

שכניו של משה כהן ענייניים הרבה יותר ממנו. רובם מוסכים, בתי מלאכה או חנויות המספקות חלקים לאותם מוסכים ובתי מלאכה. שלטים גדולים מכריזים על שמותיהם והתמחויותיהם בצורה שאי אפשר לטעות בה. ודווקא כיוון שהתחרותיות גדולה ומחייבת שילוט בהיר וחד משמעי, הרי שגישתו של משה כהן לכל רעיון המיתוג והבידול חריגה מאוד.

כיוון שמשה כהן לא כלל באף אחד ממלבני הטקסט גם את עיסוקו, אפשר להניח אחת משלוש: או שמסיבה כלשהי הוא מסתיר אותו מאיתנו, או ששמו הולך לפניו במידה המייתרת אינפורמציה נוספת, או, מה שהכי סביר בעיני, שהוא פשוט לא חשב על זה.

נראה לי שבמקרה זה אפשר לשלול בביטחון את האפשרות שגיבורנו משתייך אל אחד המקצועות החופשיים והוא אינו עו"ד, רו"ח, מו"ל או יחצ"ן (אם כי אני די בטוח שלכל עיסוק יש לפחות 'משה כהן' אחד). ברור גם שהוא לא מנהל כאן מרפאה, מעבדה, מאפיה או מתפרה. יותר הגיוני שאנו ניצבים מול נגריה, פחחיה, מסגריה, פנצ'ריה או מחסן של סחורות בלתי מוגדרות. ובתוך הסצנה הזאת, במרכזה של העלילה, בין התראה להבטחה, מרחף לו משה כהן, למרות שהוא עצמו יותר נעדר מאשר נוכח.


בניגוד אליי, כהן מקמץ בדברים, ואת כל מה שיש לו להוסיף כמידע לציבור הוא אומר בשני משפטים קצרצרים, אחד של שוט ואחד של גזר.


כמקובל אצלנו, קודם כל השוט: 'החניה אסורה' (!) הוא מזהיר, ודבריו כוללים גם איום מוסווה. מניסיוני אני יודע שאיום כזה הוא לרוב איום סרק, במיוחד כשמתלווה אליו חיקוי של תמרור. במקרה זה המזהיר לוקח על עצמו גם את תפקיד הפקח, ואילו האוכלוסייה, שלא מתרשמת גם מתמרורים אמיתיים, שמה פס עליו ועל התמרור שלו (בעיני הרבה יותר מסוכנים הם אלה שמצרפים תיאורים פלסטיים לאזהרותיהם. לא מזמן ראיתי כתובת האומרת 'רוצה לדעת איך נראים החיים אחרי המוות? חנה כאן ותדע!', ושם לא ציירו שום תמרור).

והגזר? אז נגיד שבעקבות מידע מוקדם הגעתם אל משה כהן, ואפילו מצאתם חנייה לא רחוק, ואז התברר לכם שהכל סגור. אל תתיאשו, הוא מבטיח, 'מיד אשוב' (!). אלא שהאמת קצת שונה. האמת היא שאני לעולם לא כאן, אבל תמיד יש לְמה לקוות, יש אפילו לאן להתקשר. אחרי הכל, בהשוואה למצבם של גוגו ודידי, שעדיין מחכים לגודו, מצבכם לגמרי לא רע.