בעבר כבר סקרנו כאן בסיפוק ובגאווה את הופעת הספר החשוב 'ריח ניחוח', שעוסק בדיני הרחת טבק והמשתמע מהם. זו הייתה תרומה חשובה ביותר לארון הספרים היהודי ול'עגלה המלאה' של עולם התורה החרדי.
והנה ראו זה חדש – מספר לי ד"ר אביעד סטולמן מהספרייה הלאומית – בימים אלה ממש הופיע ספר חשוב לא פחות: 'עיטוש בהלכה', והוא כולל את כל מה שרציתם לדעת בענייני עיטוש, התעטשות, אפצ'י וכיוב"ז.
הספר יצא בברוקלין שבניו-יורק והמחבר הוא יששכר דוב הופמן שכבר התמחה בחיבורים הלכתיים מסוג זה, כגון 'ספר כמראה הקשת' (ברוקלין תשס"ח), שעוסק בהלכות ראיית הקשת בענן.
אבל הלכות עיטוש? על זה עוד אף אחד לא חשב!
ואכן, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. לספר זה חיכינו ובלעדיו אף ספרייה תורנית לא תהיה שלמה. אפשר להשיג – מן הסתם – אצל הבעל המחבר.
כדי לראות את הרמה התורנית הגבוהה של הספר, די להציץ בעמוד לדוגמה ובדיון המלומד במקורה של המילה 'עיטוש':
ואנן נבוא ונוסיף אחרי המחבר מזוטו של ים, שיר של פגעים מגופי תורה, אשר ממקור קדוש יהלוך. ותמה על הבעל מחבר שקיים בו 'פעמים שאתה מתעלם':
הכל בזכות האנשים הטובים במחלקת הקטלוג העברי בספרייה הלאומית.
השבמחקלגבי העיטוש ההלכתי (תרתי משמע):
השבמחקאפילו בפורום החרדי אוצר החכמה כבר התלוצצו:
http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=10218&hilit=
לסיום: חרדי שעושה אפצ'י:
http://www.youtube.com/watch?v=sFaOvhV1PfU&feature=player_embedded
מביך ממש. ומה להבא? הגרעפס בהלכה? ואולי יכתוב חלק ב' בנוגע "להעיטוש דמלמטה", כפי שמכונה שחרור הגאזים שלאחר העיכול בלשון העדינה של חכמינו...
השבמחקספרו הקודם: ספר מראה הקשת כולל פסקי הלכות בראיית הקשת.
השבמחקhttp://www.hebrewbooks.org/47269
אדמורים, זצוקלים, שליטאים, אנא אמרו דברים ברורים - מותר או אסור להתעטש?
השבמחקוואו, כאלו מטומטמים ומסונוורים מתוך חשק הבלוגינג?
השבמחקכשאני לעצמי, ראיתי את הספר ומיד פתחתי לראותו מה כתוב בו. אתם יודעים מה ההבדל ביני ובינכם? אני איכפת לי מה כתוב בתורה ואיך לחיות על פיה אתם (אתם, אלו שהגיבו בשלילה) לומדים בשביל ה"תחביב" שלכם. אכן הלכתי להלינק של המגיב "חרדי המתעטש" וגם שמה ראיתי קטני השכל מתלוצצים, אבל תכלית, ותגידו ת'אמת, מה הייתם עושים אם עשיתם אפצ'י בבוקר לפני אמירת ברכה"ת (כמובן זה רק נוגע אם בכלל אתם אומרים ת'הברכות או גם מה שכתוב ב"פסקי ההלכות" של הספר שולחן ערוך הוא גם רק עוד ספר בספרייתכם)? חז"ל אמרו שהוא סימן טוב להמתעטש באמצע התפילה, אז אם עשיתם אפצ'י בגלל אבק שנכנס להאף או מקרני השמש שזורחים בתוך ביהכ"נ, לא הייתם מסוקרנים לדעת אם זכיתם לסימן טוב מן השמים (האם עיטוש ע"י דבר חיצוני וכדומה נחשב עיטוש שדברו בו חז"ל)? או כמו שהמקנאים בהאשכול של הלינק הנ"ל שנלאו למצא מקור לההנהגה המדוברת שמה, וכשמצאו אותו ואת מקורו בהספר - נו נו, המשיכו להתלוצץ. תגידו, בכלל אכפת לכם מן האמת או סתם ככה מחפשים ספרים "לבקר"? תגידו עוד (ת'יודע מה, אל תגידו כי כפי השערתי אינכם בני תורה אמיתיים) אני הייתי מוכן להמר שאף אחד ממכם בכלל לא ידע שהלכה מפורשת היא שיש לומר הפס' "לישועתך קויתי ה'" אחר מי שמתעטש. גם לא ידעתם, שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים אם מותר לומר את הפסוק בביהמ"ד. אבל למי שאכפת מכל השאלות האלו שבהם אדם נתקל יום יומי אזי הספר הנוכחי יעזור לו. אז זו הנקודה הסופית: אם באמת אכפת לכם איך לנהוג בכל פרט בחיים על פי התורה הייתם מפנימים וממשיכים הלאה עם הוספת הידע הזה.
"מותר או אסור להתעטש?"
מצונן כרוני, כנראה שלא טעמת אפילו מטיפה שבים התורה אם זו דוגמא של גודל דמיונך בהיקף התורה. כמו שכתב ר' גבריאל ציננער (מח"ס נטעי גבריאל) בהסכמתו שם, שהספר מראה כמה יש בתוה"ק, הפך בה הפך בה דכולה בה. תסתכלו גם בדברי אביו של המחבר, ולדעתי הוא צודק מאה אחוז. כל פרט ופרט במהלך היום מתואר בהתורה רק לא כולם זוכים למצוא בה אם ההוראות. כנראה אתם גם לא הצלחתם. או שמא אתם בכלל לא מחפשים?
על כתבה כזאת והמגיבים בבלוג אני קורא את הפסוק שאנחנו עוד מעט קוראים "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי".
דברים כדורבנות. אלא שערבך ערבא צריך.
מחקאתה מלין על כך שאלה הלכות ש"צריך" לדעת, והא גופא קשיא. לא כל דבר צריך הלכה ולא כל הלכה צריכה דקדקנות חוקית עד כדי כך. אפשר להשאיר משהו שלא יהפוך ל"דאורייתא" לכל דיניה ודקדוקיה ופרטיה.
למה נטפלו להתעטשות? פשוט, כי זה מצחיק. זה הכל. הספר הזה מהווה מראה עקומה לחברה, וממנו נלמד היכן אנחנו עומדים.
נבוך ולא מתעטש,
אנא זעירא דמן חבריא
אהא, אז בשבילך זה לא נורא אם אמרת פסוק בתורה לפני אמירת ברכה״ת הגם שיכול להיות אתה עובר איסור (גם יתכן שזה דאורייתא אם מותר לומר שום דבר תורני לפני ברכה״ת). במילים אחרות, גם לא כל כך חשוב לך במה כוונו חז״ל באמרם ״המתעטש בתפלה וכו׳ (תעיין בגמרא שם). וסופו של דבר, ניכרים הדברים שהדברים הנזכרים בספר לא היו ידועים לך ובכ״ז אתה מתגאה בשלילת חשיבות ידיעת הנושאים. אבל כשגוי או משכיל יהודי יכתוב דוקטורט על ביולוגיה ימית זה (ורובו ככולו השערות או מונח בספקות) זה כן חשוב בעיניך. זהו כבוד התורה שלך ויקרה בעיניך?
מחקבקיצור, הלוגי שלך מעין לוגיקה של הצידוקים. סביר להניח שהמחבר לא כתב ספרו למגזר של ״יאו, לא צריך לדקדק בכל הלכה. שוין!״.
אתה בטוח שהגעת למקום הנכון? לא אהיה מופתע אם התבלבלת קצת.
מחקוואו, איזה תשובה ניצחת....
מחקתגיד לי, מה הוספת עם שורה זו להשיחה הזאת? ולידיעתך, הגם שאין זה רלוונטי, כן - אני מבקר פה מידי פעם.
ר' לא מופתע שליט"א,
מחקמילא אני וסיעתי שייכים לכת ״יאו, לא צריך לדקדק בכל הלכה. שוין!״. אבל מה נענה אבתריה של הכותבים הקנאים בפורום אוצר החכמה שמתלוצצים גם הם מהספר. האם גם בארזים נפלה שלהבת? אם כן, באיזה מגזר זה כן מתקבל על הדעת?
הדברים בוודאי חשובים, אבל בהקשר שלהם ובפרופורציה הנכונה.
משל למה הדבר דומה, לבית הכנסת "התטעשות התפילה" בראשות הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, שמתפלליו יעסקו במודעות גבוהה בענין חשוב זה, וקודם התפילה בכל יום יינתן שיעור בדיני ההתעטשות, במהלך התפילה יועברו בין הקהל קופסאות טאבק וניירות טישו ומודעות גדולות יציינו כל יום את מי שהרבה להתעטש בתפילה, ולאחר התפילה יגשו כולם להתברך מפיו של המתעטש הגדול, שהרי תפילתו מתקבלת. אין ספק שהעיסוק המוגבר והאובססיבי בהתעטשות בשעת התפילה, יעקור כל משמעות שישנה לתפילה ויעורר גיחוך גם אצלך. אם כן, הגבול שלי עובר מעט ימינה משלך, זה הכל.
לבריאות!
אינני יודע לאיזו כת אתה שייך, וכנראה לא הבנת טוב. אמרתי שיש ״כת של יאו לא צריך לדקדק בכל הלכה, שוין!׳ - והם אלו שמתלוצצים בהלכות המצויות ומפני חוסר ידיעתם בדקדוק הלכות ואי חשיבות בערכה של תורה. לא משנה איזו כיפה אתה חובש או באיזו שכונה אתה גר, המזלזל בדברי תורה עונשו חמור מאד. (ובכלל, מאימה ידוע לך על זהות הכותבים שמה? וחוץ מזה, לא קראתי להם קנאים אלא מקנאים. איזה קנאות יש כאן?) אפילו פשט הפשוט במעט המילים שמוסבים על עניין עיטוש בתפילה לא ברור אצלך, וכבר יש לך דעה בפרופורציות הנצרכות לידיעותיו? וואו, מאיפה הגאווה הזה? יש שמה בגמרא כמה מילים בודדים ״המתעטש בתפילה סימן יפה וכו׳״, בבקשה אחי, תודיע לנו, מהי הכוונה ״בתפילה״ האם זה בכל תפילה, אולי רק בשמונה עשרה, אולי בקריאת שמע בלבד או אולי כוונה אחרת? ותביא לנו ראיה מוכרחת גם. אגב, אם לא ידוע לך תוכל לעיין בס׳ חדש שי״ל בשם ׳המתעטש בהלכה ו-ב-א-ג-ד-ה׳ (זו מילה אחת שמתי לב בה שהרבה מן הכותבים לא קולטים, שהספר דן גם בחלק האגדתי). בכל מקרה אני אומר, מוחל טובות, אל תחליט לנו בפרופורציות בענין הרבצת התורה. ולשמור על הגאווה והמידות בכלל, תימנע גם מהבעת דעתך בנושא כזה. בהצלחה רבה!
מחק'לא מופתע' רחימאי,
מחקהרי זה לב הבעיה, שלקחו כמה מלים בודדות מהגמרא ובאופן לא מפתיע יצקו לתוכן יותר מדי משמעות, שלא שיערו אבותינו...
התנאים והאמוראים - כמה לא מפתיע - היו בני אדם, שאמרו לפעמים דברים של מה בכך, לא שקריים ח"ו, אלא פחות מהותיים מהלכה פסוקה [עי' למשל דברי הרמב"ן המפורסמים (כתבי רמב"ן ח"א עמ' שח) על מעמד המדרש; שהתלמוד אינו מחייב אלא במקום הנוגע "בפירוש המצוות". יש להבין בכוונתו, שהאגדות והדרשנות המובאים בתלמוד אין להם מעמד גבוה יותר מסתם מדרשים, "ומי שלא יאמין בו לא יזיק". ועי' בחתם סופר (שו"ת ח"א או"ח סימן טז) שעיוות את הדברים לגמרי: "וכבר כתב רמב"ן בספרו מלחמות חובה: כל מה שלא נמצא בש"ס בבלי וירושלמי ומדרשיהם, אין אדם מחוייב להאמינו, והמאמין יאמין".]
אלפי דברים כתובים בגמרא, מהם גם הרבה דברים שנאמרו כדי לעשותם, ולא עלה על דעת אדם לקבוע אותם הלכה למעשה, לא השו"ע ולא הטור ולא שאר אלפי הפוסקים.
כן כן, כמו כל דבר אחר בחיים, החשוב ביותר הוא הפרופורציה. "הכל במידה" אמרו באתונה הקלאסית, ו"הכל יחסי" אמר גם איינשטיין.
מספרים על שני יהודים שישבו בשטיבל. שאל אחד את חברו המלומד: וואס האט איינשטיין מחדש געוויזן?
משיבו המלומד: ראה נא, שערה אחת היא הרבה או מעט? אלא תלוי היכן, על הקרקפת היא מעט ובצלחת מרק היא הרבה. זה חידש איינשטיין, שכל דבר הוא יחסי.
- אה, א פיינער חידוש!
חבירם חביבים
מחקאולי תלמדוני מה זה 'כת של יאו'?
בגלות שלנו נוהגים לקרוא "yow" במקום שהציונים קוראים "אוי".
מחקקודם כל: אבן נושן - "בגלות שלנו נוהגים לקרוא "yow" במקום שהציונים קוראים "אוי" ".
מחקלא נכון. הסלנג באנגלית הוא yo.
חרדי עייף - "הרי זה לב הבעיה, שלקחו כמה מלים בודדות מהגמרא ובאופן לא מפתיע יצקו לתוכן יותר מדי משמעות, שלא שיערו אבותינו."
ואתה כן יודע מה שיערו אבותינו? איך ת'יכול לקבוע הנחה כזאת כשאין אתה יודע אפילו מקורם של דברים? בוא נעשה משא ומתן באיזה סעיף של הספר ונוכיח לכולם איך שדבריך בנויים אך ורק על אוויר חם. הצעת הדברים שלך אינם אלא תיאור מסולף שהרי הספר דן בשאלות וספקות שכבר נדונו בהם רבים וגדולים מאיתנו, ואתה בגאווה ובלי אמנה כותב ברבים "שלא שיערו אבותינו". האם המילים "נקיפת מצפון" אין להם ערך אצלך?
"אלפי דברים כתובים בגמרא, מהם גם הרבה דברים שנאמרו כדי לעשותם, ולא עלה על דעת אדם לקבוע אותם הלכה למעשה, לא השו"ע ולא הטור ולא שאר אלפי הפוסקים."
אינני רוצה ליכנס איתך לדיון כללי, אבל היות שאתה כולל את הלכה הזאת בתוך דברים המוטעים האלו, אוסיף שוב שאתה כאילו מבטל את כל הפוסקים שכן מדברים הרבה (!) בענינים השייכים להלכה זו. לך תקרא ת'הספר ואחר כך אולי יהיה לך זכות לכתוב עליו ביקורת, הגם שכבר איתרע חזקתך בכתבך תגובות אלו.
ולידיעתך, ולידיעת הרבים שלא יקבלו דבריך כמדויקים: לא העתקת דברי החת"ס נכון. זה לשונו בבואו לבאר להמלך את שלשת סוגי הספרים שעליהם אנו סומכים: "האחד הוא הבבלי"ה (...), וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה. והשני הוא נקרא תלמוד וכו' ואנחנו מאמינים בו בפירוש המצות. עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש וכו' ואחד מן השומעין היה טוב בעיניו וכתבו. וזה הספר מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק".
הגם שדנו בו רבים אם דבריו היו אלא כדי לפייס דעת המלך, אפי' אם נקבל דברי הרמב"ן (כי מ"מ יש אחרים שכתבו כן גם), זייפת את כוונתו. הוא ואחרים העומדים בדעה זו דיברו בדרשות מפסוקים בעניני הדת והמסורה, לא בדברי מדרש הזה שכותב "לפיכך חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו וכו'" (המה דברי ר' התנא אליעזר), שכאן הדברים אמורים כצוואה והכרעה מוחלטת. אפי' עד נושאי כלי השולחן ערוך דנו בפרטי חיוב זה, וברגע קט את בא ואומר "לא היו דברים מעולם"? ואתה עוד מתפלסף ב"פרופורציות". ההפך הוא הנכון, שדברים כאלו מביא לידיך גיחוך. רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא.
המאור שבה יחזרנו למוטב. כל טוב.
סליחה, ט"ס יש בהנ"ל: "לא העתקת דברי החת"ס נכון", צ"ל הרמב"ן. ובתוך הסוגריים אמרו להיות כתוב Bible.
מחקולהלן: "לא בדברי מדרש הזה". צ"ל כזה.
לכותב הלא מופתע. גם מי שאינו מזלזל בכל השאלות שמוצגות בספר יכול להיות נבוך מכך שהמחבר מצא לו את העיטוש כציר מרכזי לתלות בו את דיוניו. רוצה לומר לו היה המחבר עוסק בשאלות החשובות שיש בברכת התורה וביניהם מבליע דיון בשאלת אמירת ליק"י. לחי. לו היה המחבר מפרק הוויות בהלכות נזיקין וביני עמודי היה מסתפק בדין המזיק דרך עיטושו. אדרבה. אבל להפוך את העיטוש לנקודת האמצע שהכל סובב סביבה הרי"ז מביא לידי גיחוך.
מחקואם כבר נגענו בזה. מעניין מאד לברר מתי (ומדוע) החלה היצירה התורנית לקבל קוים מונוגרפיים. נראה שכיום שוטים בשוק הספרים, חיבורים הממוקדים בנושא אחד ואותו הם בוחנים מהיבטים שונים. דבר שלא היה בדורות עברו (עכ"פ לא כתופעה. חריגים תמיד היו).
אליעזר: "אבל להפוך את העיטוש לנקודת האמצע שהכל סובב סביבה הרי"ז מביא לידי גיחוך".
מחקלא כן עמדי. אין הבדל בין כשהציר המרכזי שעליו מבוסס ספר הוא נושא של נזיקין טהרות או עיטוש. ההבדל היחיד הוא איך אתה (!), אישית, מתייחס אליו, וכמה נוח אתה עם הנושא. לאמיתו, בבחינת תורני אין הבדל בין הנ"ל כי כולם פרטים שבהם אדם נתקל במשך חייו, וכמו שיהיה לו ספיקות חמורות בעניני ממונות, כמו"כ יהיה לו ספיקות גם בדברים במידה יותר קטנה. אבל למי שהכל (כולל דברי חז"ל, ונושאי כלי השולחן ערוך) שפשוט לו [או לא חשוב לו] ספקות הנראים כדברים של מה בכך, ברור שספר שיעסוק בספקות כאלו בלבד יהיה כצחוק בעיניו. על כן אמרתי רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא.
"מתי (ומדוע) החלה היצירה התורנית לקבל קוים מונוגרפיים... דבר שלא היה בדורות עברו".
הגם שאין זה מדויק כי גם בזמן הראשונים היו חוברות שעסקו בנושאים ספציפיים. בכל אופן, יש הסבר פשוט מאד: כי ברבות החכמה ונגישותו הקלה לידי ציבור הרחב, מה שלא היה בדורות הקודמים, בגלל כן זכינו לאחרונה להתפרצות חדשה בתחומים רבים שעוד לא דשו בהם הקדמונים. למה לא תשאל על ה'פחד יצחק' (למפרונטי), איך לא הוציאו חכמי התלמוד אנציקלופדיה כמוהו? למה עוד לפני הרמב"ם לא הוציאו הגאונים וכו' ספר כמו 'משנה תורה' או מעין 'שולחן ערוך'?
סוף דבר, הענין קל להבין: בהתפתחות מעיינות התורה במשך הדורות, כל אוצרותיה הצליחו לזרוח. יש ש(י)בחרו מזה ויש ש(ה\י)ניחו מזה, אבל כולם (!) ניתנו מרועה אחד. לכן המזלזל או המקטין בערכם (בכלל או בפרט) הרי הוא מזלזל במקור הדברים.
זו תגובתי האחרונה, כי הדברים כבר מדברים לעצמם ואין מה להוסיף אם לא שמישהו מחפש איזשהו הצתדקות לדעתו המעוקמת. החכם ישכיל פיהו ורשעים יכשלו בם.
מן המפורסמות הוא , שעד יעקב אבינו היו אנשים מתים מן העיטוש , שנאמר במדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפג (לבר' מ"ח, א' - ב').
השבמחק"הנה אביך חולה. מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ומצוה בשעת מיתה, אלא כשהיה בא עת פטירתו היה מתעטש ונפשו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת, אמר לפני הב"ה: רבון כל העולמים, אל תקח נפשי ממני עד שאני מצוה על יוסף ועל בני ביתו, ונעתר לו, שנ' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. לפיכך חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו: חיים, שנהפך מות העולם לאור, שנ' עטישותיו תהל אור (איוב מ"א, י') "
ומכאן למדים אנו שענייני עיטוש ענייני חיים ומוות הם, והמזורר שם אפוא נפשו בכפו ר"ל. לכן תמהני על הפראפעסאָר הנכבד דוד אסף , המתלוצץ כאחד הריקים על דברי תורה חשובים אלה של חכמינו היושבים באמעריקע.
ולכן יישר כוחו של ר' לא מופתע שליט"א על שהשכיל להתייצב מול אלה שעגלתם ריקה ואיסתראתם מקשקשת בלגינם, ומתהדרין בתארין "אקדמאיים ", חרמנא ליצלן, על מנת ללעוג לקדשי ישראל.
אנו מחזקים את ידיך, אונדזערע טייערע ר' לא מופתע הי"ו, ומסיימים בברכה המסורתית :"געזוהדהייט"
צ"ל געזונדעהייט, וטל"ח
השבמחקלא לחינם שרים הציוניסטן על אודות השפן, שר"י שעושה אפטשי . כך שמים הם מנהג יהודי כשר בפיו, סליחה, באפו של א מיאוסדיקע ווילדע חיה, חיה טמאה ומשוקצת.
השבמחקבעודכם מתווכחים ומתפלפלים כעגלונים בענייני דקודשא, אעיר רק לדברי הבעל מחבר, שהשורש עטש בלשון בני ישמעאל פירושו צימאון, שגם היא מילה אונומנטופאית מדרבנן.
השבמחקברור שמדובר בספר שולי, איזוטרי ומעורר גיחוך ועיטוש כאחד.
השבמחקהאם איננו מכירים מקבילות כאלו גם מעולם מדעי הרוח (אפצ'י?) שבאקדמיה?
כאלו שדוקטורטיהם ופוס-דוקטורטיהם הופכים בדברים ריקים שבחקר החברה?
לו יהי זה אך כהצצה מבודחת אל שולי החברה התורנית.