פרנסות של יהודים: דרושים שְׁנוֹרֶרִים

וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ

(חיים נחמן ביאליק, בעיר ההרגה, תמוז-תשרי תרס"ד)

אחד מזיכרונות הילדוּת שלי מתל-אביב של ראשית שנות השישים הוא שולחן ההתרמות, שהוצב בירכתי בית הכנסת בשעת תפילת מנחה של ערב יום כיפור. על השולחן הארוך מני ים, שהיה חגיגי ועטוף מפות לבנות, הונחו קערות וקופות צדקה מכל ישיבה אפשרית בארץ ובעולם (במיוחד זכורה לי קופת הצדקה של 'ישיבת חכמי לובלין'. לא הצלחתי להבין איך היא עדיין קיימת אחרי השואה). הייתי בוהה זמן רב בתערוכת הצדקה הצבעונית הזו ומתבונן באבא ובשאר האנשים המבוגרים שעברו בסך לפני השלחן, הטילו את אגורותיהם בקופות והתכוננו ליום הקדוש.

המנהג לתת צדקה בערב יום כיפור הוא עתיק יומין, שהרי ידוע שתשובה, תפילה, ובעיקר צדקה, מעבירים את רוע הגזרה. בימי הסליחות ובעשרת ימי תשובה לבבותיהם וארנקיהם של בני ישראל, צאן קדושים, פתוחים כאולם, והם מוכנים להזיל מים מדָּלְיָם לכל מה שריח של צדקה נודף ממנו, וכמובן גם לאחזקת ישיבות קדושות ואברכים שממיתים עצמם באהלה של תורה למען כולנו.

עברו ימים, עברו שנים. תחושות האשמה על חטאים שעשינו בשגגה ובזדון נשארו כשהיו, אך מספר הישיבות ומוסדות התורה גדל והתעצם, וגם שיטות ההתרמה השתנו - מנקישה בדלת ועד הטרדות טלפוניות.

נזכרתי בכל זה כשהתבוננתי במודעת 'דרושים' שצילם שאול רזניק השבוע בשדרות גולדה מאיר בירושלים.



וכי מה אומרת המודעה?

דרושים בחורים (כלומר שנוררים מקצועיים, אבל אם אין בררה נסתפק ב'בחורים'. ממילא הכל הונאה).

לאיסוף כספים בערב ראש השנה ויום הכיפורים (כי אז היהודים שלנו לחוצים במיוחד. לא שואלים שאלות ולא מבקשים קבלות).

לישיבה מצליחה (לא חשוב מה שמה של הישיבה. 'ישיבה' – לא די בכך? ויחד עם זה, ברור שהיא מצליחה. הרי מי ייתן כסף לסתם ישיבה כושלת?).

תמורת אחוזים (נו, עם כל הכבוד לצדקה, הרי מישהו בכל זאת צריך להתפרנס כאן).

מעניין כמה אחוזים מקבלים המתרימים, כמה אחוזים הולכים למשלחי המתרימים, וכמה כסף נשאר בסוף לישיבה המצליחה...