 |
| שמעון לב ארי (2012-1942) |
מאת דן אלמגור
לפני שבועיים, ב-21 באוגוסט, נפטר בתל אביב, לאחר מחלה ממושכת, שמעון לב ארי – שחקן, מורה ומנהל הארכיון לתולדות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
את שמעון היכרתי בתחילת שנות השישים, כשהיה חייל במדים, חבר 'להקת פיקוד הצפון'. בלהקה שירתו גם מולי שפירא (לימים איש גלי צה"ל), אמנון נדב (לימים מנהל 'קול ישראל'), הזמרת אתי גרוטאס ואחרים. כתבתי ללהקה אז את המילים לכל פזמוני התוכנית 'הנשק הסודי', שמחציתה השנייה הוקדשה לכלי הנשק ה'סודיים' במקרא: החל ב'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל', עבור בשופרות יריחו ובלחי החמור של שמשון וכלה בקלע של הנער הג'ינגי מבית לחם. את כל הלחנים כתב אמיתי נאמן. מכל השירים באותה תוכנית זכור עדיין השיר 'יעל' ('יעל, יעל, מן השק"ם בסיבוב עפולה')...
כשסיימו את שירותם הצבאי בלהקה נשארו כמה מחבריה (אתי, שמעון, אמנון ועוד) בחיפה, שם הופיעו במועדון התיאטרון, בתכנית הקברט הסטירי 'היסטוריה בגרוש' שכתבתי. הבמאי היה חיים טופול, שאשתו, גליה, הופיעה גם היא בהצגה (וכמותה סופרת הילדים כיום, אורה מורג).
אחר כך סיים שמעון בהצטיינות את לימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שימש שם כמרצה אהוב וייסד וניהל במשך שנים רבות את מה שהיה מפעל חייו: הארכיון לתולדות התיאטרון (המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה). בד בבד שיחק בהצגות כמו 'מחכים לגודו', הצגת יחיד על הצייר ון-גוך (שהיה אדום שיער כמוהו), המחזה האמריקני 'יורשים' שתרגמתי, ועוד.
כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הפיק יעקב אגמון במועדון 'המפתח', ששכן ברחוב בן-יהודה בתל אביב, הצגת קברט פוליטית-סטירית בשם 'איך אנחנו נראים'. ההצגה בויימה בידי עדנה שביט ושיחקו בה שלושה: חנה רוט, טוביה צפיר (זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבקש טוביה לחקות אישיות פוליטית – גולדה מאיר) ושמעון. כתבתי להם מספר פזמונים ומערכונים, ואליי הצטרפו כמה סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שקנו אחר כך את עולמם בסידרת הטלוויזיה 'ניקוי ראש', ובהם ב. מיכאל ואפרים סידון. שמעון היה, כתמיד, שנון, מצחיק ומבריק. אולי בשל כך הוא נבחר לצוות השחקנים של 'ניקוי ראש', ובזכות הופעותיו בתכנית בלתי נשכחת זו נודע שמו ופרצופו בקהל הרחב.
הנה הוא כאן, בקטע מ'ניקוי ראש', שלמרות ארבעים השנים שחלפו לא איבד מאומה מהאקטואליות שלו – הסכסוך היהודי-הערבי (השחקן השני הוא שבתאי קונורטי):
לפני שבועיים, ב-21 באוגוסט, נפטר בתל אביב, לאחר מחלה ממושכת, שמעון לב ארי – שחקן, מורה ומנהל הארכיון לתולדות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
את שמעון היכרתי בתחילת שנות השישים, כשהיה חייל במדים, חבר 'להקת פיקוד הצפון'. בלהקה שירתו גם מולי שפירא (לימים איש גלי צה"ל), אמנון נדב (לימים מנהל 'קול ישראל'), הזמרת אתי גרוטאס ואחרים. כתבתי ללהקה אז את המילים לכל פזמוני התוכנית 'הנשק הסודי', שמחציתה השנייה הוקדשה לכלי הנשק ה'סודיים' במקרא: החל ב'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל', עבור בשופרות יריחו ובלחי החמור של שמשון וכלה בקלע של הנער הג'ינגי מבית לחם. את כל הלחנים כתב אמיתי נאמן. מכל השירים באותה תוכנית זכור עדיין השיר 'יעל' ('יעל, יעל, מן השק"ם בסיבוב עפולה')...
כשסיימו את שירותם הצבאי בלהקה נשארו כמה מחבריה (אתי, שמעון, אמנון ועוד) בחיפה, שם הופיעו במועדון התיאטרון, בתכנית הקברט הסטירי 'היסטוריה בגרוש' שכתבתי. הבמאי היה חיים טופול, שאשתו, גליה, הופיעה גם היא בהצגה (וכמותה סופרת הילדים כיום, אורה מורג).
אחר כך סיים שמעון בהצטיינות את לימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שימש שם כמרצה אהוב וייסד וניהל במשך שנים רבות את מה שהיה מפעל חייו: הארכיון לתולדות התיאטרון (המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה). בד בבד שיחק בהצגות כמו 'מחכים לגודו', הצגת יחיד על הצייר ון-גוך (שהיה אדום שיער כמוהו), המחזה האמריקני 'יורשים' שתרגמתי, ועוד.
כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הפיק יעקב אגמון במועדון 'המפתח', ששכן ברחוב בן-יהודה בתל אביב, הצגת קברט פוליטית-סטירית בשם 'איך אנחנו נראים'. ההצגה בויימה בידי עדנה שביט ושיחקו בה שלושה: חנה רוט, טוביה צפיר (זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבקש טוביה לחקות אישיות פוליטית – גולדה מאיר) ושמעון. כתבתי להם מספר פזמונים ומערכונים, ואליי הצטרפו כמה סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שקנו אחר כך את עולמם בסידרת הטלוויזיה 'ניקוי ראש', ובהם ב. מיכאל ואפרים סידון. שמעון היה, כתמיד, שנון, מצחיק ומבריק. אולי בשל כך הוא נבחר לצוות השחקנים של 'ניקוי ראש', ובזכות הופעותיו בתכנית בלתי נשכחת זו נודע שמו ופרצופו בקהל הרחב.
הנה הוא כאן, בקטע מ'ניקוי ראש', שלמרות ארבעים השנים שחלפו לא איבד מאומה מהאקטואליות שלו – הסכסוך היהודי-הערבי (השחקן השני הוא שבתאי קונורטי):
שלושה ימים אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור הגעתי לחופי שארם א-שיך, שם שימשתי במשך כשבעה חודשים מעין 'סַמָּל תרבות' של מרחב שלמה (מרש"ל) – סיפרתי על תקופה זו ברשימה קודמת בעונ"ש. ניסיתי לנצל את קשריי עם אנשי אקדמיה ואמנים ולהביאם כמתנדבים, כדי שיופיעו וירצו בפני החיילים שהיו פזורים במרחב העצום בשטחו. בין ראשוני המתנדבים הגיע גם שמעון לב ארי.
אני זוכר היטב איך ישבנו שנינו על החוף היפה ושוחחנו. לפתע הופיעה על החול לפנינו אנפה לבנה, בודדה, יפה, שהילכה אנה ואנה.
'תראה איך היא עושה לנו עיניים', אמר שמעון בחיוך.
מאז, במשך כארבעים שנה, בכל פעם שנפגשנו (בתיאטרון, בארכיון, ברחוב) לא שכח שמעון לסיים את שיחתנו במשפט: 'דרישת שלום לאנפה'. והעומדים לצידנו לא הבינו למי או לְמה הוא מרמז.
בשעת ערב לפני שבועיים, ב-23 באוגוסט, הלכנו, רעייתי אלה ואני, את 'הליכת הבריאוּת' שלנו מסביב לאגם מלאכותי יפה הצמוד למלון שבו שהינו, בעיר בלמונט שבצפון קליפורניה. לפתע נסקה משמיים אנפה לבנה, יפה ובודדה, ונעמדה על שפת האגם, ממש לידינו.
בכל זמן שהותנו במלון נהגנו להקיף את האגם בהליכה לפחות פעמיים ביום, בבוקר ובערב. אין בו דגים, אבל לפעמים צפים בו ברווזים, אווזים, ואפילו כמה שחפים. אף פעם לא ראיתי שם אנפה.
בכל זמן שהותנו במלון נהגנו להקיף את האגם בהליכה לפחות פעמיים ביום, בבוקר ובערב. אין בו דגים, אבל לפעמים צפים בו ברווזים, אווזים, ואפילו כמה שחפים. אף פעם לא ראיתי שם אנפה.
 |
| האנפה מהאגם של בית המלון בבלמונט (צילם: דן אלמגור) |
'שמעון לב ארי חולה קשה', אמרתי לאשתי, שלא הבינה מדוע הזכרתי פתאם את שמו של החבר הוותיק.
שלוש דקות בדיוק אחר כך חזרנו לחדרנו במלון. על צג המחשב מצאתי שורה אחת בלבד ממכתב אלקטרוני ששלח לי יורם רותם, איש גלי צה"ל: 'שמעון לב ארי נפטר הערב בתל אביב'.
סמיכות הזמנים הדהימה אותי וקרעה את לבי. מיד החזרתי ליורם מכתב ובו סיפרתי על אהבתי הגדולה ורבת השנים לשמעון ועל האנפה שהופיעה ממש כמה דקות קודם לכן. ביקשתי ממנו שימסור את תנחומיי לנורה, אשתו של שמעון, לבת-השחקנית דורית (ששיחקה בהפקת 'הקאמרי' של 'כטוב בעיניכם', שתרגמתי עבורם), לבני המשפחה האחרים ולחברים.
למחרת, יום השישי, קרא מולי שפירא, חברו של שמעון מימי הלהקה הצבאית, בתכניתו השבועית בגלי צה"ל את 'מכתב האנפה' הקצר שלי. אני בטוח שחלק מהמאזינים היו בטוחים שבדיתי את הסיפור מלבי, משום שהוא באמת נשמע כמו אגדה חסידית או משל 'זן' עתיק.
באותה שעה עצמה יצאתי כאן לאגם. להליכת הבוקר... על שפת האגם, במרחק כמה עשרות מטרים מחדרי שבמלון, עמדה האנפה. לבנה, יפה ובודדה.
שאלתי את הגננים הוותיקים של המלון, והם אמרו שאינם זוכרים שראו אי פעם אנפה באגם.
מאז, בכל בוקר, כמעט באותה שעה, יצאתי לחפש אותה. אפילו צילמתי אותה עומדת ומרחפת. כמעט תמיד היא הייתה שם. לבנה, יפה ובודדה. עומדת כשעה ואז מותחת כנפיים ומתרחקת ברחיפה.
נדמה לי שהיא כבר מכירה אותי. היחידי שמבחין בה בשטח ומתייחס אליה...
למחרת, יום השישי, קרא מולי שפירא, חברו של שמעון מימי הלהקה הצבאית, בתכניתו השבועית בגלי צה"ל את 'מכתב האנפה' הקצר שלי. אני בטוח שחלק מהמאזינים היו בטוחים שבדיתי את הסיפור מלבי, משום שהוא באמת נשמע כמו אגדה חסידית או משל 'זן' עתיק.
באותה שעה עצמה יצאתי כאן לאגם. להליכת הבוקר... על שפת האגם, במרחק כמה עשרות מטרים מחדרי שבמלון, עמדה האנפה. לבנה, יפה ובודדה.
שאלתי את הגננים הוותיקים של המלון, והם אמרו שאינם זוכרים שראו אי פעם אנפה באגם.
מאז, בכל בוקר, כמעט באותה שעה, יצאתי לחפש אותה. אפילו צילמתי אותה עומדת ומרחפת. כמעט תמיד היא הייתה שם. לבנה, יפה ובודדה. עומדת כשעה ואז מותחת כנפיים ומתרחקת ברחיפה.
נדמה לי שהיא כבר מכירה אותי. היחידי שמבחין בה בשטח ומתייחס אליה...
וגם נדמה לי שלפעמים היא באמת 'עושה לי עיניים'.
משמים תנוחמו,
השבמחקהוא זכור לי בעיקר מ'אהל הדוד התום', בפרק שהפיקה הטלויזיה החינוכית הישראלית בשחור לבן. הוא שחק את תפקיד העבד הנמלט שפניו היו שחורות כפחם ועל רגליו שלשלאות ברזל.
יהי זכרו ברוך
דן אלמגור יודע לרגש.
השבמחקכמה טוב שנכס צאן ברזל כמוהו בתרבות הישראלית ממשיך לכתוב לנו.
רמי