מגלה הטמירין: הקדשות לשמואל ורסס וממנו

שמואל ורסס (2010-1915)

השבוע ראה אור, בהוצאת המרכז לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל-אביב, בית שלום עליכם ומרכז זלמן שזר, ספרו האחרון של פרופסור שמואל ורסס המנוח – גנזי יוסף פרל.

ורסס, חוקר הספרות העברית ותנועת ההשכלה, נפטר בשיבה טובה בדיוק לפני שנתיים, באוקטובר 2010. מקום מיוחד בעולמו תפסה הסאטירה המשכילית, במיוחד זו האנטי-חסידית מייסודו של יוסף פרל (1839-1773). לא פעם אמר ורסס לתלמידיו ולידידיו, כי אם יגלו משהו חדש על פרל הם רשאים להתקשר אליו אפילו באמצע הלילה...

שנים רבות חלם ורסס לכנס את מאמריו הפזורים על פרל, אך התכנית המעשית קרמה עור וגידים כשנה לפני מותו והיא גרמה לו שמחה רבה וסיפוק. הוא עצמו היה מעורב בבחירת המאמרים ובקביעת סדרם, אך לא הספיק לעדכנם ומלאכה זו נמסרה לפרופסור יונתן מאיר מאוניברסיטת בן-גוריון, שערך את המאמרים והוסיף לכל אחד נספח ביבליוגרפי של תיקונים ועדכונים.

ורסס, 'האיש המתוק', כבר לא יהנה מספרו החדש. הוא לא יחבוש עוד את משקפי הקריאה, יתרווח על מושבו ב'אולם קריאה יהדות' בספריה הלאומית וידפדף בין דפיו בעונג כשחיוך של קורת רוח שפוך על פניו. אבל הספר הוא מצבה ראויה לזכרו של מי שספרים וכתבי יד גנוזים היו עולמו.

להזמנות: המרכז לחקר תולדות יהודי פולין – 03-6409799 (אורה או שרה); 
מרכז זלמן שזר: 02-5650444 (מזי)

לאחר שנפטר ורסס ניטלה הנשמה גם מספרייתו המפורסמת, בקומת הקרקע של ביתו ברחוב הבנאי 38, שבשכונת בית הכרם בירושלים. תלמידים וחברים נקראו למקום ונטלו ספרים הקרובים ללבם. גם אני הייתי שם ולקחתי עמי כמה ספרים למזכרת מהמורה והחבר.

שני ספרים שנטלתי מעיזבונו הם ספרי שירה שקיבל במתנה ממשורר היידיש הגדול אברהם סוּצְקֶבֶר, שכמו ורסס גם הוא היה יליד וילנה. שלא כמו ורסס, שהגיע ארצה לפני השואה, סוצקבר עלה לארץ רק אחריה (1947). הוא התיישב בתל אביב, ערך במשך שנים רבות את כתב העת הספרותי ביידיש 'די גאָלדענע קייט' (שרשרת הזהב), זכה להוקרה רבה ובשנת 1985 גם בפרס ישראל בתחום ספרות יידיש. סוצקבר נפטר בינואר 2010, עשרה חודשים לפני פטירת ורסס, חברו הווילנאי.

ההקדשה הראשונה נכתבה בשער הכרך הראשון של אוסף שירי סוצקבר, 'פּאָעטישע ווערק' (יצירות שיריות), שנדפס בשנת 1963:

הספר ניתן לוורסס בשנת 1970 וכך כתב לו סוצקבר שאף הוסיף להקדשה ציור עצמי פרי עטו:

פֿאַר מײַן חבר                                       לחברי
שמואל ווערסעס                                    שמואל ורסס
אָט די לידער                                         הנה השירים
וואָס ירשען מיך                                     היורשים אותי
בײַם לעבן...                                         כל עוד אני חי...

 דײַן                                                   שלך
סוצקעווער                                          סוצקבר
1970

'וואָס ירשען מיך בײַם לעבן' – העיר לי יצחק ניבורסקי – פירושו: השירים היורשים אותי בחיי, כלומר שהמשורר נמצא כל כולו בתוך אוסף שיריו. הביטוי 'בײַם לעבן' פירושו תמיד: בעודני / בעודך/ בעודו חי או בעודכם / בעודם חיים.

אם ביידיש, אז עד הסוף. סוצקבר הקפיד כמובן לכתוב את שמו של ורסס בכתיב הנהוג ביידיש ('ווערסעס') ולא בצורה העברית שבה היה מוכר.

ההקדשה השנייה נרשמה על חוברת שיריו של סוצקבר 'די ערשטע נאַכט אין געטאָ' (הלילה הראשון בגטו), שנדפסה בתל אביב בשנת 1979 בהוצאת 'די גאָלדענע קייט'. זו חוברת צנועה (32 עמודים), מעוטרת בציוריו של שמואל בָּק.

בעמוד השער כתב סוצקבר כך:

פאַר מײַן חבר                                                             לחברי
און מײַן בן-עיר                                                           ולבן עירי
שמואל ווערסעס                                                         שמואל ורסס
מיט ברכה                                                                  בברכה
אַברהם סוצקעווער                                                      אברהם סוצקבר

יולי 1979

לכאורה הקדשה פשוטה, אך המטען הרגשי העמוק שיש במונח העברי 'בן-עיר' (לאַנדסמאַן) בפי דוברי יידיש, מבטא אינטימיוּת וחברוּת שנכרתו בין אנשים שבמקרה נולדו באותה עיר או עיירה, אך קשר זה הוא עבורם עולם ומלואו גם אם לא הכירו זה את זה בהיותם שם. כל מוסד ה'לאַנדסמאַנשאַפֿט', מבוסס על תחושת הסולידריות והמחויבות של ילידי אותה עיירה זה לזה. אינני יודע אם ורסס וסוצקבר הכירו איש את רעהו בימי וילנה, אך הצירוף 'בן-עיר' מטשטש את השאלה העובדתית הזו והופך אותה לבלתי חשובה.

אברהם סוצקבר (2010-1913)

*

ואינני יכול שלא לסיים רשימה זו בנימה אישית.

קשה לקרוא 'חבר' לאדם שהיה מבוגר ממך בארבעים שנה, אבל במובנים רבים פרופסור שמואל ורסס היה חבר שלי, ולא רק שלי. מעולם לא ישבתי בשיעוריו באוניברסיטה, אבל הוא היה חבר קרוב לכל מי שעסק בתחומים הקרובים אליו, נדיב וטוב לב שהאיר פניו לכל אדם – לקטנים ולגדולים, לבכירים ולצעירים, לקרובים ולרחוקים.

התיידדנו עם השנים, ככל שעיסוקַי האקדמיים התקרבו לעיסוקיו. יזמתי וערכתי כמה ממאמריו, ואילו הוא התעניין בעבודתי, קרא את פרסומַי והעניק לי דרך קבע את פרסומיו שלו, כמובן עם הקדשות.

מתוכן בחרתי אחת, שאותה הקדיש לי בשנת 2002 על גבי מאמרו 'החסידות בעולמו של ברדיצ'בסקי לאור חיבורו שנגנז', שנדפס בספר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי: מחקרים ותעודות, בעריכת אבנר הולצמן (מוסד ביאליק, תשס"ב).

לפרופ' דוד אסף,
מגלה הטמירין של תנועת החסידות,
בברכה,
מאת שמואל ורסס

ירושלים,
אדר תשס"ב

לקבל מחמאה כזו מורסס, הקושרת את עבודתי עם 'מגלה טמירין' של פרל, היה עבורי אות של כבוד וגילוי מרגש של נדיבות.

ואסיים בדבריו המרגשים של פרופסור דן לאור, שנאמרו בטקס לוויתו של ורסס, ב-18 באוקטובר 2010:

ספר היובל לכבודו של שמואל ורסס, מאגנס, ירושלים תשס"ב

מדוע אהבנו כל כך את פרופ' ורסס, מדוע אהבנו אותו יותר ויותר משנה לשנה? כיוון שככל שבגרנו, ככל שהוספנו דעת ומכאוב, ככל שהשכלנו להבדיל בין עיקר לטפל, כן גברה הערכתנו לו וכן התחזקה אהבתנו אליו. ורסס היה מצבור של ידע שאין דומה לו – ספרות עברית, ספרות יידיש, תרבות יהודית, היסטוריה של עם ישראל, מזרח אירופה, יהדות פולין, עיתונות וכתבי עת, ספריות וארכיונים, מקורות ראשונים וכתבי יד, וילנה וירושלים. לגבינו, ילידי הארץ וגידוליה, היה ורסס גשר איתן ומוצק המחבר בינינו לבין תרבות האבות. הפגישה עם ורסס – בכיתה, מחוץ לכיתה, בקפטריה של הספריה, בקונגרסים למדעי היהדות – הייתה תמיד פגישה עם עולמות ידע שרצינו להתחבר אליהם ושתמיד היה לנו נעים ונוח להתחבר אליהם דרכו. הזיכרון שלו היה פנומנאלי, הידע שלו היה עצום, ההתמצאות בפרטים הייתה מעוררת השתאות. כל זה נשקף היטב מבעד לערימת מאמריו וספריו שהלכה והתגבהה בשני העשורים האחרונים, אך הם באו לידי ביטוי גם בשיח ושיג היומיומיים אתו: ורסס היה נדיב, נדיב מאין כמוהו, הוא התחלק בידע שלו עם אחרים, הוא ענה על כל השאלות, הוא סיפר לך בפרוטרוט על כל מה שרצית לשמוע, מעולם לא הסתיר מתחת לשולחן משהו שרצית בו. במיוחד היה טוב לתפוש אותו בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בבוקר, בקפטריה הצנועה של הספריה, כשהוא שותה קפה ובוצע בהנאה גלויה את עוגת השבלול האהובה עליו. רגע נדיר של נהנתנות. וזה היה הרגע המתאים להסב לצדו ולהציג בפניו שאלות – באחת היית מפליג יחד אתו למרחבים שהיו חבויים בתוך קפלי מוחו, והנה הם נעשו גלויים, מוחשיים וציוריים להפליא; ואנחנו הקשבנו למילים, אבל גם למנגינה, שהרי המוסיקה היא לפני ומעל כל הדברים. אחר כך היית חוזר אל הספרייה, עושה את שעורי הבית וממלא את הפערים החסרים, כשבידך מטה הקסמים שהעמיד ברשותך ורסס, שעשה את הרחוק לקרוב, את הלא ידוע למוכר ואת הלא מושג לנגיש.