לידיעת המחלקה היהודית בשב"כ

אתמול, יום חמישי, נקרא בני הצעיר מישאל למבדקי טייס בבסיס קליטה ומיון של צה"ל בתל השומר. עם שובו סיפר לי על שני נערים שעל פי חזותם החיצונית – כיפות צמר גדולות ופאות מדובללות – נראו כ'נערי גבעות' טיפוסיים, שהסתובבו במקום וחילקו עלונים לצעירים שנקראו באותו יום לבסיס.

מעבר לשאלה כיצד נכנסו אותם נלבבים למחנה הצבאי ובאיזה רשות הם מחלקים שם פלאיירים, נדהמתי לקרוא את התוכן של העלון, שכאמור מחולק בבסיס צבאי.

מאחורי הכרוז הזה עומדים פושעי 'תג מחיר'. אותם בריונים, מכפישי שם ישראל ומחללי שם ה', שעד היום השב"כ המפואר שלנו לא הצליח לשים עליהם את ידו.

הם מסבירים לחיילים החדשים, שחייל נלחם באויב גם אם זה נגד 'טוהר הנשק', ש'תג מחיר' נגד האויב הוא התנהגות מתבקשת (לא ברור אם האויב בהקשר זה הוא רק 'גוי', או אולי גם 'יהודי' שהוא נגד יהודים), שיש לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה וכו' וכו'

אהבתי במיוחד את הקריאה הגלויה לוונדליזם נגד צה"ל ורכושו: 'אם אתה מאמין שרכוש צבאי שמיועד להרס בתי יהודים צריך להיות מושבת', 'אם אתה מאמין שבכוחה של כוס סוכר אחת קטנה להשבית שופל ענק'...

כלומר, דע לך ידידנו המתגייס הטרי, איזה כוח מופלא נמסך בכוס סוכר אחת שאם תישפך למנוע של בולדוזר צה"לי היא תשבית אותו מיד, שהרי העיקר שלא יגרשו יהודים ולא יגנו על 'האויב הערבי'.

וכל זה בתוך הבקו"ם!

אין מילים.

בעלי התוספות

גילי כהן, הכתבת הצבאית של 'הארץ', פרסמה היום (3 בדצמבר) את הסיפור הזה באתר האינטרנט של העיתון, עם תגובת דובר צה"ל.

וגם באנגלית.

בעקבות 'בלדה כושית' של אלכסנדר פן

חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי (חד"ש), שעוסקת בההדרה מחודשת של שירי בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית שבה היא עצמה הייתה חברה, פנתה אליי לפני כמה שבועות בבקשת עזרה. היא ביקשה לזהות את ייחוסו של אחד השירים שהופיעו בשירון פנימי של בנק"י שנדפס בשנת 1961, תחת הכותרת 'בלדה כושית' וללא ציון שמו של המחבר.

שיר זה מופיע (בשינויי נוסח קלים) גם בשירון של 'מקהלת רון', שנרשם בכתב יד והיום הוא כבר מטושטש וקשה לקריאה, תחת הכותרת 'אור לי דרור – בלדה כושית'. כאן צוין שמחבר המילים הוא אלכסנדר פֶּן והמלחין הוא קונרד מָן.

אמנם, אלכסנדר פן הזדהה בגלוי עם הקומוניזם וחיבר שירי הערצה רבים לברית המועצות, אך שיר זה אינו קשור כלל לקומוניזם, אלא לשירי העם העוסקים בחרות ובזכויות האדם, שהיו פופולריים מאוד בשנות החמישים, והתפרסמו בפי הזמר האמריקני השחור פול רובסון. זאת ועוד, יודעי פֶּן (על משקל יודעי ח"ן), שפנינו אליהם, לא הכירו את השיר, שכן הוא לא כונס באף אחד מספריו.

אלכסנדר פן (1972-1906)

קונרד מָן היה המנצח והמנהל המוסיקלי של מקהלת רון. מקהלה זו הוקמה בחיפה בשנת 1945, ביזמת המפלגה הקומוניסטית, ופעלה במשך כעשור. המקהלה, שזוהתה כ'מקהלת פועלים', הופיעה ברחבי הארץ ובפסטיבלים דמוקרטיים (קרי קומוניסטיים) ברחבי העולם. הרפרטואר שלה כלל, מטבע העניין, שירי עם ישראליים, שירי פועלים ושירי עמים. בין 'נערי המקהלה' היו גם מי שיתפרסמו לימים כזמרים ושחקנים כמו שמעון ישראלי וראובן שפר.

'מקהלת רון' בניצוחו של קונרד מן – ציור שמן של שבתאי אלדג'ם (2008)
התמונה נתלתה בחדר האוכל של קבוצת שילר, אך היום היא נמצאת באולם התרבות

רק מעט מידע ביוגרפי הצלחתי לאסוף על קונרד מָן. בשנות הארבעים הוא היה מורה צעיר וכשרוני למוסיקה ומנצח המקהלה של קבוצת שילר. הוא גם ביים את ההצגה המוסיקלית 'זעקי ארץ אהובה', שעלתה בהבימה בשנת 1953 וזכתה להצלחה רבה בכיכובו של אהרן מסקין. כמה שנים לאחר מכן עזב מָן את הארץ והיגר לגרמניה המזרחית. עם עזיבתו התפרקה גם 'מקהלת רון'. לא מצאתי ידיעות נוספות על קורותיו מאז ואם מישהו מהקוראים יכול להוסיף פרטים עליו – אשמח לפרסם.

על המשמר, 3 בנובמבר 1950

בקטלוג הספרייה הלאומית בירושלים מצאתי רישום הקלטה מאוגוסט 1952 של שיר שכותרתו היא 'נגרו בלדה' (כותרת שהיא לא ממש 'פוליטיקלי קורקט' בימינו), שאותו חיבר אלכסנדר פן, הלחין קונרד מָן (שגם מנגן בפסנתר) ושר זמר בס ושמו מרטין לורנס. האזנתי לשיר ובינגו – זו אכן 'בלדה כושית' המבוקשת.

אך מי הוא הזמר מרטין לורנס? בספרייה הלאומית שמורה הקלטה נוספת שלו ובה הוא שר את 'אגדה' ('על שפת ים כינרת') של יעקב פיכמן בלחנו של חנינא קרצ'בסקי (ראו בהמשך). פרט לכך לא מצאתי מאומה, אך מן ההאזנה לקולו התרשמתי כי העברית איננה שפתו הטבעית ושיערתי כי מדובר בזמר שחור.

הודות לאתר הנפלא 'עיתונות יהודית היסטורית' גיליתי שמרטין לורנס היה זמר בבית האופרה המלכותי בקובנט-גארדן שבלונדון, ובחודשים יולי-אוגוסט 1952 שהה בארץ וגילם את תפקידו של מפיסטו באופרה 'פאוסט'. אפשר אפוא לשער שבמהלך שהותו בישראל 'גוייס' לורנס על ידי קונרד מָן לשיר את הבלדה הכושית.

על המשמר, 29 ביולי 1952

הנה אפוא הקלטה נדירה של שיר זה, שעתה ניתן לקבוע בבטחון שהוא פרי עטו של אלכסנדר פן. המוסיקה שהלחין קונרד מן אינה מתאימה לשירת רבים, ואכן יורם גוז'נסקי, בעלה של תמר, שגם הוא היה חניך בנק"י ואמו שרה ב'מקהלת רון', הכיר את המנגינה וזכר כי מעולם לא שרו אותה בתנועה.

וכאן הביצוע של מרטין לורנס לשיר 'אגדה' (על שפת ים כינרת) של יעקב פיכמן וחנינא קרצ'בסקי:



בעלי התוספות

ב-22 ביוני 2020 כתבה לי יעל רייזנר מלונדון, והביאה מידע על גורלו של קונרד מן לאחר שעזב את ישראל לגרמניה המזרחית, כפי שכתבה לה בתו של מן, אנט קולרסקי (Annette Kolarski), שחיה היום בברלין:

Konrad Mann was my father and he was coming to GDR in 1959 because of an Invitation of the GDR Government.

When he was winning the conductor- competition to be the assistant of Leonard Bernstein, Leonard Bernstein told him, that he will be happy, if my father will come to USA to work with him, but he has to go out from the communist- party from Israel.

My father did not agree to leave the communist party and was not going to USA, he did not accept the invitation of Leonard Bernstein with this condition. I have the newspaper about this from Israel.

The government from GDR and the minister for culture Hermann Axen heard about this and was sending an invitation to my father, to work like a conductor in the GDR.

Hans and Tosca Lebrecht, best friends from my father and also members of the communist party in Israel was helping him to move to the GDR, where he was at first conductor of the Philharmonic Suhl and Hildburghausen.

Hanns Eisler came to Israel to bring my father to Eastern Berlin.

Konrad Mann was the first conductor directly coming from Israel in the GDR after the second world war.

In the GDR the Anti-Semitisms in small cities was not finish and because he was always fighting for Israel peoples, but not for the Israeli politic, he has had much problems. 

In Halle was a famous conductor Horst Tanu Margraf, who was working in the Landestheater Halle and he founded the Händel Festival in Halle, what is existent and famous until today. He met my father and they were working together on this festival in Halle. In Halle and Halberstadt my father met my mother, who was working in Halle like a music dramaturg. She was a musicologist. 

In 1960 I was born, and in 1966 my brother Alexander. My family moved from Hildburhausen/ Suhl and Halle to Berlin in 1964.

My mother and my father was married in 1966 in Berlin, where my father have got a work on the Musikhochschule Hanns Eisler.

In 1967, when in Israel was the 6-day war, the government from the GDR has requested, that my father take the citizenship of the GDR and gives up the citizenship from Israel.

My father again disagreed with this condition and so the government was looking for reasons, that my father cannot work anymore in the GDR.

He lost his job like a conductor and his job in the Musikhochschule Hanns Eisler and he was forbidden to work. 

Herrmann Axen, the minister for culture gave him the possibility to work again, if my father agrees to work for the state security against Israel.

My father never wanted to do this and so he was without work from 1967-1979.

In 1979 he has got again the possibility to work from Kurt Naumann, but not to work with big Orchestra.

So he was founding the own Orchestra... Neues Kammerensemble Berlin...

All members of this orchestra was members from big Orchestras in Berlin.

They have had concerts in Berlin and other cities from GDR, but the health from my father was not any more in good condition.

In 1982 he has had a heart attack and could not work so much. 

He was working what was possible until 1988.

1991 on the 31.12.1991 Moshe Atzmon was conducting the 9. Symphony from Beethoven in Berlin and after the concert he was coming to my father to see him like a surprise.

Moshe Arzmon was study by my father Klavier in Israel, but my father told him, that Moshe have not enough talent to be a good pianist, but he has enough talent to be a good conductor.

This was the reason, because Moshe Atzmon change his thinking and he studied conducting.

When he came on the door after the concert on the 31.12.1991, my father saw him, told him.... Moshe Atzmon.... I’m so happy to see you... and died in his Arm.

My father have another son in Israel, living in Jerusalem. My brother, Alexander, is a great musician too.

בעקבות דבריה של בתו, שאפשר להטיל ספק בכמה מחלקיה (למשל, לא ידוע על ביקורו של המלחין היהודי-קומוניסטי הנס אייזלר בישראל), חיפשתי מידע נוסף על מאן, ובעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית קול העם (25 באפריל 1960) מצאתי את הרשימה הזו שבה מספר מן על קורותיו מאז עזב את הארץ:

און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

דואר עזה, דצמבר 1956

רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

א. ושערי העיר ביד השמשונים...

לאחר שירי שמשון של ימי מלחמת העצמאות, הגיעה העת להטות אוזן ולהעיף מבט בשירי שמשון של מדינת ישראל הקטנה והמתגבשת – שנות החמישים והשישים.

מלחמת השחרור הסתיימה ובחלוף שבע שנים הגיע תורו של 'מבצע קדש', שהחל ב-29 באוקטובר 1956. הכיבוש המהיר של רצועת עזה עורר שוב גל נוסטלגי לשמשון הגיבור. יחיאל מוהר כתב אז ללהקת הנח"ל את הלהיט הגדול 'מול הר סיני' ('לא אגדה רעי'), ובו השורה המפורסמת 'ושערי העיר ביד השמשונים'. העיר היא כמובן עזה.

הנה סרטון שהוקלט ב-1995 ובו מספרים המלחין משה וילנסקי והזמרת נחמה הנדל, שהייתה אז חברה בלהקת הנח"ל, איך נכתב השיר.


וכאן השיר במלואו:

ב. בין כרמי תמנתה

בשנת 1956 כתב דן אלמגור את השיר 'בין כרמי תמנתה', אך על פי עדותו – בלי שום קשר למבצע סיני, ורק מקרה הוא שהשיר נכתב כמה חודשים קודם לכן.

אני זוכר – סיפר לי דן – שפגשתי את המלחין מרדכי אולרי-נוז'יק בקפה 'נוגה', בו נהג לשבת מוקף אמנים מחפשי חלטורות, והוא ביקש ממני שירים עבור יפה ירקוני. נדמה לי שכתבתי את השיר עבורה. אולרי-נוז'יק זכור גם כמלחין 'שיר הבוקרים' של יעקב אורלנד ('ערבה, ערבה אין קץ').

אכן, יפה ירקוני היא ששרה שיר זה, והנה היא כאן מלווה במקהלה נמרצת של גברים:



בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה
השיר: דן אלמגור    הלחן: מרדכי אולרי-נוז'יק

שָׁר הַגֶּפֶן לָאֶשְׁכּוֹל – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

בָּא שִׁמְשׁוֹן דֶּרֶךְ אֶשְׁתָּאוֹל – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.
בָּא הָעֶלֶם וְיוֹקֵד קְצִיר חִטִּים,

וַיֹאהַב נַעֲרָה מִבְּנוֹת הַפְּלִשְׁתִּים.

אַל תַּגִּידוּ בְּאַשְׁקְלוֹן וְגַת,

כִּי נִצֶּבֶת בַּחַלּוֹן הַבַּת.

בָּא שִׁמְשׁוֹן, גֶּבֶר כְּלָבִיא,

מָה אוֹתוֹ הֵבִיא,

כִּי יִשָּׂא לוֹ בַּת תִּמְנָתָה?

זוּג עֵינַיִם בּוֹהֵק הַתַּן – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

מַה נָּאווּ מִצְּעָדֵי חָתָן – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.

שָׁם הָעַיִט, בָּא שִׁמְשׁוֹן לְצָרְעָה,

כְּפִיר שָׁאַג בַּמִּשְׁעוֹל, וּמִי לֹא יִירָא?

וַיְקַדְּמֵהוּ עֶלֶם יְחִידִי

וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי.

הֲתֵדְעוּ מִי אַמִּיץ מִכְּפִיר?

לֹא סִפֵּר לְאִישׁ,

רַק גִּלָּה לְבַת תִּמְנָתָה.

אֶל שְׂפָמוֹ מִצְטַחֵק שׁוּעָל – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

כִּי שִׁמְשׁוֹן לַחֻפָּה הוּבַל – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.

מַה יַּגִּידוּ הפְּלִשְׁתִּים עֲרֵלִים?

וְשִׁמְשׁוֹן אָז שָׁאַל חִידוֹת וּמְשָׁלִים:

מַה מִּטֶּרֶף וּמֵעַז מָתוֹק?

וַיָשִׁיבוּ הפְּלִשְׁתִּים לִשְׂחֹק:

הֲתֵדַע מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ?

הוֹי לְךָ, שִׁמְשׁוֹן,

בּוֹגְדָנִית הִיא בַּת תִּמְנָתָה.

שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים רָצִים – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה,

וּזְנָבוֹת מְשַׁלְּחִים גִּצִּים – בֵּין כַּרְמֵי תִּמְנָתָה.

וּבַלֶּחִי קוּם, שִׁמְשׁוֹן, צֵא לַקְּרָב –

וַיַכֶּה אָז יָרֵךְ וָשׁוֹק בְּאוֹיְבָיו!

הַיּוֹדֵעַ עַל סוֹדוֹ לִשְׁמֹר,

אַךְ אֵין לוֹ חֵפֶץ בִּלְּחִי חֲמוֹר.

בְּאִשָּׁה אַל תִּתֵּן אֵמוּן,

מַה גְּבוּרַת שִׁמְשׁוֹן

מוּל אִשָּׁה בִּשְׂדוֹת תִּמְנָתָה?

בארכיון הזמר העברי של קול ישראל השתמרה הקלטה של זמרת הסופרן נתניה דוברת, בליווי מקהלת קצ"ל (קול ציון לגולה) בעיבודו ובניצוחו של מרק לברי. על התקליט נרשם כי ההקלטה נערכה ב-3 בדצמבר 1956, כחודש לאחר סיום המלחמה, ובשעה שכוחות צה"ל היו עדיין בחצי האי סיני.

שיר נוסף שמתאר את שמשון בין הכרמים, בדרך לתמנתה, נכתב על ידי אורי סלע ונקרא 'שמשון'. אינני יודע באיזו שנה בדיוק הוא נכתב, אך הוא בוצע לראשונה בשנת 1975 על ידי אריק לביא בתקליטו 'דיוקן'. הלחן הוא של דוד קריבושי.

בין הכרמים שמשון הלך בדרך לתמנתה
וירא אריה שואג בסבך
וישסעו כגדי
ויעבור שמשון שנית בדרך לתמנתה
וירא נחיל דבורים בגֵב וירד הדבש לפיו.

ומה מתוק יותר מדבש,
מה עז יותר מליִש?
חידה היא ואין איש אשר יפתור את חידתי.
יופייך, דלילה, מתוק מדבש,
אהבתי עזה היא,
הפקדתי בחיקך את סוד חיי וגם מותי.

בין הכרמים שמשון הלך בדרך לתמנתה
וירא אישה מבנות פלישתים
ובלבבו היקוד
ולילה לילה הוא הולך בדרך לתמנתה
חומק אל בית אישה פלישתית
ובלבבו הסוד.

ומה מתוק יותר מדבש...

אל ההיכל שמשון הובל עיוורות עיניו השתיים
המון צוחק סביבו אבל צימחו מחלפותיו
הביאני אל העמודים
חזקני רק הפעם
תמות נפשי עם מות פלישתים
עם מות אהבתי.

כי מה מתוק יותר מדבש...



(תודה לרפי בינדר)

בעלי התוספות

כפי שזכר דודו אלהרר (בתגובות למטה), לשירו של אלמגור קדם שיר אחר בשם 'בין כרמי תמנתה'. מצאתיו במקראה 'שחרית: ספר קריאה לשנת הלימודים הרביעית', שערכו מ"צ אפרתי וש' מונזון, תל אביב, חברת 'אמנות', 1940. על פי תוכן העניינים, השיר נכתב על ידי 'אפרת', והכוונה מן הסתם למשורר ישראל אפרת.

ג. רב"ט שמשון בן מנוח

שמשון מכה בלחי החמור – ציור שמן של גווידו רני, 1612

שיר שמשוני נוסף פרי עטו של דן אלמגור הוא 'בלחי חמור', שאותו הלחין אמיתי נאמן בשנת 1960 לתכנית 'הנשק הסודי' של להקת פיקוד צפון. השיר עוסק ברב"ט שמשון בן מנוח שלקח באפסנאות את הנשק הסודי – לחי חמור טרייה. השיר לא נכלל משום מה בתקליט של התכנית ולצערנו לא שרדה אף הקלטה שלו. ואולי עוד תימצא?

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 109

התכנייה של 'הנשק הסודי' (הציורים הם של ג'קי ג'קסון)

חבל, אבל השיר 'בלחי החמור' לא נמצא כאן...

פרנסות של יהודים: המומחה לסלסולי פאות

ילדים מחסידות 'תולדות אהרן' מתכוננים לשבת בשכונת מאה שערים (צילום: יואב אלעד, 2007)

במילון אבן-שושן יש הגדרה למי שעוסקת בפאות נכריות (ייצור, חידוש, התאמה, מכירה וכו') – קוראים לה 'פֵּאָנִית'.

מקצוע זה הוגדר אפוא מילונית כמקצוע מגדרי השייך לנשים! האם אין אפשרות לגבר לעסוק בכך? למה בעצם שלא יהיה פֵּאָן?

שמא תאמרו אין גבר שירצה לעסוק בכך, ועל כך אשיב: מי אמר לכם?

אלון אוהב-עמי שלח לי מודעה, שאותה צילם לפני שנה בחלון מספרה ליד שכונת בתי אונגרין במאה שערים, וממנה עולה שיש בהחלט גברים במקצוע. אמנם הם לא עוסקים בפאות של נשים – בכל זאת צריך לשמור על הלכות צניעות – אבל פאות יש גם לגברים וגם הן ראויות לטיפול מקצועי.

אפשר להניח שהפֶּאָן שלנו מתמחה בעיקר בילדים, שפאותיהם החלו לצמוח והגיעה השעה להעניק להם את הסלסול הנכון והתמידי. תת-ענף נוסף של התמחות פֵּאָנית הוא ה'חלאקה', כלומר התספורת הראשונה לתינוק לאחר ששערותיו גדלו במשך שלוש שנים. זהו מנהג קבלי שנערך, בדרך כלל, בל"ג בעומר ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. אבל כפי שמתברר מהמודעה, לא מוכרחים לנסוע כל כך רחוק.

אין טלפון. אין תור. פשוט דִפקו על הדלת והיכנסו.

שאלת סלסול הפאות של נערים המשיכה להטריד אותי. איך באמת הם עושים את זה?

מסתבר שגדולי ההלכה עדיין לא נתנו דעתם לסוגיה זו. השטח פרוץ לגמרי ואנשים מסלסלים ככל העולה על רוחם, על פי מנהגי בית אביהם ועדתם. שיטוט קצר בים המרשתת העלה שלל עצות לסלסול שמנדב איש לרעהו.

הנה למשל טיפ שמצאתי ב'פורום חסידות ברסלב':

בפורום חרדי מקצועי (יש כזה דבר) הייתה התלבטות לגבי ה'פרמננט', ואיך עושים שזה לא ייראה 'תימני' מדי אלא משוחרר וטבעי:

גם ויקיפדיה לא קבעה מסמרות, והערך 'פאות' משקף את המנהגים השונים והמשונים בסלסולן:

בקיצור, אין תורה שבכתב ואיש הישר בעיניו יעשה.

רק לבסוף נחה דעתי. זה היה כשגיליתי את ה'רולר גלאט' ('המקורי') – מברשת פלא שבתוך דקה אחת תהפוך כל שיער פרא לסלסול עדין. עפעקטיוו ביי 100%!

על דעת המקום: אזעקת 'צבע אדום' בעין גדי?

בולען ובו מים בצבע אדום סמוך לעין גדי (אפרת נקש - צילום טבע, 2003)

מאת יהודה זיו

במבצע 'עמוד ענן' שהסתיים לשמחתנו בשבוע שעבר, 'זכתה' למרבה ההפתעה אף ירושלים בשתי אזעקות אמת, ועתה אפשר לומר עליה, שעל שלושת אלפי שנותיה נתווסף ממ"ד חדש... נראה, שמשגרי הטילים מן הרצועה נתכוונו להוכיח ל'עם היושב בציון' את מירב יכולתם של טילי פָאגְ'ר תוצרת אירן, שמסלוליהם הארוכים שבכולם ולפיכך שולחו לעבר בניין הכנסת בירושלים.

אותם טילי 'פאג'ר' אכן עשו את מסלוליהם למלוא אורכם, אך משגריהם שבו וטעו בחישוב נתיבם המיועד: בשתי הפעמים סטו הטילים סטיה דומה, ובמקום בירושלים, נחתו במזרחו של גוש עציון, סמוך לכפר הערבי בית-פַגָ'אר... ועל כך אפשר לומר, תרתי משמע, 'בעזרת השם': כינויו של הטיל ואף שם הכפר נגזרו מאותו שורש ערבי, פַגַ'רַ (فجر), שמשמעותו 'בקע, פרץ, פצץ', ומכאן גם 'פַגְ'ר' (בקיעת מי מעיין, בקיעת השחר ואף כינויה הערבי של תפילת שחרית).

פאג'ר 5 בדרך לעין גדי (אבל נפל בשטח פתוח)

לנוכח יכולת שילוח 'מרשימה' זו, הופתעו מאזיני הרדיו לפני כשבוע לשמוע הודעת 'צבע אדום' בעין גדי. האמנם עד ים המלח הרחיק טיל זה, שאלנו איש את רעהו בחוסר אמון. ואכן, עד מהרה שודרה התנצלות על ההודעה השגויה: 'טעינו! לא עין גֶּדִי אלא... בית הַגְּדִי!'; אלא שהטעות הייתה כפולה ומכופלת: לא 'בית הַגְּדִי', אלא 'בית הַגַּדִּי'...

בית הגדי הוא מושב דתי, מזרחית לנתיבות וסמוך לעזה, היושב בצדו של כביש עזה-באר-שבע ('דרך 25'), במערבה של שורת 'הַשּוֹבָלִים'. בכינוי זה – 'השובלים' – זכו בשעתם היישובים, שהוקמו ממערב לקיבוץ שובל – בין קיבוץ בית קמה לבין מושב בית הגדי – ואף הכביש, העובר ביניהם ('דרך 293'), נקרא לפיכך 'כביש השובלים'... כינוי זה נולד מן הנוהג, שהיה מקובל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל: גלי העולים שהגיעו למדינה חייבו הקמת יישובים חדשים לבקרים, בקבוצות-קבוצות - שלצורך תכנונן נתנו להן תחילה אנשי הסוכנות היהודית ומחלקת ההתיישבות שלה כינויים זמניים. סמיכותה של אותה שורת יישובים לקיבוץ שובל הולידה אז את הכינויים הזמניים הבאים: 'שובל 1' היה כינויו הראשון של המושב ניר משה; 'שובל 2' – שְׂדוֹת עקיבא (לימים ניר עקיבא); 'שובל 3' – תלמי בִּיל"וּ; 'שובל 4' – שְׁדֵמָה (לימים קְלָחִים); 'שובל 5' – ארגון ניצנה (לימים שדה צבי); 'שובל 6' – פעמי תַּשַׁ"ז (לכבוד י"א הנקודות, שהוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז-1946); ו'שובל 11' – זְרוּעָה.

מלחמת העצמאות נסתיימה, כזכור, בכיבוש הנגב (מבצע 'עובדה'), ולא לחינם: חזון הפרחת שממות הנגב ליווה את ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, עוד מתחילת שנות השלושים. כדי לממש את אותו חזון ואף את משמעות שמו הסמלי של אחרון המבצעים, מיהר בן-גוריון, מיד עם סיום המלחמה, להקים את 'הוועדה לקריאת שמות עבריים בנגב', ואמרו אז עליו, כי גמר אומר: 'בראשית – שמות!', ויקרא במדבר דברים...

על ועדת השמות לנגב הוטל לקרוא שמות גם למושבי העולים, שצצו בצפון הנגב כפטריות אחר הגשם. בתוקף תפקידה, פעלה אותה ועדה כעשרה חודשים, ואולי קצת יותר, בסדרה רצופה של ישיבות, שתיים-שלוש מדי חודש, ובנוסף גם סיורים במרחבי הנגב. ישיבת הסיכום שלה נערכה ביום 29 במאי 1950. עם סיום מלאכתה, הורחבה סמכות 'ועדת הנגב' והוטלה עליה משימה חדשה – 'ועדה למתן שמות גיאוגרפיים' בכל רחבי ישראל. לצדה הוסיפה בינתיים לפעול, גם לאחר קום המדינה, 'הוועדה לשמות יישובים' שעל יד הקרן הקיימת לישראל, ורק באביב 1951 חברו שתיהן ל'ועדת השמות הממשלתית', אשר הוקמה בצד משרד ראש הממשלה.

אל 'שנתון הממשלה' לשנת תשי"א צורפו 'רשימון השמות בנגב', 561 שמות במספר, ואף מפת השמות העבריים החדשים בקנה מידה 1:250,000 (גיליון 2 – ישראל/דרום, אוקטובר 1950, בהוצאת מחלקת המדידות של ישראל), מאילת בדרום עד קואורדינטת רוחב 100 שבין עזה לעין גדי, הנזכרת לעיל... במפה זו צוינו לראשונה השמות החדשים, שקבעה הוועדה – רובם ככולם שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים ורק מיעוטם, מטבע הדברים, שמות יישובים. גם באחרונים ניכר היה לחץ העלייה ההמונית ושפע היישובים אשר צצו בעקבותיה. אלה גרמו לאותה 'ועדת השמות לנגב' שתעשה, באין בררה, את מלאכתה 'בקבלנות', וכך נקבעו אז שמות רבים כלאחר יד.

ראשיתו של מושב בית הגדי בשנת 1949, שעה שקבוצת חיילי צה"ל משוחררים הקימה כאן יישוב בשם 'בנתיב המולדת', אשר התפרק לאחר עת קצרה. ב-1950 הוקם על מקומו מושב עולים, יוצאי האי גֶ'רְבָּה שבתוניסיה, הנמנה עם 'הפועל המזרחי', והוא קיבל, כאמור, את השם 'בית-הַגַּדִּי'. 

השם מתייחס לכאורה לשבט גד, אך זה התנחל, כידוע מן התנ"ך, בַּגִּלְעָד, הרחק מאד ממערב הנגב... מדוע אפוא זכה המושב לשם זה?

נחלת שבט גד על פי התנ"ך (מפה: רן גרסון)

הכל בשל 'מפת מידבא' הנודעת, מן המאה השישית. במפה זו, ששמות המקומות נכתבו בה ביוונית, צוין בדרום-מזרחה של עזה וממערב ל'Sobila' (שׁוֹבָל) יישוב קדום בשם 'Bethagidea'. מקומו מזוהה היום עם ח'רבת אַל-גֻ'נְדִי, הסמוכה לקצהו המערבי של 'כביש השובלים', ותרגום שמה הערבי ('חורבת החייל') קולע דווקא לאותו ניסיון התיישבות ראשון, שנכשל... בעקבות צלצול השם הקדום, קבעה 'ועדת השמות לנגב', על רגל אחת, את השם 'בֵּית הַגַּדִּי' למושב החדש ואף ל'חורבת בית הגַּדִי' שבמזרחו. חורבה זו השתרעה בזמנה על פני שטח בן כ-500 דונם, ולאחרונה כמעט שנמחקה לגמרי, בעקבות הקמת אזור התעשייה בצומת בית הגדי, ובקושי נותרו ממנה שרידי הכנסייה של אותו יישוב ביזנטי-נוצרי קדום.

מפת מידבא (מתוך: מיכאל אבי-יונה, 'מפת מידבא - תרגום ופירוש', ארץ ישראל, ב, תשי"ג, עמ' 153).
שלא כבמפות ימינו, המכוונות לצפון, המפות בתקופה העתיקה צופות מזרחה (וזה מקור המושג 'אוריינטציה').

אפשר, שאותו יישוב קדום נשא בשעתו זֵכֶר גיבור מקומי, בעל יד אחת, ולפיכך יש אולי לקרוא את שמו 'בית הַגִּדֵּעַ' – מי שידו נגדעה כולה (שלא כמו 'גִּדֵּם', אשר מידו נותר גדם מן המרפק ומעלה, או 'קִטֵּעַ', שנקטעה רגלו); ואולי היה זה שיבוש השם 'בית הַגּוֹדֵעַ' – המרמז על מעשהו הנודע של שמשון בעזה הסמוכה: כזכור, לפת שמשון בכוח זרועותיו את עמודי התווך במקדש דַּגּוֹן, 'אשר הבית נכון עליהם', וכך גָּדַע והפיל אותו 'על כל העם אשר בו. ויהיו המתים, אשר המית במותו, רבים מאשר המית בחייו!' (שופטים, טז 30-29).

יש רואים גם בשמו של השופט גדעון כינוי, שהוענק לו לימים, על שגדע את הָאֲשֵׁרָה ונתץ את המזבח אשר בצדה (שופטים, ו 27-25), שכן שמו המקורי היה 'ירובעל', שכמקובל בעת ההיא היה שם תיאופורי (הכולל שם אלוהות), ומכאן, אולי, אף 'בית הַגּוֹדֵעַ'? ואילו לדעת אחרים, שאף אני נמנה עימם, מקור השם 'גדעון' הוא בשורש גד"ע. כמו בשורש הערבי جدع (גַ'דַעַ), אפשר כי ברובד הקדום של לשוננו נגזר ממנו גם הכינוי 'גִּדֵּעַ' במשמעות של 'בן-חיל, בחור כארז'.

כידוע, סיגלה העברית המדוברת בת ימינו, עוד מימי הפלמ"ח, את הכינוי בערבית 'גַ'דַע' או 'גֶ'דַע' (ובנקבה: גַ'דָעִית) כדי לתאר חֶבְרֶה'מָן (ביידיש)... ומי אם לא שמשון הגיבור ראוי לתואר 'גִּדֵּעַ'? אפילו בעזה עצמה מצביעה מסורת מקומית על 'מַקָאם אַבּוּ-אַלְעַזַם' – קברו המקודש של 'בעל העוצמה', הוא שמשון.

השומר אברהם שפירא היה בלי ספק ג'דע רציני...
ספרו של אהוד בן-עזר ראה אור בשנת תשנ"ג

מכל מקום, השם 'בית הַגַּדִּי' מסמל את החיפזון, שאפיין את ימי קוּם המדינה; ועל הטעות בהגיית שמו ברדיו אומר הפתגם הערבי: החיפזון – מן השטן!

ברוך הבא: 'מרחוק ישתחוו לירושלים הקדושה' – חג הסיגד

כתב וצילם ברוך גיאן

בכל שנה ושנה, ביום כ"ט בחשוון, חוגגים יהודים יוצאי אתיופיה ('ביתא ישראל') את חג הסִיגְד המסורתי. השם 'סִיגְד' פירושו 'סגידה' בלשון גֶז, והחג עצמו הוא יום של צום וטהרה, המבקש לחקות את מעמד הר סיני ולבטא בכך את חידוש הברית בין האל לבני עמו. באתיופיה נהגו בני העדה לעלות לראש הר או גבעה, ואילו בישראל הפכה הטיילת של ארמון הנציב בירושלים למקום ההתכנסות הקבוע. חגיגה ססגונית של פרצופים ובגדים, מסורת וחידוש.

בשנת 2008 חוקקה הכנסת את 'חוק הסיגד', שמכיר ביום זה חג רשמי ויום בחירה. בפועל זהו חג 'פרטי' של בני העדה ובו מתכנסים צעירים, מבוגרים וזקנים, דתיים וחילוניים, ומבלים בצוותא מול הנוף המדהים הנשקף מן הטיילת. כהני העדה ('קייסים') משמיעים תפילות ונאומים, ואחר כך צועדים מקצת הנאספים לכותל המערבי ואחרים נשארים במקום לפיקניקים, כמנהג הישראלים הוותיקים. יש מבני העדה שנוהגים לפקוד בחג הסיגד גם את אתר ההנצחה שבהר הרצל לזכר בני העדה האתיופית שנספו בדרכם לישראל, כדי להזדהות עם אלה שלא הצליחו להשלים את המסע המסוכן.

רגעי התפילה בעצרת הם מרגשים. הנשים כורעות ומתפללות בכוונה גדולה, הילדים והצעירים מביטים בהן בהשתאות. הפערים בין הדורות באים לידי ביטוי בעיקר בלבוש – הנשים המבוגרות לבושות לבן והגברים בחליפות הדורות או בלבוש מסורתי. בהמשך מקבל האירוע צביון של הפנינג לצעירים, עם הרבה שמחת חיים. המבוגרים אינם רואים זאת באהדה, אך בהדרגה משנה החג את אופיו המיסטי-הדתי ומקבל דיוקן חדש ומקומי. השנה חל כ"ט בחשון ביום רביעי, 14 בנובמבר. הייתי שם והנה כמה תמונות שצילמתי.

התמונות הראשונות הן מאתר ההנצחה בהר הרצל.

מכאן והלאה, התמונות הן מטיילת ארמון הנציב.

*

עלמו אישטה הוא אמן אתיופי, שעיצב את המדליה המובאת בראש הרשימה והשתתף גם בעיצובה של האנדרטה בהר הרצל. פגשתי אותו בחגיגות הסיגד והצגתי לו כמה שאלות שסקרנו אותי.

איך קיבלת את שמך?
– השם שלי פירושו עולם וגם נוח. אמא שלי העניקה לי את השם.

מה הייתה דרכם של יהודי אתיופיה בקריאת שמות?
– באתיופיה נוהגים לתת שמות לפי אירועים שקרו באותו זמן, לפי מקרים שקרו במשפחה. יכול להיות שזה קשור לתחושות של עצב או שמחה.

איך זיהו באתיופיה כפר יהודי? 
– ב'אמאפייני', הכפר היהודי, יש בית כנסת במרכז. בנוסף יש מתקנים של בעלי מלאכה שאופייניים ליהודים, כגון נול אריגה, כבשן של קדרות או עבודות ברזל (נפחות). בנוסף, אם יש בית קטן מגודר במיוחד סימן שזה כפר יהודי, כי זהו בית נידה. אלה הם מאפיינים של הכפר היהודי שגם מופיעים במדליה.

מה עשו בסיגד באתיופיה?
– חג הסיגד הוא יום של צום ותפילה שמבטא את הגעגועים והכיסופים לירושלים ומזכיר את מעמד הר סיני. מתכוננים להג הסיגד בהכנת מאכלים, כדי לקלוט אורחים שבאו ממקומות רחוקים, ובהכנת בגדים מסורתיים, כי ביום הזה נהוג ללבוש בגד לבן במיוחד. השרביט הוא סמל כבוד לאדם המבוגר במיוחד לקייס (רב).

מה היה חלקך באנדרטה ובמדליה היפה?
– החלק שלי במדליה הוא הצד שמתאר את מאפייני הכפר היהודי; האיורים שלי באנדרטה מתארים את הכפר היהודי, את המסע לירושלים, את הנספים במחנה סודן יחד עם הקברים ואת ירושלים.

עלמו בפגישה משפחתית