בולען ובו מים בצבע אדום סמוך לעין גדי (אפרת נקש - צילום טבע, 2003) |
מאת יהודה זיו
במבצע 'עמוד ענן' שהסתיים לשמחתנו בשבוע שעבר, 'זכתה' למרבה ההפתעה אף ירושלים בשתי אזעקות אמת, ועתה אפשר לומר עליה, שעל שלושת אלפי שנותיה נתווסף ממ"ד חדש... נראה, שמשגרי הטילים מן הרצועה נתכוונו להוכיח ל'עם היושב בציון' את מירב יכולתם של טילי פָאגְ'ר תוצרת אירן, שמסלוליהם הארוכים שבכולם ולפיכך שולחו לעבר בניין הכנסת בירושלים.
אותם טילי 'פאג'ר' אכן עשו
את מסלוליהם למלוא אורכם, אך משגריהם שבו וטעו בחישוב נתיבם המיועד: בשתי הפעמים סטו הטילים
סטיה דומה, ובמקום בירושלים, נחתו במזרחו של גוש עציון, סמוך לכפר הערבי בית-פַגָ'אר... ועל כך אפשר לומר, תרתי משמע, 'בעזרת השם': כינויו של הטיל ואף שם הכפר
נגזרו מאותו שורש ערבי, פַגַ'רַ (فجر), שמשמעותו 'בקע, פרץ, פצץ', ומכאן גם 'פַגְ'ר' (בקיעת מי מעיין, בקיעת השחר ואף
כינויה הערבי של תפילת שחרית).
פאג'ר 5 בדרך לעין גדי (אבל נפל בשטח פתוח) |
לנוכח יכולת שילוח 'מרשימה' זו, הופתעו מאזיני הרדיו לפני כשבוע לשמוע הודעת 'צבע אדום' בעין גדי. האמנם עד ים המלח הרחיק טיל זה, שאלנו איש את רעהו בחוסר אמון. ואכן, עד מהרה שודרה התנצלות על ההודעה השגויה: 'טעינו! לא עין גֶּדִי אלא... בית הַגְּדִי!'; אלא שהטעות הייתה כפולה ומכופלת: לא 'בית הַגְּדִי', אלא 'בית הַגַּדִּי'...
בית הגדי הוא מושב דתי, מזרחית לנתיבות וסמוך לעזה, היושב בצדו של כביש עזה-באר-שבע ('דרך 25'), במערבה של שורת 'הַשּוֹבָלִים'. בכינוי זה – 'השובלים' – זכו בשעתם היישובים, שהוקמו ממערב לקיבוץ שובל – בין קיבוץ בית קמה לבין מושב בית הגדי – ואף הכביש, העובר ביניהם ('דרך 293'), נקרא לפיכך 'כביש השובלים'... כינוי זה נולד מן הנוהג, שהיה מקובל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל: גלי העולים שהגיעו למדינה חייבו הקמת יישובים חדשים לבקרים, בקבוצות-קבוצות - שלצורך תכנונן נתנו להן תחילה אנשי הסוכנות היהודית ומחלקת ההתיישבות שלה כינויים זמניים. סמיכותה של אותה שורת יישובים לקיבוץ שובל הולידה אז את הכינויים הזמניים הבאים: 'שובל 1' היה כינויו הראשון של המושב ניר משה; 'שובל 2' – שְׂדוֹת עקיבא (לימים ניר עקיבא); 'שובל 3' – תלמי בִּיל"וּ; 'שובל 4' – שְׁדֵמָה (לימים קְלָחִים); 'שובל 5' – ארגון ניצנה (לימים שדה צבי); 'שובל 6' – פעמי תַּשַׁ"ז (לכבוד י"א הנקודות, שהוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז-1946); ו'שובל 11' – זְרוּעָה.
מלחמת העצמאות נסתיימה, כזכור, בכיבוש הנגב (מבצע 'עובדה'), ולא לחינם: חזון הפרחת שממות הנגב ליווה את ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, עוד מתחילת שנות השלושים. כדי לממש את אותו חזון ואף את משמעות שמו הסמלי של אחרון המבצעים, מיהר בן-גוריון, מיד עם סיום המלחמה, להקים את 'הוועדה לקריאת שמות עבריים בנגב', ואמרו אז עליו, כי גמר אומר: 'בראשית – שמות!', ויקרא במדבר דברים...
על ועדת השמות לנגב הוטל לקרוא שמות גם למושבי העולים, שצצו בצפון הנגב
כפטריות אחר הגשם. בתוקף תפקידה, פעלה אותה ועדה כעשרה חודשים, ואולי קצת יותר, בסדרה רצופה
של ישיבות, שתיים-שלוש מדי חודש, ובנוסף גם סיורים במרחבי הנגב. ישיבת הסיכום שלה
נערכה ביום 29 במאי 1950. עם סיום מלאכתה, הורחבה סמכות 'ועדת הנגב' והוטלה עליה משימה חדשה – 'ועדה למתן שמות גיאוגרפיים' בכל רחבי ישראל. לצדה הוסיפה בינתיים לפעול, גם לאחר קום המדינה, 'הוועדה לשמות יישובים' שעל יד הקרן הקיימת לישראל, ורק באביב 1951 חברו שתיהן ל'ועדת השמות הממשלתית', אשר הוקמה בצד משרד ראש הממשלה.
אל 'שנתון הממשלה' לשנת תשי"א צורפו 'רשימון השמות בנגב', 561 שמות במספר, ואף מפת השמות העבריים החדשים בקנה מידה 1:250,000 (גיליון 2 – ישראל/דרום, אוקטובר 1950, בהוצאת מחלקת המדידות של ישראל), מאילת בדרום עד קואורדינטת רוחב 100 שבין עזה לעין גדי, הנזכרת לעיל... במפה זו צוינו לראשונה השמות החדשים, שקבעה הוועדה – רובם ככולם שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים ורק מיעוטם, מטבע הדברים, שמות יישובים. גם באחרונים ניכר היה לחץ העלייה ההמונית ושפע היישובים אשר צצו בעקבותיה. אלה גרמו לאותה 'ועדת השמות לנגב' שתעשה, באין בררה, את מלאכתה 'בקבלנות', וכך נקבעו אז שמות רבים כלאחר יד.
ראשיתו של מושב בית הגדי בשנת 1949, שעה שקבוצת חיילי צה"ל משוחררים
הקימה כאן יישוב בשם 'בנתיב המולדת', אשר התפרק לאחר עת קצרה. ב-1950 הוקם
על מקומו מושב עולים, יוצאי האי גֶ'רְבָּה שבתוניסיה, הנמנה עם 'הפועל המזרחי', והוא קיבל, כאמור, את השם 'בית-הַגַּדִּי'.
השם מתייחס לכאורה לשבט גד, אך זה התנחל, כידוע מן התנ"ך, בַּגִּלְעָד, הרחק מאד ממערב הנגב... מדוע אפוא זכה המושב לשם זה?
אל 'שנתון הממשלה' לשנת תשי"א צורפו 'רשימון השמות בנגב', 561 שמות במספר, ואף מפת השמות העבריים החדשים בקנה מידה 1:250,000 (גיליון 2 – ישראל/דרום, אוקטובר 1950, בהוצאת מחלקת המדידות של ישראל), מאילת בדרום עד קואורדינטת רוחב 100 שבין עזה לעין גדי, הנזכרת לעיל... במפה זו צוינו לראשונה השמות החדשים, שקבעה הוועדה – רובם ככולם שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים ורק מיעוטם, מטבע הדברים, שמות יישובים. גם באחרונים ניכר היה לחץ העלייה ההמונית ושפע היישובים אשר צצו בעקבותיה. אלה גרמו לאותה 'ועדת השמות לנגב' שתעשה, באין בררה, את מלאכתה 'בקבלנות', וכך נקבעו אז שמות רבים כלאחר יד.
השם מתייחס לכאורה לשבט גד, אך זה התנחל, כידוע מן התנ"ך, בַּגִּלְעָד, הרחק מאד ממערב הנגב... מדוע אפוא זכה המושב לשם זה?
נחלת שבט גד על פי התנ"ך (מפה: רן גרסון) |
הכל בשל 'מפת מידבא' הנודעת, מן המאה השישית. במפה זו, ששמות המקומות נכתבו בה ביוונית, צוין בדרום-מזרחה של עזה וממערב ל'Sobila' (שׁוֹבָל) יישוב קדום בשם 'Bethagidea'. מקומו מזוהה היום עם ח'רבת אַל-גֻ'נְדִי, הסמוכה לקצהו המערבי של 'כביש השובלים', ותרגום שמה הערבי ('חורבת החייל') קולע דווקא לאותו ניסיון התיישבות ראשון, שנכשל... בעקבות צלצול השם הקדום, קבעה 'ועדת השמות לנגב', על רגל אחת, את השם 'בֵּית הַגַּדִּי' למושב החדש ואף ל'חורבת בית הגַּדִי' שבמזרחו. חורבה זו השתרעה בזמנה על פני שטח בן כ-500 דונם, ולאחרונה כמעט שנמחקה לגמרי, בעקבות הקמת אזור התעשייה בצומת בית הגדי, ובקושי נותרו ממנה שרידי הכנסייה של אותו יישוב ביזנטי-נוצרי קדום.
מפת מידבא (מתוך: מיכאל אבי-יונה, 'מפת מידבא - תרגום ופירוש', ארץ ישראל, ב, תשי"ג, עמ' 153). שלא כבמפות ימינו, המכוונות לצפון, המפות בתקופה העתיקה צופות מזרחה (וזה מקור המושג 'אוריינטציה'). |
אפשר, שאותו יישוב קדום נשא בשעתו זֵכֶר גיבור מקומי, בעל יד אחת, ולפיכך יש אולי לקרוא את שמו 'בית הַגִּדֵּעַ' – מי שידו נגדעה
כולה (שלא כמו 'גִּדֵּם', אשר מידו נותר גדם
מן המרפק ומעלה, או 'קִטֵּעַ', שנקטעה רגלו); ואולי היה זה שיבוש השם 'בית הַגּוֹדֵעַ' – המרמז על מעשהו
הנודע של שמשון בעזה הסמוכה: כזכור, לפת שמשון בכוח זרועותיו את עמודי התווך במקדש דַּגּוֹן, 'אשר הבית נכון עליהם', וכך גָּדַע והפיל אותו 'על כל העם אשר בו. ויהיו המתים, אשר המית במותו, רבים מאשר המית בחייו!' (שופטים, טז 30-29).
יש רואים גם בשמו של השופט גדעון כינוי, שהוענק לו לימים, על שגדע את
הָאֲשֵׁרָה ונתץ את המזבח אשר בצדה (שופטים, ו 27-25), שכן שמו המקורי היה
'ירובעל', שכמקובל בעת ההיא היה שם תיאופורי (הכולל שם אלוהות), ומכאן, אולי, אף 'בית הַגּוֹדֵעַ'? ואילו לדעת
אחרים, שאף אני נמנה עימם, מקור השם 'גדעון' הוא בשורש גד"ע. כמו בשורש
הערבי جدع (גַ'דַעַ), אפשר כי ברובד הקדום של לשוננו נגזר ממנו גם הכינוי 'גִּדֵּעַ' במשמעות של 'בן-חיל, בחור כארז'.
כידוע, סיגלה העברית המדוברת בת ימינו, עוד מימי הפלמ"ח, את הכינוי בערבית 'גַ'דַע' או 'גֶ'דַע' (ובנקבה: גַ'דָעִית) כדי לתאר חֶבְרֶה'מָן (ביידיש)... ומי אם לא שמשון הגיבור ראוי לתואר 'גִּדֵּעַ'? אפילו בעזה עצמה מצביעה מסורת מקומית על 'מַקָאם אַבּוּ-אַלְעַזַם' – קברו המקודש של 'בעל העוצמה', הוא שמשון.
כידוע, סיגלה העברית המדוברת בת ימינו, עוד מימי הפלמ"ח, את הכינוי בערבית 'גַ'דַע' או 'גֶ'דַע' (ובנקבה: גַ'דָעִית) כדי לתאר חֶבְרֶה'מָן (ביידיש)... ומי אם לא שמשון הגיבור ראוי לתואר 'גִּדֵּעַ'? אפילו בעזה עצמה מצביעה מסורת מקומית על 'מַקָאם אַבּוּ-אַלְעַזַם' – קברו המקודש של 'בעל העוצמה', הוא שמשון.
השומר אברהם שפירא היה בלי ספק ג'דע רציני... ספרו של אהוד בן-עזר ראה אור בשנת תשנ"ג |
מכל מקום, השם 'בית הַגַּדִּי' מסמל את החיפזון, שאפיין את ימי קוּם המדינה; ועל הטעות בהגיית שמו ברדיו אומר הפתגם הערבי: החיפזון – מן השטן!
מעניין כי תושבי המקום (לפחות בחלקם) קוראים ליישובם "בית הגֶדי" ("ג" צרויה או סגולה"). האם מסרסי שמך ממך יצאו?...
השבמחקהבורות מכה בנו ללא רחם.
השבמחקעתונאים הכותבים בשגיאות כתיב וקרינים שאינם מכירים צורת מפה.
בטוחני, שהקרין שסיפר על 'צבע אדום' בעין-גדי, לא שמע מימיו על בית הגדי.
על עין-גדי ודאי שמע, אלא שאין לו מושג היכן היא נמצאת.
מה שכתבתי על הכפר בדף שיחה של הויקיפדיה העברית (הייתי בכפר בתור מדריך בשנים הראשונות להקמתו)
השבמחק"התרוקנות היישוב הביאה לאיכלוס משפחות מתוניס
פיספוס עצום. מישהו לא יודע לקרוא. האוכלוסיה היא מתוניס ואין שם אפילו אחד מרומניה והונגריה. וכך נכתב באתר הישוב: "התרוקנות היישוב הביאה להחלטה לאכלס אותו במשפחות עולים מטוניס, אשר עלו בין השנים 1950- 1951 והובאו למעברה שהוקמה בסמוך לבתי החימר. מספר המשפחות שוכנו בצריפי בנתיב מולדת, שנקראו על ידי העולים הבתים של ההונגרים, ותוך פרק זמן הם עברו לבתים בנויים מבלוקים שבניתם החלה עוד קודם לכן, והצריפים עברו לשמש כבי"ס וכבית כנסת. בימים הראשונים העולים הועסקו בהריסת בתי החימר ובעבודות יזומות אחרות. באותם ימים נמנו על המושבים הראשונים בנגב גם כאלה של יוצאי טוניסיה, ובהם: שרשרת, גילת ותלמים. הגורמים המיישבים ביקשו לצרף משפחות נוספות ליישובים אלו, על רקע עדתי משותף, כדי לחזק את המושבים הקיימים. חלק מעולי טוניס, אשר לא מצאו את מקומם במחנות עולים ובמעברות הפזורות ברחבי הארץ, נקלט במושב תלמים וחלק במושב גילת. אחרים ביקשו להקים ישוב חדש, משלהם ופינוי נתיב מולדת סיפק שעת כושר מתאימה לכך. בשנים הראשונות, כ- 30 משפחות גרו במקום בתנאי מחיה קשים. החברים עבדו בכל עבודה שרק הוצעה להם ושכרם הועבר לקופה משותפת, שנוהלה על ידי מזכירות היישוב. מדי שבוע קיבלה המשפחה חמש ל"י, שמרבית המקרים ניתנו בצד הזכות בכרטיס של חבר בצרכניה, והם רכשו מוצרי צריכה בסיסיים. הימים, ימי הצנע והקיצובים, ובנוסף לכך קיבלו אחת לתקופה מנות מזון שכללו בשר דגים במשורה, ביצים, מרגרינה, סוכר ועוד. בשנים הראשונות עבדו החברים בקק"ל בהשקיית העצים שניטעו בצידי הדרכים וביערות הסמוכים, והתמורה עבור ימי העבודה זוכתה בכרטיס המושב אצל קרן קיימת לישראל. היה זה נתח נכבד מהכנסות המושב בנתיב המולדת. אחרים עבדו בחפירות ובהנחת קו המים בחברת מקורות. משתמש:דניאל ונטורה 77.125.72.135 20:55, 3 בדצמבר 2011 (IST)
היה אחד המושבים המוצלחים באזור. היה רב מקומי, אשר ניהל את הכפר בתבונה ולא היו בו המריבות שהיו נפוצות במושבים שכנים.