און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון

שמשון נושא את שערי עזה – קטע מפסיפס רומנסקי (מאות 13-12) בכנסיית סט. גיריאון בקלן, גרמניה

אתמול החל צה"ל במבצע 'עמוד ענן' ברצועת עזה. הלוואי שיצליחו חיילינו במשימתם ויחזרו הביתה בריאים ושלמים. הלוואי. מכל מקום, עזה קשורה אלינו כידוע עוד מימיו של שמשון התנ"כי. גם לו היה חשבון עם העזתים ועל הדרך סחב להם את שערי העיר.

זו אפוא הזדמנות להתחיל בסדרת רשימות חדשה, שסופה מי ישורנו, ובה יובאו קצת דברים משעשעים, מוזרים, ידועים ולא ידועים, על שמשון גיבורנו. בפרקים הבאים נעסוק בדמותו של שמשון בזמר העברי ('שועלי שמשון', למשל) והכללי, בקולנוע ובאופרה, בדמויותהם החצי-אגדיות של זישה ברייטברד ושמעון רודי, בדלילה המפתה הבוגדנית, ובעוד חומרים מעוררי חשק ותיאבון.

שמשון בסדרת הבולים 'מועדים לשמחה – תשכ"ב' – מעטפת יום ראשון, 1961

*

כשחושבים קצת על שמשון אין מנוס מהמחשבה שהאיש היה קצת מופרע, ובלשון ימינו הייתה לו שריטה רצינית... אמנם בתנ"ך נרשמו עלילותיו בספר שופטים, והכותב אף ציין בסיפוק כי 'שפט את ישראל עשרים שנה', אבל איכשהו הוא לא ממש מסתדר לנו עם דימוי של שופט מכובד היושב על מִדִין. זו כנראה הסיבה להיווצרותו של הכינוי העממי 'שמשון הגיבור' (שהרי כינוי זה אינו מופיע בתנ"ך).

מעבר לדמיון הרב בין סיפורי שמשון לבין סיפורי המיתולוגיה היוונית על הרקולס, ברור לגמרי ששמשון חי בשולי החברה התקנית. נזיר מתבודד, שטוען כי רוח ה' מפעמת בו אך אינו נמנע מקשרי חיבה עם זונות ונשים גויות. גברתן גס ואלים, שודד דרכים, שנוקט בשיטות פעולה שלא היו מביישות אף ארגון טרור או מתאבד שיעי.

מה הפלא שמילותיו האחרונות, בטרם התאבד כשַׁהִיד יהודי, 'זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים' (שופטים, טז 28), הולחנו והפכו ללהיט מוסיקלי בחוגי 'נוער הגבעות' ופושעי 'תג מחיר'. השיר נקרא 'זכרני נא' וכאן אפשר לראות סרט כהניסטי כזה. במאי הקולנוע אבי מוגרבי תיעד בשנת 2005 את פולחן הערצת שמשון ואת תשוקת הנקמה והמוות של צעירים כאלה בסרטו 'נקם אחת משתי עיני'.

ים שאין לו סוף של פרשנויות, יצירות אמנות, אופרות וסרטים, ציורים ופסיפסים, סיפורים ושירים ומה לא, נכתב על שמשון ועל חייו הקצרים אך מלאי העלילה. הוא גם הוריש לנו שפע של מטבעות לשון ודימויים – 'לך לעזה', 'שׁוֹק על ירך', 'תמות נפשי עם פלישתים' – וגם חידות חביבות ('מעז יצא מתוק'). התמונות המבהילות של האריה ששמשון שיסע בזרועותיו החשופות, שלוש מאות השועלים שלזנבותיהם נקשרו לפידים, לחי החמור שבה הכה אלף איש, שערי עזה שאותם סחב על כתפיו, וכמובן אחריתו הנוראה, כאשר התאבד במקדש דגון – כל אלה פרנסו דמיונות והזיות של דורות רבים של יהודים חלשלושים שחלמו להיות שמשונים.

רבים כתבו על שמשון ועל גלגוליו. האחרון שבהם הוא דוד פישלוב בספרו מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקראי, שראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשנת תש"ס. גם ברשת האינטרנט יש חומר רב ומעניין על שמשון (למשל, בבלוג של אלי אשד, בבלוג של גילי חסקין, ועוד). מקצת מן הדברים שיבואו בהמשך נסקרו בקיצור או באריכות במקומות הללו, אך כאן הם יובאו, איך נאמר זאת, בצורה קצת שונה.

א. חותמו של שמשון?

לפני כמה חודשים מצאו ארכאולוגים מאוניברסיטת תל אביב, שחפרו בתל בית שמש, חותם אבן נדיר ונחמד. על החותם נחקקו דמות אדם השולח ידיו לגרונה של חיה גדולה שבהרבה נדיבות לב אפשר לראות בה אריה. טוב, אנחנו לא טוענים שזה שמשון – אמרו הארכאולוגים בחצי חיוך– אבל בכל זאת, זה נמצא ליד בית שמש (שמש=שמשון!), 'בין צרעה לאשתאול', ושם בטח שמעו עליו, על הבריון...

החותם שנמצא בתל בית שמש (צילום: רז לדרמן)

שמשון משסע את האריה – קטע מפסיפס רומנסקי (מאות 13-12) בכנסיית סט. גיריאון בקלן, גרמניה

שמשון משסע את האריה – תחריט: גוסטב דורה (La Sainte Bible, 1866)

לאחרונה התפרסם כי בחפירה ארכיאולוגית, שנערכה בחורבת הכפר חוקוק שבגליל התחתון, התגלה בית כנסת מתקופת התלמוד ובו פסיפס מרשים שעליו ציור של שמשון והשועלים.

בעיתון 'הארץ' (2 ביולי 2012) נכתב:

גולת הכותרת של התגליות בעונה הנוכחית היא רצפת פסיפס צבעונית באיכות גבוהה מאוד, הסביר ד"ר דוד עמית מרשות העתיקות, השותף בניהול החפירה. הפסיפס כולל תיאור מקראי של שמשון הגיבור ושני זוגות שועלים שלפיד בוער נקשר בין זנבותיהם, כמתואר בעלילות שמשון בספר שופטים (פרק ט"ו).

הארכאולוג דוד עמית – מקוראי עונ"ש הוותיקים, שאליו פניתי – מסר לי כי תמונת הפסיפס תיחשף בקרוב במאמר מסכם על החפירות שיתפרסם בכתב העת הארכאולוגי BAR. נחכה בסבלנות. בינתיים הופיע מאמר מעניין אחר, פרי עטם של אלחנן ריינר ודוד עמית (הארץ, 5 באוקטובר 2012). הכותבים הסבו את תשומת הלב להופעת סיפורי שמשון בשני בתי כנסת באזור בקעת ארבל שבגליל (חורבת חוקוק, ואדי חמאם), וטענו כי מדובר במיתוס גלילי ייחודי, שהעתיק את דמותו של שמשון ועלילותיו משפלת יהודה אל כפרי הגליל של תקופת המשנה והתלמוד.

זו תמונת הפסיפס של בית הכנסת בוואדי חמאם, שנחפר בידי הארכאולוג עוזי ליבנר. ממצאיו פורסמו בכתב העת קדמוניות, 139 (תש"ע), ולטענת ליבנר, שריינר ועמית מקבלים ומחזקים, תוארה כאן הסצנה המקראית שבה הכה שמשון את הפלישתים בלחי החמור.

אולי כן ואולי לא. כשלעצמי איני רואה כאן לא את לחי החמור ולא את שמשון, אלא רק ענק האוחז שלושה חיילים בכף ידו.

הפסיפס בוואדי חמאם (צילום: ג' לרון)

ב. שמשון הקדוש

ספק אם נדע אֵי פעם מי היה – אם היה – שמשון ההיסטורי, אבל תסמכו על היהודים שיימצאו את קברו, יעריצו ויקדישו אותו. ואכן, אחד מקברות השייחים הערביים באזור בית שמש הוכרז כמקום קבורתם המשותף של שמשון ('משיח בדורו'!) ואביו המנוח מנוח, וכל מי שחפץ באוֹן וכוח יכול להעתיר שם את תפילותיו, ובוודאי יזכה לישועה גדולה.

מסלול טיול בעקבות שמשון הגיבור הביא גילי חסקין בבלוגו.

ואם חשקה נפשכם לחדש את עבודת הקרבנות, אז לפני שתצטרפו לתנועה לבניית בית המקדש השלישי ותחריבו את המסגדים שעל הר הבית, למה לא תשקלו לעשות 'פיילוט' על מזבח מנוח, אביו של שמשון?

מזבח האבן, ש'זוהה' עם מנוח כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת, על ידי הגאוגרף ואיש ידיעת הארץ יוסף ברסלבי, עומד לרשותכם בחיק הטבע, במורדות תל צרעה שבאזור הרטוב. כל אחד יכול להקריב עליו גדי עזים, ומי יודע אולי גם אתם תראו את מלאך ה' עולה בלהב המזבח.

ג. מדברים על שמשון

לפני כמה חודשים הגיש נדב אמבון סרטון גמר בחוג לאנימציה של האקדמיה לאמנות בצלאל. כותרת הסרטון היא 'מדברים על שמשון'. הנה עבודתו היפה ומעוררת המחשבות של נדב. והיות שאני גם מכיר אותו ואת הוריו רבקה ואוסקר, הריני שולח לו ברכת דרך צלחה בהמשך דרכו המקצועית. אם לשפוט לפי הסרטון – היא סלולה.

ד. שמשון המסכן

לוי אשכול (1969-1895) – דילמת שמשון

כשאני חושב על שמשון עולה בדעתי מיד הביטוי שיוחס לראש הממשלה השלישי שלנו, לוי אשכול, שדיבר על 'שמשון דער נעבעכדיקער', כלומר שמשון הנעבעך, המסכן. הגיבור שאינו יודע איך להשתמש בכוחותיו העצומים.

אף אחד לא יודע מתי בדיוק טבע לוי אשכול אימרה זו, ובכלל מאפוא הוא הביא אותה (שאלתי כמה מומחים לספרות יידיש, ואף אחד לא זכר מקור ספרותי קודם לאשכול שמשתמש במטבע לשון זה). בדרך כלל מקובל לחשוב שהיה זה לאחר מלחמת ששת הימים, אבל הביטוי מיוחס לו עוד קודם לכן.

אלי ניסן, 'הדילמה של שמשון הגיבור, א-נעבעך', דבר, 11 בפברואר 1966

וכך כתב ד"ר רפי מן בספרו 'לא יעלה על הדעת' (1998, עמ' 286):



ה. שמשון רב האון

שמשון טוחן בבית האסורים – ציור של ויליאם הול (William Brassey Hole)

כידוע, מדרשי חז"ל הם מקור לא אכזב ללימוד תורה, מוסר ודרך ארץ, אך לפעמים אפשר ללמוד מהם גם דברים מפתיעים למדי. כך למשל התברר לי, כי מה שחשבתי עד לא מכבר ללשון דיבור וולגרית ולסלנג מודרני, מקורו בעצם בחכמינו ז"ל. כוונתי לשימוש בפועל 'לטחון' כדי לתאר את פעולת המשגל.

ב'מילון הסלנג המקיף' של רוביק רוזנטל (כתר, 2005, עמ' 151) נכתב בערך 'טחן':

טחן - שגל: 'טחנתי אותה כל הלילה' (החמישיה הקאמרית)

אבל למען האמת, סלנג זה נמצא כבר בתלמוד הבבלי (סוטה, דף י עמוד א), שם דורש רבי יוחנן, אחד מגדולי האמוראים, את הפסוק 'וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים [הָאֲסוּרִים]' (שופטים, טז 21): 

אמר רבי יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר 'תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי [וְעָלֶיהָ, יִכְרְעוּן אֲחֵרִין]' (איוב, לא 10), מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו.   

במילים אחרות, שמשון העיוור שימש כמין 'פר הרבעה' אנושי לנשות הפלישתים, שחמדו את זרעו למען יוולדו להן צאצאים רבי-און כמותו.

בעניין זה דן לאחרונה גם הסופר דוד גרוסמן במסתו 'דבש אריות: סיפור שמשון' (הוצאת פן, 2005).