על דעת המקום: לראות את התנ"ך

תנ"ך בגובה העיניים (אוסף פרטי)

מאת יהודה זיו

בין תש"ג (1943) לתש"ה (1945) נמניתי עם הפלמ"ח, בכיתת הסיירים של פלוגה ב'. אם שואלים אותי במה נתייחדו סיירי הפלמ"ח, יש בפי תשובה קולעת: רבים אומרים היום, כי עם ישראל קיים בזכות 'בחורי ישיבה', ואילו אנו היינו, פשוט, 'בחורי הליכה'... כך למדתי להכיר היטב את הארץ דרך הרגליים, וכך למדתי אף 'לראות' את התנ"ך!

לפני כן לא הייתי כלל חובב תנ"ך, להפך. אמנם, עם סיומו של בית הספר 'העממי' (כך קראו אז עדיין לבית הספר היסודי, מכיתה א' עד ח') הוענק לי ספר תנ"ך מלא, עם הקדשה נמלצת בשערו, אך מבית הספר התיכון יצאתי מרוחק ומסויג ביותר מספר הספרים. לצערי, לימדו אותי מורי התנ"ך לקרוא בו בלבד, אך לא לראות את המסופר בו! ואף על פי כן, נטלתי עמי את ספר התנ"ך אל הפלמ"ח, אך ורק בשל מצוות כיבוד אב – אשר סייע לי באריזת מזוודתי והעיר, כבדרך אגב, כי 'מאז ומעולם נשא עמו כל יהודי, בצאתו מביתו, ספר תהלים בתרמילו, ואילו אתה, נער עברי בארצנו המתחדשת, מן הדין שיתלווה אליך ספר התנ"ך'. אך הספר נותר בתוך המזוודה, מתחת למיטתי אשר באוהל, וכלל לא טרחתי לעלעל בו.

מי שלימד אותי לראות את התנ"ך, ואף לקרוא בו מאהבה, היה מ"כ הסיירים שלי, איציק (יצחק) הלוי. באחד המסעות, יצאנו ממחנה האוהלים שלנו בקיבוץ גבעת ברנר לעבר הר חברון, כדי לערוך ביקור ביישוב חדש, כפר עציון, אשר לא מכבר עלה על הקרקע. לימים הוליך איציק, באותה דרך, גם את מחלקת הל"ה ('מחלקת ההר') הנודעת, בדרכה לתגבור ה'גוש'. בראש תל בית שמש חנינו ללינת לילה, ולעת שקיעה צפינו ממרומיו על נחל שורק אשר לרגליו. איציק שלף במפתיע מתוך תרמילו ספר תנ"ך והושיטו לי. בבואי אל הפלמ"ח הסתרתי, כמיטב יכולתי, את העובדה, שאבי הוא מנהל בית הספר של המושבה רעננה – שהרי 'טִילִיגְנָאט' (אינטליגנט) היה מכינויי הגנאי החריפים ביותר בלכסיקון הפלמ"ח. אך לימים הגיע אל מחלקתנו עוד בן רעננה, שבראותו אותי שאג בשמחה: 'אהלן, בן המנהל', וכך התגלה סודי הכמוס... רק לאחר נפילתו של איציק נודע לי, כי אף הוא היה 'בן מנהל'. בשעתו ניהל אביו, משולם הלוי, את בית החינוך לילדי עובדים בירושלים, אך איציק ידע להסתיר את היותו גם הוא 'טיליגנאט'.

יצחק הלוי (1948-1925)

איציק פנה אלי ואמר: 'בן המנהל, קח וקרא!'. הספר היה פתוח בשמואל א', פרק ו – סיפור הפרות הנושאות את ארון ה'. ובעודי קורא הושיט איציק לפתע את ידו, הצביע אל תחתית העמק וקרא בקול עָצוּר: 'ראו! הנה העגלה עוצרת שָׁם, בשדה יהושע בית-השִׁמְשִׁי!'. ואכן, בדממת הערב היורד עלינו ראינו במו עינינו את הפרות מישירות במסילה על דרך בית שמש, הולכות הלוך וְגָעֹה, סרני פלשתים מתייצבים מרחוק ואנשי בית שמש זוקפים קומתם בשמחה מקציר הקמה למראה ארון ה' הקרב ובא אליהם. ממרומי התל הבחנו אפילו באבן גדולה – היא האבן בשדהו של יהושע, שעליה הקריבו את הפרות והעלו אותן לעולה בעצי העגלה המבוקעת... 

את כל אלה ראינו ממש, וכך הפך נחל שורק, שם למטה, מסתם נחל ל...תַּ-נַחַל! פתאום נתברר לי, כי עד אז רק קראתי או שמעתי תנ"ך – אך מעולם לא ראיתי, ואף לא מיששתי בפועל את המסופר בו. כך למדתי, בזכות איציק, לנהל דו-שיח בין התנ"ך לבין הנוף, ומכאן ואילך היו המסעות בנופי המקרא מוחשיים ומרתקים הרבה יותר! 

הפלישתים משיבים את ארון הברית כשהוא נישא על גבי פרות
ציור קיר בבית הכנסת של דורא-אירופוס (מאה 3 לספירה)

בראשית דרכי בהוראה נהגתי לשוב ולעלות עם תלמידיי אל ראש תל בית שמש, לקרוא באוזניהם את פרשת הפרות הנושאות את ארון ה', ולהצביע בנקודת השיא של הסיפור אל האבן הגדולה שלרגלי התל. אין ספק, כי 'שיטת איציק' פועלת... באחת הפעמים טיפס איתנו, אל ראש התל, אפילו נהג האוטובוס. בעודי מצטט מספרי יהושע ושופטים איך התנחל כאן דן, איך הציקו הפלשתים לדן ואיך, בסופו של דבר, 'נשבר' דן, עקר מנחלתו צפונה, כבש שם את העיר לַיִש וקרא לה 'דן' – לא יכול היה נהג האוטובוס להתאפק וקרא: 'באגד זה לא היה קורה!'... ועל כך נאמר: 'מן-"אגד" תראה את הארץ'...

לימים, משנוסף על ספר התנ"ך שבתרמילי גם 'מדריך ארץ ישראל' של זאב וילנאי, נודעו לי מקומות נוספים בהם אפשר 'לראות את התנ"ך'. למשל, מלחמת דוד בגָּלְיָת בעֵמֶק הָאֵלָה, שם נהג וילנאי להציג בפני המטיילים עמו אפילו את אבן הקלע אשר ידה דוד במצח הפלשתי, למרות הכתוב המפורש 'ותטבע האבן במצחו' (שמואל א, יז 49)...

בראש עמק רפאים בירושלים, ליד 'מזרקת האריות' הניצבת שם עתה, הייתי פותח את ספר התנ"ך בפרשת 'פילגש בגבעה' (שופטים, יט) וקורא על האיש הלוי ונערו, הצופים לעבר יְבוּס (לימים ירושלים) אשר מנגד; בקרן כרמל (מֻחְרַקָה) קראתי באוזני תלמידיי את פרשת הוויכוח בין אליהו לנביאי הבעל (מלכים א, יח), ובסיומה הייתי מרים את קולי: 'ויורידם אליהו [את נביאי הבעל] אל נחל קישון – וישחטם שָׁם!!!" (שם, 40), ומפנה את אצבעי כלפי נחל קישון הנשקף לרגלינו, בבקעת מגידו. 

פסל אליהו במנזר הכרמליתים בקרן כרמל (מוחרקה). הפסל, שנעשה על ידי נזיר מבווריה, הובא לארץ בשנת 1914 אך נפגע בימי מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנות החמישים הוצב פסל חדש (צילום: יהודה זיו, 1947)

הפסל המקורי של אליהו נמצא היום בנצרת, בביתו של הפסל נג'יב נופי, שהכין את הפסל החדש (צילום: יהודה זיו)

בראש תל יזרעאל עסקנו, מטבע הדברים, במלחמתו האחרונה של שאול המלך, אשר חנה עם צבאו 'בָּעַיִן אשר ביזרעאל' (שמואל א, כט 1), לרגלינו ממש. משם אף צפינו לעבר שדה הקרב הלילי בין גדעון ו'המלקקים', החונים 'על עין חֲרֹד' הסמוך במזרח, לבין המדיינים (שופטים, ז 1). ובאחת הפעמים, בה עלינו אל ראש התל, אף זכינו בחוויית ראיה נוספת. באותו יום נשבה רוח קדים, ולפתע ראינו בבקעת בית שאן – הנשקפת במזרח על רקע הרי גלעד – עמוד אבק מתקדם במהירות לעברנו עם הרוח. כהרף עין, בטרם ייעלם מעינינו, מיהרתי לפתוח את ספר התנ"ך בפרשת מרד יֵהוּא (מלכים ב, ט 20-16): 'והצֹּפֶה עֹמֵד על המגדל ביזרעאל וירא את שִׁפְעַת יֵהוּא בְּבֹאוֹ, ויאמר... והמנהג כמנהג יהוא בן-נִמְשִׁי, כי בשגעון ינהג!'. ואכן, אף אותו עַלְעוֹל אבק כאילו ירד מן הגלעד ומיהר לעבר תל יזרעאל, כמו משוגע... אגב: האנגלים, שאף הם חובבי תנ"ך נודעים, מכנים נהג פרוע בשם Jehu (יהוא)...

כך למדתי לראות את התנ"ך בכל מקום, וכך למדתי אף 'לראות' ולהבין מטבעות לשון מקראיות, שהפירושים שנתנו להן בשעתם מורי התנ"ך שלי לא הניחו את דעתי. הנה כמה דוגמאות מתחום 'תורת הנפש':

א. שָׂם נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ

העושה מעשה נועז ומסכן בתוך כך את חייו, מתואר במקרא בהשאלה כמי ש'שָׂם נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ' (יפתח – שופטים, יב 3; דוד – שמואל א, יט 5; בעלת האוב – שם, כח 21; תהלים, קיט 109; איוב, יג 14). מהו המצב המצויר בביטוי זה? אפשר, שיש מאחריו אירוע מוכר וידוע בנחלי האכזב האופייניים לארצנו: בעקבות פרץ גשם בלתי צפוי הם מתחילים לפתע להוליך זרימה שטפונית איתנה, בעיקר בחבלי המדבר, ומכאן הכתוב: 'שובה ה' את שביתנו, כאפיקים בנגב' (תהלים, קכו 4). עוברי אורח מוצאים  עצמם במפתיע כשדרכם חסומה, וכדי להמשיך בה הם מבקשים להם מקום נוח למעבר. אך כיון שאינם יודעים בוודאות מה עומק המים באותו מקום, הם חוצים אותם בזהירות ואת חפצי הערך שלהם הם נושאים בידם המורמת לגובה רב, ככל יכולתם. ומי אם לא נפש האדם היא הנחשבת והיקרה לו מכל? על כן מצטייר מעשה נועז ומסוכן כאחיזה בנפש ביד מורמת, כדי לשמור עליה היטב מכל סכנה...

ב. הִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד

אך אם 'אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי' (יונה, ב 6) או 'בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ' (תהלים, סט 2) – כלומר, עומק המים רב ומחייב לחצותם בשחייה – וכיון שעובר האורח זקוק אז לשתי ידיו, הוא משליך תחילה את צרור חפציו אל עברו השני של ערוץ הנחל הגועש... לא לחינם אנו מוצאים באותו עניין גם 'וישלך את נפשו מנגד' (גדעון – שופטים, ט 17). ואכן, יש מי שמשליך את צרורו אל מעבר לזרימה שבערוץ בקשת תלולה, עד שזה נתלה על ענף אחד השיחים – וכמוהו 'חייך תְּלֻאִים לך מנגד' (דברים, כח 66); ויש מי שנחפז לצאת אל מול הסכנה ואיננו נותן כלל את דעתו על כספו ותעודותיו, שעונו ומצלמתו הנותרים מאחריו, שהרי אמיץ לב הוא ובז לעניינים ארציים שכאלה. 

בשבוע שעבר יצא בני אלון לטיול בנחל אוֹג שבצפון מדבר יהודה ותיעד במצלמתו תחילתו של שטפון. הצפייה בסרטון המרשים ממחישה היטב מה פירוש 'שם נפשו בכפו'...

ג. חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת

כידוע, התמרורים של ימי קדם היו רְגָמִים – גלי אבנים, שפונו מן הדרך ונערמו בצִדה כשהם מציינים את מהלכה למרחוק. בימינו נתחדש השם 'רֹגֶם' בעקבות רֻגֻ'ם (رجم), 'גל אבנים' בערבית, שבו מכונה תמרור כזה בפי יושבי המדבר. השורש רג"ם משמש גם בעברית בהוראת 'זרק, השליך', ככתוב: 'וַיִּרְגְמוּ אֹתוֹ [את עָכָן] כל ישראל אבן... ויקימו עליו גל אבנים גדול, עד היום הזה' (יהושע, ז 26-25). נראה, כי גם המילה 'מרגמה' היא במקורה ערימת אבנים ('כצרור אבן במַרְגֵּמָה' – משלי, כו 8), ואף 'תִּרְגּוּם' ו'תַּרְגּוּם' ('כָּתוּב ארמית ומְתֻרְגָּם ארמית' – עזרא, ד 7) נגזרו משורש רג"ם, כלומר 'השלכה' מלשון אל לשון. בערבית משמש השורש רַגַ'מַ גם במשמעות 'קלל' ('אַעֻזֻּבִּאללָּה מִן אֶ-שַּׁיְטָאן אֶל-רַגִ'ים', דהינו אשים מעוזי באַללָּה מפני השטן המקולל שיש לרגמו), אולי משום שעונש הרגימה מְלוּוֶה, בדרך כלל, גם בחרפות ובגידופים. אף במקרא אנו מוצאים: 'ושִׁמְעִי  הולך בצלע ההר לְעֻמָּתוֹהָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל באבנים לעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר' (שמואל ב, טז 13), ופסוק זה מלמד, כי גם בלשוננו קל"ל, סק"ל ואף רג"ם עולים בקנה אחד! 

משמעותו הכפולה של רג"ם מאפשרת להעלות השערה נוספת, באשר לציון לשבח שהעניקה דבורה הנביאה לבני שבט זבולון: 'זְבֻלוּן עם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת' (שופטים, ה 18). שמא השימוש בשורש חר"ף – כמו בצירוף 'קילל/השליך' – אף הוא מכוון כאן אל הביטוי הציורי 'השליך נפשו מנגד'?

ואם בענייני סקילה ורגימה עסקינן, נסיים בקטע המצחיק עד דמעות מתוך סרטם של בני חבורת 'מונטי פייתון', 'בריאן כוכב עליון' (1979), כאשר בני ירושלים סוקלים באבנים את מי שמעז להגות בקול רם את שמו המפורש של אלהי ישראל...