על דעת המקום: בנתיב עשרים אלף הפרשים

'הר הרוח' – מבט מנווה אילן הישנה; בשמיים חולפת להקת דורסים (צילום: יהודה זיו)

מאת יהודה זיו

לזכר חבריי אנשי 'מחלקת ההר'
ערב יום השנה ה-65 לנפילתם

בראש 'הר הרוח', המתנשא ממערב לקיבוץ מעלה החמישה, ניכרים עד היום שרידי דרך עתיקה היורדת ממנו אל נחל יִתְלָה, לעבר אֶמָאוֹס אשר בעמק איילון. ביולי 1192 התקבצו חילות מסע הצלב השלישי, בראשות ריצ'ארד 'לב הארי', ליד בֵּית נוּבָּא (מבוא חורון של היום) שבעמק איילון. משם שבו הצלבנים וניסו לפרוץ לעבר ירושלים, ובאחת מגיחותיהם עלה בידיהם להגיע אפילו עד קָאלוּנְיָה (לרגלי מבשרת ציון של היום). 

שר הפרשים בצבא צַלָּאח אַ-דִּין הורה לתפוס את השטח, החולש ממזרח על בית נובא, ולהקים מחנה ארעי בחִ'רְבַּת חִרְשָׁא (חורבת חוֹרֵשׁ), בשיפוליו המערביים של 'הר הרוח', שבצדה מאגר מים תת-קרקעי גדול. ביום שישי, 22 ביולי 1192, הגיעה לירושלים הידיעה כי ריצ'ארד לב-הארי יצא עם כל חילו לעבר עכו. צלאח א-דין מיהר לצאת מירושלים וחנה באַל-גִ'יבּ (גבעון), ואילו אחיו, אַל-מָאלִכּ אַל-עָאדִל, שאף הוא הגיע מאחוזת הָאַיּוּבִּים בכַּרַכּ (קיר מואב), יצא למחרת בעקבותיו וחנה עם צבאו בנַבִּי סַמוּאִיל. גַּיִס עצום זה קיבץ יחד את צבאותיהם של יותר ממאה אמירים, ובהם עשרים אלף פרשים. כל אלה נערכו, כאמור, בצד מאגר המים של חורבת חורש, והם וסוסיהם ריוו ממנו את צמאונם. בַּהָא אַ-דִּין, מזכירו האישי של צלאח א-דין, מספר כי צבא גדול זה יצא למערכה ביום ראשון, 24 ביולי. הם ירדו דרך נחל יתלה לעבר עמק איילון ומשלא מצאו שם איש מן הצלבנים, דהרו הפרשים לעבר יפו וכבשו אותה ביום 28 ביולי, למשך חמישה ימים בלבד.

מאגר המים התת-קרקעי בחורבת חורש (צילום: אלון זיו)

מן הדין לציין, כי בלשון הערבית המדוברת משמש המספר 'עַשְׁרִין אַלְף' (20,000) גם כערך ההפלגה, כעין 'שישים ריבוא' בלשוננו. ואף על פי כן, אין ספק כי גיס רב-פרשים זה הותיר את רישומו לאורך נתיב דהרתו – בין ירושלים לבין עמק איילון – בשורה של שמות מקומות הקשורים בפרשים, שהשתמרו במסורת העממית מאות שנים. כך למשל, מחנה הפליטים של עַנָאתָא, בצפונה של ירושלים, יושב על גבעת רָאס חַ'מִיס (פסגת הַגַּיִס), אשר שימשה בשעתה, ככל הנראה, שטח כינוס לפרשי צלאח א-דין לפני צאתם לעבר עמק איילון ; ואכן, בהמשך עולה 'דרך יגאל ידין' של היום במעלה שִׁעְבּ חַ'מִיס (מַעֲלֵה הַגַּיִס); נחל יתלה עצמו, בקטע שבין נוה אילן לכפר בית-ת'ול, נשא בשעתו את השם ואדי אל-ח'מיס (נחל הַגַּיִס); על שטח היערכות הפרשים בצד מאגר המים של ח'רבת חרשא נשקפת מצפון בַּטְן אַל-גֻ'רּוּד (כיפת/גבעת המיפקדים); ובנתיב היורד משם אל עבר עמק איילון מכונה קטע של נחל יתלה בשם ואדי חִבָּאל אל-מַסַרְגָ'ה (נחל חֶבֶל האוכף); וכן בשם ואדי אל-מסרג'ה (נחל האוכף) בכניסה אל עמק איילון עצמו. 

קצת יותר מ-750 שנה לאחר מכן עשו שיירות שונות לחלוטין את דרכן באותו אזור. לאחר אישור 'תכנית החלוקה' בליל כ"ט בנובמבר 1947, עם הישמע היריות הראשונות שפתחו את מלחמת העצמאות, שָׁבוּ אנשי ה'רֶזֶרְבָה' של הפלמ"ח בירושלים (המונחים 'עַתּוּדוֹת', ולימים 'מילואים', טרם באו אז לעולם) וגויסו לשורותיו. הבריטים עוד משלו בארץ ולפיכך, כדרכה של מחתרת, נשאה יחידה זו את שם הסתרים 'פוּרְמָאן' (ביידיש: עגלון). רוב ה'פורמאנים', בנים ובנות, ליוו יום אחר יום את שיירות המשאיות והאוטובוסים, שעשו דרכם אל ירושלים וממנה כשהם שבים ומותקפים, בעיקר בכביש אשר במעלה באב אל-ואד. חבורה אחרת מאנשינו, ואני בתוכם, הוצבה בקיבוץ קריית ענבים, ומדי לילה הייתה מחציתה יוצאת אל 'רכס המשלטים', המתנשא מצפון למעלה הכביש, ואנשיה היו מתמקמים בראש גבעה הצופה על הכביש ושולטת עליו. כך אף נולד שם לראשונה הכינוי 'משלט'.

ביום ו', 19 בדצמבר 1947, הותקפה ליד הכפר דֵּיר אַיּוּבּ (בין לטרון לשער הגיא) שיירה אשר עשתה דרכה לעבר ירושלים ונהרג בה יונה רָסִין, שומר ותיק ומאנשי 'חברה טראסק', שהיה מראשי שירות הידיעות (שַׁ"י) של 'ההגנה'. אלא שהפעם, לראשונה, השיבו מגיני השיירה אש, ובה נהרג גם אחד התוקפים. שוטרים בריטים שחלפו במקום התערבו בתקרית, על פי כללי ה'נייטראליות' שסיגלו לעצמם. הם ערכו חיפוש בשיירה, החרימו נשק ממגיניה ואסרו את נושאיו; ובו במקום מכרו לערביי הכפר את נשקנו המוחרם (מקצתו שב לידינו תוך יומיים, בעקבות היתקלות באנשי כנופייה מקומית ברכס המשלטים, כפי שיתברר בהמשך הרשימה). 

את סיפורו המופלא של יונה רסין העלתה על הכתב בתו, ציפי יניר-רסין, בשנת 2008

לאחר אותה תקרית חמורה מול פתחו של  בָּאבּ אֶל-וָאד, הוא שער הגיא, החליט מי שהחליט, כי הגיעה השעה להטעים את יושבי הכפר דֵּיר אַיּוּבּ בנחת זרוענו, למען יראו וייראו! כבר למחרת, במוצאי השבת, יצאה מקרית ענבים כיתת 'פורמאנים', מן ה'חְ'תִיָארִים' (זקֵנים) של הפלמ"ח – כך כינו אותנו הפלמ"חניקים הצעירים, אף שגם אנו לא היינו אז אלא בני 23-21 שנה בלבד – מתוגברת בנערי פלוגה ח', שהיו בני פחות מעשרים שנה ולפיכך כינינו אנו אותם 'גַ'חְשִׁים' (עיירים). ברדתנו הפעם מהר הרוח לא חצינו, כדרכנו מדי לילה, את ואדי בֵּית-ת'וּל (נחל יִתְלָה) לעבר קיבוץ נווה אילן ומשלטי שער הגיא, אלא המשכנו לרדת באפיקו הקניוני מערבה, עד המקום שבו הוא פונה בברך צפונה, לעבר עמק איילון. חצינו אוכף, בין גבעות נמוכות, ועצרנו לרגלי בית אבן בודד בפאתי הכפר דֵּיר אַיּוּבּ, בראש הגבעה שבצפון-מזרחו.

דיר איוב והכניסה לבאב אל-ואד במפה צבאית בריטית משנת 1946 בקנה מידה 1:50,000. הבית הבודד מסומן בקצה המזרחי של דיר איוב

התוכנית, שהציג לפנינו מפקדנו בפעולה זו, אשר ('זיזי') רבינוביץ (לימים רַהַב), הייתה פשוטה ועניינית: עלינו לפרוץ אל תוך אותו בית, שהיה יעדנו היחיד, לְפַנּוֹת את היושבים בו ולפוצצו. תחילה ניסינו לעשות זאת 'בטוב': אני ואחד מנערי פלוגה ח' עלינו והתקרבנו בלאט אל הבית, אשר דלתו פנתה לעברנו. כל אחד מאיתנו שלף מראש את ניצרת הרימון הלפות בכף ידו – ואני נקשתי בדלת וקראתי בקול סמכותי, ככל שידעתי והייתי מסוגל: ‘Open up! Police!’ (כלומר: פתחו! משטרה!). מתוך הבית עלו קולות ורשרושים, אך הדלת לא נפתחה. כנראה לא נשמעתי 'בריטי' כל צורכי, ובכלל, מאימתי משוטטים שוטרים באישון לילה ב'חור' נידח שכזה? משלא הועילו הנקישות וה'פקודות', ניסינו לפתוח את תריסי החלון שמימין לדלת. משכנו בכוח גם בתריסי החלון השמאלי, אך כל אלה היו מוברחים היטב מבפנים וכל ניסיונותינו לשכנע את תושבי הבית לפתוח לנו פתח כלשהו עלו בתוהו. מתוך הבית בקעו ועלו יבבות וקולות בכי, ונסתבר כי הגברים שֶׁבּוֹ הקדימו לצאת ממנו.

בתוך כך החלו להישמע מעבר הכפר עצמו נביחות כלבים וקריאות: 'אַג'וּ אַל-יַהוּד!' (באו היהודים). הקולות, ובעקבותיהם אף היללות והזעקות מתוך הבית, גברו והלכו ואף יריות נורו לעברנו, וזיזי החליט שעלינו 'להתקפל'. בריצה מהירה פנינו לעבר האוכף אשר בינינו לבין עמקו של ואדי בית-ת'ול – ולהזכירכם: כל אחד משנינו, ה'חְ'תִיָאר' עם ה'גַ'חְש', נושא עדיין בכפו הקמוצה רימון יד ללא נצרה, שטרם הוטל... ליתר ביטחון, פקד עלינו זיזי 'לפתוח מרחק' ולרוץ בראש החבורה. לפתע, תוך כדי ריצה, נכשל בן זוגי הצעיר והשתטח אפיים ארצה... גם אני, שרצתי לצידו, מיהרתי להשליך עצמי ארצה ולכבוש ראשי בקרקע, וכל ההולכים מאחור קפאו איש איש על מקומו בכריעה. עצרנו את נשימותינו, ממתינים בדריכות להתפוצצות הרימון. אך נתברר, כי עוד בטרם נפל בן זוגי הצעיר גרם לו החשש מפני התפוצצות הרימון שילפות אותו בידו בכל כוח, עד כדי עווית האצבעות, וכך גם תוך כדי ההשתטחות. משחלפה הסכנה המשכנו בנסיגה מזרחה, ורק בהגיענו אל מעבר לאוכף, מהלך קילומטר ויותר מן הבית הבודד בפאתי הכפר דֵּיר איוב, נוכחנו כי איש כלל אינו רודף אחרינו. הדממה שבה וירדה על הכל.

מוצב 'הליגיון הערבי' בראש גבעת נַבִּי אַיּוּבּ, בכניסה לבאב אל-ואד. לרגליו כביש תל אביב-ירושלים ועליו כלי רכב (אולי שיירת אספקה) וכן כביש שער הגיא-הרטוב (היום הכביש לבית שמש). בשולי החורשה משמאל – ח'אן שער הגיא, שעומד במקומו עד היום. הבית הבודד משמאל הוא הבית המזרחי ביותר של הכפר דֵּיר איוב שעל דלתו התדפקתי בתש"ח... התמונה נלקחה מתוך ספרו של גלאב פחה, John Bagot Glubb, A Soldier with the Arabs, London 1957 (מול עמ' 144)

הייתה זו, סוף כל סוף, ההזדמנות לטפל בנחת ברימונים הבלתי נצורים שבידינו. נראה, שהאימון אשר קיבלתי בשעתו בשירותי ה'סדיר' בפלמ"ח (בין השנים 1945-1943) הוטמע בי כהלכה: לאחר שליפת הנצרה, מכוחו של הרגל, נותרה טבעתה ענודה לאצבעי; בעוד שבן זוגי השליך לפי תומו את הנצרה ממנו והלאה... לפיכך יכולתי להחזירה, פשוט, אל מקומה בנקב שבין הרימון למנוף, ואילו מן הרימון, הלפות עדיין בחוזקה בכף ידו של אותו 'ג'חש' מפלוגה ח', צריך היה זיזי לפרוק תחילה בזהירות את ראש הנפץ. הוא הטיל אותו הרחק ככל האפשר, אל תוך החשיכה, וכשנשמעה בדומיית הלילה – 'כעבור שלוש וחצי שניות', כיאות – התפוצצותה של פיקת הַמַּרְעוֹם, נשמנו כולנו לרווחה.

נחל יתלה (ואדי בית-ת'ול). מלמעלה, במרכז, נשקפת גבעת נווה אילן 'הישנה' ואפשר להבחין בשביל העולה מן הנחל בו טיפסתי 'על ארבע' (צילום: יהודה זיו)

הגיעה השעה לשוב ולעלות בוואדי בית-ת'ול, בדרך הביתה. אך בעוד אנו עולים בערוצו בצעדה מזורזת, בגדו בי דווקא 'נעלי הקומנדו'. את הנעליים הללו קיבלתי שבוע קודם לכן, בצאתנו אל כביש חברון לפעולת גמול כנגד התחבורה הערבית, למחרת ההתקפה על 'שיירת הָעֲשָׂרָה', אשר עשתה את דרכה מירושלים לעבר גוש עציון ועשרה מאנשיה נהרגו. היו אלה בסך הכול נעלי כדורסל עשויות בד ולהן סוליות גומי, מתוצרת 'בָּאטָה' בצ'כיה, אך בעיני נחשבו כנעלי קומנדו לכל דבר, ומאז קיבלתי אותן לא נפרדתי מהן. הפעם נתקלה רגלי באבן, נכשלתי ונזרקתי הצידה בגלגול מגושם, ונקעתי את קרסולי. משניסיתי לשוב ולהזדקף חשתי פתאום כי רגלי השמאלית איננה נושאת אותי. החובש דוד צְוֶבְּנֶר כרך משולש בד לכף רגלי והידק אותו היטב, וכך ניסיתי להמשיך בדרך עם חברי, בכוחות עצמי, דווקא במעלה ערוצו הפראי והמסולע של נחל יתלה (הנושא היום בקטע זה את הכינוי 'הקניון השחור'). משהורע מצבי וקרסולי התנפח כולו, החלו חבריי מסייעים לי בהליכה: בעיקר תמכו בי אז יהודה בִּיטֶנסְקִי ויעקב ('ג'וֹרְדֶן') כֹּהֵן, שעל כתפיהם החסונות והתומכות מצאתי משען.

כל אותה עת 'אכלתי את עצמי' על שאני גורם לחברי טרחה רבה כל כך וגורם להם להאט את קצב ההליכה. בשל החשש מפני הבריטים צריך היה להיחפז ולהגיע, עוד בטרם אור, אל ה'סליק' של מעלה החמישה ולהפקיד בו את הנשק ה'בלתי ליגאלי' אשר בידינו. איש לא בא אלי, חלילה, בטענות, אך לבי היה סמוך ובטוח כי חבריי לעולם לא ישכחו לי את מסע האימים הזה במעלה ואדי בית-ת'ול.

בהגיענו אל מתחת לכפר בֵּית-ת'וּל החל השחר בוקע. כיון שכך, באין בררה, נפלה ההכרעה: איזי נתן בידי אקדח, נפרד ממני בחיפזון, וכל החבורה דהרה בעקבותיו במעלה נחל יתלה לעבר הר הרוח וקיבוץ מעלה החמישה. לאורו הדל של רבע הירח, העומד לשקוע, התחלתי גורר את עצמי בשביל המתפתל ועולה מכאן, בצלע המדרון התלול, בואכה נווה אילן – שביל, שהיה מוכר לי היטב ממסעותינו הליליים החוזרים ונשנים אל משלטי באב אל-ואד.

ככל שעליתי נזקקתי להפסקות מנוחה מתארכות והולכות (למעשה, מתארכות וצולעות...), והטיפוס המייגע נמשך לפיכך כשלוש שעות, שבעיני אז נראו נצח. אל שער המשק הגעתי 'על ארבע', פשוטו כמשמעו, והשומר, שעוד מרחוק הבחין בדמדומי הבוקר ב'חיה משונה' מתקרבת, יצא לקראתי וסייע לי. תחילה גרר אותי אל חדר האוכל ושם האכילני והשקני, ובינתיים הוזעקה גם החובשת, שטיפלה בי במיומנות והעבירה אותי ל'חדר החולים'. בינינו לבין חברי קיבוץ נווה אילן – אשר מייסדיו היו פרטיזנים יהודיים מאנשי ה'מַקִי' (כינויו של הַחֹרֶשׁ הסבוך במרכז צרפת, שמצאו בו מסתור בימי מלחמת העולם השנייה ולחמו מתוכו בגרמנים) – נקשרה אחוות לוחמים הדוקה. במשובת נעורים הרשינו לעצמנו מדי פעם להעמיד פנים, כאילו נשכח שם הקיבוץ מזכרוננו: 'איך אמרתם שקוראים לקיבוץ שלכם?'; והם, בהיגוי הצרפתי המודגש אשר בפיהם, היו משיבים בשמחה: 'נְוֵה-לָה'... 

רובו של אותו יום ראשון בשבוע חלף עלי בשינה עמוקה. אך בחצות הליל 'קפצתי' (תרתי משמע) ממיטתי אל חדר האוכל כדי להשיב את האקדח שנותר עמי לידי ה'גַ'מָאעָה' (החֶבְרֶ'ה) היוצאים, בשגרת תורם, אל רכס המשלטים, ולפגוש שם גם את החוזרים המוסרים בידיהם את כלי הנשק המעטים שהיו עמם במשלט. מפי האחרונים שמענו הפעם את הסיפור המרגש על הקרב הראשון שהתחולל שם באותו יום – משנתקלה מחציתה האחרת של מחלקתנו באנשי הכנופיה, אשר עלו לפי תומם אל המשלט 'שלנו'. מעניין, כי על אף היותו 'המשלט הראשון', כאמור, הוא נושא היום – בצד 'דרך דִיפֶנְבֵּיקֶר' שעל 'רכס המשלטים' – את הכינוי 'משלט שֵׁשׁ', ודווקא בראשו הקימו חברי אגודת 'בית שלום' היפנית, לפי תומם, גן מִסְלָעָה כדי לכבד בכך אותנו, פורצי הדרך אל ירושלים בימי תש"ח. 

איחלתי הצלחה ליוצאים ונפרדתי לשלום מכל חברי במחלקת ה'פורמאנים'. לא עלה אז כלל על דעתי, כי את רובם לא אראה עוד לעולם: מחלקתנו – מתוגברת באנשי חי"ש (חיל שדה) נבחרים מקרב הסטודנטים בירושלים – היא-היא 'מחלקת ההר' הנודעת, אשר שבועות אחדים לאחר מכן חשה לעזרת גוש עציון הנצור וכל ל"ה אנשיה נפלו ביום ה' בשבט תש"ח (16 בינואר 1948), בראש 'גבעת הקרב' ולרגליה. 

האנדרטה לזכר מחלקת ההר ליד קיבוץ נתיב הל"ה (צילום: אבישי טייכר)

היו בהם איציק הלוי, מ"כ כיתת הסיירים של פלוגה ב' שעמה נמניתי בעת שירותי הסדיר בפלמ"ח; יוסף (הַנְס) בָּרוּךְ ויונה לֶוִין, שיחד היינו בכיתה מס' 11 של מחלקת הפלמ"ח בתל יוסף ובגבעת ברנר; 'ג'וֹרְדֶן', דוד צוובנר ויהודה ביטנסקי; וכן בֶּנִי 'סֵיילוֹר' בּוֹגוּסְלַבְסְקִי, אשר שירת בימי מלחמת העולם השנייה בצי ארה"ב ולאחריה התנדב להשיט ספינות מעפילים אל חופי הארץ, ומחלקתנו בגבעת ברנר שימשה לו אז בית; והיה שם אף איש החי"ש, דויד טַ"שׁ מכפר-מל"ל, המושב הסמוך לרעננה מושבתי. כך הלכו כולם ללא שוב, ואילו אני, בגלל קרסולי החבול, לא יצאתי עמם...

יעקב (ג'ורדן) כהן (1948-1924)

לימים נודע לי, כי ג'ורדן הותיר אחריו יומן אישי, ואחיו הפקיד אותו בארכיון 'ההגנה' אשר ב'בית אליהו' (גוֹלוֹמְבּ) בתל אביב. מחברתו החמישית של היומן (ארכיון פרטי 80/276/3) פותחת במילים: 'ביום טוב, הוא ל' בנובמבר לשנת 1947, יום הכרזת המדינה העברית ע"י ארגון האומות המאוחדות – ואני בן עשרים ושלוש שנים וחצי'. מיהרתי, כמובן, לדפדף במחברת ולבדוק מה זכר לי ג'ורדן מאותה טרחה שנכפתה עליו בגללי באותו לילה. אך מתברר, כי במה שרשם ביומנו שלושה ימים לאחר מכן (23 בדצמבר 1947)– על החוויה הראשונית והמרגשת לצאת בנשק, כצבא של ממש, ולפשוט עם לילה על אחד ממעוזי האויב – הסתפק ג'ורדן בתיאור תמציתי ביותר: 'ביליתי לילה בהרים, מנווה אילן לדֵיר-אַיּוּבּ וחזרה לְמַעֲלָה[?]/ לְמַעֲלֵה [החמישה?]. דרך ארוכה ומיגעת עם משא כבד, אך חזרנו 'מַבְּסוּטִים', כי הפקודה הוצאה לפועל!' 

האומנם התייחס 'ג'ורדן' במילים 'משא כבד' אל הצורך לתמוך בי במעלה ערוץ הפרא של נחל יתלה, ואני הוא שגרמתי לאותה דרך שתיראה בעיניו 'ארוכה ומייגעת', כדבריו? ואף על פי כן, נשמתי סוף סוף לרווחה משנתברר לי מרוח דבריו, כי לא היה בלבו עלי ואת מעמסת נשיאתי על כתפיו לא הזכיר אלא ברמז. מיומנו גם עולה, כי חבריי שבו מרוצים ואין אף מילה אחת על כשלון הפריצה אל היעד.

שישים וחמש שנים עברו מאז. לאחרונה נשתנה מראהו של נחל יתלה וכל אופיו. מעמק איילון נחצבה לעברו, היישר אל 'הקניון השחור', מנהרה ארוכה ורכבת מהירה, מתל-אביב ומודיעין, עתידה לדהור בה לעבר ירושלים. אכן, אף זו 'פריצת דרך אל בירת ישראל', כשם שעשינו גם אנו, שעה שנטלנו על עצמנו משימה דומה בימי תש"ח הרחוקים. ובעצם, איני יודע אם גם כאן מדובר, אולי, ב'עשרים אלף כוחות סוס'? אך כבר רמזנו לעיל, כי בפי פרשי צלאח א-דין שימש 'עַשְׁרִין אַלְף' כערך ההפלגה...

'הקניון השחור' בנחל יתלה (צילום: אלון זיו)

וממרחק הזמן, משאלה אחת אני נושא בלבי ומפנה אותה אל נוסעיה העתידים של אותה רכבת מהירה במעלה נחל יתלה, והיא שורה משירו הנודע של חיים גורי: זה אשר ילך בדרך שהלכנו, אל ישכח אותנו! 

הנה שלמה גרוניך בשירם המרטיט של חיים גורי ושמואל פרשקו, באב אל-ואד:  

           

לעיון נוסף
יהודה זיו, 'חמושים בנחל יתלה', קובץ מחקרי יהודה ושומרון, יז (תשס"ח), עמ' 218-207.