כידוע אין בית כנסת בישראל שאינו מוצף בכל יום שישי בעשרות סוגים ומינים של עלוני פרשת שבוע והם מלאים וגדושים בחומר תורני ופרסומי, במאמרי השקפה ותעמולה, כל חוג וכל מפלגה על פי דרכם וטעמם. אחד העלונים הפופולריים נקרא 'עולם קטן', שמגדיר את עצמו 'השבועון הדתי לצעירים', ומזוהה עם המגזר הדתי-לאומי. על פי הערכות, מעלעלים בו כ-150,000 איש בכל שבת ושבת.
לפני כמה ימים חשף אתר הפייסבוק דוסים מצייצים מתיחה משעשעת ביותר, ש'עולם קטן' היה קרבנה ואגב כך נחשפה עליבותו. הסיפור כבר סופר בכמה אתרי אינטרנט (למשל, כיפה, סרוגים; הולך רכיל; שאריות ברשת), אבל דומני שלא כל קוראי עונ"ש גולשים בהם. הסכיתו אפוא ושמעו:
קבוצת צעירים דתיים התערבו מי מהם יצליח להכניס ל'עולם קטן' כמה שיותר קטעים הזויים ומטופשים. מתברר שהם הצליחו להכניס כמה עשרות קטעים כאלה, בדרך כלל שירים שהתחזו לשירי אמונה תמימה. לבסוף, לקו החבריא בבטחון עצמי מופרז, הגזימו ונתפסו... כלומר, מי שנתפס עם המכנסיים למטה (והדימוי אינו מקרי) היה בעצם העיתון, שעורכיו לא קלטו שעובדים עליהם בעיניים כל כך הרבה זמן.
הקטע האחרון של החבורה, שגם הפיל אותה, התפרסם בשבת האחרונה, בגיליון מס' 401, כשיר ושמו 'דיבורים של קדושה', שכתב פלוני בשם ס' נובל (שיכול אותיות של סיגריות 'נובלס'). שימו לב למילים המטופשות ולאקרוסטיכון הריחני:
בדקתי בכמה גיליונות קודמים של 'עולם קטן', שניתן למצאם באינטרנט, ואכן מצאתי בקלות עוד שירים מסוג זה, שהחוט המקשר בינהם הוא השימוש בשיכולי אותיות ובאקרוסטיכונים שונים של סיגריות 'נובלס'.
הנה למשל שני שירי הבל, שפורסמו בגיליון מס' 399 (ח' בסיון תשע"ג). הראשון נכתב כביכול על ידי 'אתי לבסון' (נובלס), והשני, נכתב באקרוסטיכון 'נובלס':
השיר 'פלא, חסד וגאולה' נדפס בגיליון מס' 400 (ט"ו בסיון תשע"ג) וחובר כביכול על ידי נוב לסקי ('נובלס' כבר אמרנו?), וגם כאן האקרוסטיכון הוא 'נובלס':
יש עוד שירים רבים מסוג זה – כולל הדפסת שיר ידוע של יהודה עמיחי כשיר חדש, שנכתב כביכול על ידי 'יהודה' – אבל את העיקרון כבר הבנו... הללויה!
(תודה לרמי נוידרפר)
לא נעים - לא נורא
השבמחקגם כתבי עת מדעיים נפלו בפח
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A7%D7%9C
האקרוסטיכון - מילא... אולי יש קשרים יח"צניים-שיווקיים מאחורי הקלעים, ואולי זאת סתם 'התבדחות' ,עם כמה קריצות, למי שאמור לקבל את הטקסטים האלה ולפענח אותם. העניין המעצבן הוא איכות הטקסטים, כשלעצמם. אבל זה, בדיוק, סגנון הכתיבה של עשרות ומאות פזמונים ישראלים 'מן המניין' (אני לא מתכוון למניין בתפילה): 'מזרחיים', 'מערביים', 'חסידיים', קדם-אירוויזיוניים ואירוויזיוניים ופוסט-אירוויזיוניים , וזאת, בדיוק, דרגת המורכבות שלהם. וכולם מתוקשרים ומושמעים ונקראים במסגרות מכובדות, ותלמידים וחיילים שרים אותם בטקסים וממהרים למחזר אותם בטקסטים שלהם-עצמם, ודומה שקבלתם לתוך אנתולוגיות חדשות של שירה עברית ולספרי לימוד כבר מתממשת.
השבמחק