עונ"שו של דן: הסוד הקטן של ברברה סטרייסנד ושלי

ד"ר (לשם כבוד) ברברה סטרייסנד באוניברסיטה העברית בירושלים

מאת דן אלמגור

ככל הידוע לי, הפעם הראשונה שבה הופיע בארץ שמה של ברברה סטרייסנד באותיות עבריות הייתה בשתי כתבות שגילו אותה לקהל הישראלי וראו אור במוסף השבת של 'מעריב' בינואר 1964. גילוי נאות: את שתיהן כתבתי אני.

למדתי אז בלוס-אנג'לס שבחוף המערבי של ארה"ב, ונסעתי לניו-יורק כדי לחפש חומר חדש למחזמר, שבבוא היום יוכל להחליף את הלהיט הגדול, 'גבירתי הנאווה', שהיה המחזמר הראשון שהוצג בארץ במתכונת 'ברודוויי' (על ידי גיורא גודיק), בתרגום המשותף לשרגא פרידמן ולי.

ממש במקרה נקלע לידי עלון פרסום קטן, ובו ציור כמו-שאגאלי וידיעה על מחזמר חדש ובלתי ידוע לחלוטין בשם 'כנר על הגג', 'על פי סיפוריו של שלום עליכם'. המחזמר הוצג אז בוושינגטון הבירה בהצגות ניסיון, כחודשיים לפני הבכורה הצפויה בברודוויי. מלא סקרנות ותקווה עליתי על הרכבת לוושינגטון, שם הייתי באותו ערב כנראה הישראלי הראשון שראה את 'כנר על הגג'. עצם העניין, שלראשונה בתולדות המחזמר האמריקני עלה על הבימה מופע גדל ממדים כזה על נושא יהודי, הלהיב אותי כל כך, עד שהחלטתי לשתף גם את הקהל הישראלי בשמחת הגילוי. למחרת שלחתי למערכת 'מעריב' כתבה גדולה עם צילומים, 'מיוסיקל ושמו טוביה החולב', והיא נדפסה בשער מוסף השבת של העיתון, שהיה אז הנפוץ במדינה (11 בספטמבר 1964). לדברי איש יחסי הציבור של המחזה, זו גם הייתה הכתבה הראשונה בעולם, בלשון כלשהי, שהוקדשה כולה למחזמר החדש (שלימים זכיתי לתרגמו, והפקתו הרביעית בעברית מוצגת מזה כארבע שנים בתאטרון הקאמרי). על 'כנר על הגג' יש לי סיפורים רבים, ועוד חזון למועד.

בזכות העניין שעוררה הכתבה על ה'כנר', פנו אלי ממערכת 'מעריב' וביקשו שאשלח עוד כמה רשימות על הצגות ברודוויי. כך נולדה סידרת הרשימות השבועית שלי, 'שיחת חוץ', שהופיעה בעיתון מדי שבוע, ובמשך ארבע השנים הבאות, עד לשובי ארצה מלימודי. בכל שבוע התפרסמו 3-2 עמודים גדושי צילומים ובהם סיפרתי לקוראים בישראל הרחוקה על הצגות חדשות בברודוויי, בתאטרוני הפרינג' בניו-יורק ובלוס אנג'לס, על סדרות ותכניות בטלוויזיה האמריקנית, על ספרי הומור חדשים, וגם על מאבקם של מרטין לותר קינג וחבריו באפליה הגזענית (אחת הרשימות האחרונות בסדרה נקראה 'קבלת שבת עם ד"ר מרטין לותר קינג', ובה סיפרתי על הופעתו בבית כנסת יהודי בלוס אנג'לס, כשנה לפני הירצחו). אגב, מי שהופקד ב'מעריב' על התקנת רוב רשימותיי לדפוס היה חבר המערכת ישראל הראל. לימים – ועד עצם היום הזה – מדוברי המתנחלים.

ב-25 בדצמבר 1964, כשלושה חודשים אחרי הכתבה הראשונה על המחזמר היהודי הראשון בברודוויי, הופיעה ב'מעריב' רשימה שכתבתי בשם 'קשה להיות לא-יהודי', שהצביעה על הריבוי הבלתי צפוי של הצגות על נושאים יהודיים. במרכז העמוד השני של הכתבה, מתחת לצילומו של זירו מוסטל, כוכב 'כנר על הגג', הופיע – ושוב, לראשונה בעיתון עברי – צילומה של שחקנית צעירה, בשם ברברה סטרייסנד, ומתחתיו הכיתוב הבא: 

שם המחזמר באנגלית (שארבע שנים מאוחר יותר גם הפך לסרט מצליח בכיכובה של סטרייסנד) היה Funny Girl, ואני הענקתי לו את השם העברי 'מצחיקונת'. לצערי לא דאגתי לתבוע על זה את זכויות היוצרים המגיעות לי, אבל בכל זאת נכנסתי להיסטוריה של השפה העברית...

שבועיים אחר כך, ב-8 בינואר 1965, התפרסמה במוסף השבת של 'מעריב' רשימה נוספת בחתימתי, ושמה 'שלושת הגדולים של ברודויי'. היא עסקה ב'כנר על הגג', 'מצחיקונת', ובמחזמר חדש שראיתי אז – 'הלו, דולי!'

כדאי שהקוראים ידעו, שכבר אז הצטיינתי בכישורים של רואה עתידות. הרשימה הסתיימה כך: 'הלו, דולי! עשוי לזכות בהצלחה רבה בארץ, אם יזכה לכוכבת בשיעור קומתה וחינה של קרול צ'נינג. מה בנוגע, חנה מרון?'. ואכן, בשנת 1968, כשלוש שנים אחר כך, הציג גיורא גודיק את המחזמר הזה בארץ, בכיכובה של חנה מרון!

אבל נראה לי שבימים אלה, כשאפינו עוד סתומים מאבק הכוכבים שהותיר אחריו פסטיבל יום ההולדת של נשיאנו האהוב שמעון פרס, הקוראים יימצאו עניין דווקא בחלקה האמצעי של הרשימה הישנה, שנשא את הכותרת 'הזמרת בעלת החוטם':

'בעלה של ברברה סטרייסנד', שסובל את שיגעונותיה, היה כמובן השחקן המפורסם לא פחות אליוט גולד. מאז כבר התגרשו השניים...

ואת כל זה כתבתי ב'מעריב' לפני כמעט חמישים שנה.

אלמלא החלטנו כבר אז, ברברה ואני, לשמור על הקשר בינינו בסוד, הייתי מגלה לכם כמה נהנתה לקרוא תרגום של הרשימה העברית הראשונה עליה, וכמה התרגשה, גם לפני כשלוש שנים (2009), כששמעה שתרגמתי (יחד עם הבמאי משה קפטן) את המחזמר 'ינטל' לעברית. אולה שור-סלקטר המקסימה גילמה את דמותה של ינטל על קרשי הקאמרי, ושרה, בנוסף לשיר 'פאפא', שאותו תרגמתי לעברית, גם כמה פזמונים מקוריים שלי, שהלחין יוסי בן-נון.

אמנם, בשעתו העלמתי ממנה, כדי שלא להעלות את חמתה, את העובדה שבתחילת שנות השבעים כתבתי לתכנית הרדיו ההומוריסטית 'שלכם לשעה קלה', פרודיה בשם 'פּוּפִּיק'. הפרודיה נכתבה במתכונת שירה המפורסם של סטרייסנד People, ובה טענתי כי אנשים האוהבים לאכול קורקבנים הם המאושרים בתבל. המבצע היה השחקן המנוח 'בומבה' צור.

הנה המקור, ואחריו – ה'תרגום'.

פופיק (לפי 'פיפל' של ברברה סטרייסנד)

  

פופיק,

לכל אדם יש פופיק.

ולכל פופיק יש אופי משלו.

פופיק,

האופנה היום היא פופיק.

אלך ברחוב

על שפת הים

לאן שלא אלך לי –

שוב הוא מחייך לי,

הפופיק.

פופיק,

א וורי ספשל פופיק,

הוא המראה היפה בעולם.

כל גברברת

אשר מולי עוברת

חושפת בגווה

את הפופיק לראווה.

מול עיני קופץ הוא.

ואלי קורץ הוא.

קורץ לי – הפופיק.

פופיק,

אח, אני מת על פופיק.

או, דה לאווליאסט פופיק אין דה וורלד.

פופיק

רק תנו לי, תנו לי פופיק.

ואיני מתכוון לשחקן המצחיק והמתולתל.

תנו לי, תנו לי פופיק,

בצלחת

מטוגן

עם קצת בצל.

אכן, למה להרוס ידידות מפוארת כזו? מאז, ולאורך כל השנים שעברו, חיפשנו שנינו דרך שבה נוכל להיפגש בארץ. אבל היא הייתה כה מפורסמת וכה עסוקה, ולתכניות לא היה שום סיכוי להתממש.

ברברה סטרייסנד על שער המגזין MAD, יוני 1971

ואז, במלאת כמעט חמישים שנה להופעת הרשימה ב'מעריב', עלה לפני כמה חודשים רעיון מבריק במוחי: ליזום את הבאתה ארצה, כביכול כדי שתשתתף בחגיגות התשעים של נשיאנו האהוב (וגם להרוויח בהזדמנות זאת 'בוכטה' קטנה). כולם יחשבו שהגיעה לכבודו של פרס, אבל רק שנינו, ברברה ואני, נדע מי כאן האיש החשוב באמת, ומיהו זה שלימד אותה לשיר את 'התקווה' כמו שצריך, עם דגש על 'עם חושפי בארצנו'.

היינו ממשיכים לשמור בסוד את מערכת היחסים הזאת, בת חמישים השנה; אבל כדי שלא לקלקל את החגיגות הגדולות נסתפק ברמזים בלבד. חדי העין שביניכם ודאי שמו לב, כי ברדתה מן המטוס, חבושה במגבעת הלבנה הגדולה, היא הסתכלה אנה ואנה כדי לראות אם שם למטה, ליד כבש המטוס, נמצא... נו, אתם-יודעים-מי.