ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם: חידה כרטוגרפית

חיילי הבטליון ה-19 של הצבא הבריטי במחנה ג'וליס, 1940 (מקור: פליקר)

פרופסור סם רוסקין מסיאטל שבמדינת וושינגטון בארה"ב, שלח לי (בדואר, כמו בימים ההם) צילום של מפת מזרח הים התיכון:

והנה, בהגדלה, המפה של פלשתינה-א"י ובה כמה פרטים תמוהים:

לצד הערים הגדולות ירושלים, חיפה, תל אביב ועזה, בחר הכרטוגרף להבליט דווקא את ג'וליס (היום בסיס צה"ל שנקרא 'מחנה עמנואל') ואת קסטינה (מחנה גדול של חיל האוויר הבריטי, ששמו היה RAF Qastina, על שם הכפר הערבי ששכן בסמוך. היום שוכן בו בסיס חיל האוויר חצור). 

על מה ולמה? 

ידוע שבשני המקומות הללו היו מחנות של הצבא הבריטי, אך למה דווקא הם? המחנות הבריטיים ברפיח ובתל אל-כביר (מדרום לפורט סעיד), שלא לדבר על מחנה סרפנד (צריפין) הענקי ומחנה המעצר של שבויי המלחמה בלטרון – כל אלה אינם מצוינים על המפה.

ברור גם שהמפה שורטטה אחרי 1945, משום שרק באותה שנה הוקם מחנה קסטינה.

כתב רוסקין:

באחת הכיתות באוניברסיטת וושינגטון חילק אחד הפרופסורים לתלמידיו צילום של המפה הזו. כששאלתי אותו מהו מקור המפה, אמר שהיא נלקחה מתוך ספר שאבד והוא אינו מסוגל לזכור את שמו. 

Blaine F. Oates, ששרטט את המפה וחתם את שמו למטה משמאל, החליט משום מה שחצי האי סיני שייך לערב הסעודית ולא למצרים. מעניינת העובדה ששער השיש בקיריניקה שבלוב (שנבנה ב-1937, בתקופת השלטון האיטלקי, ופוצץ בהוראת קדאפי בשנות השבעים) הודפס באותיות דפוס גדולות (MARBLE ARCH).

שיירה של הצבא הבריטי עוברת מתחת לגשר השיש, 1942 (מקור: ויקיפדיה)

'התאוריה שלי', כתב רוסקין, 'היא שלצבא הבריטי בשנים 1943-1942 היו נהגי משאיות מחיל המשלוח של הודו, ומי ששלח את הנהגים לדרכם אמר להם: קחו ציוד צבאי מהמחנות לאורך התעלה (תל אל-כביר), תחצו את התעלה בקנטרה, ואז תמשיכו צפונה לג'וליס ולקסטינה. אם תלכו לאיבוד, המפה הזאת תעזור לכם'...

שאלתי את יהודה זיו לדעתו, וזה מה שהשיבני:

חשיבותה הגדולה של פלשתינה-א"י הייתה גם כגשר יבשתי בין מצרים לבין הנפט העיראקי. נתיב הרכב הראשי בין שני אלה עבר דרך ירושלים (לצורך זה אף נסלל בשעתו 'הכביש החדש' מן הקסטל היישר אל גשר מוצא – במקום עיקולי 'שבע האחיות' ב'כביש הישן', דרך 'ארזה' ומוצא עילית) ויריחו לעבר אֶ-שׁוּנִי במזרח בקעת הירדן (ארמון הקיץ של בני משפחת ההָאשֶׁמִים, שליטי ירדן), מול קיבוץ גשר, המכונה כך בעקבות גשרי המסילה והכביש הסמוכים (שנהרסו במבצע נועז במלחמת העצמאות!). קטע הכביש שבין יריחו לשוני נחנך כבר בימי הנציב העליון 'הראשון ליהודה', הרברט סמואל. משם, דרך אִרְבִּיד ומַפְרַק (בה נכלאו לימים שבויי מלחמת העצמאות – אנשי נהריים, שהובלו אליה ישירות דרך שוני ואירביד; וכן אנשי רובע היהודים בירושלים העתיקה ומגיני גוש-עציון, שבשל הקרבות על ירושלים הובלו אל יריחו בנתיב חתחתים עוקף (דרך עוביידיה, מנזר מר-סבא, הורקניה ונבי-מוסא), לעבר בגדד; או לאורך צינור הנפט של 'חברת הנפט העיראקית' (IPC) אל כִּרְכּוּךְ. 

 נתיב יבשתי חיוני זה הוא, ככל הנראה, שעשה את מחנות ג'וליס וקסטינה בארץ פלשת (דרום מישור החוף) תחנות חשובות – למנוחה, תדלוק והתכנסות לשיירות – על אם עורק עיראקי ראשי זה. 

הבעיה היא, שעיראק כלל אינה משורטטת על המפה הזו.

רעיונות נוספים?

חיילים בריטים במחנה ג'וליס, 1940 (מקור: פליקר)

בעלי התוספות

אבי נבון מקיבוץ להב כתב:

'חידת ג'וליס וקסטינה' אינה כה חידתית: הדבר אופייני לכל ספרי המסעות, ביוגרפיות למיניהן ויומנים אישיים, שהמפות בהן מפרטות את המסלול האישי שעבר הכותב. יש לזכור, ששני הכפרים (לא המחנות) היו על צמתי דרכים עוד לפני הבריטים (ראה מפת ה-PEF) ולבטח שימשו עדיין ציוני דרך באמצע שנות הארבעים המנדטוריות.  

נראה לי סביר, שהמפרט את הדרך החוצה את דרום ארץ ישראל יציין את קסטינה (שוב, לא בגלל בסיס חיל האוויר!) וגם את ג'וליס, ולא את סרפנד (צריפין), שאינה על ציר אורך אלא על ציר יפו-ירושלים.  

יש לשים לב, שבצפון מצריים מציינת המפה (מפית! תרשים סכמטי) ציר תנועה (כביש? רכבת?) מזרחה, עד תעלת סואץ, אך בלי המשך לסיני ולארץ ישראל. נראה שניתן לשחזר כאן מסע, שתחילתו בסביבות לוב (טריפוליטניה וקירנייקה, וכן נקודות רבות), לאורך חופי צפון מצריים, ועד לסואץ. הכותב כנראה המשיך דרך צפון סיני וחלף (או חנה, או לן, או פרק, או תדלק) בצומת עזה, בג'וליס, בקסטינה, והמשיך לירושלים (?). אין מספיק פרטים כדי לנחש את ההמשך.  

השגיאה בסימון סיני כטריטוריה סעודית היא בתחום הסביר, כאשר זוכרים שהכותב אינו מקומי, שסעודיה הייתה יישות צעירה יחסית, והמדבר היה פחות מוכר, אפילו מבחינת מפות ואטלסים. 

(תודה ליהודה זיו שתיווך)