פיגועי לשון: דירות שב"ס, הפַאק של 'המודיע', קרי או קארי, ואסטרולוגיה קבלית

א. חידת היגיון חרדית: מה הן דירות השב"ס?

בעיתון 'יתד נאמן' של יום שישי שעבר (24 בינואר 2014) התפרסמה מודעת הודיה למשפחות שרכשו בחסדי ה' דירות חדשות בשכונה החרדית החדשה שבהר יונה, הסמוכה לנצרת עילית.

הכל טוב ויפה, אך מה פשר השורה 'לאחר תוספת דירות השב"ס ישנה אפשרות להצטרף לקהילה'? האמנם בונה הקהילה החרדית בהר יונה דירות עבור שירות בתי הסוהר? תחקירני כל העולם – אייכם?

הפיתרון פשוט.

אין מדובר בשב"ס אלא בשֶׁבֶּס, שמעון שבס, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של יצחק רבין. שבס עמד בראש ועדת מנכ"לים שתיקנה תקנה שמעניקה לרשות מקומית סמכות להגדיל בעשרים אחוז את מספר הדירות בפרוייקטים לשיכון בלי שיהיה צורך להעביר תוספת זו בתב"ע (תוכנית בינוי עיר). התקנה נקראת על שמו, וכך צמח מושג חדש – 'דירות השב"ס'

זהו שמעון שבס. בלי גרשיים.

תודה לד"ר קלמן נוימן.

ב. הפַאק של 'המודיע'

מתברר שאלף צנזורים או 'משגיחים רוחניים' לא יצליחו למנוע הסתננות של מזיקים, כאשר כתבי עיתון חרדי עושים 'העתק והדבק' בלי לקרוא, או יותר גרוע – בלי להבין מה הם קוראים.

הנה סיפור חינוכי, שנדפס במוסף 'הבית שלנו' של עיתון 'המודיע'. התדעו קוראים חביבים מניין נלקח הסיפור, ואיך השתרבבה פנימה מילת ה-F הנפוצה אצל עוכרי ישראל?

אחד מסניגוריהם של ישראל, שאליו פניתי בפליאה גדולה, הציע לקרוא כאן 'פּאַק', בפּ' דגושה, כלומר, הרעש שעושים המכנסיים שנקרעים. אולי.

באתר האינטרנט 'אייס', שם התפרסמה הפדיחה, ידעו להצביע על עוד כמה תקלות מביכות כאלה: תמונה של פיצה פפרוני, שהתפרסמה במדור האוכל של 'יתד נאמן', ותמונת צוללנית בביקיני, שהשתרבבה לפני שבועיים לעיתון 'המבשר'.

ג. קֶרי או קארי?

לעיתונים החרדיים 'המודיע' ו'המבשר' יש מדיניות לשונית מעניינת. שמו של שר החוץ האמריקני ג'ון קֶרי (Kerry) לעולם לא ייכתב כמקובל, אלא תמיד 'קארי'.

וכל כך למה? וכי עורכי העיתון אוהבים כל כך את התבלין ההודי המפורסם קארי (Curry)?

מה מזכיר לכם התבלין קארי?

לא ולא! התשובה היא, ככל הנראה, שהמילה 'קֶרי', מזכירה לבעלי ראש כחול במיוחד את המונחים 'בעל קֶרי', ו'קֶרי לילה', כלומר פליטת זרע.

במקורותינו נקרא הדבר 'הוצאת זרע לבטלה', והוא איסור חמור במיוחד שאין לו כפרה. 'התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו', אומרים לעצמם מן הסתם פרנסי 'המבשר' ו'המודיע' (יוצא דופן לטובה הוא העיתון החרדי 'הפלס', שמאיית את שמו של קרי כהלכה וללא חשש), וכדי שאיש מקוראי העיתון לא יתגרה מראיית השם המפורש 'קרי', ואז אולי, טפו טפו, יקרה לו מקרה לילה, ויראה, חס וחלילה, קרי – נו, עדיף כבר להפוך את ג'ון קרי לתבלין הודי.

תרזה היינץ רואה קרי כל הזמן

הוספה (6 באפריל 2014) פרי עטו של הקריקטוריסט מאיר מירב מקיבוץ נחשונים:

ד. אסטרולוגיה קבלית

וכדי שלא אואשם באובססיה אנטי-חרדית הנה משהו מן הים הכללי.

במוסף 'גלריה' של עיתון 'הארץ' מיום 23 בינואר 2014 נדפסה המודעה הזו, המזמינה את קהל חובבי האזוטריקה להרצאה על 'אהבה, זוגיות ואסטרולוגיה קבלית' (עם 'מה זאת אהבה' כבר אסתדר, אבל מהי אסטרולוגיה קבלית?).

עילגות לשון כזו כבר מזמן לא ראיתי, כולל שגיאות קשות במיוחד (תכום האסטרולוגיה, לוח השנה העיברי, המפת האסטרולוגית, מובלי דעת קהל, הילה נכשון, יוצאים חגים, ועוד).

אז איך אפשר לסמוך על עצות בענייני אהבה וזוגיות ממישהי שאפילו לכתוב נכון אינה יודעת?

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת: פרידה מפיט סיגֶר

פיט סיגר (2014-1919)

זמר העם האמריקני הענק פיט סיגר, האיש והבנג'ו, מת שלשום בשיבה טובה והוא בן 95. עוד אגדה מוזיקלית נערצת הסתלקה מעולמנו. סיגר חיבר, הלחין וביצע מאות שירים, והוא חתום על כמה להיטי ענק שמזוהים עם פס הקול של המאה העשרים.

במשך חייו הארוכים הוא השפיע לא רק על מוסיקת הפוֹלְק, אלא גם על חייהם והשקפת עולמם הליברלית של מיליוני אנשים שוחרי זכויות אדם ורודפי שלום בכל העולם, וגם כמובן בישראל. שיריו הושרו בהפגנות ובתהלוכות מחאה, וברבות מהן השתתף, צעד בראשן ותרם להן את קולו. בשנת 2008 אף נעשה ניסיון, שכשל, להריץ אותו לקבלת פרס נובל לשלום. חבל שלא זכה ולא זכינו.

בנעוריו היה סיגר קומוניסט שתמך בסטאלין. אך גם אחר כך, כשהתפכח והיכה על חטא, נשאר איש שמאל והמשיך לייצג את הפשטות והצניעות, לבוז לבעלי ההון המנצלים ולטפח הבנה ואחווה בין העמים. שגריר שלום מטעם עצמו, שקידם גם ערכים של אקולוגיה וסביבה ירוקה, הרבה לפני שזה היה באופנה. 

סיגר ביקר בארץ פעמיים, בינואר 1964 ובמאי 1967 (שבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים), וביקוריו אלה לוו בהתפעמות והתלהבות (ראו באתר של אהוד בן פורת). פעם, כשהיינו יותר נחמדים ופחות חמדנים, הוא גם היה בעדנו. אך ככל שהלך הכיבוש ונמשך השמיע סיגר, כמו רבים וטובים בתוכנו ומחוצה לנו, ביקורת כלפי מדיניות ישראל בשטחים.

מקור: אהוד בן פורת

עד סוף ימיו היה סיגר מעורב בפעילות פוליטית וחברתית (בשנותיו האחרונות השקיע ממרצו במאבקים למען איכות הסביבה) וכמובן שהמשיך להופיע ולהלהיב את מעריציו. באחת מהופעותיו האחרונות, לכבוד השבעתו של הנשיא ברק אובמה (ינואר 2009) ועל הדרך גם יום הולדתו התשעים של סיגר, הוא שר את שירו הפטריוטי הידוע של וודי גת'רי This Land is Your Land, יחד עם ברוס ספרינגסטיין:



ניפרד אפוא מפיט סיגר בכמה שירים מוכרים וכמה פחות מוכרים, אך כולם קשורים אלינו ולשפתנו העברית.

א. פיט סיגר שר בעברית (וביידיש)

שנות החמישים והשישים היו שנות השיא בפעילות המוסיקלית של פיט סיגר ושל להקת 'האורגים' (The Weavers) המופלאה שבה היה חבר. סיגר וחבריו ללהקה סבלו מרדיפות פוליטיות מצד ג'וזף מקארת'י ואנשיו, אך לא התייאשו והמשיכו לשיר בכל מקום.

חלק מהערכים שמוסיקת העם טיפחה וקידמה באותן שנים היה מה שקראו אז 'מוזיקה אתנית' או 'מוזיקת עמים' (כולל מוזיקה 'שחורה' של אפרו-אמריקאים ואפריקנים, מוסיקה ספרדית), שנתפסה כחלק בלתי נפרד מהפעילות לשוויון זכויות אזרחי. כך יצא שסיגר ו'האורגים' שרו גם לא מעט שירים בעברית.

1. ארצה עלינו

סיגר עם הבנג'ו, יחד עם להקת 'האורגים', שר 'ארצה עלינו' (תזמון 01:00). ההקלטה מ-1950:



2. צאנה, צאנה

'צאנה צאנה', שנכתב ב-1942 על ידי יחיאל חגיז ויששכר מירון, היה להיט בינלאומי גדול בשנות החמישים, במידה רבה בזכותם של פיט סיגר ו'האורגים' (1950).



3. הנה מה טוב ומה נעים

יש שיר יותר מוכר מזה? יחד עם זמר יהודי אחר, תיאודור ביקל.



4. קום בחור עצל

'האורגים' בהרמוניה נפלאה של 'קום בחור עצל', אחד השירים שכולם אוהבים לבוז להם...



5. שלום חברים

אולי משיר קדמון זה שאל ביל קלינטון את הביטוי 'שלום חבר'?

6. טומבלליקה 

פיט סיגר גם שר קצת ביידיש.

כאן מלווה פיט סיגר את הזמרת והאתנו-מוסיקולוגית רות רובין (2000-1906) בשירת 'טומבללייקה'.

7. הֵי דרומה והֵי דְזַ'נְקוֹיֶה

בביקורו בארץ ב-1964 למד סיגר לשיר את 'הי דרומה' של חיים חפר, ולימים אף הקליט אותו בעברית. בסרטון זה אפשר לשמוע אותו בתזמון של 2:05 (לאחר אילקה רווה):



וכאן תרגומו לשיר היהודי-הסובייטי ביידיש 'דְזַ'נְקוֹיֶה', שבגלגוליו עסקנו ברשימה קודמת. סיגר שר בהתחלה כמה שורות מן המקור ביידיש ואחר כך את תרגומו לאנגלית.



ב. גרסאות עבריות לשירי פיט סיגר

8. פטיש לוּ היה לי

אחד משירי החֵרות הגדולים ביותר בכל הזמנים הוא If I Had a Hammer. סיגר כתב אותו בשנת 1949 יחד עם לי הייז, חברו ללהקת 'האורגים' (The Weavers).

הנה שלישיית פיטר, פול ומרי שרה אותו באחת ההפגנות הגדולות של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח, שנערכה בוושינגטון הבירה בשנת 1963:

שיר זה תורגם לעברית על ידי דרורה חבקין כ'פטיש לו היה לי'. 

הנה דורית ראובני ולהקת 'שדות ירוקים':

9. איפה הפרחים

השיר Where Have All the Flowers Gone, שנכתב ב-1955, מוכר אצלנו בתרגומו של חיים חפר, כ'איפה הפרחים'. הנה הקלטה מ-1968.

 

 וכאן השיר בביצועו של יהורם גאון:



10. מה למדת בגן היום

הנה המקור What Did You Learn in School, שכתב והלחין טום פקסטון (הביצוע של פיט סיגר הוא מ-1964), ואחריו גרסת חיים חפר, שאותה שרו 'הדודאים'.




11. דור הולך ודור בא; Turn! Turn! Turn!‎

אחד מלהיטיו הידועים ביותר של פיט סיגר  Turn! Turn! Turn!‎, מבוסס על התרגום האנגלי של פסוקי קהלת:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת,
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים,
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא,
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

השיר נודע לתהילה בביצועה של להקת ה-Byrds בשנת 1965, והתפרסם שוב בעקבות הצלחתו של הסרט 'פוֹרֶסְט גַּאמְפּ', ששיר זה היה חלק מפס הקול שלו:



דן אלמגור החזיר את השיר למקורו העברי, והנה הביצוע של 'הדודאים' עם צמד הזמרות סוזאן וּפְרֵן בתכניתם 'קשת וענן' (1973) :

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כינרת, 2012, עמ' 97

בעלי התוספות

12. תפוח חינני

לאחר הסיום הרשמי גיליתי עוד שיר עברי של 'האורגים' – 'תפוח חינני' (מוכר גם במילותיו הראשונות 'נד אילן') שכתב משה דור והלחין יוסף הדר. השיר מוכר בביצוע 'הדודאים' (1958), ומהם לקחו 'האורגים'.



13. דיינו

והנה פיט סיגר שר לא פחות מאשר את 'דיינו', מההגדה של פסח.

ברוך הבא: הר הבית לידינו

כתב וצילם ברוך גיאן

את הר הבית – מן המכלולים המרהיבים ביותר בירושלים, ואולי גם בעולם כולו – אני מתעד במצלמתי כבר עשרות שנים. בשנת 1998, בימי השיפוץ הגדול שבמהלכם הוחלפה כיפת הסלע שמחפה על 'אבן השתייה', צילמתי את הכיפות, המסגדים ועיטוריהם, ובתיאום עם אנשי הוואקף אף זכיתי לעלות למרומי פנים כיפת הסלע. מנהל העבודה האירי אפשר לי לצלם מעגורן ענק שהוצב בשטח ההר.

כיפת הסלע – מבט מראש העגורן

אבל מאז זרמו הרבה מים בערוצו היבש של נחל קדרון ובפוליטיקה המזרח-תיכונית... גם המוסלמים וגם היהודים נהיו דתיים יותר וקיצוניים יותר. מה שהיה עד לא מכבר קונצנזוס פנים-יהודי, שהר הבית הוא מחוץ לתחום – מסיבות פוליטיות, אך גם מסיבות הלכתיות – הלך והתערער. ומה שהיה פעם נחלת מיעוט שולי והזוי של 'נאמני הר הבית', הפך בשנים האחרונות לאוונגרד משיחי, שהולך ומרחיב את אחיזתו בחוגים חרדיים-לאומיים נרחבים. המוסלמים גם הם הקצינו ומגיבים בתוקפנות לכל ניסיון אמיתי או בדוי של היהודים 'להשתלט' על הר הבית. המסגדים סגורים בפני מי שאינו מוסלמי והסיכוי לביקור רגוע ונינוח בהר הבית הולך ומתרחק.

כשביקרתי בהר הבית לפני כמה חודשים נכנסו גם כמה חרדים ופעילי ימין כדי לנסות ולהתפלל שם. שומרי הווקף והמתפללים המוסלמים שהיו במקום נדרכו כקפיץ. היה מאוד לא נעים ואת העוינות והמתח בין שתי הקבוצות אפשר היה להרגיש באוויר. תחושה של פיצוץ הולך וקרב, והלוואי שאתבדה. כשלעצמי, אני מעדיף את הר הבית 'לידינו', מאשר 'בידינו'.

מתפלל מוסלמי (מימין) ומולו שוחרי מקדש יהודים

פעילי ימין בצד ימין, נשים מוסלמיות בצד שמאל – השוטר בתווך

ילדי ישראל לומדים את תורת הבית מפי יהודה גליק, שוחר מקדש מוכר, שמחזיק בידו את הספר 'בית המקדש בירושלים'. בתווך נער ערבי וכדורו בידו ושני שוטרים המוכנים לכל צרה שלא תבוא.

מסיבות הלכתיות רוב-רובם של החרדים (גם אם לא כולם) נמנעים מלהיכנס להר הבית, אך אין זה אומר שאסור להסתקרן ולהתגעגע. זוג החברים הללו עמד בשערי הכניסה להר הבית, וכמשה רבינו צפו השניים בארץ המובטחת שאליה לא יוכלו להגיע...

הר הבית הוא בראש ובראשונה מקום תפילה לאלפי מוסלמים, שממלאים את מסגדיו ורחבותיו בעיקר בימי שישי ובחגים, אך גם בימות החול התפילה אינה פוסקת שם.

עולה רגל 

בדרך לתפילה

תפילת נשים

אך המרחבים המרוצפים הגדולים של הר הבית משמשים לא רק לתפילה אלא גם כמקום מרגוע לאמהות צעירות ולעולליהם ומגרש משחקים, ואפילו משחקי כדור, לילדים ולנערים. אפשר להניח שמראות כאלה דוקרים את עיניהם של נאמני ושוחרי הר הבית, אבל עדיף כך. המקום הזה יכול להיות חבית הנפץ של המזרח התיכון, ובעצם של העולם כולו. כל עוד משחקים שם בכדור, אני רגוע.

פיקניק מתחת לכיפת השלשלת

משחקי כדור על הר הבית

כיפת השלשלת – המכסה את גגו של אחד המבנים היפים בהר הבית – שוקמה לאחרונה וניתן לראות את חלקה הפנימי המרהיב, המצופה קרמיקה ופסיפסים צבעוניים. המקום, שדומה דמיון רב לכיפת הסלע, היה סגור שנים אחדות לצרכי שיפוצו ועתה ניתן לבקר בו.

ולסיום, טעימה משכיות החמדה שיש מתחת לכיפת השלשלת.

פרנסות של ערבים: תיקון מחשבים עם המון אמונה

כרגיל מטפל מדור זה בפרנסות של יהודים; הפעם יוקדש המדור לפרנסה מיוחדת של ערבים. ערבים-נוצרים.

שמוליק רוזנבלט צילם ברחובה הראשי של נצרת, בצמוד לשוק, את החנות הזו, שבעליה מצליח לשלב עיסוק בטכנולוגיה עילית עם אמונה משיחית יוקדת בישוע.

מְתַקֵּן המחשבים שלנו (רק ניידים, בבקשה!), מתמחה גם בחריטה. הוא יודע לחרוט כמעט על כל דבר – מזהב ועד פלסטיק. ובשעות הפנאי הוא חורט שלטים לעצמו, כאלה המשקפים את עולם האמונות והדעות שלו, שעיקרו ציפייה משיחית ואהבה חסרת גבולות. מי יודע, אולי משהו מכל זה יחרט גם על לוח ליבם של בעלי המחשבים הניידים המקולקלים.

על דעת המקום: האמת על הצ'יזבאת

קוזקים או בדווים? חברי ארגון 'השומר', 1909 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

ראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי ארצנו את בני דמותם של אבותינו מימי קדם. על כן עשו ככל יכולתם לסגל לעצמם את מנהגיהם ואף את שפתם, ככתוב: 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ' (תהלים, קלז 2)... כך, למשל, נראים חברי 'השומר' בתצלומים מראשית המאה ה-20 כשהם בעלי שפמים עבותים, חובשי כָּאפִיּוֹת, עוטי עַבָּאיוֹת וחוגרי נשק כשרצועות כדורים מוצלבות על חזותיהם. בספרו 'קוזק ובדווי', שראה אור לפני כמה שנים (עם עובד, תשס"ז), עמד פרופסור ישראל ברטל על המתח שעיצב את דמותם של החלוצים האגדיים – היניקה משני מקורות זהות: הקוזקים האוקראינים מכאן והבדווים הארץ-ישראלים מכאן.

מה פלא אם אף אנו, חברי הפלמ"ח, הלכנו בעקבותיהם ועשינו כל מה שבידינו כדי להידמות להם? אלא שרובנו צעירים היינו אז מכדי הצמחת שפם, ולפיכך נהגנו לשבץ בדיבורנו שפע ביטויים ערביים, רבים ככל האפשר, אף אם הרבה מהם היו משובשים. תנו דעתכם, למשל, על הַזֶּמֶר הנודע 'סובב לו, סובב הפינג'אן'. כוונת המשורר הייתה אל הכלי, בו מרתיחים את הקפה על גבי הגחלים, ואשר כינויו הערבי המקורי הריהו, פשוט, קֻמְקֻם ואף בַּקְרַג' (שניהם במלעיל), אך בפינו הפך הפִנְגָ'אן לסִּפְלוֹן, שבו נמזג הקפה (לגלגוליו של שיר הפינג'אן כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש, ושם גם נדון גלגול לשוני זה).

איור: ז'אן דוד

התרפקות חברי הפלמ"ח על הלשון הערבית הולידה אף שמות משובשים על מפת הארץ: סיירי פלוגה ג' של הפלמ"ח, שעלו לראשונה בשנת 1944 במפל היבש של ואדי ירקא (נחל ירקעם), אשר במעלה נחל חתירה, קראו לו בגאווה בשם הערבי נַקְבּ אַל-יַהוּד (מעלה היהודים). האמת הייתה שמשמר בריטי, אשר חנה, שלא כצפוי, על הכביש מבאר שבע לעבר מעלה עקרבים, מצפון למכתש הקטן, חייב אלתור עקיפה בנתיב המסע במעלה ואדי ירקא, שם נאלצו הסיירים לחצוב במפל היבש דרך חדשה. לאחר מעשה הם צירפו לאירוע צִ'יזְבָּאת נחמד, שכדרכם של סיפורים מעין אלה לא היה ולא נברא: כביכול הבדווים, שהיו המומים למראה הפלמ"חניקים אשר צצו לפתע בראש אותו קיר סלע  זקוף, הם אשר נתנו לו את השם נַקְבּ אַל-יַהוּד. לפרשה זו אקדיש בקרוב פרק נפרד במדור זה.

שיבוש לשוני נוסף של הערבית היה מנת חלקם של חברי הכשרת גרעין ו' של תנועת הצופים, אשר השתחררו מן הפלמ"ח כתום מלחמת העצמאות והתיישבו במערב הנגב בצד תל גַ'מָּה. בבואם לקרוא לקיבוצם בשם צלצל באוזניהם שמו של התל הסמוך כאילו הוא תל גַ'מָאעָה – שם ערבי בעל ערך עליון ומקודש בלכסיקון הפלמ"ח – ומכאן השם קיבוץ רֵעִים...

שלט הסבר ליד תל ג'מה. כל קשר לג'מעה – מקרי בהחלט (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

השורש ג'מע בערבית משמעותו חִבֵּר, קִבֵּץ, כִּנֵּס, ומכאן אף השם גָ'אמִע (מסגד), ממנו נגזר כינויו של יום השישי – יוֹם אֶל-גֻּ'מְעָה (יום ההתכנסות לתפילה); בעוד המילה גַ'מָאעָה פירושה קהל, קבוצה, ובעיקר חבורה, במשמעותה האינטימית של המילה, כעין חבריא או חֶבְרֶ'ה. ערך מוסף לכינוי גַ'מָאעָה נולד בזכות תפיסת עולמו של 'הזקן', הוא יצחק שדה, מייסד  הפלמ"ח. את שיחות הנפש שלו עם פקודיו נהג שדה לערוך באמצעות רשימותיו, שראו אור ב'עלון פלמ"ח' והוכתרו בשם 'מסביב למדורה'.

וכמו במדורות הרועים במדבר, שבין הנקבצים סביבן היה תמיד גם 'אַבּוּ-סַמְרָה' (בעל שיחות הלילה), צצו גם סביב מדורות הפלמ"ח מְסַפְּרֵי סיפורים פרי דמיונם הפרוע. את סיפוריהם המפוקפקים, אך המרתקים תמיד, הכתיר לקסיקון הפלמ"ח בשם שאול מן הלשון הערבית – צִ'יזְבָּאתִים. 

העברית, הארמית והערבית שפות אחיות הן – ממשפחת לשונות כנען, ענפן המערבי של השפות השמיות. כך משמשים בשלושתן שורשים משותפים ואף מילים נגזרות דומות, אשר הבדלי היגוי קבועים ביניהן. כך למשל המילה שָׁלוֹם בעברית, שהיא שְׁלָם בארמית וגם סֵלָאם בערבית, או המילה שׁוֹר, שהיא גם תוֹר או ת'וֹר (Thor). ומכאן הבלבול המקובל בפי הירושלמים בין אֶ-טּוּר (ההר), כינויו של הר הזיתים בפי ערביי העיר, לבין שכונת אַבּוּ-ת'וֹר (אֲבִי הַשּׁוֹר), שהכל הוגים בטעות את שמה 'אבו-טוּר'...

והוא הדין עם המילה כָּזָב בלשוננו, שבארמית היא כְּדַב ואל הערבית נתגלגלה בצורת כִּדְ'בּ (كِذْب; Kidhb), קרי: כִּזְבּ, שריבויו כִּדְ'בָּאת' (كِذْبَات, Kidhbat/כִּזְבָּאת); בעוד עגת הפלאחים הוגה אותם צִ'דְ'בּ/ Chidhb, קרי: צִ'זְבּ, ובריבוי צִ'זְבָּאת.

לאנשי הפלמ"ח הייתה דרך לשונית משל עצמם, וכך, לפי תומנו, הדבקנו לאותם סיפורי מעשיות ריבויו של ריבוי וכינינו אותם צִ'יזְבָּאתִים, כלומר, כְּזָבִימִים... כך גם נולד בפינו הכינוי זְ'לוֹבָּאתִים – בְּלִיל גלגולו של זְ'לוֹבּ (בִּרְיוֹן ברוסית) אל היידיש, אשר בפלמ"ח זכה תחילה בסיומת ריבוי נקבה ערבית ולימים נוספה עליו אף סיומת ריבוי זכר עברית, כלומר, 'בִּרְיוֹנִימִים'... 

הקובץ הנודע של אותם כְּזָבִימִים, שערכו דן בן-אמוץ וחיים חפר, הוכתר אמנם בשם עברי למהדרין: 'ילקוט הכזבים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ז), אך דן בן-אמוץ הקדים לאותו קובץ מיתולוגי 'הקדמה מיותרת' (עמ' 6-5):  

יתרונו של 'מחקר לשון' זעיר זה, שערך דב"א על הקשר שבין 'כָּזָב' ל'צִ'יזְבּ', הוא בתעתיק הנכון (אף כי בכתיב חסר) של השם 'צ'יזבאת'; בעוד שותפו ל'ילקוט', חיים חפר, עשה בו שַׁמּוֹת. בספר 'משפחת הפלמ"ח', המשותף לו ולחיים גורי, בסיוע עמיקם גורביץ', נמנית, בין שאר 'המלים הערביות שנתעברו בפלמ"ח' גם המילה 'צִ'יזְבָּאט' (לשפע שיבושי הערבית שיש ברשימה זו יש להקדיש דיון מיוחד).

משפחת הפלמ"ח: ילקוט עלילות וזמר, ידיעות אחרונות, 1977, עמ' 27

כיתוב שגוי זה (סיומת באות ט') חוזר על עצמו גם בכותרתו השגויה של השיר 'צִ'יזְבָּאט' , שחיבר פיינר-חפר, ואף במילותיו (משפחת הפלמ"ח, עמ' 187):
אִם יֵשׁ מִין צִ'יזְבַּאט אֲשֶׁר אִישׁ מִשּׁוּם-מָה / אֵינֶנּוּ רוֹצֶה כְּלָל לִשְׁמֹעַ
יֶשְׁנָם עַתִּיקִים, שֶׁיֵּינָם מְשֻׁמָּר – / נַקְשִׁיב אֲלֵיהֶם בִּבְלִי-נוֹעַ:

הָרוּחַ רוֹעֶשֶׁת / גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת / וְלַיִל עָלֵינוּ יָרַד.
מֵעֶרֶב עַד שַׁחַר / סַפֵּר לָנוּ אַחָא / סַפֵּר נָא, סַפֵּר נָא צִ'יזְבַּאט...

אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא וְהָאֵשׁ עוֹד תִּלְהַט / וְסַהַר יָשׁוּט עַל בָּתֵּינוּ;
וּסְבִיב הַמְּדוּרָה קְצָת צִ'יזְבַּאט, קְצָת צִ'יזְבַּאט / אוּלַי יְסַפְּרוּ גַּם עָלֵינוּ...

אך ראו זה פלא, בספר שיריו של משה וילנסקי, מופיע שיר זה עם הכיתוב הנכון, באות ת':

משה וילנסקי, על הכביש ירח: עוד מנגינות למלים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב, עמ' 32

שיבוש דומה יש גם בשיריו האחרים של חפר, למשל בשיר 'בת-שבע' (עמ' 197):
בַּת-שֶׁבַע, גַּם אֲנִי אָשִׁיר אֵלַיִךְ, / וְאַתְּ אוֹתִי כִּמְעַט שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ –
אֲנִי אֶחָד צַנְחָן, רַק בֶּן חָדְשַׁיִם, / אֲבָל אֶתְמוֹל סִפַּרְתִּי כְּבָר צִ'יזְבָּט..

ושוב, בספרו של המלחין וילנסקי (על הכביש ירח, עמ' 34), הכתיב הוא נכון – צ'יזבאת.

הבלשן הנודע יצחק אבינרי, בעל 'פינת הלשון' בעיתון 'על המשמר', היה, כנראה, היחיד אשר קצפו יצא על הצ'יזבאת. הנה קטעים מרשימתן המעניינת שאותה פרסם ב-19 במאי 1949: 

והוא מסיים את מאמרו כך:

 צא אפוא ולמד: 'כזבים' מן הדין לתרגם 'כִּדְ'בָּאת' בערבית, שבלשון הדיבור שלה הם נשמעים 'כִּזְבָּאת' או 'צִ'זְבָּאת', ורק לכסיקון הפלמ"ח הוא היחיד, שזיכה אותם בתואר 'צִ'יזְבָּאט'.

צ'יזבאט או צ'יזבאת...הבה ניהנה מהשיר עצמו בביצועו של הלל (אילקה) רוה, ואל נא נשכח, כי 'מֵיטַב הַשִּׁיר – כְּזָבוֹ!' (מחברות עמנואל הרומי, כא, 390).

 

ולסיום, כזב של ממש מפי הנודע ב'אגודת דוברי אמת' – חיימ'קה לֶבָקוֹב, בן יבנאל. כשנתבקש פעם חיימקה להבהיר את מקור כינויה של אותה 'אגודה', עשה זאת באמצעות 'מעשה שהיה'. 

מה זה מהנדס מים?

כולם שבים ומהללים את יצחק רבין, שהקדיש את עצמו לשירות המדינה, ואומרים, שבשביל זה ויתר על חלום חייו: להיות מהנדס מים. אבל איש לא שואל: מה זה, בעצם, 'מהנדס מים'? אז אל תגידו לי, אני אגיד לכם, מה זה. 

מציל על שפת הים רואה מהסוכה שלו איש אחד טובע. קופץ על החַסַקֶה, סוחב אותו לשפת הים עד שהוציא לו חצי גוף מהמים, ואז הוא שוכב עליו ומתחיל לעשות לו הנשמה מפה לפה, עוד ועוד ועוד...  

ומסביב כולם עומדים ומסתכלים, איך הוא עושה לו הנשמה וכל פעם יורק את המים שהוא מוציא לו. ואז, כשכולם עומדים סביב ומסתכלים, אחד אומר למציל: 'ככה אתה אף פעם לא תגמור'. והמציל שוב פעם יורק את המים ואומר לו: 'מי אתה שתגיד לי איך עושים הנשמה מפה לפה?' – וזה אומר למציל: 'אני אולי לא מבין כלום בהנשמה, אבל אני מדבר איתך בתור מהנדס מים'.  

אז המציל יורק שוב פעם את המים ואומר: 'מה שייך מהנדס מים לכאן?' 

וזה אומר לו: 'עוד איך שייך! כי בתור מהנדס מים אני רואה, שאתה אף פעם לא תגמור להנשים אותו ולירוק את המים כל זמן שהתחת שלו שוכב בתוך הים'. 

... זה מהנדס מים!  

חימקה לבקוב (2002-1916) מקור: נוסטלגיה אונליין