היכן הייתה מעוז צורים?

א. היכן היו מגדל גד ומעוז צורים?

האם שמעתם על יישובים ושמם 'מגדל גד' ו'מעוז צורים', שבהם שוּכְּנוּ עולי תימן?

רמי נוידרפר מצא את שרידיהם של יישובים אלה בעיתון 'דבר השבוע', שהתפרסם ב-19 בינואר 1950, לפני 64 שנים.

'מגדל גד' – שנזכרת בתנ"ך כעיר בגבול נחלת שבט יהודה (יהושע, טו 37) – הייתה במערב הנגב. כך נקראה תחילה העיר הערבית מג'דל, שנהרסה במלחמת העצמאות והיום היא חלק מאשקלון.

אך היכן הייתה 'מעוז צורים'? פרט להיותה 'בגבול הלבנון' לא מצאנו אודותיה מאומה.

כדי לפתור את החידה פניתי למיודענו יהודה זיו, אביר ידיעת הארץ ובעל המדור האהוב 'על דעת המקום', וזה מה שהשיב:

המדובר ב'כפר עבודה' – בעקבות גל העלייה ההמונית, עם קום מדינת ישראל, הייתה גם צורת התיישבות כזאת! – של מאה משפחות מעולי תימן, כחמש מאות נפש, אשר הוקם ביום ט"ז באייר תש"י (3 במאי 1950) בכפר הנטוש סוּחְ'מָאתָא. 

נוף המקום, ההררי והמסולע, גרם לו להיקרא בפי יושביו בשם הזמני 'מעוז צורים' (אף שלא נוסד בחנוכה), ואילו המוסדות המיישבים כינו אותו 'סוחמתא עילית'. לימים ניטש היישוב ועל מקומו קם מושב של עולי מרוקו, אשר ועדת השמות הממשלתית קבעה לו, בעקבות שמו הראשון של היישוב, את השם הסמלי 'צוריאל' – כשמו של אחד מבני לוי (במדבר, ג 35).  

לרגליו, בדרום, הוקם יישוב של חברי תנועת חרות, רובם יוצאי אצ"ל, שנשא את הכינוי 'נחלת שלמה' – על שמו של עולה הגרדום שלמה בן-יוסף – בעוד המוסדות המיישבים קוראים לו 'סוחמתא תחתית' ואילו ועדת השמות הממשלתית קבעה לו (21 בפברואר 1954) את השם 'חוֹסֶן'. כך אף נולד באיזור החידוד 'סוּח-מַעֲלָה' למושב צוריאל ו'סוּח-מַטָּה' למושב חוסן... אך העיר מעלות הסמוכה, שקמה בשנת 1956, קלקלה את הבדיחה.

שרידי הכפר הפלסטיני סוחמאתא, 1950 (מקור: הארכיון הציוני)

ב. מי היא שושנה? 

ומי הייתה שושנה, 'החקלאית התימניה מכפר יחזקאל', שתמונתה מופיעה בראש הרשימה?

כתבה לי ד"ר אורית רוזין, עמיתתי מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב:

החקלאית שושנה היא לא אחרת מאשר שושנה בסין. שושנה נדב (נדאף) התחתנה, בניגוד לרצון אביה, עם החלוץ קלמן בסין, איש העלייה השלישית. היה זה סיפור אהבה יוצא דופן, וכמוהו גם סיפור חייה ותרומתה להתיישבות העולים בשנות החמישים.  

קלמן בסין הבחין בשושנה לראשונה שעה שעבדה כפועלת חקלאית בבן-שמן בהיותה כבת שש-עשרה. הוא התאהב בה מיד והחליט להישאר במקום, כיוון ש'נפשו נקשרה בנפשה'. אביה של שושנה אירס אותה, מבלי לשאול את פיה, ליהודי אמיד ומבוגר ובכך ביקש לשמור עליה מפני השפעת החלוצים. אך שושנה וקלמן נפגשו בסתר. יום אחד הרהיב קלמן לגשת אל אביה ולבקש את ידה. אביה, דוד נדאף, סירב מפני שהיתה כבר מאורסת ליהודי ירא שמים ומפני שבסין עצמו לא שמר תורה ומצוות. לאחר שיחה זו חזר האב לביתו והיכה את בתו הסוררת מכות נמרצות עד שאמה מרים חצצה בינה ובין אביה הזועם. ימים רבים ארכה ההחלמה עד ששבה שושנה לעבודתה. נחרץ להפריד את בתו מאהובה החלוץ חזר האב עם משפחתו לשעריים, אך קלמן ושושנה הוסיפו להיפגש. כיוון שהשמועות הגיעו למשפחה שוב הוכתה שושנה. הפעם היכה אותה דודה בטוריה (!) עד שאבדה הכרתה. היא מצאה מחסה בביתו של רופא המושבה עד שהחלימה ושבה לבית הוריה. בצר לו ביקש בסין את עזרת חבריו ואלה 'חטפו' את שושנה מביתה, בעוד אמה, מרים, שצידדה בה, מעלימה עין. שושנה הוברחה בחזרה לבן-שמן ושם, יום למחרת, נישאה כדת משה וישראל, בנוכחות רב שהוזמן למקום. אביה ישב עליה שבעה, שכן בעיניו יצאה בתו לשמד... 

גם  אביו של קלמן התנגד נחרצות לחתונה. בין משפחתו ובין משפחת הכלה הפרידו עולמות, כך סבר. אך אשתו, שגם היא נקראה מרים, שכנעה אותו בהדרגה להניח לבן עד שלבסוף נתן הסכמתו לנישואין. החתונה התקיימה בנוכחות הוריו של קלמן, אך הורי שושנה נעדרו מן הטקס. מקץ חודשים אחדים חזר אביה של שושנה לעבוד ולהתגורר בבן-שמן. שתי האמהות, מרים בסין ומרים נדב, מצאו שפה משותפת, אך האב ניתק את קשריו עם בתו ועם משפחתה החדשה. 

שושנה וקלמן עזבו את בן שמן ועברו לכפר יחזקאל. לאחר שנולדה בתם הראשונה ושושנה חלתה הצליחה אמה לשכנע את האב לבקר את בתו ונכדתו וכך יושרו סוף סוף ההדורים. 

שושנה הייתה אשה יוצאת דופן במסירותה לענייני הציבור ובייחוד לענייני נשים. היא אירחה בביתה נערה בת עדתה שנישאה בגיל צעיר נישואין שכשלו. למשך תקופה ארוכה מצאו האם ובתה מחסה בביתם של קלמן, שושנה וארבעת ילדיהם. ב-1949 כשהחלו להגיע גלי העלייה ההמונית, ובתוכם גם עולים מתימן, התגייסה שושנה לשמש מדריכה. היא טיפלה במאה ועשרים משפחות, שהובאו לכפר דֵיר אל-קאסי, ששמו שונה לאֶלְקוֹש (כפר מולדתו של הנביא נחום האלקושי). היא הנחילה לעולים החדשים את הרגלי ההיגיינה והתזונה המקומיים וטיפלה גם בעניין נישואי הבוסר, שעליהם העידה כי היו 'אחת הבעיות הקשות, המסובכות, והכאובות ביותר'. כדי למנוע נישואים כאלה ישבה שושנה שעות בבית הכלה המיועדת וניסתה לשכנע את הההורים לא להוציאה מבית הספר כדי להשיאה, לקחה הורים לסיורים בבתי ספר לבנות בסביבה, כדי להראות להם כיצד חיות בנות בישראל, וכך הצליחה להציל נערות רבות מנישואי בוסר. היא גם סייעה להסדיר גירושין לנערות שכבר נישאו וביקשו את עזרתה. היא גייסה כסף מתרומות פרטיות ומוסדיות כדי לפדות את הנערות האומללות בתמורה לגט המיוחל.   

לאחר שתי שנות הדרכה באלקוש נתמנתה שושנה למדריכה אזורית למושבי העולים בגליל המערבי. מהגליל עברה לחוף הכרמל והדריכה גם במושבים ינוב ונורית שבגלבוע. על התקופה הממושכת שבמהלכה עזבה את המשק המשפחתי בכפר יחזקאל כדי לעסוק בהדרכת העולים כתבה: 'עבדתי בתנאים קשים, לוויתי את העולים בלבטיהם להשתרש בקרקע ולחיות חיי חברה מאורגנים. גם אני הוספתי משהו למשימה זו. תמיד קיננה בלבי התקווה כי חרף כל הקשיים נתגבר והאנשים יהיו חקלאים טובים'.

מקורות

שלמה טבעוני, אהבת הדסה, תל-אביב 1982.

שושנה בסין, 'הדאגה הראשונה – הילדים, יוסף רובין (עורך), דרכי למושב, תל אביב 1964.

קלמן ושושנה בסין (מקור: ארכיון ביתמונה)