כדרכם של ירושלמים רבים גם אני מבקר בשוק מחנה
יהודה פעם בשבוע ולפעמים אף יותר. יום קניות קבוע ויום נוסף להדרכה או למפגש חברתי או משפחתי. בקיצור, מקום 'ירושלמי' שאני אוהב לשהות בו. הריחות, הטעמים והבתים ההיסטוריים הסובבים אותו תמיד משכו את לבי והקסם לא פג גם במרוצת השנים.
בלב מגרש החניה הגדול הצמוד לשוק (הכניסה היא מרחוב כי"ח, המחבר בין הרחובות יפו ואגריפס) ניצב בניין מרשים, עזוב ונטוש, שהכניסות אליו נאטמו. זהו בית הספר המקצועי, שבנתה חברת 'אליאנס' הצרפתית (Alliance Israélite Universelle) בשנת 1899.
ארגון אליאנס, ששמו העברי היה 'כל ישראל חברים', ובקיצור כי"ח, נוסד בפריז ב-1860 בנשיאותו של אדולף כרמיה, פילנטרופ יהודי נודע שגם היה שר המשפטים של צרפת. הארגון החל מיד לסייע לקהילות יהודיות ברחבי העולם בהקמת מוסדות חינוך ובהענקת סיוע כלכלי ופוליטי ליהודים בכל מקום. בשנת 1880, שנת מותו של כרמיה, החליטו אנשי 'אליאנס' להנציח את זכרו על ידי ייסוד בית ספר מודרני בירושלים. המבנה, שנחנך ב-1882 ונקרא 'תורה ומלאכה', היה מרווח ומפואר. הוא הוקם ברחוב יפו, ועל חורבותיו ניצב היום 'מרכז כלל'.
לצד לימודי קודש למדו בבית הספר גם מלאכות ומקצועות. שפות ההוראה היו צרפתית ועברית (אליעזר בן יהודה, דוד ילין ויהודה גור היו בין המורים), ובשל התנגדותם התקיפה של הרבנים החרדיים האשכנזים, רוב התלמידים היו ספרדים. בין תלמידי אליאנס היו גם מוסלמים ונוצרים, דבר שלא היה מובן מאליו. המנהל הראשון היה נסים בכר (1931-1848) שרחוב בשכונת נחלאות הסמוכה קרוי על שמו. אחרי פרישתו של בכר ב-1897 ניהל את בית הספר אברהם (אלברט) ענתבי (1919-1869) עד 1914. בית הספר המשיך לפעול גם בימי מלחמת העולם הראשונה ונסגר רק ב-1927 (או 1931). המבנה הושכר לסמינר לבית היתומים 'ויינגרטן' ששכן בן עד שנות החמישים, אז רכשה אותו חברת 'כלל' שהמשיכה להשכירו ל'אליאנס'. בשנות השישים עוד למדו שם, ואחר כך נהרס הבית ועל חורבותיו צמח מרכז 'כלל'.
בסוף המאה ה-19 כותלי בית הספר היו צרים מלהכיל את כל התלמידים, ועל כן בשנת 1899 הוקם בסמוך מבנה חדש, שנועד לשמש כפנימיה לתלמידים. בשלב מסוים, לא ברור מתי, החל בית זה לשמש כבית ספר לבנים, ואחרי סגירת 'תורה ומלאכה' התרכזו הלימודים במבנה החדש. זה הבנין הנטוש שעומד היום במרכז מגרש החניה.
כך נראה בית הספר לבנים במצלמתו של יעקב בן-דב:
נפנה עתה לבית הנטוש. בחזית הפונה צפונה (לכיון רחוב יפו) ניתן לראות פתח שנאטם בבלוקים. מעל הפתח לוח שיש וכתובת בצרפתית.
בלב מגרש החניה הגדול הצמוד לשוק (הכניסה היא מרחוב כי"ח, המחבר בין הרחובות יפו ואגריפס) ניצב בניין מרשים, עזוב ונטוש, שהכניסות אליו נאטמו. זהו בית הספר המקצועי, שבנתה חברת 'אליאנס' הצרפתית (Alliance Israélite Universelle) בשנת 1899.
בית הספר 'אליאנס' – מבט מרחוב כי"ח פינת אגריפס. ענפי האקליפטוסים הגדולים קרסו בשלג הגדול אך הצליחו להתחדש |
ארגון אליאנס, ששמו העברי היה 'כל ישראל חברים', ובקיצור כי"ח, נוסד בפריז ב-1860 בנשיאותו של אדולף כרמיה, פילנטרופ יהודי נודע שגם היה שר המשפטים של צרפת. הארגון החל מיד לסייע לקהילות יהודיות ברחבי העולם בהקמת מוסדות חינוך ובהענקת סיוע כלכלי ופוליטי ליהודים בכל מקום. בשנת 1880, שנת מותו של כרמיה, החליטו אנשי 'אליאנס' להנציח את זכרו על ידי ייסוד בית ספר מודרני בירושלים. המבנה, שנחנך ב-1882 ונקרא 'תורה ומלאכה', היה מרווח ומפואר. הוא הוקם ברחוב יפו, ועל חורבותיו ניצב היום 'מרכז כלל'.
לצד לימודי קודש למדו בבית הספר גם מלאכות ומקצועות. שפות ההוראה היו צרפתית ועברית (אליעזר בן יהודה, דוד ילין ויהודה גור היו בין המורים), ובשל התנגדותם התקיפה של הרבנים החרדיים האשכנזים, רוב התלמידים היו ספרדים. בין תלמידי אליאנס היו גם מוסלמים ונוצרים, דבר שלא היה מובן מאליו. המנהל הראשון היה נסים בכר (1931-1848) שרחוב בשכונת נחלאות הסמוכה קרוי על שמו. אחרי פרישתו של בכר ב-1897 ניהל את בית הספר אברהם (אלברט) ענתבי (1919-1869) עד 1914. בית הספר המשיך לפעול גם בימי מלחמת העולם הראשונה ונסגר רק ב-1927 (או 1931). המבנה הושכר לסמינר לבית היתומים 'ויינגרטן' ששכן בן עד שנות החמישים, אז רכשה אותו חברת 'כלל' שהמשיכה להשכירו ל'אליאנס'. בשנות השישים עוד למדו שם, ואחר כך נהרס הבית ועל חורבותיו צמח מרכז 'כלל'.
בסוף המאה ה-19 כותלי בית הספר היו צרים מלהכיל את כל התלמידים, ועל כן בשנת 1899 הוקם בסמוך מבנה חדש, שנועד לשמש כפנימיה לתלמידים. בשלב מסוים, לא ברור מתי, החל בית זה לשמש כבית ספר לבנים, ואחרי סגירת 'תורה ומלאכה' התרכזו הלימודים במבנה החדש. זה הבנין הנטוש שעומד היום במרכז מגרש החניה.
כך נראה בית הספר לבנים במצלמתו של יעקב בן-דב:
תלמידי אליאנס במסדר חגיגי (מקור: ביתמונה) |
בשנת 1911 הפכו שתי הקומות הראשונות של בית הספר לבית ספר לבנות ושער מיוחד עבורן נפרץ בגדר הבנין.
בספרות הזיכרונות יש תיאורים על חומה שהפרידה בחצר בין בית הספר לבנים לבין זה של הבנות, והמפגש בין המינים יכול היה אפוא להתרחש רק מחוץ לשעות הלימודים.
שלט המתכת בצרפתית 'בית ספר לבנות' (Ecole de filles) שרד עד היום. הוא נמצא ביציאה הדרומית מן החנייה, בין חנויות השוק שברחוב אגריפס. |
כאן הייתה דלת שנאטמה. עדיין נותר סימן לגרם המדרגות שדרכו נכנסו הבנות |
גרם המדרגות הזה הוביל לבית הספר לבנות |
בספרות הזיכרונות יש תיאורים על חומה שהפרידה בחצר בין בית הספר לבנים לבין זה של הבנות, והמפגש בין המינים יכול היה אפוא להתרחש רק מחוץ לשעות הלימודים.
איכססס... חלוקת שמן דגים בבית ספר אליאנס, 1949 (מקור: ביתמונה)
|
מגרש החנייה שמשמש את באי שוק מחנה יהודה. רק מעטים מרימים את ראשם ושמים לב לבית ההיסטורי |
נפנה עתה לבית הנטוש. בחזית הפונה צפונה (לכיון רחוב יפו) ניתן לראות פתח שנאטם בבלוקים. מעל הפתח לוח שיש וכתובת בצרפתית.
החזית הצפונית של בית הספר לבנים. החלונות מודגשים באבן גולמית ובסיתות גס ('טובזה'). הבניין ברובו בנוי בסיתות עדין יותר ('טלטיש'). למעלה סותת סמלה של חברת 'אליאנס' |
הכתובת מציינת כי זהו בית ספר יסודי של אליאנס, שבנייתו התאפשרה הודות לתרומתה של הברונית קלרה דה-הירש (אלמנתו של הברון מוריס הירש). התאריך המצוין על הלוח הוא כ"ג בניסן תרנ"ט (5659), 3 באפריל 1899. אגב, הברונית הירש נפטרה בפריס יומיים קודם לכן, ב-1 באפריל 1899...
כתובת ההקדשה של של בית הספר לבנים, כ"ג ניסן תרנ"ט (1899) |
פרט מהכתובת. סמל החברה – יד לוחצת יד ומעליהן לוחות הברית – נקבע גם בראש הבניין |
הברונית קלרה דה-הירש, 1899-1833 (מקור: Jewish Women's Archive) |
אם תגביהו את ראשכם תוכלו לראות כי בראש הבניין מתנוסס סמל אליאנס שבנוי מצירופן של אבנים ירושלמיות: יד לוחצת יד ולוחות הברית.
יד לוחצת יד – סמלה של חברת אליאנס מסותת בראש הבניין ומעליו לוחות הברית. על הלוחות עדיין השתמרו כמה אותיות עבריות (א, ה) |
כך נראה הסמל בימים טובים יותר, לפני שהאותיות דהו |
בספרו 'תמול שלשום', שמתרחש בימי העלייה השנייה, תיאר ש"י עגנון את הכלב, שמתרוצץ ברחובות ירושלים ומגיע לבסוף לבית הספר אליאנס שברחוב יפו. מנהל בית הספר (כנראה הכוונה לאלברט ענתבי), שלא ידע לקרוא היטב עברית, קרא את שמו משמאל לימין, וכך נוצר השם 'בלק' (במקום 'כלב'):
[...]
תמול שלשום, שוקן, תשכ"ח, עמ' 291-290 |
בבתי הספר של אליאנס למדו הבנים מלאכות ומקצועות כמו חייטות, סנדלרות, נגרות, מכניקה ואף סיתות אבן (מלאכה ערבית מסורתית, ורק מעט יהודים עסקו ועוסקים בה). הבנות למדו בעיקר אריגה וניהול משק בית. בשנת 1898 סיפר דוד ילין כי בית המלאכה של בית הספר השתתף בעבודות שיפוץ כיפת הסלע ובמחלקת המסגרות יצרו את עמודי הפנסים לתאורת רחוב יפו ('ירושלים של תמול', כתבי דוד ילין, א, עמ' 258), ברחובות ירושלים עדיין ניתן למצוא מכסי ביוב ישנים ועליהם חרוט השם אליאנס בצרפתית וכי"ח בעברית.
מכסה ביוב תוצרת כי"ח בכניסה לחצר שכונת בית דוד (בית הראי"ה קוק ליד בית טיכו) |
תעודת שליש של בית ספר כי"ח משנות הארבעים - פשוט ולעניין. התלמידים למדו 'הנהגה' (התנהגות) וארבע שפות! (אוסף דוד אסף) |
לפני כמה שנים פעלה בעיר חבורת הציירים CitéCréation, שמרכזה בעיר ליון שבצרפת, וחבריה מתמחים בציורי ענק על קירות בתים (עד 2011 הם ציירו כ-500 ציורי קיר בכל העולם). חברי הקבוצה ועוזריהם הישראלים קיבלו לידיהם תמונות ישנות של בית הספר והכינו ציור קיר נפלא על הקיר המערבי של בית מגורים (בית דואק) שהיה סמוך למוסדות אליאנס (רחוב כי"ח פינת יפו). היום, בשל עבודות הבנייה ניתן לראות את הציור רק מכיוון רחוב יפו.
ציור הקיר נעשה על גבי קיר של בית דואק שנבנה בתקופת המנדט. עתה נפער בור גדול מתחתיו. כאן יקום מגדל מגורים. |
פרטים בציור הקיר המסתמכים על צילומים ישנים. היוצרים: סיטה דה לה קריאסיון |
הבניין המפואר שבציור הקיר – מה שהיה פעם בית הספר 'תורה ומלאכה' – אינו קיים עוד. על חורבותיו הוקם בשנות השבעים 'מרכז כלל' המסיבי והמכוער, שבלשון המעטה אפשר לומר שאינו מופת לא ליופי ולא להצלחה מסחרית. ברחוב יפו, בצדו הצפוני של 'מרכז כלל', ליד בנק דיסקונט, ניתן לראות עד היום את השחזור של שער בית הספר (לא בדיוק במקומו המקורי). בשנות השבעים, כשהמאבק על שימור המבנים ההיסטוריים של העיר היה עוד בחיתוליו, זה היה המירב שניתן היה לשמר... כמה עצוב.
השער המשוחזר. רחוב יפו, הכניסה ל'מרכז כלל' |
בשנות התשעים עבדתי כעורך צילום במגזין 'טבע וארץ', שהוציאה לאור החברה להגנת הטבע. כתבתי אז מאמר על האבן הירושלמית ('בנאים וסתתים בירושלים', טבע וארץ, נובמבר 1993), וכך הגעתי גם לבית הספר אליאנס. באותה עת כבר נסגר בית הספר ובמקומו פעל בבניין בית הספר הניסויי. כשעמדתי לצלם את חזית הבית נערה נאה ומלאת חיים נכנסה לפריים.
צולם ב-1993 |
לימים עזב גם בית הספר הניסויי את המקום. הבניין ננטש והכניסה נאטמה בבלוקים. כשהגעתי שוב למקום כדי להכין כתבה זו, רציתי לצלם שוב את אותה חזית בניין שצילמתי לפני כעשרים שנה. במגרש החניה פניתי לאישה שעמדה להיכנס לשוק, התנצלתי על ההטרדה וביקשתי ממנה לדגמן עבורי כניסה כביכול לבית הספר ששעריו נאטמו... היא נאותה בשמחה, ואחר כך, כששוחחנו, התברר כי 'הדוגמנית' אינה אלא סועד דורי, אישה מקסימה שהייתה מורה לערבית באותם ימים שפעל כאן בית הספר הניסויי. עוד מעגל נסגר.
צולם ב-2014 |
ההזנחה הפושעת של המבנה אינה נותנת לי מנוח. איך יכול להיות שמבנה כל כך מרשים ויפה, הממוקם במרכז העיר, עומד אטום ומיותם? מסביב כבר החלה בנייה מסיבית ונבנות הקומות הראשונות של בניין מגורים גבוה שיצמח כאן בקרוב. גם סביב 'ישיבת עץ חיים', שברחוב יפו, נעשות עבודות בנייה ורק בית הספר לבנים עדיין עזוב ונטוש.
נותר
לקוות שתימצא הדרך לשמר ולחדש את תפארתו של הבניין הנטוש העומד בלב מגרש החנייה, ושלא מצפה לו הגורל העצוב של 'שני אחיו', שנהרסו עד היסוד ולקחו עמם חלק חשוב מתולדות ירושלים החדשה.
ההלך, בדרכך אל השוק, הרם עיניך למרומי הבניין המרובע. ראה את חרוטת עשרת הדברות ואת תבליט הידיים הלוחצות זו את זו, ודע: כאן עמד מוסד חינוכי ומקצועי עתיר זכויות בתולדות ירושלים.
ההלך, בדרכך אל השוק, הרם עיניך למרומי הבניין המרובע. ראה את חרוטת עשרת הדברות ואת תבליט הידיים הלוחצות זו את זו, ודע: כאן עמד מוסד חינוכי ומקצועי עתיר זכויות בתולדות ירושלים.
'ישן מפני חדש תוציאו'? הרכבת הקלה חולפת ברחוב יפו על פני החומה הישנה של בית הספר וציור הקיר הענקי. בצד ימין: 'מרכז כלל' |
קראתי בעניין ובנוסטלגיה .אני אחי ואחותי למדנו באליאנס ירושלים. אחי למד בכיתה עם יוסי בנאי המנוח והאגדי. הרבה מסיפוריו נבעו מההווי של בית הספר המיוחד הזה.
השבמחקגם אני למדתי באליאנס כי"ח בית הספר לבנות בשנות הארבעים. בית הספר לבנות היה בפינת רחוב כי"ח ואגריפס. שם למדנו צרפתית, עברית ואנגלית. מלאכת יד היחידה שלמדנו היתה תפירה וריקמה. בחינות הבגרות נעשו בסן ג'וזף, והתעודה הגיעה מבירות, לבנון.
מחקהברירה היום בירושלים היא בין השארת הבניין נטוש, לבין מסירתו לאיזו עמותה של ש"ס שתקים בו עוד מוסד "לימוד" שאין בו לא תורה ולא מלאכה.
השבמחקעדיף שיעמוד אטום ושומם ושהילדים המסכנים שנאלצים ללמוד במוסדות האלה ימכרו שרוכי נעליים בשוק, הרבה יותר מועיל לנפש מאשר טימטומי הדת.
וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ;
מחקאופס. ציטוט מדוייק, אבל ההקשר אבד...
מחקכוונתי, מי שאומר "גם לי גם לך לא יהיה" אומר זאת מתוך קנאה וצרות עין - לא מתוך אכפתיות.
תכונה דומיננטית בעמנו..........."לא חשוב מה יהיה לי, העיקר שלך לא יהיה", אילו היו הדברים שונים, במובן החיובי כמובן, היינו עם יפה, מועיל ותומך איש לרעהו, ..............ימים יגידו
מחקממרום גילי, זוכר את הבניין משנות ה-40, באשר לכתוב לעיל, לצערי אני חייב להסכים עם הכותב, בתקוה לימים טובים יותר ולשמירה על אזור מחנה יהודה-אגריפס, בית חולים וולך, מועדון מנורה, בקרוב לא יהיה מי שיספר.............שימרו !
מחקאדם
לפי קרויאנקר ("רחוב יפו, ירושלים", עמ' 280), השער נותר תחילה במקומו המקורי "תזכורת לבנין שאיננו עוד. ב-1978, כאשר הערייה החליטה להרחיב את רחוב יפו, הוחלט כי יש להעתיק את מבנה השער, השמור, 60 מטר מזרחה ממקומו המקורי".
השבמחקהרצל ובלפור חקק שלמדו בבניין לבנים שנהרס תיארו אותו באחד ממאמריהם:
השבמחק"כאן, בבניין שבו נמצא קניון החנויות וסניף הדואר אגריפס, עמד בית הספר אליאנס. את בית הספר שלנו "אליאנס לבנים" הרסו, ועליו בנו את בניין "כלל". בולדוזרים הגיעו ליום החורבן, והשלט אמר הכול: "הכניסה לזרים אסורה". בנֵי הבית הפכו לזרים."
http://bit.ly/1pkYFy0
שחכת לציין שהמבנה שימש במשך כשנתיים את בית הספר האנתרופוסופי "אדם" (כיום נמצא בעמק רפאים) שחלק את המבנה עם ישיבה חרדית.
השבמחקבתחילה רצו להפוך את המבנה למלון בוטיק בשילוב מבנה מגורים אך היזמים החליטו לתפוס את שטח החניה הצמוד כי עלויות השיפוץ ועבודות השימור למבנה היו גבוהות מידי.
העיריה כפיצוי לבעלי החניון נתנה את השטח שסביב בית הספר, ובעצם הפכה את המבנה לבית לרוחות רפאים.
יופי של כתבה (כרגיל), אבל אנחנו יודעות שברוך גיאן טעה ממש במעט, סועד היתה אחות בית ספר אדם (האנתרופוסופי של ירושלים). היא גם יודעת לדבר ערבית, ושרה בערבית עיראקית אם אינני טועה. בעת שעבדה אתנו ב"אדם" החליפה את שמה שניתן לה בעלותה ארצה - בחזרה לשמה המקורי: שמחה = סועד. היא היתה נכנסת לכתות ומלמדת שירים בערבית. הילדים מאד מאד אהבו אותה. בית ספר אדם שהה במבנה הזה באחד מגלגוליו בעיר למשך כשלוש שנים, העירייה הוציאה אותנו משם, באומרה כי הבניין נמסר ליזמים המבקשים לבנות מלון במקומו של המבנה. זה היה סביב שנת 2001, אם אינני טועה. לאחר שעזבנו - נכנס אל הקומה התחתונה בית ספר חרדי לחינוך מיוחד, ואילו הבניין של בית הספר עומד בהזנחתו מאז ועד היום ומתפורר לנגד עינינו.
השבמחקבית ספר אדם יצא נשכר, והועבר במקומו של בית הספר "הכרמלי" ברחוב עמק רפאים, בבנין יפהפה ששכנה בו בעבר השגרירות המצרית.
אכן חבל, וכך גם לגבי עוד מבנים בעלי ערך היסטורי. בזמנו כתבתי שלוש פעמים - בפער של שנים - בעניין 'חצר שטראוס' ברחוב הע"ח במוסררה, שהייתה משכנם של גדולי המוסר תלמידי ר' ישראל סלנטר, ועד היום לא זכיתי לתשובה. גם מקומות שבהם גרו מייסדי היישוב האשכנזי בירושלים לא זכו אפילו לשלט נאות. ביתו של בן יהודה זכה, אבל היה ראוי להקים בו מוזיאון. ויש עוד, למרבה הצער.
השבמחקצילום החצר המרוצפת ובה מכסה ביוב הנושא את שם אליאנס, עורר את תשומת לבי. לדעתי מדובר בחצר מכון ירושלים לחקר ישראל ברחוב רד"ק 20 בירושלים ולא כפי שכתוב, בכניסה לחצר שכונת בית דוד. בחצר שברחביה יש ריצוף ומכסה זהה, כולל סדק אלכסוני.
השבמחקתיקון קטן. הצילום מ1993 הוא מהתקופה בה התיכון המסורתי שכן במבנה, טרם המעבר למשכנו החדש ברחוב בית"ר.
השבמחקכתלמיד בבית הספר היסודי לדוגמא בנים בשנות ה-60 (ששכן לא הרחק משם), עוד הספקתי לקבל שיעורים במלאכה בסדנאות בית הספר המקצועי שהיו באזור עליו הוקם מרכז כלל. שם לימד אותנו המורה תרשיש כיצד לתקן תריסים, להתקין שקע חשמלי, לכרוך ספרים ולהכין כל מיני חפצים ממתכת ומעץ. כמה חבל שהיום כבר לא מלמדים את הילדים דברים כאלה.
השבמחקלמדתי בבית הספר כי״ח בתחילת שנות השישים. (1964) מכיתה א׳ עד כיתה ד׳.
השבמחקבכיתה ד׳ נבחרתי כמצטיין בית הספר. קיבלתי תעודה שכל הציונים בה היו ׳מעולה׳. כאות הוקרה קיבלתי מהמנהלת את הספר ״ שמונה בעקבות אחד ״ עם הקדשת המנהלת.
בכל בוקר היה מתקיים מסדר בוקר ברחבה , שבו הקריאו התלמידים הבוגרים את תפילת : אדון עולם. ״אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. ... בחפצו כל, אזי מלך שמו ניקרא. ״ על מדרגות הכניסה.
לאחר מספר תרגילי התעמלות נכנסנו לכתות.
בבית הספר, במרתף, היה מטבח. נבחרנו פעם בשנה להיות תורני-מטבח ולבשל ארוחה חמה לכל תלמיד וגם למדנו לבשל ולקלף תפוחי אדמה.
היו גם שעורי מלאכה שכללו עבודות עץ וריקמה !
כמו כן שכן בבניין ״גן חובה״ בקומה הראשונה ,לגננות שלי קראו ״רוזה״ שהיתה בת 100 ( כך היה נראה לי אז ) והיתה טובת לב.
אכן זאת היתה תקופה יפה ואחרת.
סקירה מרתקת. על מנת לסגור מעגל נוסף, בימים אלה מוצגת בגלריה ברבור הסמוכה תערוכתי "כל ישראל חברים" ובה, בין השאר, צילום ענק של חזית בניין כי"ח ופסל גדול של מוטיב לחיצת הידיים עם וריאציה שלי... התערוכה תוצג עד 27.2.2015.
השבמחק