על דעת המקום: מה עושות הָאַיָּלוֹת, והיכן?

פרץ רושקביץ, נבקר בגן חיות, תל-אביב 1954 (מקור: קדם)

מאת יהודה זיו

א. איילים וצבאים 

עם רשימת הבהמות הכשרות במקרא נמנים, בין היתר, גם מפריסי פרסה מן הטבע, כמו 'אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר' (דברים, יד 5) – אשר בשרם עלה אף על שולחן המלך שלמה ('עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים' – מלכים א, ה 3). אין זה מקרה שאיילים וצבאים זווגו זה לצד זה. גם אנו נוטים לבלבל בין המינים ועל פי רוב אנו נוהגים להוסיף אליהם גם את היעלים. רשימתנו זו תוקדש לבירור ההבדלים ביניהם.

אכן, בקיעת השחר נראתה בעיני אבותינו כקרני איילה מסועפות, ומכאן כינויה הפיוטי 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' (תהלים, כב 1). עדינותו החיננית של הצבי, הפותחת את קינת דוד: 'הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל' (שמואל ב, א 19), היא אשר הולידה את כינויה המקובל של ארצנו: 'אֶרֶץ הַצְּבִי' (דניאל, יא 16), ולא לחינם זכתה גם היעל (פרסתנית אחרת, שעוד נשוב ונדון בה) להימנות אף היא עם צמד תארי 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי, ה 19).

האיילות התקיימו בארץ ישראל עד תחילת המאה ה-20. בעקבות הקמת מושבות הטֶמְפְּלֶרִים הגרמניים בחיפה (1868) ובמזרח הגליל התחתון – בית-לחם הגלילית (1906) ואחריה ואלדהיים (1907) – נגזרה כליה על אייל הכרמל. כשלמה המלך בשעתו, גם עבור הטמפלרים שימש האייל מאכל תאווה עוד במולדתם והוסיף לעלות על שולחנותיהם גם בארץ הקודש. תחילה שילמו קצבי המושבה הגרמנית בחיפה לציידים, שכניהם בכפרי הדרוזים, עבור האיילים, ולימים עשו זאת הטמפלרים בכוחות עצמם. ובאחד מימי ראשון של שנת 1912 – כך סיפר הזואולוג ישראל אהרוני בזיכרונותיו – הרג סגן הקונסול הגרמני בחיפה את הפרט האחרון של אייל הכרמל. 

אייל הכרמל (מקור: ויקיפדיה)

ב. על מקור השם אַיֶּלֶת השחר

קיבוץ איילת השחר, למשל, זכה בשמו בעקבות גלגול שמות משעשע. יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, הממונה מטעם הברון רוטשילד על מושבות הגליל, שקבע את מושבו בראש פינה, מסר בשנת 1916 לקבוצת פועלים בשם 'החורשים' (תרגום 'חָארֶתִ'ים', כינוים של אריסים בערבית) חלקת קרקע במזרחו של תל חצור. שנתיים לאחר מכן החליטו 'החורשים' להקים במקום קיבוץ חדש, וכיון שחלקת האדמה שהוקצתה להם נקראה בערבית نَجْمَة الصُّبْح (נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח, קרי: סֻבְּח, כלומר כוכב הבוקר), הציע המורה דוד כנעני לקרוא לקיבוץ בשם העברי הנאה 'אַיֶּלֶת השחר'. הוא הגה רעיון זה כתרגום מליצי של שם המקום בערבית, וכן בעקבות פסוק תהילים שהוזכר לעיל וכמה מקורות בספרות חז"ל, כגון הסיפור המובא בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פ"א, ב, ע"ג):

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא [היו מהלכים בתוך] בקעת ארבל בקריצתה [עם שחר]. וראו אַיֶּלֶת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

בכור ילדי הקיבוץ, שנולד ב-1921, זכה בשם 'כוכב', והוריו, רוחמה ואריה (לֵיבְּ'ל) וִישְׁנְייבְסְקִי, אף עברתו את שם משפחתם ונקראו 'שַׁחַר'. כוכב שחר מת ב-2009.

על הולדת הַשֵּׁם אַיֶּלֶת השחר נרקמה לימים גם אגדה מקומית, שהביאה זאב וילנאי (אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, א, עם עובד, תשל"ז, עמ' 162): 

כאשר נוסד הישוב לראשונה, לא היה לו שם וגם שעון לא היה לתושביו. וכיצד קמו לעבודה? סימן היה לשומר, כאשר כוכב הבוקר היה צופה על פני חצר המשק, אות שהגיע הזמן לעבודה, והשומר היה מכריז: חברים, חברים! אילת-השחר עליכם! אילת-השחר עליכם! קומו לעבודה! לאחר שנים החליטו לקרוא שֵׁם לישובם. ישבו כל הלילה וחיפשו שם מתאים להם ולא מצאו. פתאום שמעו את קריאת השומר: חברים, אילת-השחר עליכם, קומו לעבודה! התעוררו המסובים ואמרו: הלא אילת-השחר היא המעוררת אותנו לעבודה, לחיים, הבה נקרא לישובנו – אילת-השחר!

בלי קשר לאגדה זו, מעניין לציין שמוכתר (מֻחְ'תַאר) הקיבוץ, הלל לַנְדסְמַן (1973-1897), נודע בקרב כל ערביי האזור בכינוי 'הִלָּאל', כלומר 'סַהַר הַיָּרֵחַ עם עלות השחר'. בלשוננו נגזרו מאותו שורש השמות 'הִלֵּל' ו'הִלָּה', ואף הכתוב: 'אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר' (ישעיהו, יד 12). וכך עלו בקנה אחד השמיים וכל צבאם: אַיֶּלֶת השחר, כוכב השחר והילל בן שחר... 

כאמור לעיל, ערביי האזור קראו למקום בו הוקם הקיבוץ בשם נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח, אלא שבאף אחת מן המפות המוכרות לנו שקדמו להקמת הקיבוץ לא צוין שם זה. רק בראשית שנות השלושים צוין במפות מחלקת המדידות המנדטורית גם השם Kh. Najmat as-Subh (חִ'רְבַּת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח), בצד תעתיק שמו העברי של הקיבוץ הסמוך Aiyelet hash Shahar. השם הערבי חזר במפות גם בציון מקומה של טחנת קמח על גדת הירדן, מזרחה לכאן, שהופעלה בזרם מימיו ונקראה גם היא טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח. והנה, מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), משנת 1882, ציינה טחנת קמח בעלת אותו שם (Taht.[Tahunet] Nejmet es-Subh) מהלך רב דרומה מכאן, בפתחו של ואדי רוּבַּדִיֶה (נחל צלמון), מצפון למושבה מגדל ולעֵין אֶל-מֻדַאוַרַה (המעוגלת), שנקראת היום בשם עֵין נוּן. טחנה זו הופעלה על ידי יושבי הכפר הסמוך חִ'רְבַּת אַבּוּ-שׁוּשֶׁה, יחד עם טַאחוּנַת אֶל-קַבּוּ (זו האחרונה מצויינת עד היום במפת ישראל). 

טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח במפת PEF משנת 1880

איך נולד אפוא השם הערבי ממנו שאל קיבוץ אַיֶּלֶת השחר את כינויו המקראי? 

מתברר כי גם בפיהם של זקני ראש פינה השתמרה אגדה מקומית: בשנת 1892 רכש יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, 'מלך הגליל' שנזכר לעיל, את אדמות ווֹזִיֶּה, שנמצאות מצפון לראש פינה, ואת אדמות וַקָּאץ (תל חצור). תחילה עיבדו אותן איכרי המושבה, ולימים נמסרה החלקה אשר ממזרח לתל חצור, לידי איכר בעל שם 'מסובך' במיוחד: מוֹרְגֶנשְׁטֶרְן... הפועלים הערביים התקשו בהגיית השם  – ולהזכירכם, באותם ימים עדיין לא נקרא המעביד בפי פועליו הערביים בשם הסתמי 'בעל הבית' – וכדי להקל עליהם תרגם מורגנשטרן בעבורם את שם משפחתו לערבית. כך הפך 'כוכב בוקר' (בגרמנית וביידיש) ל'נַגְ'מַת אֶ-סֻּבְּח'.

בשנת 1896, ארבע שנים לאחר מכן, סללו הטורקים את כביש טבריה-נצרת באמצעות עובדי 'שׂוּכְרָה' (עבודת כפייה), כמקובל בעת ההיא. גם צעירי ראש פינה היו בין המגויסים לעבודה זו, וכך ירדו מדי שבוע לעבר טבריה, הלוך ושוב, בנתיב 'דרך דמשק' הממלוכית החולף במערבה של בקעת גינוסר, סמוך לאותה 'טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח'. גם ג'מאל פחה 'הגדול' פקד בשנת 1916, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לסלול בעבודת כפייה, על גבי אותו תוואי קדום, את דרך הרכב בין דמשק לטבריה. גם האיכר מורגנשטרן היה בין עובדי הכפייה הללו, ואולי אז נולד במוחו – ושמא כשעשוע לשון בפי חבריו – הקשר בין שם משפחתו הלועזי לבין שמה הערבי הציורי של הטחנה. ואולי כך נולד גם שמו העברי של קיבוץ איילת השחר.

גלויה מבית ההארחה של קיבוץ איילת השחר (מקור: נוסטלגיה אונליין)

ג. עין איילה, מעיין צבי, גשר האיילות ועין יעל

עד היום, משאתה שומע תוך כדי טיול, ברגל או ברכב, קריאה: 'איילות, איילות' – יהי לבך סמוך ובטוח, כי מדובר בצבאים או, לכל היותר, ביעלים.

שיבוש זה קיבל אישור רשמי ב-1956, שעה שביקשה ועדת השמות הממשלתית להנציח את אייל הכרמל הנכחד והחליטה ביודעין לקרוא למושב עולים חדש, שהוקם במישור חוף הכרמל שבמערב, לרגלי מקומו לשעבר של הכפר עֵין עַ'זָאל (מלשון غَزَال, צבי בערבית, אשר הולידה לימים אף את כינויו הלועזי המקובל, Gazelle) דווקא בשם עין אַיָּלָה (וראו למטה, בתגובתו של משה צפרירי, שהשם 'עין אילה' נקבע כבר בשנת 1949!)

מושב עולים סמוך אחר, בדרום-מזרח, ביקש אף הוא להנציח בשמו את אייל הכרמל ונקרא 'עופר', בעקבות הפסוק 'דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים' (שיר השירים, ב 9), שהוא כינוי משותף לצעיר כל אותם פרסתנים – איילות, צבאים ויעלים.

פסל איילה ועיִן בכיכר הכניסה למושב עין איילה (צילום: ד"ר אבישי טייכר). האיילה חסרה את הקרניים המסועפות, סימן ההיכר שמבדיל בינה לבין צבי ויעל.

לשם כך נסמכה הוועדה גם על שמו של קיבוץ מעיין צבי הסמוך, שבדרום רכס הכרמל, אף ששמו אינו קשור כלל לא לצבאים ולא לאיילות השדה. הקיבוץ – ששמו המקורי היה 'מַעֲיָן' – הוסיף ב-1945 לשמו את המילה 'צבי' לזכרו של צבי (הנרי) פְרַנְק, שהיה ממנהלי חברת יק"א (Jewish Colonization Association), שעל אדמתה ישב הקיבוץ.  

פקידי יק"א באדמות ביצות כבארה (אזור קיבוץ מעגן מיכאל), צילום משנות העשרים. במרכז: צבי (הנרי) פרנק
(מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

השמעתם מימיכם על גשר האיילות? ובכן, מצפון-מערב לקיבוץ גְּרוֹפִית יורד אל הערבה ואדי גֻ'רֵיפִינָאת, שפירוש שמו הוא נחל הַגְּרִיפוֹת, כלומר השטפונות הסוחפים. 'ועדת השמות העבריים לנגב' (שדוד בן-גוריון מיהר להקים בסיומה של מלחמת העצמאות) כינתה את הנחל, 'על יסוד דמיון של צלילים', בשם גְּרוֹפִית, שפירושו ייחור של שקמה (שנתון הממשלה, תשי"א, רשימון השמות, מס' 59),וזאת  אף על פי שהשקמה איננה מצויה כלל לא בערבה ולא בנגב. מכל מקום, ב-1963 אף הוקמה בצד הנחל היאחזות נח"ל גרופית, שאוזרחה כקיבוץ בשנת 1966, ובין חבריו היה רפתן צעיר ושמו בוגי יעלון...

בשנותיה הראשונות של ישראל, בטרם נסלל מחדש כביש הערבה, נבנה בכביש הערבה שחצה את אפיק הנחל 'גשר אירי' (כלומר, מעבר מחוזק בבטון, שאיננו גשר). גשר זה כונה בפי המטיילים בשם 'גשר האיילות', וזאת בעקבות 'מתיחה', שנהגי אגד של אותם ימים נהגו לעשות בנוסעיהם: בהתקרבם אל הנחל הם היו מגבירים מהירות ומתריעים ברמקול: 'איילות, איילות', וזאת כדי שהנוסעים יפנו מבטיהם אל החלונות ולא יבחינו בגשר עצמו, לתוכו היה האוטובוס 'שוקע' פתאום. 

כך אירע אף לשמו של 'עֵין יָאלוּ', בדרומה של ירושלים – שיבוש השם העברי הקדום 'עין אַיָּלוֹן'(?), שנשתמר אף בכפר יָאלוּ אשר בעמק איילון. ביום 4 ביוני 1965 החליטה ועדת השמות הממשלתית ללכת בעקבות צלצול שמו הערבי וכינתה אותו 'עין יָעַל', על פי הכתוב בפסוקו האחרון של התנ"ך, המצטט את הצהרת כורש מלך פרס: 'מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל' (דברי הימים ב, לו 23). אך שם זה בניקודו הנכון מעולם לא נקלט וכולם מכירים את המקום בשם 'עין יָעֵל', אף כי יעלים שוכנים בצוקי המדבר ומעולם לא שוטטו בהרי ירושלים. חברי המוזיאון הפעיל שבשמורת עין יָעַל אף הוגים לפיכך את שמה, ביניהם לבין עצמם, 'אֵין יָעֵל'... 

אפילו בתרגום הרשמי לאנגלית השם הוא עין יָעֵל ולא עין יָעַל

ובדרך אגב, שעה ששבתי אל צה"ל לעמוד בראש מדור ידיעת הארץ (1984-1976), הכתרתי את מש"קי ידיה"א בשם חדש – מש"קי חֲוָיָ"ה (ראשי תבות: חינוך וידיעת הארץ), ואף בכינוי החיבה 'סיירת עופר'. אך כדי להישמר מפני הטעות המקובלת, היה סמלה ראשו של 'בַּמְבִּי', עופר צבאים לכל דבר, בעל קרניים משוכות לאחור, מסרטו הנודע של וולט דיסני. מתחת לסמל זה נכתב ההסבר 'עופרים בארץ הצבי'...

'במבי' של וולט דיסני, שער המהדורה הראשונה שליוותה את הסרט, 1942 (מקור: Royal Books)

ד. היכן ישנות הָאַיָּלוֹת בלילות?

ואם, אכן, כלו האיילות מן הארץ, על מי, אפוא, כתבה לאה גולדברג את שיר הילדים המפורסם 'מה עושות האַיָּלוֹת'? 

התשובה על כך עולה בבירור מתוך השיר עצמו: האיילות הללו, כמו אף 'הפילות הגדולות' ו'הקוף', כלל אינן מנופי החי בארצנו. 'הגן', אשר 'הירח הלבן' מביט בו מרחוק, אינו אלא גן החיות הנודע של תל-אביב (עליו ראו ברשימתי 'חסיין בגן החיות: פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'), שנפתח בדצמבר 1938 ב'גן הדסה' אשר בקצה המזרחי של שדרות הקרן הקיימת.

לאה גולדברג, שעלתה לארץ ב-1935, גרה מאז עלייתה ועד שעברה לירושלים בשנת 1954 ברחוב ארנון שבתל-אביב, לא הרחק מגן החיות, כידוע לקוראי ספרה יְדִידַי מרחוב אַרְנוֹן (1943). היא מדברת אפוא בשירה על בעלי החיים, שהיו אהובים על הילדים, ומן הסתם אף עליה, ואותם היא ביקרה בגן החיות ברחוב שלמה המלך. 

הנה סרטון נדיר של יומני 'כרמל', מדצמבר 1938, שמתעד את פתיחת גן החיות התל-אביבי. בגן זה היו גם איילות וגם צבאים והם שנתנו השראתם למשוררת.



אריה נבון, אשר אייר את קובץ שירי הילדים מה עושות הָאַיָּלוֹת, שראה אור לראשונה ב-1949, כבר הושפע מן הטעות הרווחת לכנות גם את הצבאים בשם 'איילות' ועל כן עיטר את שער הספר בציור של 'איילת השחר' (ככתוב בשיר), שקרניה מעירות שלושה עופרי צְבָאִים... 

עטיפת המהדורה הרביעית (1967)

כאמור, הבדל ניכר יש בין איילות לצבאים – בגודל, בקרניים ובעיקר בזנב. הצבאים קטנים ועדינים יותר מהאיילות, קרניהם הקצרות והמעוקלות משוכות לאחור ואינן מסועפות, וסימן ההיכר שלהם, הבולט למרחוק, הוא זנבם השחור, המתנועע הלוך ושוב, בקצב של מַגָּבֵי שִׁמְשֹׁות רכב, על רקע אחוריהם הלבנים. כך הם מאותתים לצבאים האחרים בעדר: 'אֲחָרַי!'. 

במחזה מרהיב כזה אפשר עדיין לצפות ב'עמק הצבאים' בירושלים, אשר תחילה נשקף עליו מלון מפואר, שנשא את כינויה הנודע של ארצנו – 'ארץ הצבי', אך התפרסם בפי כול בשמו הלועזי 'הולילנד'. אך בעוד הצבאים שחיו בעמק שלרגליו נותרו קטנים ועדינים כשהיו, היום צופה עליהם ממעל 'מפלצת 'הולילנד' הנודעת לשמצה...

הכניסה לפארק עמק הצבאים (צילום: רון פלד; All about Jerusalem)

שיר הילדים 'מה עושות האיילות?', שהלחין יוני רכטר לבקשת אריק איינשטיין, נכלל לימים באלבום ששמו 'האהבה פנים רבות לה!' (1976). יוני רכטר היה אז בן 25 שנה בלבד, וכך כתב על השיר הזה: 

הַקַּלּוּת שלו נובעת בין היתר מהשינויים במקצב ... יש בו כרומטיקה ומעברים הרמוניים מורכבים ... כשהלחנתי את 'מה עושות האיילות', לא הייתי מודע עדיין למה שאני כותב.

ואכן, המקשיב לקצב הקליל והקופצני של לחן השיר יבחין מיד בהשפעת טעותו של אריה נבון – אשר במקום איילות, צייר צבאים – גם על יוני רכטר. אף שילדותו עברה עליו בצפון תל-אביב ובסמוך לגן החיות שלה (והדעת נותנת, כי ראה שם בשעתו איילות ואף צבאים), מזכיר הלחן שלו דהרה קופצנית ונפנוף 'זְנַבְנוֹעַ' של צבאים, הרבה יותר מאשר את דהרתן הקצובה והכבדה יותר של איילות, אשר ספק אם יוני רכטר או כל אדם אחר בישראל זכו לחזות בה בטרם הושבו ארצה על ידי רשות שמורות הטבע.

(על תולדות השיר 'מה עושות האיָלות' בפרט, ועל האיילות בזמר העברי בכלל, תבוא בקרוב רשימה מפורטת שכתב דוד אסף)

כלוב הצבאים בגן החיות של תל-אביב, 1954 (צילום: וילי פולנדר; אתר עירית תל-אביב יפו)

כדרכו של להיט, הולידה טעות זו שלשלת טעויות נוספות, שערבבו איילות, צבאים ויעלים. אך כבר התחלנו את דברינו באמרנו שהצבי, האיילה והיעל משמשים בערבוביה משכבר הימים, ודי אם נפנה לצירופים הדומים 'איילת אהבים' ו'יעלת חן'. 

ערבוב זה אינו קיים בלשוננו בלבד: כמו בארמית, אשר 'טָבִיתָא' (צְבִיָּה) שימש בה גם כשם פרטי, מכונה הצבי אף בלשון האחות, הערבית, בשם: ظَبْيّ (כתיב: טַ'בִּי, וקרי: דַבִּי; ומכאן שמה של נסיכות המפרץ אַבּוּ-דַבִּי, שמשמעותו כעין 'ארץ הצבי'), וכן غَزَال (עַ'זָאל), הנזכר לעיל; האיל הוא أيَّل (אַיָּל), או وَعَل (וַעַל; גלגולו של 'יָעֵל' העברי), ואף تَيس جَبَلِي (תֵיס גַ'בַּלִי, כלומר תַּיִשׁ הררי, מכינוייה של היעל), ואילו האיילה מכונה גם ظَبِيَّة (דַּבִּיָּה, כלומר צביה); היעל בערבית מכונה, כאמור, وَعَل (וַעַל) או تَيْسُ الجَبَل (תֵיס אֶל-גַ'בַּל, תיש ההריםׂׂ), ואפילו أبو ظبي (אַבּוּ-דַבִּיּ)... 

ואם באותם ימים מותר היה לכולם לטעות בין איילות לצבאים, הרי היום המצב שונה. הודות לאברהם יפה, שהיה יו"ר רשות שמורות הטבע, הושבו בשנות השמונים האיילים לשמורת 'חי-בר כרמל'. תחילה נשמרו האיילים בחוות רבייה, אך הניסיון נכשל והם לא התרבו. רק בשנת 1996 הם שוחררו אל הטבע הן באזור רמת הנדיב שברכס הכרמל הן ב'יער האיילים' אשר בשמורת יער אודם שברמת הגולן (ביקור מומלץ מכל הלב!).

איילים בשמורת יער אודם (צילום: הארי גוסנס, ויקיפדיה)