סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (א)

את סיפור על אהבה וחושך, ספרו הנפלא והמרגש של עמוס עוז, שראה אור לראשונה בשנת 2002, קראו מיליונים ברחבי העולם ובשפות רבות (כולל ערבית). בקרוב תחזינה עינינו בסרט הוליוודי שביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בו את תפקידה של פניה, אמו של הסופר.

בדרך כלל, כשאנו קוראים ספרים בני 600 עמודים, אנו אומרים בלבנו: נו, אפשר היה לקצר קצת (או הרבה), ולא רק שלא היה קורה כלום, זה גם היה מיטיב עם הספר. למי כבר יש כוח לקרוא כל כך הרבה... אבל סיפור על אהבה וחושך הוא מן הספרים הנדירים הללו, שלא רק שלא היה מקום לקצרם, אלא שהקורא, שמסיים, מבקש עוד ועוד...

לא אומר שזה ספרו הטוב ביותר של עמוס עוז, אלא רק שלדעתי זהו הספר הטוב ביותר שלו. בוודאי הספר האישי ביותר, שעל 'בישולו' עמל מן הסתם מאז ידע שהוא סופר בישראל.

רבות נכתב על הספר, ורבות עוד ייכתב. נתיבים רבים יש לו. 'גן של שבילים מתפצלים' – מרוֹבְנה שבוולין, וילנה הליטאית ואודסה שלחופי הים השחור, ועד שכונות 'כרם אברהם' ו'תלפיות' בירושלים המנדטורית, תל-אביב שלאחר הקמת המדינה, וקיבוץ חולדה. למיטב ידיעתי, זהו הספר היחיד ביצירתו של עוז שבו בכלל נוכחת מזרח אירופה היהודית בעוצמה שכזו.

ועמוס עוז עצמו – הוא מעולם לא ביקר שם, ואת התיאורים כולם ספג מפי השמועה, מגביית עדויות, מזיכרונות ילדוּת, מקריאה בספרים ומדמיון עשיר של סופר, שיודע להשלים פערים ולרומם עובדות טריוויאליות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180

כבר כמה שנים שמדריכי טיולים באוקראינה נכנסים עם קבוצות ישראליות לעיר רוֹבְנהֹ ( Rivne; Rovno; Równe), כ-180 ק"מ מצפון-מזרח ללבוב, ומחפשים את המקומות שהוזכרו בספר, ובפרט את ביתה של משפחת מוּסְמַן – הסבא והסבתא של עמוס עוז מצד אמו פניה – שתואר בספר בחיוניות ובצבעים עזים.

בסוף השבוע שעבר (8-7 בנובמבר) הצטרפתי לאירועי 'לימוד' שנערכו בלבוב שבאוקראינה. 'לימוד' הוא ארגון הפעיל בארצות חבר העמים. מאות פעילים בקהילות יהודיות מכל רחבי אוקראינה התכנסו לסוף שבוע של לימודים, הרצאות, סדנאות וחוויות משותפות. זה היה אירוע מרגש ומלהיב, והאורחים המעטים שבאו מהארץ – ההיסטוריונית והסופרת פרופסור פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה ואנוכי, ועמנו גם קומץ עיתונאים ואנשי תקשורת – התבוננו במחזה בהשתאות ובהערכה למארגנים שעושים את הכל בהתנדבות.

ובנוסף, מזג האוויר הסתווי בלבוב היה נפלא והזכיר תיאורים ספרותיים של שלכת מזרח-אירופית. קור נעים, עלים נושרים באיטיות וצבעים מרהיבים.

פארק בלבוב (צילום: דוד אסף)

ביום ראשון בבוקר יצאה חבורת הישראלים הקטנה מלבוב בדרכה לרובְנה.

ברוֹבְנה, יש להודות על האמת, גרו אישים מפורסמים הרבה יותר מפניה מוסמן. המגיד דב בער ממֶזְריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט, גר בה פרקי זמן שונים וגם בשנה האחרונה לחייו (1772); החזנים זיידל רוֹבְנר והאחים שמחה ודוד קוסֶביצקי שעברו לפני התיבה בבתי כנסיותיה; אפילו דן בן-אמוץ, נולד בה ב-1923, בשם שניסה להסתיר כל חייו  – מוּסיה תהלימזאָגר; ולהבדיל, לחיים ארוכים, גם אברהם יבין, המתרגם והעורך הנפלא של 'ספרייה לעם'.

אבל לפניה מוסמן, שבשנת 1938 נישאה בירושלים לד"ר יהודה אריה קלוזנר ובשנת 1952 שלחה יד בנפשה, היה בן כשרוני שקוראים לו עמוס עוז, והוא – לא המגיד ממזריץ' ולא דן בן-אמוץ – היה זה שתיאר את העיירה, את הבית שבו גדלו אמו והוריה, את בית הספר שאליו הלכו היא ואחיותיה, ואת גיא ההריגה שבו נרצחו יהודי רובנה והסביבה בשואה.

אמנם, רובנה תופסת רק חלק קטן ב'סיפור על אהבה וחושך', אך הגעגועים וההתרפקות שנמסכים בתיאורי העיר, כפי שרשם אותם עוז מפי דודתו סוניה, בעלת הזיכרון החד והמחודד, ומתוך ספרים שקרא, נוגעים בלב כל קורא וצובטים את לבו.

נסענו אפוא להשתתף בשורה של אירועים חגיגיים הקשורים ברובנה, כפי שהונצחה ב'סיפור על אהבה וחושך'. רק טבעי היה שפניה, בתו הבכורה של עמוס עוז, שגם נושאת את שם אמו, תעמוד במרכז האירועים, ואכן, על אף המתח, ההתרגשות וסערת הנפש המובנים מאליהם, היא מילאה את תפקידה בכבוד, באיפוק ובצניעות מעוררי השראה.

ביום ראשון בערב קיבלו את פנינו כמה עשרות מיהודי רובנה במרכז 'חסד' שהוא מעין מתנ"ס קהילתי, במימונן של הג'וינט וועדת התיבעות, ובניצוחו של גנאדי פריירמן, קצין בדימוס של הצבא האדום והיום ראש הקהילה היהודית ברובנה. תערוכה צנועה של ספרי עמוס עוז נפרסה על פני שולחן קטן ומקהלה חמודה של ילדים ואמהות שרו לכבודנו שירים שאצלנו כבר מזמן לא שרים – 'הבה נגילה', 'הבאנו שלום עליכם', 'כחול ולבן', 'שלום חברים' – ואילו כאן הם ריגשו את כולנו.

צילומים: דוד אסף

לאחר הברכות ודברי התודה התקיים דו-שיח בין פניה לביני, על היחסים בין ספרות, היסטוריה וזיכרון בכלל ועל 'סיפור על אהבה וחושך' בפרט.

'האם יכול ההיסטוריון להשתמש בתיאורים ספרותיים, כמו תיאורי רובנה שבספר?', התרסתי, 'והלא אפילו בפרט טריוויאלי, כמו מספר הבית שבו גרה אמו, טעה עמוס עוז. הנה, בספר כתוב שהיא גרה ברחוב דובינסקה 14 (עמ' 180), ואנו יודעים בבירור שהיא גרה במספר 31! ובוודאי אין זה מקרה, שעוז בחר לקרוא לספרו "סיפור", כדי להדגיש את היותו סופר ולא היסטוריון, ולהזהיר את אלה שמנסים לחפש את הטקסט על קרקע המציאות, כי אַל להם לעשות זאת'.

ועל כך השיבה פניה, כי 'ראשית, אבא לא טעה במספר הבית. מספרי הבתים פשוט שונו לאחר שמשפחת מוסמן עזבה אותו, והבית הוא אותו הבית. הדודה סוניה, שהיא המקור העיקרי למידע שהובא בספר, ושאותה גם היכרתי היטב, הייתה בעלת זיכרון יוצא מן הכלל, צלולה ובהירה. כשאמי ביקרה ברובנה וניסתה לאתר את בית המשפחה, היא התקשרה בטלפון לסוניה, שעדיין הייתה אז בחיים, והיא תיארה לה באופן מדויק את המקום ומה רואים מכל זווית. ושנית, אכן אין לו לסופר יומרה להפוך את ספרו למקור היסטורי. וכיוון שהוא ידע מראש שהשאלה תישאל, הוא דן בה בפירוש באחד הפרקים הראשונים בספר (עמ' 40-36), שם הוא קצת לועג ל"קורא הרע", שמחפש את העובדות מאחורי הסיפור'.

ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? וזה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך, על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך (עמ' 40).

צילום: אלי מנדלבאום

ודיברנו גם על הדמיון בין פרקי רובנה לבין בוצ'אץ' שמיוצגת בעיר ומלואה של עגנון, ועל הצהרתו של עוז, כי למרות שהוא מנסה כל חייו לברוח מצלו של עגנון, הוא לא בטוח שהצליח בכך, ו'עדיין מה שלמדתי מעגנון ודאי מהדהד לא מעט בספרים שכתבתי' (עמ' 96).

והתייחסנו גם לבית הספר 'תרבות', שחינך את תלמידיו בעברית לציונות ולעלייה, והציל בכך מאות תלמידים שיצאו מפולין בזמן. פניה מוסמן, אמו של עמוס וסבתה של פניה, עלתה לארץ ישראל ב-1934, בדיוק לפני שמונים שנה...

צילום: אלי מנדלבאום

למחרת, יום שני (10 בנובמבר) ביקרנו בשלושה אתרים הקשורים בתולדות יהודי רובנה ובסיפור על אהבה וחושך, ועליהם אספר כאן ובשתי הרשימות הבאות.

א. יער סוֹסֶנְקי (Sosenki)

אבני הזיכרון לנרצחים ביער סוסנקי (מקור: Wirtualny Sztetl)

באנציקלופדיה של השואה (1990, עמ' 1125) מסופר כי ביער האורנים הפסטורלי הזה, כשישה ק"מ ממזרח לעיר, נרצחו ביריות, לתוך בורות שהוכנו מראש, כ-21,000 יהודים, כ-80 אחוזים מיהודי רובנה.

זה היה בימים י"ז-י"ח בחשון תש"ב; 8-7 בנובמבר 1941. השבוע לפני 73 שנים.

כך תיאר עמוס עוז את הרצח המזעזע, כפי שהובא לידיעת אמו:

ביוני 1944, לאחר ששוחררה רובנה בידי הצבא האדום, הקימו קומץ הניצולים אנדרטה צנועה על קבר האחים הענקי הזה. כך סיפר אברהם לידובסקי, פרטיזן בן רובנה, שהשתתף באותו טקס (רובנה: ספר זכרון, תל אביב 1956, עמ' 562-561):

בשנות התשעים, זמן לא רב לאחר שקיבלה אוקראינה את עצמאותה (1991), התארגנו יהודי רובנה והחלו בהקמת אתר זיכרון מחודש ביער.

בנוף העגמומי ומתחת לשמים הריקים הוקמה אנדרטת הנצחה על פני שטח עצום, וככל הידוע לי היא אכן הגדולה מסוגה בכל אוקראינה. סביב הבקעה שנכרתה כאן פוזרו לוחות שיש ועליהם נחקקו אלפי שמות של יהודי רובנה שידוע כי נרצחו במקום. למרבית הצער, וככל הנראה בשל שימוש בחומרי גלם באיכות ירודה, רוב השמות דהו ואינם ניתנים לקריאה. אבל המקום עצמו מרשים ביותר ומעורר יראה.

פניה קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' באתר הזיכרון ביער סוסנקי.
מימין לשמאל: חיים צ'סלר מייסד 'לימוד FSU', פניה עוז-זלצברגר, נועה (אולגה) לביא (צילום: דוד אסף)

'רואים עולם' – יעקב אחימאיר מכין כתבה (צילום: דוד אסף)

והנה סרטון קצר שמסכם את הביקור:

בפרקים הבאים:

ב. ביקור בגימנסיה 'תרבות'

ג. הבית ברחוב דובינסקה