מתל אביב לפריז: מגילת העצמאות שלי

מאת מיכאל (מישקה) לוין*

רשימתו של ד"ר מוטקה נאור, 'עוללות מטקס הכרזת העצמאות', שפורסמה בעונ"ש בשבוע שעבר, עוררה בי זיכרונות אישיים ומקצועיים, שאני שמח לחלוק עם קוראי הבלוג.

לקראת שנת השישים למדינה (2008), פנתה אלי מנהלת המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז בבקשה לעצב תערוכה קטנה בנושא מגילת העצמאות, שתתבסס על כמה מסמכים מאוסף המוזיאון. כמעצב גרפי, היושב בפריז זה שנים, עיקר עבודתי היא בתחום האמנות, עיצוב תערוכות וקטלוגים למוזיאונים. הצעתי לה להציץ תחילה באוסף הפרטי שלי ומיד ניתנה לי יד חפשית לאצור ולעצב את התערוכה, שהוצגה תחת השם: '14 במאי 1948: חקירתו של אספן'.

תמונות בתערוכה

כנער תל-אביבי בסוף שנות השישים הייתי אספן נלהב של אוטוגרפים וכתבי יד. תחילת האוסף היתה בחתימות שחקנים וזמרים, אך האוסף שינה כיוון כאשר אמי, שניהלה את לשכתו של שמעון פרס, אז סגן שר הבטחון, הביאה לי חתימה של דוד בן-גוריון. התחלתי אז לכתוב, ולעיתים ממש להתכתב, עם אישים נודעים בארץ ובעולם.

מנהיגים וראשי מדינות, סופרים ומשוררים, אנשי מדע, אמנים, אסטרונאוטים, מוסיקאים, מי לא? דווקא באותם ימים, טרם הולדת האי-מייל, הגישה לאישים דגולים היתה קלה יחסית ותיבת הדואר שלי קרסה. ניקסון, טרומן, צאנג קאי שק, אגתה כריסטי, הרברט מרקוזה, צ'רלי צ'פלין, אנדי וורהול, איגור סטרווינסקי, מרק שאגאל, הנרי מילר...
                                                                                                         
אחד הנושאים שריתקו אותי, במיוחד בחלקו הישראלי של האוסף, היו מגילת העצמאות וטקס ההכרזה על הקמת המדינה. מי ניסח את המגילה וכיצד היא נוסחה, מי היו חותמיה, כיצד אורגן הטקס?

כשליש מחותמי המגילה היו אז עדיין בחיים וכתבו לי את זיכרונותיהם מאותו יום, חלקם אף נאותו לפגישה. במשך הזמן השלמתי את אוסף כל 37 החותמים. קשים במיוחד להשגה היו אלה שלא המשיכו בתפקידים בצמרת המדינה אך הונצחו בחתימתם על מגילת עצמאותה.



הנה זוטות מאוספיי המתייחסות לכמה מן השאלות שהועלו ברשימתו של מרדכי נאור:

חברי מועצת המדינה הזמנית ש'נתקעו' בירושלים הנצורה

ערב יום העצמאות השלושים כתב לי משה קול (קולודני), שהיה אז ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות ומאוחר יותר שר בממשלות ישראל:

משה קול (1989-1911)

חתמתי על מגילת העצמאות בהפסקת האש הראשונה, כאשר הטיסו אותי באוירון קטן לישיבת מועצת המדינה הזמנית. בזמן טקס ההכרזה הייתי במצור בירושלים, עם עוד אחדים מחברי המועצה. לאחר הפסקת האש חזרתי לירושלים כי המצור נמשך. סרבתי לעזוב את ירושלים בזמן המלחמה ודירתנו היתה על גבול שכונת קטמון בה שלטו העירקים וכנופיות ערביות. נשארנו ברחוב הרב קוק בקרית שמואל רק שלש משפחות כי הרוב עזב לתל אביב או לרחובות אחרים. 

ב-12/5 שִׁגַרְנו שֶדֶר לבן-גוריון שאנו נגד הדחיה על הכרזת המדינה. על השדר היו חתומים: הרב י.ל. פישמן, יצחק גרינבוים, אליהו דובקין ואנֹכי. 

חששנו מהלחץ האמריקאי לדחות את ההכרזה, ולכן תבענו שיקחו בחשבון הצבעתנו בעד ההכרזה ב-14/5. שמענו על ההכרזה ברדיו בקושי, כי החשמל לא פעל כראוי בעיר. דַאַגָתִי היתה לירושלים שהופגזה יומם ולילה. הייתי אחראי לעלית הנוער ועמדתי בקשר עם מקומות הקליטה. פינינו את כפר הנוער בן-שמן שהיה בחזית והעברנו ילדים ממוסדות בפרוזדור ירושלים לעיר. הנוער נשאר בישובים בפרוזדור ושִׁמֵשׁ כְּקַשָׁרִים בין העמדות של המגינים. יהודֵי ירושלים הצילו את העיר שהופקרה על ידי האו"ם והמעצמות. איש לא דאג למקומות הקדושים. האמנו בנצחון אולם ידענו שהמחיר שנשלם עבור העצמאות יהיה קשה.

מדוע לא חתם חיים וייצמן, נשיא המדינה הראשון, על מגילת העצמאות?

כתב לי זאב שרף, שהיה מזכיר מועצת המדינה הזמנית ומאוחר יותר מזכיר הממשלה הראשון, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל:

זאב שרף (1984-1906)

ד"ר ח. ויצמן לא היה חבר מועצת העם, שקמה בעקבות החלטת האו"מ של נובמבר 1947. רק חבריה בלבד חתמו על המגילה. מועצת העם הפכה בחצות ה-15-14 במאי למועצת המדינה. יומיים או שלושה לאחר מכן, נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הכבוד של מועצת המדינה. אילו הציע מישהו כי חתימתו תתוסף על ל"ז חבריה של מועצת המדינה, ודאי היתה ההצעה מתקבלת. אך הצעה כזו לא הועלתה, לא בימים ההם ולא לאחר מכן, כאשר שב ד"ר ויצמן לארץ. מדוע לא הוצעה הצעה כזו ומי היה צריך לדאוג לכך, אינני יודע. דוד בן גוריון לא ידע כי יש הצעה כזו או רעיון כזה בחוגים המקורבים לד"ר ויצמן – בכך אני בטוח. אלי[עזר] קפלן שהביא לדב"ג ההצעה לבחירתו של ד"ר ויצמן כנשיא כבוד של מועצת המדינה לא דיבר בהזדמנות זו על צרוף חתימתו. הייתי נוכח בשיחה זו בין אל. קפלן ודב"ג והייתי זוכר זאת. הייתי בימים ההם גם מזכיר מועצת המדינה והייתי דואג לכך. אח"כ הורדו התפקידים ונבחר איש אחר לתפקיד המזכיר של מועצת המדינה לכן לא עקבתי אחר הדברים במועצת המדינה. אף היום אינני חושב שהייתי צריך לדאוג לכך, מכל מקום בתקופה ההיא לא עלתה על דעתי הצעה כזו.

מיהו הרצל ורדי?

העיתונאי הרצל רוזנבלום, נציג הרוויזיוניסטים ולימים הכותב המיתולוגי של טורי המערכת בעיתון 'ידיעות אחרונות', סיפר לי מדוע חתם בשמו העברי 'ורדי':

הרצל רוזנבלום (1991-1903)

בשעתו, כאשר כתבתי בעיתון 'הבוקר', נהגתי לעתים לחתום על מאמרים בשם 'ורדי'. כאשר עמדתי לחתום על מגילת העצמאות יעץ לי בן-גוריון, שידע על אותו פסבדונים והיה חסיד שמות עבריים, כידוע, לחתום בשם 'ורדי' – וכך עשיתי. 

למרות זאת, המשכתי לפרסם את מאמרי ב'ידיעות אחרונות' תחת השם ד"ר רוזנבלום ורק שנים רבות לאחר מכן החלטתי, מסיבות טכניות בעיקר, להחליף את השם רשמית לורדי. אני ממשיך לחתום גם עתה בשם רוזנבלום, פשוט על מנת למנוע בלבול.

ומה עוד יש לי באוסף?

העסקן החרדי מאיר דוד לוינשטיין שלח לי את טיוטת השגות הנציגים הדתיים על הנוסח; צבי ברנזון, ממנסחי המגילה ולימים שופט עליון, מסר לי עותק טיוטה חתום בו מצוין 'שם המדינה יהיה' ומקום ריק ממתין לשם. עותק זה הוכן חמישה ימים לפני הקמת המדינה; הצלם רודי ויסנשטיין הדפיס עבורי צילומים מהנגטיבים המקוריים; רלף הלינגר מ'רדיו דוקטור' שהקליט את הטקס, הראה לי את מכשיר ההקלטה טרם שמסרוֹ למוזיאון. לשווא חיפשתי את הקבלה לקניית העט בו נחתמה המגילה בחנות מכשירי הכתיבה לאוטמן. ארכיונם נשרף זה מכבר...

את התערוכה הקטנה חתמתי בפרק שהוקדש לגרפיקאים, מעצבי תדמיתה הגרפית של המדינה: אוטֶה וָלִישׁ, שכתב במו ידיו את המגילה ועיצב את הבולים הראשונים; האחים גבריאל ומקסים שמיר, מעצבי סמל המדינה ושטרות הכסף; פרנצסקה ברוך, מעצבת הדרכון וסמלי משרדים ממשלתיים (וגם את הלוגו של עיתון ה'ארץ'); האדריכל אריה אלחנני, מתכנן המצעד הראשון, שסיפר לי כיצד דוד בן-גוריון, שגר בשכנותו, קרא לו מהמרפסת וביקש שיעצב סמל לצה"ל...

היו ימים.

 

__________________________

מיכאל לוין הוא מעצב גרפי המתגורר בפריז. רשימה על אביו, ד"ר ויטולד (ויטק) לוין, התפרסמה בעונ"ש ('חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין').