ברוך הבא: חתונה אריתריאית

כתב וצילם ברוך גיאן

הקהילה האריתראית בארץ הולכת ומתבססת. עשרות אלפי פליטים מאריתריאה, ושמא אין הם אלא מהגרי עבודה (תלוי בהשקפת העולם שלך), כבר חיים בארץ. רובם גרים ועובדים במרכז הארץ או באילת, מיעוטם בירושלים, אבל אם בני זוג אריתריאי מחליטים להתחתן – הם עושים זאת בירושלים...

השבת היא היום המועדף לנישואין בקהילה זו, והיו שבתות, בעיקר בימות הקיץ, שבהן צפיתי בעשרים חתונות ואף יותר, כמעט כמו פס ייצור תעשייתי. רוב הזוגות שעמם שוחחתי הגיעו לעירנו מתל אביב וסביבתה.

רבים מן הישראלים כלל אינם יודעים היכן נמצאת אריתריאה (לחוף הים האדום), ואף נוטים לערבב בין האריתריאים לבין הסודאנים. כמחצית מששת מיליון תושבי אריתריאה הם נוצרים אורתודוקסים, והרושם הוא שהם גם הרוב בקרב בני הקהילה שחיים בישראל.

מפת אריתריאה (מקור: ויקיפדיה)

אני עוקב אחרי החתונות האריתריאיות הצבעוניות כבר שנתיים. בעונות האביב והקיץ אני יוצא מדי פעם עם מצלמתי אל אתרי הנישואין המועדפים על בני הקהילה – הכנסייה האתיופית ו'גן הפעמון' – ומתעד את החוגגים, טקסיהם ומנהגיהם. 

החגיגה מתחילה בשבת בבוקר, כאשר הזוגות המאושרים, מלווים בחברים ובבני משפחה, מגיעים אל 'גן הפעמון' כדי להצטלם.

לפני החתונה מצטלמים במזרקת האריות שמול גן הפעמון

השנה, בשבת שאחרי ל"ג בעומר (ומן הסתם בלי שום קשר למנהגי 'ספירת העומר' של היהודים), נערכו בזו אחר זו שתים עשרה חתונות אריתריאיות בכנסייה האתיופית שברחוב אתיופיה (לשעבר רחוב החבשים) במרכז ירושלים. זה התחיל כבר לפני הצהריים. בכל חצי שעה הגיעה תהלוכה חדשה של כמה עשרות חוגגים, מלווה בצלם וידיאו וצלם סטילס, גם הם בדרך כלל מבני הקהילה. הרחוב הצר שלפני הכנסייה התמלא בהמון אדם חוגג.

בדרך לכנסייה – רחוב הנביאים פינת רחוב אתיופיה

התהלוכה ברחוב אתיופיה המחודש

שושנה גרסטל, דיירת ותיקה ברחוב אתיופיה, שמחה בשמחתם של החוגגים ובירכה אותם בלבביות.

השכנה שושנה מברכת את החוגגים בדרכם אל הכנסייה

לא הרחק משם, בפתח הבית שבו גר בשעתו אליעזר בן יהודה, צילמתי את הנערה האריתריאית הזו. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור מכמיר הלב של אהבת איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שנישאו בבית זה.

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. 
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ

התלבושות הססגוניות ותסרוקות הנשים מעוררות התפעלות. בדמיוני הפלגתי למחוזות רחוקים, האם אין אלה הצאצאיות הרחוקות של מלכת שבא? 

הטקס הרשמי של החתונה מתחיל במבנה ליד הכנסייה, ובמהלכו מניחים ידיים על הצלב ומחליפים טבעות. כומר אתיופי הוא שעורך את הטקס.

עובדה זו, שכומר אתיופי הוא שמשיא זוגות אריתריאים, אינה מובנת מאליה. באפריקה הרחוקה, אתיופיה ואריתריאה נלחמות זו בזו. שאלתי על כך את אחד החוגגים והוא ענה לי בפשטות: 'שם מלחמה, כאן שלום'...

בחצר הכנסייה האתיופית

אחר כך מגיעים החוגגים לכנסייה האתיופית, המכונה בשפת גְּעֵז בשם 'כידנא מהרת' (מילולית 'ברית הרחמים'; כינוי למריה, אם ישו). החגיגה כוללת שירה וריקודים, ומדי פעם נשלפו מעין שופרות נחושת.

שושבינות ושושבינים מלווים את בני הזוג ויושבים לצידם. כמעט לכולם יש טלפונים חכמים והם מצלמים את האירוע מכל זוויותיו.

כמו בחתונות רבות של ישראלים, גם כאן מגיע השלב הבלתי נמנע של צילומים מבוימים. הצלם מחלק הוראות וכך נוצרת תמונה סימטרית של השושבינים על מדרגות הכנסייה.

בכניסה לכנסייה חולצים כל הבאים את סנדליהם. אלו הם סנדלים אופייניים שמיוצרים באריתריאה ולא ראיתי כדוגמתם בשום מקום: לבנים לגברים וצבעוניים לנשים.

היה משהו הרמוני ושמח בסנדלים, ובמיוחד כאשר השושבינים והשושבינות עמדו אלה מול אלה על מדרגות הכנסייה.

סנדלי השושבינים מימין

סנדלי השושבינות משמאל

מבט חקרני יותר הצביע על ההתאמה המתבקשת שבין צבע הסנדלים לשמלות...

בתוך הכנסייה נערכים צילומים על רקע המקדס, הוא החלק המקודש שבמרכז הכנסייה. הכומר היילה מנהל בשקט את הקבוצות השונות וכולם מתנהגים בשקט ובנימוס רב.

'וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם'

כשהסתיים הטקס, יוצאים מהכנסייה בדרך חזרה הביתה. עורכים צילום פרידה, סמוך לבית מגוריו של הראי"ה קוק ודמות דיוקנו של הרב משקיפה עליהם ממעל.

לימוזינה, 'כמו באמריקה', ממתינה לזוג הטרי. השאר חוזרים באוטובוס.

עוד אלה עושים דרכם לאוטובוס, פוסעים לעומתם יהודים חרדים עטויי טלית בדרכם חזרה מן הכותל. השחור, הלבן והצבעוני, הג'ינס והקפוטה, מתערבבים אלה באלה.

שבת ירושלמית ברחוב מונבז

מתברר כי כולם, יהודים כנוצרים, מעלים את ירושלים על ראש שמחתם.

'שהחיינו' בחצר הכנסייה האתיופית

בעלי התוספות

ספי בן יוסף, מדריך הטיולים הוותיק, ביקש להוסיף, ואני נענה בשמחה.

הנאתי הגדולה מעונ"ש מביאה אותי להגיב על רשימתו המצולמת והחיננית של ברוך גיאן, על האריתראים החיים בקרבנו. היות שבשיח הישראלי מופרחות לא פעם מילים, שמאחוריהן בּוּרוּת וחוסר ידע, אשמח לחלוק עם הרבים את מה שרשמתי לא מזמן על אריתריאה (לצרכים מאוד שונים ומרוחקים מאלה של הבלוג). אולי למקרא הדברים, יפחת מספרם של אלה המתייחסים אל האריתראים כאל סטטיסטיקה שהיא נבובה וריקה מאנושיות. 

אופיה של אריתריאה, 'ידידתנו' האמיצה בקרן המזרחית של אפריקה, תואם לא במעט את אופיין של ידידוֹת אחרות שלנו ברחבי העולם. לכולן מכנה משותף: הקשר עם התעשיות הצבאיות של ישראל.  

העובדה שהאו״ם הטיל אמברגו על מכירת נשק לאריתריאה, אינה מפריעה לנו כלל (מה קרה? שמישהו יגיד לנו מה לעשות עם הנשק שאנחנו מייצרים?), ולאף אחד גם לא מפריע ממש, שאנו המדינה המערבית כמעט היחידה שמקיימת יחסים דיפלומטים מלאים עם אריתריאה.  

ולידיעתכם: מאז 1993 – שנת קבלת העצמאות מאתיופיה, שהושגה במאמץ מלחמתי קשה מעיק – ועד היום, לא זו בלבד שלא נערכו באריתריאה בחירות, אלא שאסורה בה שום התאגדות פוליטית, אין בה עיתונות חופשית, כל הבעת ביקורת פומבית נגד הממשלה מסתיימת בכליאתו של בעל הדעה לזמן בלתי מוגבל וללא משפט. מאז הקמתה נושא ראש המדינה בתואר המשולש של נשיא, ראש ממשלה והמפקד העליון של הצבא. ממש חלומו של מנהיג, שרק במקומות מוזרים ברחבי העולם עדיין נאלץ לסבול מהצקות של אופוזיציה, עיתונות ביקורתית או סתם נודניקים בעלי דעות משל עצמם על איך צריכים להיראות החיים.  

אריתריאה היא אחת המדינות העניות בעולם, על אף שבאדמתה יש זהב למכביר. ממוצע האוכלוסיה שבה – נוצרים כמוסלמים (והם בערך חצי-חצי) – ניזון מפחות מאלפיים קלוריות ליום. אני לא מבין הרבה בדיאטה, אבל גם לבּוּר כמוני ברור שאספקת מזון יומית בערך של חצי גביע גלידה, זה כלום שבכלום. והנתון הזה עוד מחוויר לעומת הנתונים הבאים: תוחלת החיים עומדת על כ-59 שנים; תמותת תינוקות – 46.3 מיתות על כל אלף לידות; ורק כ-60% מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.  

כדי לא להפוך את סיפור אריתריאה לערך אנציקלופדי – והרי בכל זאת היא עומדת על הפרק בסדר היום שלנו – אזכיר רק את נקודות ההשקה המלהיבות של שתי הארצות: גם ישרא וגם אריתריאה היו תחת שלטון בריטי, שהשאיר אחריו אי-בהירות מדינית וחברתית. במחנות המעצר הבריטיים באריתריאה 'בילו' כמה ממנהיגי המחתרות הפורשות אצ״ל והלח״י, וביניהם יצחק יזרניצקי (לימים, ראש הממשלה יצחק שמיר); שתי ארצותינו מסוכסכות עם שכנות מוסלמיות בגלל בעיות של טרור; גם לנו וגם להם אין מספיק מים, אבל יש עודף בפקידים מושחתים וחסרי תבונה, כך שפתרון הבעיות האלה לא נראה באופק. ועוד נקודה מאחדת אותנו: הנשיא המוצלח במיוחד שלהם, שכבר פעמיים קיבל בישראל טיפול רפואי נגד מלריה, קורא לפליטים, שהחליטו להמיר את גן העדן האריתריאי בזה הישראלי, בוגדים ומשתמטים משירות צבאי, ואילו אנו מאשימים אותם בכל הצרות שקיימות ברחובותינו, כאילו היעלמם מאופק ראייתנו יפתור את בעיית האלימות או ההטרדות המיניות, ומיד כשיחזרו למולדתם לשרת בצבאה הדמוקרטי, אנו גם נפסיק לשסות בהם את הכלבים הפוליטיים שלנו ונפסיק להתבטא כפי שהגרמנים התבטאו נגד יהודים רק לפני שמונים שנה.