מסע בבלארוס היהודית (ד): לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

הכניסה לקאפולי, כתשעים ק"מ מדרום-מערב למינסק (צילום: דוד אסף)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין

ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ה. למֹוטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ז. הקרב על מבצר ברסט

ח. אל מבצר ברסט

מי בכלל שמע על קָאפּוּלִי (ואפשר גם קוֹפִּיל, ובפי דוברי יידיש: קָפּוּלְיֶה)? רק אלה שגרים בה ובסביבתה, ואלה שעדיין זוכרים משהו מתולדות חייו של בן העיירה המפורסם, שלום יעקב אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.

כפי שהתברר לנו, בקאפולי עצמה יש עדיין כאלה שזוכרים את בן עירם הגדול. אגב, עוד יהודי חשוב נולד וגדל כאן, ממש בן זמנו של מנדלי, אבל הוא ושמו כבר נשכחו לחלוטין – זהו הסופר והמבקר אברהם יעקב פאפירנא (1919-1840), מחבר 'קנקן חדש מלא ישן' (1867), 'מורה שפת רוסיה' (1869) ושאר ספרים. פאפירנא עזב את קאפולי לאחר נישואיו ועבר ללמוד בבתי המדרש לרבנים בז'יטומיר ובווילנה. הוא אמנם כתב זיכרונות על עיירת הולדתו, אך אנו נתרכז במנדלי.

מנדלי על גבי גלויה של חברת 'לבנון' (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

עוד לפני שנהיה 'הסבא' הנערץ של ספרות יידיש המודרנית, וכונה על שם אחד מגיבורי סיפוריו (כשלעצמו דבר יוצא דופן!), היה 'מנדלי' סתם ילד מילדי ישראל ושמו שלום יעקב ברוידא (השם אברמוביץ דבק בו מאוחר יותר).

שלום יעקב נולד בערך בשנת 1836 (הוא עצמו לא ידע בדיוק את השנה, אלא שיער אותה). בהיותו בגיל בר-מצווה התייתם מאביו ואז יצא מעיירתו כדי ללמוד בישיבות שונות. הוא שהה כשנתיים בסלוצק, העיר הגדולה הסמוכה, ואף לווילנה הגיע. מכאן ואילך החל פרק חדש בחייו. הוא אמנם חזר לסביבות קאפולי וגר זמן-מה לצד אמו, שנישאה שנית, אך בעבור זמן קצר נטש סופית את עיירתו והחל במסכת הרפתקאות ונדודים, כשהכיוון הוא דרום תחום המושב: תחילה לקמינייץ-פודולסק (שם נישא בפעם הראשונה, לאשה שהייתה חולה בנפשה), אחר כך לברדיצ'ב (שם נישא בפעם השנייה), לז'יטומיר, ולבסוף, בשנת 1881, לאודסה, שהייתה ביתו במשך כשלושים שנה (עם הפסקה בז'נווה שבשווייץ, בין השנים 1908-1905). באודסה, שבה עמד מנדלי בראש מרכז ספרותי תוסס, עד מותו בדצמבר 1917, הוא ניהל לפרנסתו את 'תלמוד התורה' לילדי העניים ובה זכה לתהילת עולם ושינה את מפת הספרות בעברית וביידיש.

מנדלי הצעיר, 1862 (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

כך זכר מנדלי את עיירתו קאפולי ב'רשימות לתולדותי', שנדפסו ב'ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום', ורשה תרמ"ט, בעריכת נחום סוקולוב (מובא בדילוגים, וההדגשות שלי):

עיר מולדתי­­­­­­ – קאפולי. עיר מצער במחוז סלוצק פלך מינסק, אשר הִשָׁהּ אלוה הון ועושר ולא חלק לה במסחר ומרכולת, כי אם כבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי-חמד סביבה. יום הולדתי לא נכתב בספר, כי לדבר כזה לא השגיחו לפנים בני עמנו, ובפרט יושבי הערים הקטנות. רק מקובלני, כי נולדתי בשנת 1836 ובני ביתי קבעו מועד יום הולדתי בעשרים לחדש דצמבר.  

אבי ז"ל, חיים-משה, היה נכבד ומהולל מאד בעיר משכנו וסביבותיה, כן ברוב תורתו וכן ברוחב לבו וידיעתו בהלכות דרך-ארץ והויות העולם. זמנו היה חציו לה', ללמוד בעצמו וללמד אחרים בחנם, וחציו לו, לצרכי עצמו, וגם לצרכי צבור, שעסק בהם באמונה. [...] ואני אהוב הייתי לאבי ובי בחר מכל בניו לחנך לי על פי דרך לא שערוה אז אנשי מקומו. בהיותי בן שש שנים, וכבר ידעתי קרוא בספר, שכר לי אחד המלמדים המצוינים ללמדני כתבי הקדש ולהבינני במקרא עם התרגומים כסדר. וזה המלמד יוסף הראובני [...] עשה מלאכתו באמונה כשתים-עשרה שעות בכל יום. ולמקצת שלש שנים ידעתי את כל עשרים וארבעה הספרים בעל פה ותורת ה' היתה בתוך מעי. [...]  

כבן עשתי עשרה שנה עזבתי חדר מלמדי. וכך דרך למודי בעת ההיא: אחרי תפלת שחרית למדני אבי מורי בבית המדרש את המשנה על הסדר ויומם הייתי יושב ולומד שם בפני עצמי. ובערב, בשובי לביתי ואבי היה פנוי מרוב מעשיו, הסביר לי דף גמרא עם כל מפרשיו. ואם היו  בטלים הרבה כנגדו בערב, קדמו עיניו אשמורות ויעירני משנתי ויחדיו הלכנו ברגש לבית מדרשנו, לעסוק בדברי תורה. אמנם כן, צער גדול הוא לילד רך בשנים להשכים קום בעת תקפה עליו שנתו, ומה גם בימות החורף;  אבל בדיעבד, כשקמתי ויצאתי לפעלי, נהניתי בלבי, ושכרי – שכר הליכה ותלמוד באשמורת הבוקר, היה הרבה מאד. דומית-יה בכל רחובות העיר, השקועה בתרדמה, גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב קשב. [...] 

בעת ההיא לא היה לי בעולמי אלא ד' אמות של ההלכה, וחוץ מהתלמוד לא ידעתי דבר. את הספרים החיצונים לא ראיתי וגם לא שמעתי את שמעם וטרם ידעתי מציאות הספרות, התיאטרון וכל מלאכת מחשבת. כי עיר מולדתי קן בודד היא באחת הפנות הנשכחות מני רגל, ובתום לבבי אמרתי, כאפרוח בתוך ביצתו, כי כל הארץ הלא לפני היא ומעבר לכפת שמי קאפולי שם מדבר ציה, מקום "הרי חשך" והסמבטיון עם בריות זרות ומשונות. בתי החומר בעירי כהיכלי חמד היו בעיני ובית הכנסת והקלויז אין על עפר משלם, אך פה חכמה בנתה ביתה, ובני העיר בחירי היצורים המה, חכמים מחוכמים, ומה גם אלה אשר זקנם מגודל ופרקם נאה. [...] ככה ישבתי שלו בקני עד מלאות לי שלש-עשרה שנה, ואומר עם קני אגוע ובעיר מולדתי אחיה כל הימים. אבל לא כאשר דמיתי כן היתה. פתאום מת אבי, והוא כבן ארבעים ואחת שנה במותו, ויעזוב אחריו אשה ובנים בחוסר כל. ומרוב עוני גליתי ממולדתי והלכתי לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות.

בשנת 1888 נדפס באודסה הכרך הראשון (מתוך שניים בלבד) בסדרת 'אַלע כּתֿבים' (כל כתבי) של מנדלי, שכלל את סיפורו המפורסם 'פֿישקע דער קרומער' (פישקה החיגר), שלימים תורגם לעברית על ידי מנדלי עצמו בשם 'ספר הקבצנים'. על הכריכה נדפס ציור יפה של מוכר ספרים נודד (ביידיש קראו למוכר ספרים נודד כזה בשם 'פּאַקנטרעגער'):

(מקור: בלוג ספרנים)

כמה רבה הייתה תדהמתי, כאשר בדיוק כשנכנסנו בשערי קאפולי חלפה על פנינו עגלה עם סוסה ובה יושבים שני בָּעלֶגוּלֶס שאינם מבני ברית. לא היה בעגלתם ולוּ ספר אחד אך ראו כמה דומה התמונה לציור מלפני יותר מ-125 שנים!

עגלה בלי ספרים בכניסה לקאפולי (צילום: נעם נדב)

מה נשאר מקאפולי של מנדלי? כלום. רק ההרים, הגבעות והנחלים. עיר קטנה ומנומנמת (כ-10,000 תושבים) בלבו של טבע מוריק, ובמרכזה מוזיאון מקומי קטן להיסטוריה של מחוז קאפולי. המנהלת, הנרגשת מביקורה של קבוצה ישראלית, כבר המתינה לנו בקוצר רוח וקיבלה אותנו במאור פנים.

הישראלים באים (צילום: נעם נדב)

בפנים, במסדרון הצר, הכינו לנו תקרובת וגם תערוכה 'מיוחדת' על מנדלי. שערי ספרים ביידיש, שלא כולם קשורים לעניין, צילומים באיכות ירודה. שום דבר חדש או מפתיע, אבל הרבה רצון טוב.

תמונות בתערוכה (צילומים: דוד אסף)

בין היתר הוצג עמוד מתוך כתב העת היהודי-סובייטי 'סאָוועטיש היימלאַנד' (המולדת הסובייטית) משנת 1982 ובו מאמר הספד נרגש על מות המנהיג ליאוניד ברז'נייב:

במוזיאון עצמו יש שלושה חדרים, והם דווקא מעניינים. חדר אחד מוקדש, כמתבקש, להיסטוריה המקומית, בדגש על מלחמת העולם השנייה. בוויטרינה של 'המדף היהודי' ב'תערוכת הקבע' הונח אחד מספרי מנדלי כשהוא הפוך. המנהלת התנצלה בחיוך: 'בדיוק היום הפכנו את הספר, כי חשבנו שהוא מונח לא נכון'. 'נהפוך אותו שוב', היא הבטיחה...

מנדלי הפוך (צילום: דוד אסף)

חדר אחר הוקדש לארכאולוגיה מקומית וחדר נוסף לתרבות הדיור וחיי היומיום, ובו מוצגים פרטי בית, מטבח, ביגוד וריהוט. גן עדן לאתנוגרפים ולחובבי הז'אנר, והכל במין פרובינציאליות תמימה, שאיבדה קשר עם המציאות המודרנית של מוזיאונים ותערוכות בעולם הגדול.

כוסות רוח למת כבר עשיתם? (צילום: דוד אסף)

גרמושקה מימי המלחמה הפטריוטית הגדולה (צילום: דוד אסף)

בובה של איכר ביילורוסי בתלבושת אופיינית משכה את תשומת לבנו, בעיקר בזכות הנעליים שלה. אלו הם ה'לאַפּטיעס' המפורסמים – בעברית יפה סנדלי לֶכֶש – שנעשו מקליפות עץ, ענפי ערבה ודקל, חבלים וסמרטוטים.

צילום: דוד אסף

הצטלמנו ליד 'יאַצֶק' (שם שהמצאתי לו) במחוות ידידות וסולידריות עם העם הביילורוסי הפשוט.

מימין לשמאל: יאצק, רוחמה אלבג ואנוכי (צילום: רמי נוידרפר)

'מה נותר ממנדלי?', אני שואל את המנהלת שלוקחת אותנו לסיבוב קצר במרכז העיירה. היא מצביעה על בניין אבן מודרני שקירותיו צבועים, ומספרת כי במקום זה עמד בית משפחתו.

'נניח', אמרתי בלבי, והקשיתי: 'אז למה אין שום שלט במקום?'.

'צריך להגיש בקשה', ענתה המנהלת האדיבה ברוח המסורת הביורוקרטית הישנה. 'אם תגישו בקשה, נוכל להעביר אותה לראש העיר ואז אולי יקרה משהו'. בקיצור, האחריות עלינו...

על שטח הבית החדש הזה עמד פעם (או שלא) בית משפחת מנדלי (צילום: דוד אסף)

ממול ל'ביתו של מנדלי' יש פארק צנוע ובו אנדרטות כבוד לגיבורי חייל תושבי המקום שהצטיינו במלחמות, ובהם גם יהודי אחד.

צילום: נעם נדב

הסתובבנו מעט ברגל במרכז העיר, בין בתים יהודיים לשעבר, ובסמוך לכיכר השוק ההיסטורית (היום כיכר לנין) התכנסנו ודיברנו מעט על 'הסבא' מנדלי ועל מפעלותיו. 'סבא' זה, נדגיש, היה מבוגר בעשרים ושלוש שנים בסך הכל מ'נכדו' שלום עליכם. שלום עליכם הוא זה שהמציא את הכינויים 'סבא' ו'נכד', כדי להבליט את קיומה העתיק כביכול של הספרות החדשה ביידיש.

אבל מנדלי היה חלוץ ופורץ דרך לא רק בספרות המודרנית ביידיש אלא גם בספרות המודרנית בעברית. הוא היה המבקר הגדול של הקיום היהודי העיירתי ב'קבציאל' וב'כסלון', ומילה עוד לא כתבנו על חידושי המילים בעברית, בעיקר בתחום הטבע והזואולוגיה (את 'ספר תולדות הטבע', בשלושה כרכים, תרגם מנדלי מגרמנית), ועל ההומור המשובח והעוקצני שלו... שפתיים יישק.

יש להודות בצער, כי למרות שישראלים רבים שמעו על מנדלי – בעיקר משמות רחובות בערים הגדולות  – יצירתו כבר אינה פופולרית כבימים ראשונים. ויחד עם זאת, מפתיע ומעודד ככל שזה נשמע, דווקא בשנים האחרונות יצאו שלוש מהדורות חדשות של מקצת סיפוריו.

דאָס קליינע מענטשעלע' (1865-1864) היה סיפורו הראשון של אברמוביץ אשר בו הופיעה דמותו של מנדלי מוכר ספרים.
בשנת 2003 הופיע הסיפור לראשונה בתרגום עברי מלא של שלום לוריא (הוצאת כרמל). 

מבחר סיפורים עבריים שערכה ענת ויסמן (חרגול, 2013)

מבחר סיפורים שערך בני מר (עם עובד, 2007)

חיליק נדב, מו"ל הוצאת חרגול, דורש בקאפולי בשבחי מנדלי, ואני הקטן נושא את מגבעתו (צילום: נעם נדב)

*

בחיפושיי אחרי תמונות מתאימות לפרק זה מצאתי תמונה יפה שתיעדה את ביקורו של מנדלי בווילנה באוגוסט 1909. הוא נפגש שם עם סופרים כותבי עברית ויידיש וביניהם גם אישה אחת: דבורה בארון...

וכך נקשרות שתי הרשימות, על אוזדה ועל קאפולי, בתמונה אחת.

בשורה העליונה, מימין לשמאל: דבורה בארון, יעקב זרובבל, ליפמן לוין, בן-אביגדור; בשורה האמצעית: פאלק היילפרין, א' ליטוואק, מנדלי, דן קפלנוביץ, זליג קלמנוביץ; בשורה התחתונה: דוד איינהורן ומשה זילבורג
(מקור: ארכיון בית לוחמי הגיטאות; הזיהויים על פי דבורה בארון, פרשיות מוקדמות)

סוף דבר

ואחרי ככלות הכל, התברר כי ביקורנו הקצר בקאפולי הותיר רושם עז. הנה דיווח שנדפס לא מכבר במקומון העיירה ובו דיווח על הסיור החשוב של המשלחת מישראל (לחיצה על התמונה תגדיל אותה).