דיוקנו של משה דיין כאמן צעיר

משה דיין הצעיר (משמאל) במדי גפיר. דיין היה אז בשנות העשרים לחייו (מקור: קדם – בית מכירות פומביות)

מאת מרדכי נאור

במאי 1915, לפני כמאה שנה, נולד משה דיין, איש הצבא הבכיר, המדינאי וחובב העתיקות בעל העין האחת, שקנה את עולמו בשתי מלחמות (מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים) וכמעט הפסיד אותו במלחמה שלישית (מלחמת יום הכיפורים), אך שב וזכה באמון ובכבוד בשל חלקו בהשגת הסכם השלום עם מצרים. חלפו 34 שנים מאז הלך דיין לעולמו (16 באוקטובר 1981), ואף על פי כן דומה שרבים, בארץ ובעולם, עדיין זוכרים אותו כאחד מסמליה של מדינת ישראל החדשה.

מה עוד אפשר לספר ולחדש על משה דיין? מתברר שאפשר. למשל, על ימי נעוריו ועל כישרון הכתיבה והציור שלו, שכמעט ואינם מוכרים לציבור הרחב.

דיין נולד ב-1915 בדגניה, 'אם הקבוצות', ובגיל שש עבר עם הוריו, שמואל ודבורה, למושב נהלל, כך שהוא נמנה עם בני הדור שצמח בשניים מסמלי ההתיישבות העובדת. כבר בגיל צעיר אהב לכתוב ולצייר והִרבה לפרסם את עבודותיו בעיתון בית הספר.

ילדי הגן בנהלל. התמונה צולמה אחרי שנת 1924 (מקור: Picture a Day)

בגיל שתים-עשרה זכה דיין לפרסום ראשון מחוץ לנהלל, ומעשה שהיה כך היה: באוגוסט 1927 התכנסו עשרות ילדים ובני נוער מקיבוצים ומושבים בעמק יזרעאל (וגם מעפולה) לרגלי גבעת המורה, למפגש ראשון של בני העמק. לקראת המפגש הוחלט על הוצאת עיתון חד-פעמי בו יוכלו צעירי העמק להתבטא. 

העיתון נקרא 'הַכִּנוּס: עתון ילדי עמק [יזרעאל]' והנער משה מנהלל, היה מן המשתתפים הבולטים בו. על שער העיתון נדפסו תאריך ההוצאה לאור (ט"ו באב תרפ"ז) והמילים 'תורה, עבודה, אמנות'. העיצוב הגרפי – אם אפשר לקרוא 'עיצוב' לציור הילדותי משהו פרי עטו של הנער משה צפורי מתל עדשים – כלל מפה של ארץ ישראל ומסביבה מדחום וברומטר, כלי עבודה חקלאיים וכלי נשק, פירות וירקות.

דיין תרם לעיתון שתי רשימות, שיר ואיור אחד. היצירות כתובות ביד בוטחת, בעברית יפה, עם הומור וקורטוב של ביקורת. הנה לדוגמה קובלנה בפני היושב במרומים: 

למי שאינו יודע, בַּרְחַשׁ (בעברית תקנית: יבחוש) הוא זבובון טרדני שהיה נפוץ בעבר, בעיר ובכפר, ונכנס לכל מקום – גם לאוזניים ולפה.

הקטע השני עוסק באגדה או באמונה, תלוי את מי שואלים. כל ילד בעמק של הימים ההם הכיר את הר הקפיצה, אותו הר תלול ו'חתוך' מדרום לנצרת, המשקיף על עמק יזרעאל. לפי המסופר בברית החדשה, מתפללי בית הכנסת בנצרת זעמו על ישוע, הובילוהו למצוק וניסו להשליכו אל התהום, אך 'הוא עבר בתוכם וילך לדרכו' (הבשורה של לוקאס, ד 30). המסורות העממיות סיפרו על כך שישוע צימח כנפיים, קפץ מן ההר וטס עד הר תבור. למשה דיין הייתה גרסה משלו, שמעידה על בקיאותו בתנ"ך ובשפה העברית, והוא פרשׂ אותה בפני קוראי 'הכנוס':

כבן למשפחת חקלאים אין זה מפתיע כי משה הצעיר התמצא היטב בטבע הארץ-ישראלי. ידיעותיו אלה התבטאו גם בשיר ארוך, בן חמישה-עשר בתים, שהתפרסם בעיתון. השיר נקרא 'שיחת רֵעים' והוא מתחיל כך:

סיפורו של הצרצר נמשך לאורך עוד ארבעה בתים בהם תואר גורלו המר: קבוצת ילדים תפסה אותו ורק בקושי רב הוא נחלץ. אחר כך המשיך השיר וסיפר את עלילותיו של גמל שלמה, שגם לו כמעט וקרה אסון. הוא יצא לשוח בשדה, הגיע לשיבולת ורצה לטעום מגרעיניה. גמל שלמה הבחין במאוחר בתרנגולת, שכמעט ובלעה אותו, וברגע האחרון נפל לתוך בור וניצל.

עלילות הצרצר והגמל שלמה תוארו באריכות מופלגת ועדיין לא סיפר השיר מה אירע לחרגול ולחיפושית. נראה כי המשורר הצעיר התעייף ובבית האחרון פתר את הבעיה בדרך זו:

התרנגולת מן השיר זכתה גם להנצחה באיור שתרם דיין לעיתון ונראים בו תרנגול, תרנגולת ומספר אפרוחים. הכותרת שנתן משה לאיור היא 'משפחה'.

הנה כי כן, הילד הנהללי אהב לכתוב ולצייר, ועדות לכך יש בזיכרונותיו: 'אהבתי לכתיבה ולציור מצאה פורקן בעלון הכיתה ובחגיגות הכפר. כתבתי סיפורים וחיבורים, עיטרתי את עלוני בית הספר וחרזתי להנאתי ולהנאת חברי. מחשבות והרהורים רשמתי ביומני' (אבני דרך, עידנים ודביר, 1976, עמ' 30).

חלפו שנים. הילד משה היה לנער והחל לפתח חוש חברתי ופוליטי. עדות לכך יכולה לשמש רשימה ששלח בשנת 1931, בהיותו בן שש-עשרה, לעיתון תנועת הנוער העובד, 'במעלה'.

באותם ימים סערו הרוחות בנהלל. תנועת הנוער העובד, שפעלה בעיר (בקרב נערים עובדים) וכן במושבות ובהתיישבות העובדת (בקרב הנוער הלומד), ביקשה לפתוח סניף בנהלל. אלא שרוב בני הנוער הנהללי התנגדו, בגלל מאבקים פנימיים בתנועת הפועלים ו'הרוח הנהללי' של התבדלות, שהיו שהגדירוה כהתנשאות. אחד מצעירי הכפר, יונה שולמן, פרסם בעיתון 'במעלה' רשימה שצידדה בהצטרפות לנוער העובד. דיין ענה לו, ב-1 בספטמבר 1931, ברשימה משלו, שנדפסה ב-25 בספטמבר ונשאה את הכותרת 'על הנוער בנהלל'. הוא הודה, שלצעירי נהלל אין 'ידיעה נאמנה על ארץ ישראל העובדת, אבל לא רק על זה – כי גם על הגולה, תנועות נוער שונות, תולדות הציונות, המפלגות, ועוד דברים רבים וחשובים'. בדבר אחד הוא הסכים עם שולמן:  האדישות, בחלקה, נובעת משעות העבודה הארוכות ומהעייפות.

אך האם הנוער העובד יכול לפתור את הבעיה? התשובה לדעת דיין שלילית. לגמרי לא בטוח, שמדריכים שבאים מן החוץ יוכלו לסייע טוב יותר מוותיקי הכפר, כגון יעקב אוּרי ונתן חֹפְשִׁי, המרצים מפעם לפעם בפני בני הנוער.

חלפו עוד שלוש שנים ומשה דיין כבר בן תשע-עשרה. בספטמבר 1934 יצאו הוא ושני חברי נעוריו, בנימין (ביניה) זרחי וברוך זמל, למסע נועז – מבית שאן לים המלח, משם לירושלים, חברון, באר שבע ועזה – ברגל, על גבי חמורים וברכב. בעזה נאסרו השלושה על ידי שוטר ערבי, שחשד בהם כי הם עולים בלתי חוקיים, שהסתננו לארץ במסווה של 'תיירים' (שיטה שאכן הייתה מקובלת בעת ההיא). קצין ערבי חקר אותם ותבע מהם לדבר ערבית. דיין השיב לו בעברית, כי הם אזרחי פלשתינה (א"י) והעברית היא אחת משלוש השפות הרשמיות. הוא אף רשם בפנקסו את מספר השוטר הערבי שעצר אותם. למזלם הזדמן למקום שוטר אנגלי ששחררם. אגב, זרחי, מוותיקי נהלל, נפטר במרס 2015 והוא בן תשעים ותשע.

משה דיין וביניה זרחי רוכבים על חמורים (באדיבות המשפחה; מקור: News 1)

באותו ערב הגיעו השלושה לתל-אביב ודיין הגה רעיון: יש לדווח על הרפתקאותיהם לכלל אנשי היישוב היהודי, ובמיוחד לחברי נהלל. השלושה הלכו לבית 'דבר', אך דיין, להפתעת חבריו, הודיע שהוא לא נכנס. את שני חבריו שלח למערכת ודחק בהם להיפגש עם זלמן רובשוב (לימים שזר), שהיה אז עורך בכיר בעיתון, ולספר לו על עלילותיהם. רובשוב רשם מפיהם את הפרטים, ולמחרת, 17 בספטמבר 1934, הופיעה הידיעה 'מעשה בשלשה בחורים מנהלל', בעמוד הראשון (שמו של דיין שובש ונכתב – ביין). 

באירוע שולי זה ניתן כבר לראות רמז לעתיד: דיין לא כותב בעצמו, אלא נותן לאחרים לעשות זאת עבורו. היום קוראים לזה 'יחסי ציבור'...

שלושה חודשים לאחר מכן, בשלהי דצמבר 1934, שוב הופיע שמו של דיין בעיתון 'דבר' בהבלטה. היה זה בעקבות תגרה עם בדואים, שניסו להפריע לחריש ולזריעה של חקלאי נהלל. שני הצדדים החליפו מהלומות ודיין נפצע בראשו ממכת נבוט, בעת שזרע חיטה. כך דווח על האירוע בעיתון 'דבר' ב-22 בדצמבר 1934:

מבחינתו של דיין תמו ימי הנעורים. הנבוט שפגע בו יכול להיחשב גם כמבוא לפעילותו הביטחונית בשנים הבאות, שבשיאה כיהן כרמטכ"ל במשך יותר מארבע שנים וכשר ביטחון במשך כשבע שנים. 

מעטפת יום ראשון ובול לזכרו של משה דיין (1988). בצד שמאל למטה 'המעגל' המפורסם של נהלל (מקור: התאחדות בולאי ישראל) 

* הרשימה מוקדשת לזכרה של מוסיה ליפמן (2006-1922), אשת אשכולות וארכיבאית בחסד במכון לבון. מקצת הדברים המובאים כאן מבוסס על מאמרה 'משה דיין ככתב צעיר', קשר, 4 (1988), עמ' 112-110.