קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (ב) – פריחה לבנה

פרחים לבנים על ארון הקבורה של הנסיכה דיאנה. מנזר וסטמינסטר, 1997

מאת אמוץ דפני

פרקים נוספים בסדרה
א. צמחים עתירי בְּשׂומֶת
ג. יְרוּקי עד

לעתים קרובות אפשר למצוא בבתי קברות מוסלמיים, במיוחד במסורתיים שבהם, צמחים לבני פרחים הנשתלים על הקברים. מבין הפרחים הבהירים שבבתי הקברות נפוץ במיוחד איריס ארם נהריים (שצבעו כחול־סגול אך עלי העטיף החיצוניים לבנים בבסיסם), ואחריו נרקיס מצוי, חצב מצוי, חבצלת החוף (בבית הקברות הבריטי שבהר הצופים, שבו נקברו חללי מלחמת העולם הראשונה, נשתלו חבצלות החוף, על אף שהן אינן גדלות כלל באזור זה. הן הובאו במיוחד מחוף הים, שהוא בית גידולה הבלעדי של החבצלת. כמו כן ניטעו חבצלות בבית הקברות הצבאי הבריטי שבחיפה), חבצלת קטנת פרחים, אהל הגבישים, ועירית גדולה (שאומנם אינה בדיוק לבנה).

כאשר נשאלו המידענים, מדוע שותלים פרחים לבנים או בהירים בבתי בקברות, התקבלו התשובות האלה: 'הפרחים הלבנים טהורים כמו נשמת הנפטרים'; 'הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי'; 'בגלל היופי ולכבוד הנפטר ... הכלה לובשת לבנים, הנפטר נכרך בבד לבן, וגם העולים למכה לובשים בגדים לבנים זהים כדי להראות שכולם שווים'; 'המלאכים יורדים לדון עם הנפטר. הלבוש הלבן מעיד שלנפטר היה לב טוב'. אחד הנשאלים סיכם את נושא הצבע הלבן באסלאם: 'הפרח הלבן מזכיר את הצבע הלבן שמאפיין את החאג' ואת תקופת העלייה לרגל. אומרים שאלוהים אוהב את החאג' ומבטיח שעולה הרגל יחזור למעגל החיים כפי שאמו ילדה אותו (כלומר חטאיו יימחקו). הצבע הלבן אהוב על אלוהים ויכפר על חטאיו של המת'. 

איריס ארם נהרים (מקור: ויקיפדיה)

איריס ארם נהריים נפוץ בבתי קברות מוסלמיים ברחבי המזרח התיכון, מטורקיה ועד צפון אפריקה. תושבי הכפר הפלסטיני פקועה, במזרח השומרון, נוהגים להניח עם המת שלוש פיסות מקנה השורש של איריס זה: אחת מול הראש, השנייה מעל הלב והשלישית ליד הרגליים. הנימוק הוא (כך שמעתי מאורי אליאב): 'יגידו הפרחים את צדקתו של האיש, מאחר שהצמח אינו מת לעולם'. והיו שסיפרו את הסיפור הבא: למלך אחד הייתה בת אהובה. יום אחד חוללה הבת ונערה שהייתה דומה לגבר הואשמה באונס. לאחר שהותז ראשה נתגלתה זהותה האמיתית. האנשים שהצטערו על המעשה הנמהר שתלו על קברה 'זַמְבָּק', שהוא שם קיבוצי לפרחים גדולים, לבנים או בהירים, כגון שושן, חבצלת ואיריס. 

בארכיון הסיפור העממי שבאוניברסיטת חיפה (מס' 16288) נרשם סיפור דרוזי מהכפר בית ג'אן: פעם החטיא סוקין את אנשיו שהפכו לשודדים ולרוצחים. הנסיך הישר מועדאד יצא למלחמה כנגד הרשעים ובדרכו פגש את סאלחה בתו של אחד ממנהיגי הרוצחים. הרדימה סאלחה את אביה ואנשי חבורתו ואותתה לנסיך שהגיע, והיא ואנשי הנסיך רצחו את השודדים, כולל אביה של סאלחה. סוקין המנהיג ברח והגיע לביתה של זקנה המארחת אותו. בלילה, לאחר שנרדם, הפכה עליו הזקנה את התנור והוא נשרף. סאלחה הישרה חיה כצדיקה ומתה בתולה, ועל קברה צמחה חבצלת. הנסיך מועדאד שמר עליה ושלטונו התחזק לאחר שהוכיח את גבורתו. 

חבצלת החוף בבית הקברות הבריטי ברחוב יפו, חיפה (צילום: עמית מנדלסון)

בספרן From Cedar to Hyssop: A Study in the Folklore of Plants in Palestine (מארז לאזוב: מחקר בפולקלור הצמחים בפלשתינה), שראה אור בלונדון 1932, סיפרו חוקרות הפולקלור הערבי גרייס קרוֹאוֹפוּט ולואיז בלדנספרגר:

לפני כארבעים-חמישים שנה (כלומר בשנות השמונים של המאה ה-19) חייתה באל־חאדר ליד ארטס נערה טובת מזג וצחקנית שהשיחה עם הבריות. התנהגותה הייתה לצנינים בעיני אנשי הכפר. אשה אמורה להתנהג מחוץ לבית כראוי: עיניה מושפלות לקרקע, פניה מכוסים ברעלה וכתפיה עטופות היטב, ואסור לה להשיח עם איש ולא לחייך או לחשוף את שיניה. כמה איום ונורא היה לחשוף את השיניים. נערה זו הלכה בפומבי כשהיא מחייכת, חושפת את שיניה, צוחקת ומשיחה עם כל עובר ושב. אחיה הגיעו אליה ושאלו: 'מדוע את עושה כך? איננו יכולים לשאת זאת. נעניש אותך אם לא תשני דרכייך'. אך הנערה העליזה לא ויתרה ולא שינתה ממנהגה. אנשי הכפר צפו לה את המר מכול. ואכן, יום אחד רצחו אותה אחיה ובחמתם והשליכוה לבור סיד באומרם 'כזאת ייעשה למען כבוד המשפחה'. אויביהם בכפר הלשינו עליהם והמושל הגיע וערך חקירה. עד מהרה נגלה הסוד וגופת הנערה נמצאה בבור הסיד. המושל ציווה לקוברה כראוי ליד בריכות שלמה, וכך נעשה. סמוך לאחר מכן צמח פרח לבן מקברה. זה היה פרח של דלעת מטפסת וכמה עוברי אורח הבחינו בכך. 'הכול ברור כעת', הם קראו. 'ראו את הפרחים הלבנים ומה אנו עשינו. היא חפה מפשע!'. ואז החישו פעמיהם, קראו לאחרים מבני הכפר וכולם ראו את הפרח הלבן וידעו שהנערה הייתה ללא מתום (תרגם ד"ר יואל פרץ).

לדלעת יש כידוע פרחים צהובים, ולכן הופעתם של פרחים לבנים היא סימן לטוהר נשמתה של הצדקת.

ומכאן, לצמח החצב, שמופיע תדיר בבתי קברות מוסלמיים. ואומנם, שניים משמותיו הערביים של החצב הם 'בצל בתי הקברות' ו'בצל המתים'. לפי מסורת מוסלמית עממית החצב מתקשר עם האל ובזכות שורשיו העמוקים הוא 'מעביר את התפילות אל המתים'. 

חצב על קבר בבית זרזיר (צילום: אמוץ דפני)

ואכן, לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון. כך כתב נתן יונתן בשירו 'נרות החצב הלבנים': 

נתן יונתן, שירים בִּכְסוּת הערב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 47-46

רעיון דומה הובא אצל לאה גולדברג בשירה 'מִשִּׁירֵי שְׁנֵי סְתָוִים': 

לאה גולדברג, עם הלילה הזה, ספרית פועלים, 1964, עמ' 41

חצב מצוי (צילום: ליאור אלמגור)

הד למסורת שצמחי העירית קשורים לעולם המתים אפשר למצוא ב'אודיסיאה' של הומרוס, שם מסופר על הרמס, שליח האלים, שמוליך מתים אל ממלכתו של הַאדֶס, אל השְׁאוֹל. הדרך קודרת ובסופה מוצאת הפמליה את מנוחתה באחו העיריות, שם שוכנות נשמות המתים במחילות תת־קרקעיות. היוונים הקדמונים נהגו לשתול עיריות על קברים, כי האמינו שהנפטרים ניזונים מזרעיהן. גם בטורקיה יש עדויות לשתילת עירית על קברים.

למרות שלא מצאנו שושן צחור על קברים מוסלמיים בארץ, ראוי לציין שדווקא המקורות היהודיים קושרים צמח זה לבתי קברות, כמסופר: 'תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, ואין השושנים אלא במקום הטומאה, טהור, שאני אומר: אחר לקטו ונתן לו' (משנה טהרות, ג, ז). 

באירופה נפוץ ביותר השימוש בפרחים לבנים בעת לוויה, שכן בפולקלור הקדום של עמים אירופיים שונים פרחי השושן הצחור מסמלים נשמות טהורות. והיה והוציאו להורג אדם נקי כפיים, יעלו פרחי השושן על קברו להגיד צִדקו. לפי אגדה שמית עתיקה, השושן הצחור צמח מתוך דמעותיה של חוה כאשר גורשה מגן העדן וגילתה שהיא עומדת להיות לאם. במסורת הנוצרית מסמל השושן תום, טוהר, תחיית מתים, פסחא ומעל לכל את מרים אם ישו, ולפיכך הוא נקרא 'השושן הלבן של המדונה'. בשנת 1618 הוציא האפיפיור פאולוס החמישי צו המורה כיצד יש לצייר נושאים קדושים. בצו נקבע בפירוש כי חובה להכליל שושן צחור בכל תמונה של מעמד 'הבשורה למרים' (Annunciation) אודות היוולדו של ישו. אין פלא אפוא כי בציורים רבים מופיע פרח השושן הלבן.

פרחים לבנים כעדות לצדקת האדם ותומתו מופיעים תדירות בפולקלור האירופי. כך גם סיכם זאת החוקר ברטרם פאקל (Puckle) בספרו Funeral Customs: Their Origin and Development (מנהגי קבורה: מקורם והתפתחותם), שראה אור לראשונה ב-1926: 'העובדה שפרחים לבנים משמשים באופן כמעט בלעדי בלוויות מהווה תזכורת מיוחדת לטוהר'.

לסיכום, שתילת צמחים לבנים על קברות אינה מפתיעה. לא רק שהיא מוכרת כבר ביוון העתיקה, אלא שצבע הפריחה הלבן התקבל כצבע אַבֶל בעולם המוסלמי וכסמל טהרה בעולם הנוצרי.

הרשימה הבאה תוקדש לעצים ושיחים ירוּקי עַד.

'אם ה' לא יבנה בית': מברוקלין לווילנה ובחזרה

חבורת 'קְווֹרוּם' מווילנה

השבוע התוודעתי לראשונה לחבורת זמר הקרויה 'קְווֹרוּם' (Quorum). חבורה של שישה גברים ליטאים מווילנה, ששרים אַ-קַפֵּלָה, וכפי שאפשר להיווכח מדף הפייסבוק שלהם יש להם רפרטואר נפלא. החבורה נוסדה לפני עשר שנים, וביוני 2015 הם ציינו זאת בקונצרט חגיגי בווילנה.

אומנם הם מווילנה, אבל אין בהם אף יהודי (לדבריהם, רק אחד מהם הוא 'חצי-יהודי'...), ובכל זאת הנושא היהודי לא זר להם (הנה למשל פרודיה על שיר של הביטלס בנוסח 'כליזמר').

אהרן כץ מברוקלין הפנה את תשומת לבי לביצוע נהדר שלהם של שיר 'חסידי', שהלחין המוזיקאי (והמיליונר) החרדי שלמה יהודה רכניץ מלוס אנג'לס, על פסוקים מספר תהלים (קכז 1; קכא 4):

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר.
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.

שיבוש ההגייה הקטן (הם שרים 'ישמָר' במקום 'ישמוֹר') ממש לא מפריע. הקשיבו וראו איזה ביצוע אדיר, וכמה הניגון היפה ושובה הלב, מדבק ואוחז בך.

לא למותר לציין, שההופעה החגיגית של 'קוורום' נערכה בחלל האקוסטי של כנסיית קתרינה הקדושה בווילנה. האתר 'בחדרי חרדים', שדיווח על כך, נמנע כמובן מלהזכיר זאת.

ובכל זאת, מה לליטאים הללו ולניגון הזה? מתברר שהוא הגיע אליהם דרך צפייה בסרטון שהועלה ליו-טיוב.

הם צפו בביצוע של 'מקהלת שירה' (Shira Choir) בחגיגת בר-מצווה, שנערכה לפני כשנתיים, ונדלקו. 'מקהלת שירה' היא מקהלה חסידית מפורסמת בארה"ב, שבסיסה בברוקלין שבניו יורק, וגם היא פועלת כבר כעשור.

הסרטון הזה, מאוקטובר 2013, שאין בו לא יופי ולא הדר, לא פעלולים ולא צהלולים, רק שירה זכה של חבורת חרדים היושבים סביב שולחן עם בקבוקי סודה וקולה ושיירי לחמניות, זכה לצפייה של מעל מיליון ומאתיים אלף צופים!



בין התגובות הרבות לסרטון (מעל אלף) מופיעה גם התגובה הזאת, של אחד מחברי להקת 'קוורום', שפונה בהומור לגולשים היהודים:

זהו השיר היהודי הטוב ביותר מאז ומעולם, והביצוע מדליק. לא יכולנו לעמוד בפיתוי ליצור גרסת 'כיסוי' של השיר בווילנה, ליטא, עם להקת הא-קפלה שלנו 'קוורום'. לאחרונה העלינו את הביצוע ליו-טיוב. אנא, אל תחמירו איתנו בשיפוט. בחבורה שלנו יש רק חצי-יהודי, אז המבטא שלנו רחוק ממושלם, והמקצב, אולי, קצת מהיר מדי. מכל מקום, אנחנו מאוד שמחים שיש שיר כל כך יפה וקהל המאזינים הליטאי שלנו מעריך את זה מאוד.

ואם הגענו ל'מקהלת שירה', ננצל את ההזדמנות ונאזין לעוד כמה ביצועים יפים שלהם. מטבע הדברים, הם שרים בעיקר להיטים 'חסידיים' עכשוויים, אבל ברפרטואר שלהם יש גם גרסאות 'כיסוי' של יצירות חזנות קלאסיות. הנה כמה שאהבתי במיוחד.

נתחיל בגרסתם ל'היום תאמצנו', מתוך תפילה שנאמרת בימים הנוראים. זהו ניגון ידוע של משפחת מלבסקי, שמתחיל ומסתיים בפסוק 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' (דברים, ד 4).

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ		אָמֵן
הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ		אָמֵן
הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ		אָמֵן
הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה		אָמֵן
הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ		אָמֵן
הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ		אָמֵן
הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ		אָמֵן

זוהי גרסתם ל'המבדיל' של יוסלה רוזנבלט (יצירה שעליה כבר כתבנו כאן):



וזו כבר הקלאסיקה של המוזיקה הפופולרית ביידיש 'אַ ייִדישע מאַמע':



וכאן בהופעה מלוטשת, אולי מלוטשת מדי, מציע הסולן שלום לֶמֶר גרסה חזנית של התפילה 'אבינו מלכנו', שהתפרסמה בביצועה של השחקנית והזמרת ברברה סטרייסנד, ועליה כתבנו כאן:



ולסיום, גרסתם ל'חד גדיא', יצירה שהתפרסמה בביצועו של החזן מוישה אוישר:



שבת שלום.

סיפורי רחובות: מתי חי עקיבא אֵיגֶר?

תמונה מסורתית של הרב עקיבא איגר

הרב עקיבא אֵיגֶר היה מגדולי הרבנים והפוסקים במאה ה-19. הוא חי בין השנים תקכ"ב-תקצ"ח, ובתאריכים ידידותיים יותר: 1837-1761. הוא מונצח בשמות רחובות בערים שונות בארץ, וגם העיר תל אביב מתהדרת בזכרו בשכונת נוה שאנן.

אבל לפי השלט שנקבע ברחוב איגר מספר 3 הוא חי בתקופה אחרת לגמרי, ועל כל פנים הוא נולד הרבה זמן אחרי שמת.

ומה שמוזר בשלטי רחוב איגר הוא שבצד המספרים הזוגיים קבועים שלטים שונים לחלוטין, שדווקא מספקים את המידע הנכון.

  

כתב לי גדעון פליישמן, שצילם את השלטים:

הקשר שלי לרחוב איגר הוא שגדלתי בו עד גיל חמש. בקומה 3 של בית מס' 18, בפינת רחוב ראש פינה, גדל איש חשוב, שאמנם איננו רב אבל תרומתו לחיינו כאן רבה. זהו שחקן הכדורגל אמציה לבקוביץ', שהתפרסם כבלם האגדי של הפועל תל אביב ונבחרת ישראל. חבל שעיריית תל אביב אינה מכבדת את ספורטאיה על ידי קביעת שלט במקום. אמציה לבקוביץ' הוא יליד 1937 ועדיין אתנו – לא עדיף לכבדו בחייו?

זוכרים? אמציה לבקוביץ על עטיפות מסטיק פם-פם (מקור: מוזיאון וירטואלי של עטיפות מסטיקים מישראל)

רחוב איגר פינת ראש פינה

ועוד על רחוב איגר:

בבית מס' 9 ברחוב נמצאת זה עשרות שנים הוצאת עיתון הילדים 'אצבעוני', שנוסד ב-1952 ואפשר להניח שרבים מקוראי הבלוג גדלו עליו. העיתון, אגב, מופיע עד היום.

גם המחזאי המנוח חנוך לוין נולד ברחוב ראש פינה 18 פינת רחוב עקיבא איגר 17, וחוויותיו מבית הכנסת ברחוב איגר 23 הן חלק מזיכרונות ילדותו.

מקור: בן טופח, סיור מצולם בנוה שאנן, שכונת ילדותו של חנוך לוין

קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (א) – צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת

אלה אטלנטית בבית הקברות המוסלמי למרגלות החומה המזרחית של העיר העתיקה (צילום: ברוך גיאן)

מאת אמוץ דפני

פרקים נוספים בסדרה
ב. פריחה לבנה
ג. יְרוּקי עד

כבר משחר תרבות האדם שימשו צמחים בטקסים הקשורים במחזור חיי האדם – מלידה ועד מוות. בחיבורו Plant Lore, Legends and Lyrics, שנדפס בשנת 1884, ציין הפולקלוריסט ריצ'ארד פולקרד (Folkrad), שבכל העמים נהוג היה, בתקופות שונות, לעטר קברי נפטרים בזרי פרחים. ואכן, אצל עמים רבים קיים חיבור עתיק יומין בין עצים וצמחים מסוימים, בעלי מראה עצוב וקודר, לבין המוות. תרבויות שונות – ממצרים העתיקה ועד יוון ורומא  – עשו שימוש בצמחים במהלך טקסי קבורה, בקישוט זרי אבל וגופות המתים ובנטיעות על קברים, וצמחים אלו סימלו את הקשר שבין העולם הזה לבין חיי הנצח.

כאשר בודקים מה הם הצמחים שבהם משתמשים בטקסי קבורה ואלו מהם ניטעים על קברים, אפשר להבחין בשלוש קבוצות יסוד: צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת (ארומה); צמחים בעלי פריחה לבנה; עצים ושיחים ירוקי־עד. סדרת רשימות זו תתחלק אפוא על פי קבוצות אלה, אך תתמקד בעיקר בצמחייה של בתי קברות מוסלמיים בארץ ובפולקלור שנכרך בהם (גרסה מקוצרת של דבריי כאן הופיעה באתר 'צמח השדה'). הצמחייה בבתי קברות יהודיים, ובמיוחד בבתי קברות צבאיים, תוזכר גם היא אך מחייבת עיון נפרד.

בית קברות מוסלמי במשהד שבגליל העליון

בלב מג'ד אל-כרוּם שבגליל התחתון מצוי בית קברות משפחתי השייך למשפחה סונית מהזרם הסוּפי. המקום מוקף חומה ומטופח. בין הקברים ניטעו צמחי בשומת רבים ומי שמבקר שם ביום קיץ חם פשוט נדהם מעוצמת הקטורת העולה מהמקום. אפשר להניח שיש בכך הקלה פּוּרְתַא לגעגועים ולצער המלווים את בני משפחות המתים שמגיעים לאתר. 

בסקר שנערך על ידי בשנים 2004-2003, וכלל שלושים וחמישה בתי קברות מוסלמים מסורתיים בצפון הארץ (כאלו שאין בהם גינון מודרני או השקיה), נמצאו בדרך כלל בכל אתר שישה מיני צמחים ריחניים, שמחציתם בני משפחת השפתניים. רק בבית קברות אחד לא היה אף צמח ארומטי. 

הצמח הריחני הנפוץ ביותר בבתי קברות הוא מרווה משולשת, ואחריו רוזמרין רפואי. במחצית מבתי הקברות שנבדקו נמצאו זרים טריים של צמחי בשומת שהונחו על הקברים. הצמחים הנוספים שנרשמו לפי סדר תדירותם הם: ריחן רפואי, נענה (לסוגיה), הדס מצוי, פיגם מצוי, ליפיה לימונית, גרניום ריחני, זוטה לבנה, אזוביון (לסוגיו), טגטס זקוף, לענה שיחנית, יסמין (לסוגיו), צתרה ורודה. 

נתחיל אפוא במרווה המשולשת.

מרווה משולשת על בול ישראלי, 2008 (מקור: דואר ישראל)

כאשר שאלנו את אנשי המקום, מדוע משתמשים במרווה משולשת בבתי קברות, קיבלנו את התשובות הבאות: 'לברכת הנפטר'; 'המלאכים אוהבים ריח טוב ונמשכים לצמחים ריחניים. צמחים אלו גם מעבירים תפילות אל המתים'; 'אנחנו מניחים צמחי מרווה בבתי קברות מאחר שהם מפיצים ריח טוב. כאשר אדם נפטר המלאכים באים לבקר אותו והם אוהבים ריח טוב'. אמירה זו מתייחסת לאמונה מוסלמית נפוצה על פיה המלאכים שופטים את הנפטר בקברו. אם ישרור בקבר ריח נעים, יגדל הסיכוי שידונו את הנפטר לכף זכות ולא לחובה. 

מרווה משולשת (J. Sibthrop and J.E. Smith, Flora Graeca, 1806, Vol. 1, 17)

סיבות נוספות שנרשמו לשימוש במרווה הן: 'צמחים ריחניים ניטעים בבתי קברות כדי לסתור את הריח הלא נעים. עלינו לזכור שהקבורה הייתה שטחית'; 'אנחנו שמים מרווה בעבור ה"באראכה" (ברכת האל). זה צמח קדוש ומבורך'; 'הצמח ריחני, זה צמח אהוב ומכובד'; 'אנחנו מטהרים את המתים במרווה ושותלים אותה עבור הריח הטוב'; 'המרווה מגרשת את השטן ואת עין הרע'. 

כאשר בודקים את השימושים הטקסיים במרווה משולשת, הנוהגים אצל מוסלמים בארץ, מתחוורת התמונה הבאה: כאשר נולד תינוק מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרווה והאֵם שותה חליטה מצמח זה. באותה הזדמנות עורכים טקס מיוחד בשם 'מוּלָאד', אליו מוזמנים חברים ובני משפחה ובמהלכו שוחטים כבש. השייח' קורא פסוקים מהקוראן ולידו מניחים מגש ועליו עלי מרווה מעורבים בשיבולת שועל. לאחר מכן כל אורח לוקח קומץ מהתערובת בשקית קטנה, ובביתו משמשת תערובת זו להכנת קטורת הנודעת בסגולתה נגד שדים ועין הרע. מניחים את התערובת על גחלים בוערות וכך מתברך הבית בריח הטוב וכל שלוחי הרוע נעלמים ואינם. גם בחתונות ובשמחות משפחתיות אחרות נהוג להעלות קטורת מעלי מרווה, סגולה לגירוש כוחות דמוניים.

זרי מרווה מונחים למראשותיו של הנפטר בקברים טריים. אחד הנשאלים סיכם את חשיבות המרווה המשולשת במחזור חיי האדם במילים הבאות: 'הנחת המרווה על קברים היא הקשר שמתקיים בין לידה למוות'. נשאל אחר החרה החזיק אחריו באומרו: 'המרווה מלווה את האדם בכל שלבי חייו'.

שיחי מרווה משולשת על קבר במשהד (צילום: אמוץ דפני)

הבאת פרחים ריחניים לבתי קברות היא מנהג עתיק, שנהוג לפרשו כפעולת הסחה נגד ריחות רעים שליוו את באי בית העלמין. ביוון העתיקה, ברומא, בבריטניה וברחבי המזרח התיכון נהגו להריח צמחי בושם גם כדי להקל על הצחנה בבתי הקברות וגם כדי להשיב את רוחם של המלווים ולעודדם. 

לאחר המרווה המשולשת בולט במופעיו בבתי הקברות צמח הרוֹזְמָרִין הרפואי, וזאת על אף שאינו צמח בר בארץ. שני חוקרי פולקלור הצמחים באירופה, דה-קלין ולג'אונה (Marcel De Cleene & Marie Claire Lejeune), ציינו כי 'הרוזמרין משמר את הגופה ויַרְקוּת העד שלו מבטיחה חיי נצח. מאחר שהקטורת הייתה יקרה מאוד הועדף הרוזמרין הארומטי בטקסים דתיים בימי קדם, במיוחד בטקסי קבורה'. 

מאז ימי קדם נפוץ הרוזמרין באירופה כצמח בתי קברות, אך הוא משמש גם בטקסי חתונה, וכך נקשרים לידה ומוות יחדיו. הצמח נחשב גם הוא כבעל סגולות לגירוש רוחות רעות. הרוזמרין, שלבד מסגולותיו המאגיות ידוע גם כצמח רפואה וקוסמטיקה, הובא לארץ, ככל הנראה, על ידי נזירים שהגיעו מאירופה וכך הופץ בכפרים הערביים ואומץ כצמח בתי קברות.

רוזמרין רפואי (צילום: רותי טלמור)

הרֵיחָן המצוי (בזיליקום) הופיע כצמח השלישי בחשיבותו בבתי קברות מוסלמים. מין זה מוצאו באסיה הטרופית, וגם שם – במיוחד בהודו – הוא צמח פולחן חשוב באירועי מחזור החיים (לידה, חתונה, לוויה) ומשמש כמובן גם נגד כוחות הרוע. כבר ביוון העתיקה נחשב הריחן סמל אבלות. בראשית הנצרות האמינו נוצרים יוונים שעל קברו של ישו צמח הריחן, ובכרתים (וגם באיראן) נחשב הריחן צמח אֵבֶל שאותו שותלים עד היום על קברים.

ריחן על קבר באיעבלין (צילום: אמוץ דפני)

מובן מאליו, ששפע הצמחים הריחניים בבתי הקברות לא נעלם מעיניהם של משוררים.

הנה למשל יהודה עמיחי, שתיאר את 'בית הקברות הישן' והזכיר 'קצת רוזמרין, קצת ריחן ... קצת מנטה', שמביאים 'קצת בושם ללב ... שמחה לאישונים ונחמה חמה'. לרגע נדמה שזו תוצאה של סקר שערך המשורר על צמחי הבשומת בבתי הקברות.

יהודה עמיחי, שעת החסד, שוקן תשמ"ג (1982), עמ' 14

יצחק שלו, לעומתו, הרבה יותר צנוע. הוא מסתפק בפרח הקוֹרָנִית (המוכר לנו יותר כצמח התבלין טימין), שבעיניו הוא 'נסיכת מדרוני ההר'.

יצחק שלו, לתור אחרי אשה, זמורה-ביתן, תשמ"ז, עמ' 20

החלק הבא יוקדש לצמחי בתי קברות בעלי פריחה לבנה.

מסע בבלארוס היהודית (ח): אל מבצר בְּרֶסט

הכניסה לאתר הזיכרון של מבצר ברסט

פרקים קודמים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ז. הקרב על מבצר בְּרֶסט

אתר הזיכרון במבצר ברסט מרשים ומדהים. מאז נפתח, בשנת 1971 (במלאת שלושים שנה לקרב), הוא משמש אתר התייחדות ממלכתי, וככזה גם עוצב על פי מסורת הריאליזם ההרואי הסובייטי: מונומנטלי וגדול מהחיים. שבעים וארבע שנים אחרי הקרב, שתואר ברשימה הקודמת, אנו פוסעים אל המבצר. יותר נכון, אל מה שנותר ממנו.

כבר בכניסה, בעומדך ליד השער הענק המעוצב בצורת הכוכב הסובייטי המחומש, נשמע ברמקולים קולו של קריין הרדיו היהודי האגדי יוּרי לֵוִיטָן, בהקלטה ההיסטורית מ-22 ביוני 1941, שבה בישר לאזרחי ברית המועצות על פלישת הגרמנים לרוסיה. כל מי שגדל בברית המועצות, אז והיום, מכיר את הטקסט הזה בעל-פה, וגם מי שאינו מבין רוסית מתרגש.

לויטן אמר כך:

הקשיבו! כאן מוסקבה! הודעה ממשלתית חשובה ביותר עומדת להימסר: 

אזרחי ברית המועצות, היום בשעה ארבע בבוקר, וללא הכרזת מלחמה, כוחות שריון גרמנים תקפו את גבול ברית המועצות. המלחמה הפטריוטית הגדולה של העם הסובייטי נגד הפולשים הגרמנים הפשיסטים החלה. הצדק איתנו. האויב יובס. הניצחון יהיה שלנו.

מקשיבים להודעתו הדרמטית של יורי לויטן על פתיחת המלחמה הפטריוטית הגדולה 

כשחוצים את הכניסה המפולשת נגלה לעיניך מצד שמאל, סמוך לעצי ערבה בוכייה וליובל הנחל הציורי שמפכה בצד, פסל ענק של לוחם סובייטי. גופו של הלוחם שרירי ודרוך, פניו מפיקים עצב וסבל, אך הם משדרים גם נחישות ודבקות במטרה. הוא זוחל. אבל לאן? אולי אל עבר מקור המים הדלוח שבערוץ הנחל הסמוך? בידו הימנית הוא מתקדם עם הרובה, ואילו ידו השמאלית אוחזת בקסדת פלדה.

ערוץ הנחל שמקיף את המצודה סמוך לאנדרטה

כשמתבוננים בפסלים הללו אפשר להתחיל ולהבין את מקורות ההשפעה המשותפים למעצבי מקום זה (ומקומות נוספים ברחבי ברית המועצות לשעבר, כמו מוזיאון המלחמה הפטריוטית הגדולה בקייב) ולאמן יהודי כמו נתן רפפורט, שפיסל את האנדרטאות המונומנטליות המוכרות לנו היטב: האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה (בוורשה; העתק ביד ושם בירושלים), מרדכי אנילביץ (בקיבוץ יד מרדכי), מגיני נגבה (בקיבוץ נגבה), מגילת האש (ביער הקדושים ליד מושב כסלון), ועוד.

ליד פסלו של הלוחם הזוחל מוצבות מרגמות ולצדן טנקים סובייטים ישנים, והם מקור שמחה לילדים, שמטפסים עליהם ומשתעשעים על הצריחים והקנים.

במרכז רחבת הזיכרון הגדולה ניצב פסל מונומנטלי נוסף ובחזיתו שורה ארוכה של לוחות שיש ועליהם חקוקים שמות החיילים שנפלו, דרגותיהם ומקומות מוצאם מכל רחבי ברית המועצות. שמות רוסיים למהדרין מעורבים עם שמות של יהודים, ארמנים, גרוזינים, קזאחים ועוד. כמעט כל הרפובליקות הסובייטיות מיוצגות כאן. לצד לוחות רבים מונחים זרי פרחים, אות לטקס זיכרון שנערך לא מכבר.

זוג תיירים מבוגרים עומד מול אחד הלוחות ומחזוּת פניהם ניכר שהם באים מאחת הרפובליקות האסיאתיות. האשה כורעת ברך, מתפללת ודמעות בעיניה. אנו משערים כי היא מתייחדת עם אחד מקרובי משפחתה שנפל כאן. כמה דקות לאחר מכן אזרנו אומץ ופתחנו עמם בשיחה.

אקאקי שוורדנדזה

הם אכן הגיעו מקזחסטן, ולא, אין להם קרובי משפחה שנפלו כאן. אבל הם מכירים היטב את סיפור הקרב בברסט וחשו חובה מוסרית לבקר במקום כדי להביע את רגשות ההזדהות והכבוד שהם רוחשים לנופלים האמיצים.

אחד מלוחות הזיכרון מוקדש לסטארשי סרג'נט (סמל בכיר) אַקָאקִי שְׁוַורדנָדְזֶה, שנפל כאן. זהו אחיו הבכור של אדוארד שוורדנדזה, שהיה שר החוץ של ברית המועצות בימי גורבצ'וב ולימים נשיא גאורגיה.

לוח הזיכרון לאקאקי שוורדנדזה (צילום: אבישי ליוביץ')

סמוך לאנדרטה, מעין בריכה ריקה. במרכזה כַּן לאש תמיד, ובחזיתה, על גבי שרידי אבנים של קירות המבצר ההרוס, נקבעו לוחות כבוד ל'ערי הגבורה' של ברית המועצות.

אש התמיד במבצר ברסט

מאחורי אש התמיד, במקום הגבוה ביותר במצודה, עומדת כנסיית סנט ניקולאס. כנסייה אורתודוקסית, שבימי הקומוניסטים שימשה מועדון קצינים ובזמן הלחימה הייתה נקודת הגנה אסטרטגית, שבסביבתה נפלו מאות חיילים. למן שנת 1994 חזרה הכנסייה לתפקד כמוסד דתי ועתה היא גדושה בציורי איקונות ובמתפללים.

כנסיית סנט ניקולאס

הכנסייה מבפנים

עוד מונומנט מרשים שהוקם בסמוך הוא אובליסק הכידון, 104 מטר גובהו ו-620 טון משקלו. האובליסק הוא ייצוג של כידון הרובה הרוסי המפורסם מוסין-נגאן, שננעץ כביכול בשמיים וכך מסמל את הניצחון על האויב.

האנדרטה המרכזית – שמזכירה במשהו את ראשי הנשיאים האמריקנים שנחצבו בהר ראשמור שבדרום דקוטה – מטילה מורא של ממש. ראש ענקי של לוחם מדוכא אך נחוש-מבע בוקע מן הסלע. האם זהו ראשו של גברילוֹב, הלוחם הרוסי הנועז, שהיה השורד האחרון מן הקרב והגרמנים חסו על חייו? מי יודע...

צריך לסובב את האנדרטה הענקית, כי בצדה האחורי נחקקו דמויות נוספות, שגם הן מספרות על מלחמת החפירות הנואשת שניהלו הלוחמים הסובייטים שסירבו להיכנע לגרמנים.

בצד הדרומי של מתחם המבצר נמצא 'שער חֶלְם' (Cholm בגרמנית), אחד מארבעת השערים של המצודה. הוא נקרא כך משום שהוא פונה אל הדרך המובילה לעיר הפולנית חלם (Chełm). הקירות, הבנויים מלבנים אדומות, מצולקים מפגיעות כדורים.

כך נראה השער בצילום שעשו הגרמנים לאחר כיבוש המבצר:

על קיר השער, משמאל, טבלת זיכרון ועליה חקוקה דמותו של חייל. זהו הקומיסר יֶפִים מוסייביץ פוֹמִין (1941-1909), מגיבורי הקרב על המבצר. פומין, יהודי יליד העיירה קולישקי (פלך ויטבסק), שהלהיב את רוחם של החיילים, ארגן את התקפת הנגד ובעצמו לחם כארי, נפל בשבי הגרמנים ב-30 ביוני. הוא הזדהה בפני שוביו כיהודי וקומיסר ומיד הוצא להורג ביריות על קיר השער. הגרמנים עשו זאת בהתאם ל'פקודת הקומיסרים' המזעזעת, שהוציא היטלר ערב הפלישה, ובה קבע כי יש להוציא להורג וללא משפט 'פּוֹלִיטְרוּקים' קומוניסטים. 

ב-1957 זכה פומין בעיטור לנין, העיטור השני בחשיבותו בברית המועצות.

יֶפִים מוסייביץ פוֹמין

טבלת הזיכרון לקומיסר האדום יֶפִים פוֹמִין בשער חלם

אנו חוצים את שער חלם ומגיעים לגשר, והנה הפתעה.

מולי הולכים שני מכרים ירושלמים, חוקרי האמנות היהודית ד"ר בוריס חיימוביץ והלל קזובסקי. הם נמצאים כאן כחלק מעבודתם בסקר שנעשה עבור המוזיאון היהודי במוסקבה.

בוריס חיימוביץ (משמאל) והלל קזובסקי (שלישי משמאל) על הגשר מחוץ לשער חלם

בוריס והלל מציעים להראות לנו משהו מיוחד: מחסן ענק, בתוך תחומי המבצר, שבו נאספו שרידי מצבות יהודיות מבריסק. אנו הולכים בעקבותיהם ולאחר צעידה של כקילומטר וחצי מגיעים למבנה ענק בקצה הצפוני של המתחם.

בוריס פותח בפנינו חדר נעול ובו נערמות בחוסר סדר מצבות ושברי מצבות שלוקטו מכל רחבי בריסק היהודית. ככל שהם הצליחו לברר, פשוט לא נמצא מקום אחר שבו אפשר יהיה לשמור את המצבות הללו, והן ממתינות כאן עד שיוחלט מהי הדרך הנאותה לשמר אותן. 

וכך נקשרות, באופן סמלי, מצבות הקבורה העתיקות שגובבו במחסן, עם סיפור גבורתם של לוחמי המבצר, ובתוכם הקומיסר היהודי יפים פוֹמין. 

תם ולא נשלם.

הצילומים ברשימה זו הם פרי מצלמותיהם של דוד אסף, נעם נדב, רמי נוידרפר וליאורה קרויאנקר.