קוצים ושושנים: 'על אדמת הקברים הנעזבת' (א) – צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת

אלה אטלנטית בבית הקברות המוסלמי למרגלות החומה המזרחית של העיר העתיקה (צילום: ברוך גיאן)

מאת אמוץ דפני

פרקים נוספים בסדרה
ב. פריחה לבנה
ג. יְרוּקי עד

כבר משחר תרבות האדם שימשו צמחים בטקסים הקשורים במחזור חיי האדם – מלידה ועד מוות. בחיבורו Plant Lore, Legends and Lyrics, שנדפס בשנת 1884, ציין הפולקלוריסט ריצ'ארד פולקרד (Folkrad), שבכל העמים נהוג היה, בתקופות שונות, לעטר קברי נפטרים בזרי פרחים. ואכן, אצל עמים רבים קיים חיבור עתיק יומין בין עצים וצמחים מסוימים, בעלי מראה עצוב וקודר, לבין המוות. תרבויות שונות – ממצרים העתיקה ועד יוון ורומא  – עשו שימוש בצמחים במהלך טקסי קבורה, בקישוט זרי אבל וגופות המתים ובנטיעות על קברים, וצמחים אלו סימלו את הקשר שבין העולם הזה לבין חיי הנצח.

כאשר בודקים מה הם הצמחים שבהם משתמשים בטקסי קבורה ואלו מהם ניטעים על קברים, אפשר להבחין בשלוש קבוצות יסוד: צמחים עתירי בְּשׂוֹמֶת (ארומה); צמחים בעלי פריחה לבנה; עצים ושיחים ירוקי־עד. סדרת רשימות זו תתחלק אפוא על פי קבוצות אלה, אך תתמקד בעיקר בצמחייה של בתי קברות מוסלמיים בארץ ובפולקלור שנכרך בהם (גרסה מקוצרת של דבריי כאן הופיעה באתר 'צמח השדה'). הצמחייה בבתי קברות יהודיים, ובמיוחד בבתי קברות צבאיים, תוזכר גם היא אך מחייבת עיון נפרד.

בית קברות מוסלמי במשהד שבגליל העליון

בלב מג'ד אל-כרוּם שבגליל התחתון מצוי בית קברות משפחתי השייך למשפחה סונית מהזרם הסוּפי. המקום מוקף חומה ומטופח. בין הקברים ניטעו צמחי בשומת רבים ומי שמבקר שם ביום קיץ חם פשוט נדהם מעוצמת הקטורת העולה מהמקום. אפשר להניח שיש בכך הקלה פּוּרְתַא לגעגועים ולצער המלווים את בני משפחות המתים שמגיעים לאתר. 

בסקר שנערך על ידי בשנים 2004-2003, וכלל שלושים וחמישה בתי קברות מוסלמים מסורתיים בצפון הארץ (כאלו שאין בהם גינון מודרני או השקיה), נמצאו בדרך כלל בכל אתר שישה מיני צמחים ריחניים, שמחציתם בני משפחת השפתניים. רק בבית קברות אחד לא היה אף צמח ארומטי. 

הצמח הריחני הנפוץ ביותר בבתי קברות הוא מרווה משולשת, ואחריו רוזמרין רפואי. במחצית מבתי הקברות שנבדקו נמצאו זרים טריים של צמחי בשומת שהונחו על הקברים. הצמחים הנוספים שנרשמו לפי סדר תדירותם הם: ריחן רפואי, נענה (לסוגיה), הדס מצוי, פיגם מצוי, ליפיה לימונית, גרניום ריחני, זוטה לבנה, אזוביון (לסוגיו), טגטס זקוף, לענה שיחנית, יסמין (לסוגיו), צתרה ורודה. 

נתחיל אפוא במרווה המשולשת.

מרווה משולשת על בול ישראלי, 2008 (מקור: דואר ישראל)

כאשר שאלנו את אנשי המקום, מדוע משתמשים במרווה משולשת בבתי קברות, קיבלנו את התשובות הבאות: 'לברכת הנפטר'; 'המלאכים אוהבים ריח טוב ונמשכים לצמחים ריחניים. צמחים אלו גם מעבירים תפילות אל המתים'; 'אנחנו מניחים צמחי מרווה בבתי קברות מאחר שהם מפיצים ריח טוב. כאשר אדם נפטר המלאכים באים לבקר אותו והם אוהבים ריח טוב'. אמירה זו מתייחסת לאמונה מוסלמית נפוצה על פיה המלאכים שופטים את הנפטר בקברו. אם ישרור בקבר ריח נעים, יגדל הסיכוי שידונו את הנפטר לכף זכות ולא לחובה. 

מרווה משולשת (J. Sibthrop and J.E. Smith, Flora Graeca, 1806, Vol. 1, 17)

סיבות נוספות שנרשמו לשימוש במרווה הן: 'צמחים ריחניים ניטעים בבתי קברות כדי לסתור את הריח הלא נעים. עלינו לזכור שהקבורה הייתה שטחית'; 'אנחנו שמים מרווה בעבור ה"באראכה" (ברכת האל). זה צמח קדוש ומבורך'; 'הצמח ריחני, זה צמח אהוב ומכובד'; 'אנחנו מטהרים את המתים במרווה ושותלים אותה עבור הריח הטוב'; 'המרווה מגרשת את השטן ואת עין הרע'. 

כאשר בודקים את השימושים הטקסיים במרווה משולשת, הנוהגים אצל מוסלמים בארץ, מתחוורת התמונה הבאה: כאשר נולד תינוק מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרווה והאֵם שותה חליטה מצמח זה. באותה הזדמנות עורכים טקס מיוחד בשם 'מוּלָאד', אליו מוזמנים חברים ובני משפחה ובמהלכו שוחטים כבש. השייח' קורא פסוקים מהקוראן ולידו מניחים מגש ועליו עלי מרווה מעורבים בשיבולת שועל. לאחר מכן כל אורח לוקח קומץ מהתערובת בשקית קטנה, ובביתו משמשת תערובת זו להכנת קטורת הנודעת בסגולתה נגד שדים ועין הרע. מניחים את התערובת על גחלים בוערות וכך מתברך הבית בריח הטוב וכל שלוחי הרוע נעלמים ואינם. גם בחתונות ובשמחות משפחתיות אחרות נהוג להעלות קטורת מעלי מרווה, סגולה לגירוש כוחות דמוניים.

זרי מרווה מונחים למראשותיו של הנפטר בקברים טריים. אחד הנשאלים סיכם את חשיבות המרווה המשולשת במחזור חיי האדם במילים הבאות: 'הנחת המרווה על קברים היא הקשר שמתקיים בין לידה למוות'. נשאל אחר החרה החזיק אחריו באומרו: 'המרווה מלווה את האדם בכל שלבי חייו'.

שיחי מרווה משולשת על קבר במשהד (צילום: אמוץ דפני)

הבאת פרחים ריחניים לבתי קברות היא מנהג עתיק, שנהוג לפרשו כפעולת הסחה נגד ריחות רעים שליוו את באי בית העלמין. ביוון העתיקה, ברומא, בבריטניה וברחבי המזרח התיכון נהגו להריח צמחי בושם גם כדי להקל על הצחנה בבתי הקברות וגם כדי להשיב את רוחם של המלווים ולעודדם. 

לאחר המרווה המשולשת בולט במופעיו בבתי הקברות צמח הרוֹזְמָרִין הרפואי, וזאת על אף שאינו צמח בר בארץ. שני חוקרי פולקלור הצמחים באירופה, דה-קלין ולג'אונה (Marcel De Cleene & Marie Claire Lejeune), ציינו כי 'הרוזמרין משמר את הגופה ויַרְקוּת העד שלו מבטיחה חיי נצח. מאחר שהקטורת הייתה יקרה מאוד הועדף הרוזמרין הארומטי בטקסים דתיים בימי קדם, במיוחד בטקסי קבורה'. 

מאז ימי קדם נפוץ הרוזמרין באירופה כצמח בתי קברות, אך הוא משמש גם בטקסי חתונה, וכך נקשרים לידה ומוות יחדיו. הצמח נחשב גם הוא כבעל סגולות לגירוש רוחות רעות. הרוזמרין, שלבד מסגולותיו המאגיות ידוע גם כצמח רפואה וקוסמטיקה, הובא לארץ, ככל הנראה, על ידי נזירים שהגיעו מאירופה וכך הופץ בכפרים הערביים ואומץ כצמח בתי קברות.

רוזמרין רפואי (צילום: רותי טלמור)

הרֵיחָן המצוי (בזיליקום) הופיע כצמח השלישי בחשיבותו בבתי קברות מוסלמים. מין זה מוצאו באסיה הטרופית, וגם שם – במיוחד בהודו – הוא צמח פולחן חשוב באירועי מחזור החיים (לידה, חתונה, לוויה) ומשמש כמובן גם נגד כוחות הרוע. כבר ביוון העתיקה נחשב הריחן סמל אבלות. בראשית הנצרות האמינו נוצרים יוונים שעל קברו של ישו צמח הריחן, ובכרתים (וגם באיראן) נחשב הריחן צמח אֵבֶל שאותו שותלים עד היום על קברים.

ריחן על קבר באיעבלין (צילום: אמוץ דפני)

מובן מאליו, ששפע הצמחים הריחניים בבתי הקברות לא נעלם מעיניהם של משוררים.

הנה למשל יהודה עמיחי, שתיאר את 'בית הקברות הישן' והזכיר 'קצת רוזמרין, קצת ריחן ... קצת מנטה', שמביאים 'קצת בושם ללב ... שמחה לאישונים ונחמה חמה'. לרגע נדמה שזו תוצאה של סקר שערך המשורר על צמחי הבשומת בבתי הקברות.

יהודה עמיחי, שעת החסד, שוקן תשמ"ג (1982), עמ' 14

יצחק שלו, לעומתו, הרבה יותר צנוע. הוא מסתפק בפרח הקוֹרָנִית (המוכר לנו יותר כצמח התבלין טימין), שבעיניו הוא 'נסיכת מדרוני ההר'.

יצחק שלו, לתור אחרי אשה, זמורה-ביתן, תשמ"ז, עמ' 20

החלק הבא יוקדש לצמחי בתי קברות בעלי פריחה לבנה.