על דעת המקום: אנו הולכים ברגל

מאת יהודה זיו

לזכרו של ידידי הטוב אדם זרטל

הארכאולוג פרופסור אדם זרטל (מקור: אוניברסיטת חיפה)

בשנת 1978 החלה משלחת 'סקר הר מנשה', בראשות פרופסור אדם זֶרְטָל, (2015-1933), 'לחרוש' ברגל את מזרח השומרון עם בקעת הירדן אשר לרגליו (זרטל, פצוע מלחמת יום כיפור, התנהל כל הזמן כשהוא נשען על קביו). בין השנים 2008-1996 גילתה המשלחת חמישה מִתְחֲמֵי פולחן דמויי טביעת כף רגל – כעין אלה המכונים בשם גִּלְגָּל (לשון גל, על שם צורתם המעוגלת) – כולם מן המאות 12-13 לפני הספירה, התקופה שבה נכנסו בני ישראל מעבר הירדן אל מערבה של ארץ ישראל. המתחמים התגלו בשערי 'ארץ כנען' – סמוך למושב ארגמן שבבקעת הירדן, ומול פתחו של נחל יבוק, שבו קיבל יעקב את השם 'ישראל', ואף סביב המזבח מימי יהושע בן נון, שחשף זרטל בראש הר עיבל. 

גילגל ארגמן המכונה 'בַּיָאדַת אֶ-שַּׁעַבּ' (לִבְנַת הָעֵמֶק). מקור: ויקיפדיה

שער ראשי זה של כנען הריהו תחילתה של 'דרך מבוא השמש' (דברים, יא 30), העולה במעלה נחל תִּרְצָה (ואדי אֶל-פָארִעָה) לעבר שכם ויורדת משם אל ים התיכון אשר במערב (ומכאן שמה). זרטל, בעיניו החדות, שם לב כי בפסוק שלפני כן (שם, 29) נמנה הר גריזים לפני הר עיבל. הוא הציע לפיכך, בעקבות מהלכה של אותה דרך, לזהות את הר גריזים עם הר כַּבִּיר, שבראשו יושבת היום ההתנחלות אֵלּוֹן מוֹרֶה, ולא בדרומה של שכם, כמקובל משכבר הימים על תושביה השומרונים. שמחתי לחזק את הצעתו זו באמצעות מסורת ערביי האיזור, המצביעה על קברו של שֵׁיח' בִּלָּאל – המוּאָדִ'ין (הקורא לתפילה) מן ה'צַחָאבָּה' (חבר מרעיו של מוחמד) – בראש הר כביר. הדעת נותנת כי מסורת מקומית זו נתגלגלה אל פי הערבים, בבואם לכאן במאה ה-7, כזכר לסיפור המקראי על יותם: 'וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם: שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם' (שופטים, ט 7). חיזוק להצעתי יש אף בכך, שבנוסף למתחם כף הרגל שבצד מושב ארגמן, ושניים נוספים במורד שוליה המערביים של בקעת הירדן, ממוקם 'גִּלְגָּל' נוסף במעלה נחל תרצה, לרגלי פסגתו של הר כביר. ונראה כי בא לציין את ייחודו כ'הר הברכה', הוא הר גריזים. ואכן, הגילגל החמישי שאותר ממוקם בראשו של הר עיבל, שם הוא עוֹטר את 'מזבח יהושע' (דברים, כז 8-2).

בשנת 2013, כאשר משלחת 'סקר הר מנשה' הדרימה גם אל שיפוליו של מדבר יהודה, נתגלה גילגל נוסף ליד היישוב רימונים, אשר בצד הדרך העולה מיריחו לעבר בית אל.

גילגל רימונים (צילום אסף סלומון; מקור: ישראל היום)

'גִּלְגְּלֵי כַּף רֶגֶל' אלה עשויים ללמד, אולי, גם על מאמצי אבותינו הקדומים לקיים את דברי הפסוקים 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה' (דברים, יא 24), וכן 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (בראשית, יג 17), אך לא כדרך שהאמנו בכך כולנו עד הנה: עתה מסתבר, כי אין אלה סתם 'קול קורא' לטיול נינוח ומהנה ברגל בפינות החמד של ארצנו.

ההתיישבות העברית החדשה ביקשה לה מראשיתה, ובעיקר לאחר הצהרת בלפור וכיבוש הארץ בידי הבריטים, דרכים לחידוש הקשר הלאומי והאישי עם אדמת הארץ. דרך עיקרית למימושו של קשר זה הייתה מִצְוַת 'לֶךְ-לְךָ' (בראשית, יב 1), שהובנה כפשוטה: הליכה וטיולים ברגל בנופי הארץ, עם ספר תנ"ך ביד. וכך נוסדו בארץ חבורות משוטטים שונות. הראשונה שבהן נוסדה בחיפה כבר בשנת 1916 על ידי המורה פנחס כהן (1956-1887), והוא אשר שאל את כינוים של מן הכתוב: 'מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ' (איוב, א 7). לימים הצטרפו אליהם גם 'משוטטי' יפו ות"א (1919) ואגודת 'הָאַלְפִּינִיסְטִים' הירושלמית (1924). לחבורת משוטטים כזו, שטיילה ב'ארץ החוֹרים' בחול המועד פסח תרפ"ט, הקדשתי בשעתו רשימה בבלוג עונ"ש. 

לבד מן התנ"ך, בעת ההיא כבר יכלו המשוטטים להתרפק גם על שורה ארוכה של ספרי שימוש וידע על ארץ ישראל. כך למשל, 'ספרה של ארץ ישראל', שחובר באנגלית על ידי שני פקידים בכירים בממשלת המנדט, ובשנת 1924 הוא ניתרגם לעברית – בכתיב חסר ובעברית מצוחצחת – בידי יצחק אברהם עבאדי, המתרגם הרשמי לעברית של ממשלת המנדט. בשנת 1928 ראה אור גם 'הארץ', פרי עטו של ההיסטוריון והגאוגרף א"י בְּרַוֶר. ספר זה היה מן הראשונים שרכש אבי לאחר בואנו ארצה, בשלהי 1927, ועוד בילדותי בלעתי אותו בסקרנות, ולתומי אף האמנתי, כי ראשי תיבות שם המחבר, אברהם יעקב, אינן אלא 'ארץ ישראל'...

אברהם יעקב ברַוֵר (מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

גם על ספר התנ"ך נתווספו ספרים חדשים. תחילה, 'שְׂכִיּוֹת המקרא', שליקט וערך החוקר והעיתונאי מקס סוֹלוֹבֵיטְשִׁיק (לימים מנחם סוליאלי). ספר זה, שנדפס בברלין בשנת 1925, בהוצאת 'דביר-מקרא', כלל בתוכו תמונות ואיורים הקשורים לתנ"ך, הרבה לפני שנדפסו ארבעת הכרכים הפופולריים של 'פני עולם המקרא' בעריכת מיכאל אבי-יונה (1958).

באותו עשור מופלא ראה אור גם 'ספר האגדה', בעריכת חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (מהדורה שנייה, דביר, 1930), ובעקבותיו 'ויהי היום' של ביאליק, שהתבסס על אגדות דוד, שלמה ואשמדאי (1933). הופעת ספרו של יוסף בן מתתיהו, 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', בתרגומו של יעקב נפתלי שמחוני (שטיבל, 1923) הובילה את יצחק למדן לחיבור הפואמה 'מסדה', ואלה הולידו את הנהירה אל מצדה של תלמידים וחברי תנועות הנוער, אם בשיט בים המלח ואם במסעות במדבר יהודה. חבר אגודת 'השומר' ותושב מטולה, פְרַנְץ וַן דֶר הוֹרְן, הקים את 'האגודה למען הָאֶשֶׁד' ועל פי תפיסת עולמה, שתונחל לעתיד לבוא ל'חברה להגנת הטבע', הכשיר שביל מסומן, ראשון מסוגו בארץ, לעבר מפל 'התנור', אשר נחנך ברוב עם ביום י"א באדר ב' תרפ"ט (1929), הלא הוא 'יום תל חי'. 

פרנץ ון דר הורן בטיול במנזר מר סבא במדבר יהודה (מקור: המוזיאון היהודי באמסטרדם; יד יצחק בן צבי)

ברוח זו חיבר המחנך יחיאל הלפרין את משחק הקוביה 'אֶעְבְּרָה-נָא בָּאָרֶץ' (בעקבות 'אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ' – שופטים, יא 17), שעיקרו מסע במאה ואחת נקודות יישוב על פני מפת ארץ ישראל. המשחק, שאויר בידי נחום גוטמן ונלוותה לו חוברת אתרים בשש שפות (הוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקיימת ו'אמנות'), ראה אור בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה (על משחקי הטיולים בארץ, לפני קום המדינה, כתב גדי כפיר ב'משחקים בבלוג').

המפה שצייר נחום גוטמן למשחק 'אעברה-נא בארץ' (מוזיאון נחום גוטמן לאמנות)

בשנת 1935 פרסם זאב וילנאי את 'מדריך ארץ-ישראל' (הוצאת סטימצקי). הספר (בהשתתפות ד"ר א' בונה) זכה להצלחה רבה ובתוך כמה שנים הפך לסדרת ספרים, שכמה מכרכיה התפרסמו בהוצאה פרטית שווילנאי כינה אותה בשם 'תּוּר'.

בשנת 1938 הוציאו פנחס כהן ודוד בנבנשתי מתחת ידיהם את הספר 'מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיר', אשר סמל אמא"י (אגודת משוטטים ארץ-ישראל) בשערו. בשנת 1940 ראה אור הספר 'הגליל ועמקי הצפון', פרי עטו של יוסף ברסלבי, שגם היה ראשון בסדרה 'הידעת את הארץ', שמנתה שישה כרכים.

מודעת פרסום בסוף מדריך ארץ ישראל, ירושלים תרצ"ה

בילדותי הרביתי לשחק עם חבריי ב'אֶעְבְּרָה-נָא בָּאָרֶץ', ואת כל הספרים הנזכרים, שניצבו בספרייתו של אבי ז"ל, בלעתי בעודי נער. בשנים 1945-1943 נמניתי עם כיתת הסיירים בפלוגה ב' של הפלמ"ח, ותוך כדי היכרות עם שבילי הארץ ונופיה למדתי גם 'לראות את התנ"ך'. בשלהי העשור הראשון למדינת ישראל – משנתמנה זלמן אֲרָן שר החינוך והתרבות ויזם את כתיבת תוכנית הלמודים הממלכתית – נקראתי, ביוזמת אליעזר שׂמֹאלי, שהיה אז המפקח על בתי הספר בהם לימדתי, לשמש חבר בוועדה לתוכנית לימודי המולדת והגיאוגרפיה. זכורה לי היטב התלהבותנו על הרחבת הכותרת ל'ידיעת המולדת', שרימזה גם על קשר רגשי-אינטימי.

מכאן צמח גם שמו של 'מדור ידיעת הארץ' בצה"ל, שהוא, ככל הידוע לי, היחיד מסוגו בצבאות העולם. כשיזם המדור הדפסה של פנקס כיס לחייל, ובו מידע על יישובים ועצמים גיאוגרפיים בישראל, הוענקה לו הכותרת המתבקשת 'כל מקום: פנקס כיס להכרת הארץ' (ענף השכלה במטכ"ל, 1953), רמז למצוות 'כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו' (יהושע, א 3). ספר זה יצא בחמש מהדורות (האחרונה ב-1957). לימים נוסף בו מידע רב על אתריה ההיסטוריים של ישראל, והמהדורה השישית, שראתה אור ב-1978 ונמניתי עם עורכיה, כבר נקראה 'כל מקום ואתר: מדריך שלם להכרת הארץ' (משרד הבטחון וכרטא). מאז יצא הספר במהדורות רבות נוספות (17 במניין).

ברוח תפיסה זו קרא אבי לַבְסְקִי, שהיה ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל (1976-1975), לטור מסלולי הטיול בשבועון 'במחנה' בשם 'דרך ארץ', פַּרַפְרָזָה על מאמר חז"ל: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' (אבות, פ"ב, ב). משנתמניתי אחריו לראש המדור (1985-1976), הכתרתי אותו בכינוי חדש – מוֹרִיָּ"ה (ראשי תיבות: מורשת קרב וידיעת הארץ), הבא לבטא את הקשר ההיסטורי אל ארץ ישראל. את עקרונות הקנייתם של אלה העמדתי, כמקובל בצה"ל, על שלושה: ידיעת הארץ בדרכי נֹעַ"ם (נוֹף, עַם, מוֹרֶשֶׁת), כשהיציאה אל הנוף צועדת במקום הראשון. חבורת המדריכים זכתה מפי בכינוי 'סיירת עופר' (עופרים בארץ הצבי), וגם את ראשי תיבות תפקידם הצבאי החלפתי, והם נקראו מאז מש"קי חֲוָיָ"ה (חינוך וידיעת הארץ). מסלולי 'דרך ארץ' הורחבו והועברו אל דפי האמצע של 'במחנה', ולימים הורשתי את עריכתם לעירית זהרוני, שנפטרה זה לא מכבר, והיא הוסיפה עליהם גם ארבעה עמודי צבע.

באותן שנים קיבצתי לספר רשימות פרי עטי, על טיולים בשמורות טבע, וקראתי לו בשם 'בשביל המטיילים' (משרד הבטחון, 1980) – שֵׁם שכבר עשיתי בו שימוש לפינת שידור שבועית בגלי צה"ל, ובה היצעתי למאזינים מסלול טיול ברחבי ישראל. 

שלום סֶרִי, מנהל ההוצאה לאור של משרד הבטחון, רווה נחת מכפל משמעותו של שם הספר, וכשנערך להוציא לאור את לכסיקון שמורות הטבע, פרי עטו של עמנואל הראובני, שאל בעצתי בדבר שם קולע. שַׂשְׂתִּי להציע לספר החדש שם מן התנ"ך – 'קום התהלך בארץ'. הספר, שעל עטיפתו הוטבעו עקבות נעלי 'פַּלָדְיוּם', שהיו בשעתו פופולריות מאוד בקרב המטיילים, ראה אור בהוצאת משרד הבטחון בשנת 1985 וזכה בתפוצה נאה.

בעקבות כותרת זו כתב יורם טְהַרלֵב את השיר 'קום והתהלך בארץ', בתוספת ו"ו החיבור לנוסח המסורה. השיר, שהולחן על ידי יאיר קְלִינְגֶר, הפך במהירות ללהיט. באתר האינטרנט שלו סיפר טהרלב, כי כתב את השיר גם כמחאה על המנהג החדש לטייל בארץ לא ברגל אלא ב'רִכְבֵּי שֶׁטַח'...

הנה חברי להקת פיקוד צפון והסולן יהודה אליאס, שביצעו את השיר לראשונה:



כשעמד ספרי הבא לראות אור כבר 'היכיתי על חטא' והתחרטתי על שבנדיבות לב כזאת הענקתי לאחרים שם קולע כל כך, אשר יכול היה להלום להפליא את ספריי שלי, שנקראו לבסוף בשמות 'תרמיל-צד' (כתר, 1988) ו'ילקוט-גב' (כתר, 1991). את האחרון שבהם פתחתי במילים שמייצגות היטב את השקפת עולמי:

השורש דר"ך בלשוננו, משמעותו כיבוש, שליטה, כפיית רצון. בתנ"ך אנו מוצאים אותו במגוון שימושים, כמו דריכת שמן ויין, בפסוק 'אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן' (מיכה, ו 15); או לשון כיבוש והכנעה, כגון 'וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ' (מיכה, א 3; עמוס, ד 13) או 'וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם' (איוב, ט 8), וכן 'הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ' (שופטים, כ 43), שפירושו השתלטו על מנוחתו ומנעו אותה ממנו. 

כבר במצרים הקדומה שימשה 'דריכה' שם נרדף להַטָּלַת מָרוּת: בימי המלכה חַתְשֶׁפְּסוּת, במאה ה-15 לפני הספירה, הפליגה משלחת מלכותית בים האדום לעבר 'ארץ פּוּנְט [מצפון לאריתריאה], אשר לא דָּרַךְ בה הָאֵל [פרעה. כלומר, איננה בשלטון מצרים], להביא משם מוֹר, לְבוֹנָה וזהב' (ראו: Ian Shaw & Paul Nicholson, The Dictionary of Ancient Egypt, British Museum Press, 1995, pp. 231-232). גם 'דֶּרֶךְ' הריהי, בעצם, הטלת מרות על שטח, וכמוה אף כל סוּגֶיהָ: השם 'מְסִלָּה' נגזר מן השורש  סל"ל, כלומר, דרס, הכניע, ומכאן 'סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה' (איכה, א 15). ואף 'כביש', משורש כב"ש, הריהו שימוש בן ימינו של 'כְּבִישָׁא' בארמית, תרגומה של 'מסילה', ומכאן גם התרגום הארמי לפסוק 'בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ' (שמואל א, ו 12): 'בְּכְבִישָׁא חֲדָא אַזְלִין'.

באותה רוח כתב נתן אלתרמן בשנת 1934 את 'שיר הכביש': 
הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח! / כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח
עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ / אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!

זה אף דינו של השורש צע"ד, אשר משמעותו קניית אחיזה איתנה באמצעות כף הרגל, בעיקר במעלה ובשעת טיפוס. דוגמה לכך יש בברכת יעקב ליוסף: 'בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר' (בראשית, מט 22), כלומר שלוחותיו מטפסות במעלה חומה. ואפשר, שמכאן גם משמעות השורש הערבי צַעִדַ (صَعِدَ), ממנו נגזרו 'צֻעוּד' (מַעֲלֶה), 'צֻעוּדָאא' (מעלה הרים תלול) ואף 'צַעִיד' (כינויה של מצרים העליונה). וכך גם 'אֶצְעָדָה' (שמואל ב, א 10), ובריבוי 'צְעָדוֹת' (ישעיהו, ג 20), שהיא צמיד לולייני, הסובב פעמים אחדות במעלה הזרוע ומחזיק בה. זו אף משמעות הפסוק 'קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים' (שמואל ב, ה 24), שבו הסתייע דוד בדרכו 'לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים' (שם). וכך אף בפתיחת שירת דבורה: 'יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם' (שופטים, ה 4). 

כינויו של חייל בלגיונות צבא רומי היה Caligatus, כלומר בעל נעל צבאית מסומרת (Caliga), ומכאן, כנראה, המונח קַלְגָּס, שנזכר בדברי הכהן משוח המלחמה: 'אל תיראו מפני הגפת תריסין ושִׁפְעַת הַקַּלְגָּסִין' (סוטה, פ"ח, א), כשהכוונה היא לחיילי רומי. ואומנם, בנו של הקיסר גֶרְמָנִיקוּס, שבעודו ילד בן שנתיים או שלוש הפך קמע לצבאותיו כשהוא לבוש מדי לגיונר ונועל נעליים מסומרות, נשא לפיכך את הכינוי 'קַלִיגוּלָה' (Caligula), שפירושו 'נעל קטנה'.

קליגה ממוסמרת (מקור: ויקיפדיה)

כל אלה מלמדים על היות הרגל הנעולה סמל שלטון רומי. אפשר, שמכאן נולדה גם הצעידה הצבאית הַטִּקְסִית, המסמלת את עוצמת השלטון שהיא מייצגת, כמו למשל, 'משמר המלכה' שבפתח ארמון בקינגהאם בלונדון. לא לחינם נולד באנגליה גם משחק ה-Football, הוא ה'כדור-רגל', אשר שמו הנפוץ בכל לשונות העולם מלמד על היותו ה'קרבי' שבמשחקי הספורט. ואפשר להוסיף גם את 'צעדי האווזים' של צבא גרמניה, עבור בצעדי הָ'אֶוְזוֹנִים' של משמר הפרלמנט באתונה, וכלה במצעדי האחד במאי בברית המועצות ובסין. 

הטקס היומי של סגירת הגבול בין הודו לפקיסטן במעבר ואגה (מקור: ויקיפדיה)

מצוות 'לֶךְ לְךָ', שנצטווה אברהם בעודו בְּחָרָן (בראשית, יב 1), חזרה ונאמרה לו בשובו ארצה ממצרים: 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה' (שם, יג 17), אף שאין דין 'הליכה' כדין 'התהלכות'. באותה מידה יש גם להבחין בין 'דריכה' או 'התהלכות' לבין 'הנחת כף רגל'. על אף הנינוחות, המשתמעת לכאורה מן הצירוף האחרון, הרי שדווקא בו מסתתרת מעין עוצמה מאגית, ושמא דווקא את זו באה לסמל צורת כף הרגל של מתחמי הפולחן, אשר אליבא דזרטל הותירו אחריהם בני ישראל בעת כניסתם אל ארץ כנען. 

הרגע הדרמטי ביותר במהלכה של כניסה זו אמור היה להתרחש 'כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן' (יהושע, ג 13). ואכן, כך אירע, כפי שמסופר בספר יהושע: 

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם. וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ. וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית יְהוָה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (שם 17-14). 

ג'יימס טיסו, הכהנים וארון הברית חוצים את הירדן (המוזיאון היהודי בניו-יורק; מקור: ויקיפדיה)

מתוך המאמר 'איך עברו בני ישראל בירדן', דבר, 31 בדצמבר 1936

אפשר אפוא שכריתת מי הירדן לא הייתה עיקר הנס, שכן תופעה זו שבה והתרחשה מדי פעם, כאשר זרימתם המהירה יותר של מי הנהר, בשולי גדותיהם החיצוניות של נפתוליו, חתרה מתחת לגדות הַחַוָּאר הזקופות שמשני עברי ערוצו וגרמה להתמוטטותן אל תוך הירדן ולחסימת זרימתו (עמד על כך יוסף ברסלבי במאמרו 'נס כריתת-הירדן', בית מקרא, לה [תשכ"ח], עמ'  38-23).

תופעה דומה אירעה במחציתה השנייה של המאה ה-13, שעה שבֵּיבַּרְס, סולטאן הממלוכים, הורה לבנות גשר אבנים על הירדן ליד תל אַ-דַּאמִיָה (היא 'אָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן [סרטבה?]', יהושע, ג 16). אך מפולת חוואר אל ערוץ הנהר, בלילה שקדם לחנוכת הגשר, גרמה לו לעמוד בחרבה וללא שימוש עד ראשית המאה ה-20, הרחק מן הירדן, שכבר שינה בינתיים את אפיקו. הגשר החלופי שנבנה במקום פוצץ על ידי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' (יוני 1946), ושוב נבנה שם גשר חדש, הנקרא היום 'גשר אדם'.

ושמא זה גם מקור הכינוי 'גְּאוֹן הירדן' (ירמיהו, יב 5, מט 19; זכריה, יא 3) לערוץ הנהר, שניתן לו בשל הַגֵּאוּיוֹת השבות ופוקדות אותו (אף כי פירושו המקובל הוא 'סבך צמחיה')? כמו כן גרמו לכך גם רעשי אדמה השבים ופוקדים את בקעת הירדן. ואכן, פעמים אחדות אירעו כאן כריתות ממושכות של מי הנהר. 

למשה הובטחה הארץ, ככל שבני ישראל ידרכו על אדמתה: 'כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה ... וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ' (דברים, יא 25-24), וכך נאמר גם ליהושע (יהושע, א 3). מכאן גם 'כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם' (מלאכי, ג 21), כשם שאנו מוצאים 'תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו' (תהלים, ח 7), או 'לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ' (איכה, ג 34). כך עולה גם מן הכתוב: 'כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל' (דברים, ב 5), כלומר: אף לא שמץ שליטה.

בתבליטים מצריים קדומים, שבהם מתוארים טקסי כניעה, נראה המנצח כשהוא דורך על עורף המנוצח. לפיכך אף יהושע אמר בפתח המערה בְַּמַקֵּדָה, בה נחבאו חמשת המלכים, 'אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ... קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה ... כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם' (יהושע, י 25-24). וכך אף שלמה, בפנותו אל חירם מלך צוֹר: 'אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי' (מלכים א, ה 17). צורתם יוצאת הדופן של אותם 'גילגלי כף רגל' באה, כנראה, לסמל גם יתרון עוצמה ושליטה, כבאותם טקסי כניעה. אפשר, שטקס סמלי קדום זה הוא אשר הוליד לימים גם את קריאת הזלזול בלשון הערבית: 'צֻרְמָאיְתִי עַלָא רָאסַכּ' (נַעֲלִי על ראשך), שאין עלבון גדול ממנה.

דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי למקומה של הנעל, הדורכת ושולטת, בעולמם של יהודי מזרח אירופה. הנה כך סיפר הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו, שאותם כתב בברלין בשנת 1792:

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית י"ל ברוך, הוצאת 'לגבולם', תשי"ג, עמ' 97

'ספר עברי' זה, שבו קרא מימון על 'הסגולה הבדוקה' הוא, ככל הנראה, 'חסד לאברהם', שחיבר הרב אברהם אזולאי, מקובל בן המאה ה-17 (וסבו של החיד"א), ובו נכתב כך על 'סוד השתעבדות אשה לאיש' (חסד לאברהם, סלאוויטא תקנ"ד, נהר מח, נט ע"א):

שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות, אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו. ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. 

גולת הכותרת בהישגי האנושות, מאז ראשיתה, היא כיבוש החלל. אין פלא אפוא אם שער ספרו רב-המכר של יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות (דביר, 2011) עוטר בתצלום הנודע ביותר מן הנחיתה על הירח (21 ביולי 1969): טביעת כף רגלו הנעולה של נִיל אַרְמְסְטְרוֹנְג, הראשון אשר צעד על קרקע הירח ואמר: 'זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות'.