מֵעֵבֶר לנהר (א): איזה נהר חצה מחבר 'מעבר יַבּוֹק'?

יעקב מתאבק עם המלאך במעבר יבוק 
ציור שמן של ברתולומיאוס ברינברג, 1639 (רייקסמוזיאום, אמסטרדם; נחלת הכלל)

מאת דן לב ארי

א. מעבר יַבּוֹק: רב-מכר מן המאה ה-17

בשנת 1626 ראה אור במנטובה שבאיטליה ספר ושמו 'מעבר יַבּוֹק' (במקור 'מעבר יבק', אך לנוחיות הקריאה נשתמש להלן בכתיב המלא), פרי עטו של הרב והמקובל אהרון ברכיה בן משה מהעיר מוֹדֶנָה (איטליה). המחבר עצמו מת בשנת 1639.

הספר הוא מעין מדריך שימושי, המסביר אילו פעולות יש לנקוט על מנת להבטיח כי נשמתו של יהודי שמת תגיע ליעדה בעולם הבא בדרך הקצרה והבטוחה ביותר: החל מן השלב בו חלה האיש את חוליו אשר ימות בו, דרך שלבי הגסיסה, יציאת הנשמה, הטהרה והקבורה, וכלה בתקופת האבלות. בין היתר, מפורטים בספר הדינים והטקסים הנוגעים לשלבים אלה, מוסברים טעמיהם על פי קבלת צפת, שפיתחו משה קורדובירו והאר"י (שהמחבר היה מתלמידי-תלמידיו), ומובאים נוסחי תפילות מיוחדים שיש לומר בכל שלב ושלב (תפילות לרפואת החולה, וידוי שכיב מרע, וכיוצא בהן).

שער המהדורה הראשונה של מעבר יבוק, מנטובה 1626 (מוזיאון יהדות איטליה)

ברקע לכתיבת הספר עמדה הפופולריות הרבה של קבלת האר"י בעולם היהודי באותה תקופה, והחשיבות שיוחסה בה לנשמת האדם, לתיקונה ולהגנה עליה מפני כוחות מזיקים ורוחות רעות – בחיים בכלל, וסמוך למוות ואחריו בפרט. החבורות לקבורת מתים ('חברה קדישא גומלי חסד של אמת'), שהיו פעילות בכל הקהילות היהודיות, קיבלו על עצמן, לראשונה בהיקף נרחב, לא רק קבורה כהלכה, אלא גם ניסו להבטיח שגופותיהם ונשמותיהם של נפטרי הקהילה יזכו לטיפול נאות ולהגנה מפני אותם כוחות דמוניים. אפשר כי הספר 'מעבר יבוק' נכתב מלכתחילה עבור חברה קדישא כזו, שנוסדה במנטובה (המעוניינים להרחיב ולהעמיק יעיינו במאמרו של אבריאל בר-לבב, 'למות לפי הספר: ספרי חולים ומתים והעיצוב היהודי הטקסי של המיתה בראשית העת החדשה', שפורסם בכתב העת זמנים, 73, חורף 2001-2000, עמ' 78-71).

אנשי חברה קדישא של פראג מתפללים ליד מיטת שכיב מרע. ציור מ-1772 (מקור: ויקיפדיה)

פרסום 'מעבר יבוק' היה אפוא דבר בעתו וענה על צורך של ממש, הן בשאלות של פסיקה וקבלה הן בכל הקשור להיבטים המעשיים של הטיפול בחולה ובנפטר. ואכן, במהרה נעשו מן הספר קיצורים ועיבודים רבים, אשר מקצתם גם תורגמו ליידיש. עיבודים אלה הנגישו את תוכן הספר לציבור הרחב, ובתוכו גם לנשים, שנזקקו לו בשל עיסוקן בביקור חולות ובטהרת נפטרות. כך היה 'קיצור מעבר יבוק' לאחד הספרים הבודדים שנקראו דרך קבע גם על ידי נשים יהודיות (לצד ספרי מוסר ואגדה, שנכתבו ביידיש או שתורגמו אליה, כגון 'צאנה וראינה' או 'מנורת המאור'). מאחר שבדרך כלל סיימו אנשים את חייהם בבית בו גרו (מצב שהשתנה רק במאה ה-20), היה 'קיצור מעבר יבוק' – שבו נדפס גם נוסח הווידוי שאומרים גוססים על ערש דווי – מצוי דרך קבע בבתים יהודיים רבים.

עוד פרט מעניין הקשור ל'מעבר יבוק': זהו המקור הראשון שמזכיר את התפילה הפופולרית 'אל מלא רחמים', שבימינו אין להעלות על הדעת טקס קבורה או אזכרת נשמות בלעדיה.

קרבן אהרן ('אשר נהגו חבורות קדושות בק"ק פיורדא להשתדל עם החולה'), שנדפס בברונא (מורביה) בשנת 1759, הוא אחד מקיצורי 'מעבר יבוק'

ב. עלי כותרת: מעבר יבוק – על שום מה? 

מדוע בחר ר' אהרון ברכיה לקרוא לספרו בשם מיוחד זה?

בהקדמתו המחורזת לספר נתן המחבר שני טעמים לדבר (ההדגשות במקור): 

וחברתי חידושים ודרושים שונים, אשר יחד כולם דברי פרישות וטהרה וקדושה משלשים, ותמכתים בימין הענוה והבושה. 

ויחסתים בשם מעבר יבק, להקריבם ולהקטירם, באהבה ובמורא, לפני כל העדה קדושה. 

בתוך עלמות תופפות יעברו דרך גשר רעוע, מעולם התמורה והכליון אשר עוותו המצב השמיימי, להתקשר במעדנים, היחוד והברכה והקדושה. 

ובזה תעבור המנחה מנחת ביכורים על פנינו, ונעבור את מעבר יבק להתאבק בה' איש מלחמה, עד עלות השחר שהוא התחיה, כי אז לא יעקב יאמר עוד לנשמתנו ולגופנו, רק ישראל, כי נהיה ממלכת כהנים ונזכה לראות אלהים פנים אל פנים, כי יזרח לנו שמש צדקה ומרפא.

אם כך, הטעם הראשון הוא, שהמושגים הקבליים 'ייחוד', 'ברכה' ו'קדושה' עולים כדי ראשי התיבות יב"ק. אלה הם, בין השאר, גם שמות שונים של הקב"ה, שבו אמורה הנשמה לדבוק בסיום מסעה 'דרך גשר רעוע מעולם התמורה והכליון'.

הטעם השני קשור להקבלה, שמצא המחבר, בין המסלול שמתווה ספרו לנשמת הנפטר לבין הסיפור המקראי על מעבר היבוק על ידי יעקב (בראשית, לב 24-23). יעקב חצה את נחל יבוק – הוא ואדי זרקא (נחל כחול) של ימינו – כשהוא מלא חששות לקראת פגישתו עם עשיו אחיו. מיד לאחר מכן התרחש מאבקו המפורסם עם המלאך, שבעקבותיו זכה יעקב (וגם אנחנו) לשם 'ישראל'. לשיטתו של ר' אהרון ברכיה, מעברה של הנשמה מן העולם הזה אל העולם הבא – עד הידבקותה בקב"ה וקימתה מעפר בתחיית המתים לעתיד לבוא – הוא מסע מסוכן ומעורר פחד, ממש כמו זה שחווה יעקב במעבר יבוק המקורי. אולם, אם תשלח הנשמה לפניה 'מנחות ביכורים' – כמו המתנות ששלח יעקב לעשיו לפני שחצה את היבוק – היא תוכל לרכך את מידת הדין ולהגיע ליעדה בשלום. מנחות אלה מקבילות לטקסים ולתפילות שהספר ממליץ לקיימם ומביא את נוסחיהם.

לעתים מוצג גם טעם שלישי לשם הספר: הוא מונה בדיוק 112 (בגימטריה: יב"ק) פרקים. אין סתירה בין שלושת הטעמים, אך הדעת נותנת שר' אהרן החליט קודם כל על שם הספר ורק אחר כך התאים לו את מספר הפרקים המתבקש.

נחל יבוק (ואדי זרקא) בתחומי ממלכת ירדן (מקור: ויקיפדיה)

ג. צלם בהיכל?

לכאורה, די בטעמים שהוצגו לעיל, ובכל זאת הדימוי של חציית נחל, כמעבר מן החיים אל המוות, מעורר תהִיָּה. ככלות הכל, דימוי זה אינו אופייני לתפיסה היהודית אלא דווקא למיתולוגיה היוונית-רומית. על פי סיפורי המיתולוגיה, נשמת המת חייבת לחצות את אחד מנהרות השאוֹל (ששמו אָכֶרוֹן או סְטִיקְס) כדי לעבור מארץ החיים אל ארץ המתים. החציה נעשית על גבי מעבורת, אותה משיט ספן ושמו כָּארון (Charon), ועל הנשמה לשלם לו במטבע עבור שירותיו.

כָּארון מקבל נשמת ילד קטן מידי אמו. ציור על גבי כד קבורה יווני (לקיתוס). מקור: ויקיפדיה

לעומת זאת, במחשבה היהודית מוטיב חציית נחל או נהר כמעבר לעולם המתים אינו מצוי כלל (להוציא חריג אחד, אליו נחזור בהמשך). בגאוגרפיה הדמיונית של העולם הבא 'היהודי', הנשמה עולה דווקא מלמטה למעלה, אל הרקיעים, שם מצויים גם גן העדן וגם הגיהנום. ברקיעים אלה זורם אמנם נהר, הוא 'נהר די-נור' (שנזכר לראשונה בספר דניאל, ז 10), אולם אין זה נהר רגיל, אלא נהר של אש, הנשפך בסופו על ראשם של רשעים בגיהנום. אומנם, יש הסבורים כי הנשמות עוברות ומזדככות דרך נהר זה, מגן העדן התחתון לגן העדן העליון, אולם הן אינן חוצות את הנהר אלא עולות במעלה הזרם.

הייתכן כי מוטיב אלילי זה, של חציית נהר בין החיים למוות, חדר, בדרך זו או אחרת, אל עולם המושגים של מחבר 'מעבר יבוק' והשפיע עליו בבחירת השם שהעניק לספרו?

התשובה לכך עשויה להיות חיובית, ובשורות הבאות אנסה להראות כיצד קרה הדבר. מסע קצר בעבר, עם ארבע תחנות עצירה ספרותיות. 

תחנה ראשונה: 'אַיְנֵאִיס'

ורגיליוס יושב בין שתי מוזות. פסיפס רומי מן המאה ה-3 שהתגלה בתוניס (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 19 לפני הספירה מת המשורר הרומי וֶרְגִילְיוּס (נולד בשנת 70 לפנה"ס). הוא הותיר בעיזבונו גרסה כמעט מושלמת של הפואמה האפית 'אַיְנֵאִיס', בשנים-עשר ספרים. ביצירה זו מגולל ורגיליוס את סיפור מסעו של הגיבור ההומרי אַיְנֵאָס, בנם של האלה ונוס ובן האנוש אנכיסס, מטרויה ההרוסה אל איטליה, שם היה לימים אחד מאבות אבותיהם של הרומאים.

בספר השישי מסופר כיצד ירד אינאס אל השאול, דרך לוע הר הגעש אברנום, סמוך לעיר קומאי שבאיטליה, וזאת במטרה לפגוש את אביו שמת. במסעו הדריכה אותו הסיבילה – נביאה באורקל של אפולו בקומאי. מיד עם כניסתם לשאול נתקלו השניים בהמון נשמות מתים, שביקשו לחצות את נהר הסטיקס, ובאיש המעבורת כָארון, המתואר כאן כדמות מפלצתית.

הנה כך (בהשמטות קלות) תיאר ורגיליוס את הסצנה הזו, בתרגומו היפהפה של שלמה דיקמן (מוסד ביאליק, 1962; הדפסה חדשה: כרמל, 2005, עמ' 225-223):

אינאס, הסיבילה וכָּארון. ציור של ג'וזפה מריה קרספי, 1705-1700 (המוזיאון לתולדות האמנות, וינה)

תחנה שנייה: 'הקומדיה האלוהית'

נדלג כמה מאות שנים קדימה, אל תחנתנו הבאה: יצירה מפורסמת, המבוססת על תיאור השאוֹל ב'אַיְנֵאִיס': 'הקומדיה האלוהית' שחיבר המשורר האיטלקי, בן פירנצה, דנטה אליגיירי (1321-1265).

דיוקנו של דנטה המיוחס לג'וטו הוא היחיד שנעשה בימי חייו והשתמר (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1320, שנה לפני מותו, סיים דנטה את יצירתו 'הקומדיה' (שלימים, לאחר מותו, כונתה 'הקומדיה האלוהית', ובשם זה היא מוכרת עד היום). זוהי אחת מיצירות המופת של תרבות המערב בכלל ושל הספרות האיטלקית בפרט, והיא מתארת, בגוף ראשון, את מסעו הדמיוני של המחבר, בלוויית ורגיליוס (הזכור לטוב מן התחנה הקודמת), בשלושת מדורי העולם הבא על פי התפיסה הנוצרית: התופת (הגיהנום), כּוּר המַצְרֵף (פּוּרְגָטוֹרְיוּם) וגן העדן. כמו ורגיליוס והסיבילה, גם דנטה ובן לוייתו נאלצים לחצות נהר (למעשה, שני נהרות), הן כדי להיכנס אל עולם המתים הן כדי לעבור בין אזורים שונים בתוכו. גם הם פוגשים ספני מעבורת ונשמות אומללות ש'נתקעו' בדרך.

יצירה זו הורקה במלואה לעברית מספר פעמים, החל בתרגומו של שאול פורמיג'יני, רופא יהודי מטריאסטה, שחלקו יצא לאור ב-1869 (תחת הכותרת 'ספר מראות אלהים'), וכלה בתרגומו המעודכן של יואב רינון 'הקומדיה האלוהית: תופת' (כרמל, 2013).

התרגום הראשון של 'הקומדיה' לעברית, טריאסטה 1869 (מקור: בלוג 'על ספרות איטלקית – בעברית')

קיימים גם תרגומים חלקיים, והמפורסם שבהם הוא 'תופת' של זאב ז'בוטינסקי, שעליו עמל עת ישב בכלא עכו, בשנת 1920. לטעימה מן השורות המתייחסות לחציית הנהר בחרתי בתרגומו של אריה סתיו (הקיבוץ המאוחד, 2007), בשל שפתו הפשוטה והברורה (קנטו שלישי, שורה 109 ואילך, עמ' 175):

כֶּארון מכנס את נשמות החוטאים אל ספינתו (איור של גוסטב דורה ל'קומדיה' של דנטה)

תחנה שלישית: 'מחברת התופת והעדן'

התחנה הבאה במסענו סמוכה מאוד בזמן לזו האחרונה, אך יש בה שינוי ממשי של מושגים. 

מעט לאחר מות דנטה כתב המלומד, המשורר והסטיריקן היהודי עמנואל הרומי (1336/1328-1260; התאריכים משוערים) את יצירתו 'מחברת התופת והעדן'. זוהי המחברת העשרים ושמונה, שהיא האחרונה באוסף המקאמות הידוע בשם 'מחברות עמנואל', שכולל ברובו מליצות, משלים ושירי עגבים.

שער המהדורה השנייה של מחברות עמנואל, קושטא 1535 (מקור: HebrewBooks)

'מחברת התופת והעדן' היא עיבוד חופשי של 'הקומדיה האלוהית', תוך עיקורה מסממנים אליליים ונוצריים, והתאמתה לעולמו של יהודי איטלקי משכיל באותה תקופה. כך, למשל, את תפקידיהם של דנטה וּורגיליוס ב'קומדיה' ממלאים עמנואל הרומי ובן לווייתו, 'דניאל איש חמודות' (על זהותו נחלקו הדעות). ב'מחברת' גם אין שום התייחסות ל'כור המצרף', אותו מדור בעולם המתים המכונה במסורת הנוצרית 'פורגטוריום', שבו מתמרקות בייסורים נשמות החוטאים שאינם רוצחים, טרם כניסתן לגן עדן. ויש דוגמאות רבות נוספות.

לענייננו חשובה במיוחד העובדה, שבמהלך 'טיהור' היצירה מסממנים אליליים ונוצריים נעלם ממנה גם כָּארוֹן, הספן הנרגן, ועם זאת, עמנואל הרומי לא ויתר לחלוטין על דימוי חציית הנחל כחלק בלתי נפרד מתהליך הכניסה לעולם המתים. הנה תיאור כניסה זו ב'מחברת', בלשונו של עמנואל הרומי (הועתק מ'פרויקט בן-יהודה'; ההדגשות שלי):

וּמִדֵּי לֶכְתֵּנוּ הָיִינוּ יוֹרְדִים

וְהַדֶּרֶךְ דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה

מְעוֹף צוּקָה וַאֲפֵלָה

וָאֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת

לֹא רָאִינוּ שָׁם רַק בְּרָקִים וְקוֹלוֹת

וְלֹא שָׁמַעְנוּ רַק קוֹל כְּחוֹלוֹת

וְצָרוֹת כְּמַבְכִּירוֹת

וְקָרָאתִי שֵׁם הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֲבָרוֹת

וּבָאַחֲרִית הִגַּעְנוּ אֶל גֶּשֶׁר רָעוּעַ וְתַחְתָּיו נַחַל שׁוֹטֵף

וּכְאִלּוּ רוֹאָיו גּוֹזֵל וְחוֹטֵף

וְאָז הֵחֵלָה נַפְשִׁי לְהִתְעַטֵּף

וּבְרֹאשׁ הַגֶּשֶׁר שַׁעַר וְשָׁם לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

נהר הסטיקס הפך אפוא ל'נחל שוטף', והמעבורת של כָּארוֹן ל'גשר רעוע'.

תחנה סופית: 'מעבר יבוק' 

הקוראים ודאי כבר הבינו מהו המסלול המשורטט כאן: מוטיב חציית הנהר אל עולם המתים, שראשיתו במיתולוגיה הפגאנית היוונית-רומית ('אינאיס'), עבר טרנספורמציה אל העולם הנוצרי ('הקומדיה האלוהית'), 'גויר' על ידי עמנואל הרומי ('מחברת התופת והעדן') ולבסוף השפיע (במודע או שלא במודע) על השם שהעניק ר' אהרון ברכיה ממוֹדֶנָה לספרו 'מעבר [נחל] יבוק'. כדי להוכיח זאת, נותר להראות כי ר' אהרון ברכיה הכיר את 'מחברת התופת והעדן' והושפע ממנה.

כדי להוכיח זאת אציג שני טיעונים: נסיבתי וענייני. אומנם, בכתביו של ר' אהרון ברכיה אין התייחסות ישירה ל'מחברת התופת והעדן', אך הסבירות הנסיבתית שהכיר אותה היא גבוהה. במהלך 300 השנים שחלפו בין תקופת חייו של עמנואל הרומי לבין ימיו של ר' אהרון ברכיה, הודפסו 'מחברות עמנואל' בשתי מהדורות (ברישה 1491; קושטא 1535). ה'מחברות' צברו פופולריות כה רבה, עד שר' יוסף קארו, מחבר 'שלחן ערוך' (דפוס ראשון: 1565), הביאן כדוגמא לספרים שהקריאה בהם אסורה:

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור, משום מושב לצים. ועובר משום 'אל תפנו אל האלילים' – לא תפנו 'אל' מדעתכם. ובדברי חשק איכא תּוּ [יש גם] משום מגרה יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים (טור אורח חיים, סימן שז, טז).

אם אלה היו פני הדברים בקרב מגורשי ספרד באימפריה העות'מאנית, שאליהם השתייך ר' יוסף קארו; קל וחומר ש'ספר עמנואל' היה מוכר וידוע בקרב בני קהילתו של עמנואל הרומי, יהודי איטליה.

הוכחה נקודתית לכך שר' אהרון ברכיה הושפע מ'מחברת התופת והעדן' מצויה בקטע מתוך ההקדמה ל'מעבר יבוק', שהובא בראשיתה של רשימה זו, ובו מתואר מסע הנשמות אל העולם הבא במילים האלה: 'בתוך עלמות תופפות יעברו דרך גשר רעוע, מעולם התמורה והכליון אשר עוותו המצב השמיימי, להתקשר במעדנים, היחוד והברכה והקדושה'. ההשוואה לתיאורו של עמנואל הרומי ב'מחברת' מדברת בעד עצמה: 'וּבָאַחֲרִית הִגַּעְנוּ אֶל גֶּשֶׁר רָעוּעַ וְתַחְתָּיו נַחַל שׁוֹטֵף / וּכְאִלּוּ רוֹאָיו גּוֹזֵל וְחוֹטֵף' (ההדגשות הן שלי).

אכן, הביטוי 'גשר רעוע' מופיע בשפה העברית עוד קודם לימי עמנואל הרומי, והיה עשוי להיות מוכר לר' אהרון ברכיה גם ללא קשר לתיאור הכניסה לשאול. עם זאת, השימוש שהוא עשה בביטוי מדויק זה, בהקשר של מעבר הנשמות אל העולם הבא והחיבור לשם 'מעבר [נחל] יבוק', אינו יכול להיות מקרי.

גם אחרי הדפסת 'מעבר יבוק', מוטיב חציית הנהר אל העולם הבא לא הוטמע בתפיסה היהודית. מקצרי 'מעבר יבוק', ואלה שהושפעו ממנו, לא הכירו את 'מחברת התופת והעדן' ולא נתנו את דעתם לרמז שטמן המחבר בהקדמת ספרו. הגלגול שהוצג כאן – של רעיון שמקורו אלילי, ההופך בהדרגה לדימוי לגיטימי וכשר ביצירה הלכתית-קבלית – משקף בעיקר את ייחודה של יהדות איטליה. יהדות זו קיימה תמיד דיאלוג מתמשך עם סביבתה הלא-יהודית וידעה לשאוב מן העולם התרבותי העשיר שהקיף אותה, מבלי לטשטש את זהותה היהודית, בחינת 'תוכו אכל קליפתו זרק'.

בשכונת נחלאות בירושלים עבר רחוב היבוק טרנספורמציה נוספת: רחוב חִיבּוּק... (צילום: אריאל מרוז)

חלקה השני של הרשימה יעסוק בשקיעי ספר 'מעבר יבוק' בספרות יידיש ובספרות העברית החדשה.


בעלי התוספות

בעקבות פרסום הרשימה, פרופסור אבריאל בר-לבב, שנזכר ברשימתי כבר-סמכא לענייני 'מעבר יבוק', הואיל להסב את תשומת לבי למספר נקודות הנוגעות לנושא, ואני שמח להביא את תמציתן בפני הקוראים.

לגבי מהותו של הספר והיחס בינו לבין הקיצורים שנעשו לו: אין זה מדויק לכנות את הספר 'מדריך שימושי' לטיפול בגוסס ובנפטר, שכן רק אחד מפרקיו עוסק בהיבט הפרקטי, וכל האחרים הם רקע תאורטי. זו הסיבה לכך שהיה צורך בעיבודים ובקיצורים לספר, שכללו רק את הפן השימושי שלו. לעיתים כללו קיצורים ועיבודים אלה גם תוספות עצמאיות פרי עטם של המחברים או המקצרים, שלא הופיעו ב'מעבר יבוק' המקורי. 

ובאשר לרקע ולמניעים לכתיבת הספר: אפשר שקבלת האר"י היא שהשפיעה על כתיבתו, אך קיימות גם דעות אחרות, כגון זו המדגישה יותר את התפתחות ה'חברה קדישא' בתקופה זו. אהרון ברכיה ממודינה עצמו כותב על כך במפורש בהקדמתו.

הסיבה העיקרית לבחירה בשם 'מעבר יבוק', היא שמספר הפסוקים מן המקרא, שלדעת המחבר יש לומר סביב מיטת הגוסס, הוא 112 (בגימטריה: יב"ק). כל שאר הנימוקים שהוא מביא במבואו הם משניים.

המוטיב של מעבר הנשמות בתוך נהר בדרכן אל העולם הבא מופיע גם במקורות יהודיים קודמים. 'נהר דינור', הנזכר ברשימה, הוא דוגמא לכך ויש לציין כי נהר זה נזכר מספר פעמים גם ב'מעבר יבוק'.

והערה אחרונה, המיתולוגיה היוונית לא הייתה זרה למחבר 'מעבר יבוק'. באחד המקומות בספר (חלק מנחת אהרן, פרק ז) אף נזכר אורפאוס, המנגן המופלא!

עד כאן הערותיו המחכימות של פרופסור בר-לבב. בסיכומו של דבר, ה'גלגול' שתואר ברשימה זו, של מוטיב 'חציית הנהר', למן המיתולוגיה היוונית ועד 'מעבר יבוק', בעינו עומד, אולם האופן שבו שללתי לחלוטין קיומו של מוטיב דומה ביהדות, היה נחרץ מדי.